א. בוטיק השופרות
לכבוד הימים הנוראים הממשמשים ובאים, הנה לכם הזדמנות לרכוש שופר מובחר שבמובחרים ובייצור מיוחד. 'קלי תקיעה ורבי עוצמה', ו'בהתאמה אישית'.
 |
| צילום: טובה הרצל |
ב. אפטר פארטי
כבר לימדונו חכמים כי לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל פארטי (מסיבה) יש אפטר פארטי, והנה מתברר שיש גם 'אפטר סליחות'...
 |
| צילום: גונן זיק |
ג. דרוש עמלקי
כאילו אין מלחמה בארצנו וכאילו הם חיים ביקום מקביל, רחובות מאה שערים וגאולה מלאים בכרזות ענק נגד ונגד ונגד. ולא להתבלבל, 'המלחמה רק החלה', ואין הכתוב מדבר באויב החמאסי או החיזבאללי אלא בצה"ל.
את הכנס בבית הכנסת של היזדים כבר החמצנו, אבל מעניין לשים לב לחלוקת הכבוד בין המרצים שליט"א, 'משרידי דור דעה', כל מרצה מקבל תואר כבוד משלו:
מרן ראש הישיבה הרב
מרן הגאון הגדול רבינו (2X)
האדמו"ר הגאון הרב
הגאון הגדול הרב
הרב
הגאון הרב
המרצה המפורסם ומגיד המישרים הרב
המוטיב העיקרי: עמלקים...
בעצם אפשר גם נבוכדנצר וטיטוס, אבל זו כבר מלחמה אחרת: המלחמה על השליטה בטלפונים הכשרים. וכנאמר על מצבת קבורתו (להלן) 'לא נשכח ולא נסלח'...
 |
| כל צילומי הפשקווילים: טובה הרצל |
ד. מיהו צלבני?
לפני כשנתיים סיפרנו כאן וכאן על מתקפת חרדל"י הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים על שיפוץ הקארדו ('חרפת הקארדו'), ובנוסף תקפו החרד"לים את 'מעלית הזמן' ואת מוזיאון מגדל דוד, שחולקים כביכול כבוד והערצה לגדולי צוררינו, ובראשם הצלבנים.
עתה נוסף להם הסבר רב משקל: היעלה על הדעת שנחלוק כבוד לאומנות חפירת המנהרות של החמאס?
 |
| צילום: רון מנדל |
ה. הפנקס המסתורי
ובכן, אבד פנקס ובו נרשמו 350 מספרי טלפון של תחנות מוניות חרדיות ברחבי הארץ. המוצא הישר יזכה בפרס של 10,000 ש"ח, 'עד הבית'.
הסיפור הזה, שמודפס על גבי מודעות קיר ענקיות, נראה לי מומצא ומלכודת פרסומית, אבל מה אני יודע? בעצמי התחלתי לחפש בכל מקום...
 |
| צילום: טובה הרצל |
כפי שיודעים קוראי הבלוג, לטובה הרצל יש עין חדה. אבל מתברר שיש לה גם לשון חדה --- עמ' 21 בהארץ הבוקר. שאפו!
השבמחקכ"שירות לציבור": מביא דברים בשם אומרם (הכתבה מעיתון "הארץ" של טובה הרצל).
השבמחקמה משותף לגיאורגיה, הודו, מקסיקו, מרוקו, סרי לנקה וצרפת? מטבח ייחודי? בהחלט. ים? נכון. וגם, שרת התחבורה והטקסים מירי רגב ביקרה בכולן באחרונה. מתוך היכרות עם פועלה המבורך למען האזרחים, אין ספק שהתנועה בארצנו תשתפר בזכות מסעותיה, לתפארת מדינת ישראל. ואם תוך כדי מאמציה המיניסטריאליים למעננו היא הצליחה להשתחרר קמעה מהמועקה האופפת את כולנו, מה טוב — אין לי בעיה עם מי שנושם מעט אוויר נטול חרדות.
אני אישית מתקשה כעת לצאת מגבולות הארץ. אבל הרגשתי צורך להתאוורר, ומאחר שלירושלמית כמוני תל אביב היא כמעט חו"ל, בחרתי בה. הזמנתי מלון, קבעתי תוכניות. נותר רק להחליט כיצד להגיע למחוז חפצי. אומרים שהרכבת מצוינת — בתוך חצי שעה הנוסעת הנרגשת מעיר הנצח תמצא עצמה בעיר ללא הפסקה.
רק מה, צריך להגיע לתחנת הרכבת. באוטובוס. לטובת מי שאינו בקי באמצעי התחבורה הזה אשתף: לפני כמה ימים נסעתי בין שתי נקודות בעירי. לפי "מוביט", במכונית הדרך היתה אמורה לקחת 17 דקות, ברגל יידרשו שעה ו–17 דקות, ואוטובוס יביא אותי ליעד בתוך 36 דקות. אבל אלו נהפכו ל–81 דקות. תגידו: יושבים בנחת במזגן, לא נורא. אז זהו, המזגן לא כל כך עבד ורבים לא ישבו, בטח לא בנחת. רוב הצעירים ישבו שקועים בנייד או בוהים, כאילו לא שמו לב שהאשה שעומדת במעבר או־טו־טו יולדת. מכירים את הקשישה הנרגנת שמעירה להם ומקימה אותם? זאת אני, נעים מאוד. התמזל מזלי והיה לי מקום ישיבה לאורך הנסיעה האמורה, שעה ו–21 דקות, כאורך סרט קולנוע. האיש שעמד לידי החזיק טלפון ביד אחת ודיווח לבן־שיחו בפרוטרוט על בעיות פרנסה. אולי בעטיין הוא מתקשה לממן היגיינה, כפי שלמדתי מהקירבה לזרועו שנתלתה במאחז כמעט מעלי. במשך שעה טבלתי בריח זיעה שהלך וגבר במקביל לעליית הדציבלים שעה שתיאר את מצוקתו.
תשאלו, אבל מה עם תל אביב? לא אותיר אתכם במתח — נסעתי וגם שבתי. יש שתי רכבות בשעה. נוכח הפקקים, חובה לצאת מבעוד מועד. הגעה לתחנה והמתנה לאוטובוס, והרי עשר דקות ויותר. עוד 20 ומשהו דקות נסיעה, תוסיפו רבע שעה ליתר ביטחון, וכעשר דקות ירידה למעמקי התחנה, והנה נדרשה שעה כדי ליהנות במשך 30 דקות מהמכונה הפלאית שתעביר אותי בזריזות מהקדושה בערינו לעשירה שבהן. ואז עוד אוטובוס בתל אביב.
את הדרך חזרה עשיתי במונית. לקח פחות משעה להגיע. אשרי שיש לי כסף לשלם ופנאי לנסוע בשעות נוחות. אבל למי שאין משאבים או גמישות, אין ברירה אלא לבלות שעות בדרכים, ולנסות לתפקד כיאות אחרי החוויה. כי את מי מעניין מה היא עברה בדרכה לעבודה, או כיצד הוא חזר הביתה, למשפחתו?
לפיכך, כדי לייעל את מאמצי השרה לטובתנו, אני מציעה שבזמן המועט שנותר לה בין מסע לימודי מעמיק בגולה לארגון טקסים בארצנו, תתפנה לנסוע מירושלים לתל אביב, מוטב בשעות עומס ורצוי בקיץ. בלי פמליה, בלי צלמים, בלי נהג שאפשר להורות לו לדרוס מאבטחים. בלי רעשי רקע, רק היא והרב־קו שלה.
הכותבת היא אזרחית נטולת מכונית.
זה "אנונימי" אחר. לא הקודם.
השבמחקועדיין, תשובה לשאלה "איזה עם בעולם מעריץ את רוצחיו" לא קיבלנו.
השבמחקExurge Bagatze, et iudica causam tuam!
עם ישראל - את החודלים מחדלים ומסתתרים במגדלי השם.
מחקלגבי הפשקווילים נגד הגיוס, צריך לקחת אותם בפרופורציה. מי שכותב אותם נתפסים בציבור החרדי - מתנגדי הגיוס ותומכין כאחד - כהולכי בטל משועממים. מי שמבחוץ יכול לחשוב שהניסוח החריף או הנלעג מייצג קבוצה רצינית, ובכן לא רבתי. יש אכן מתנגדים חריפים לגיוס חרדים אבל אנשים רציניים לא מבלים את זמנם בפשקווילים ילדותיים. מדובר במשועממים.
השבמחקבאחת הכרזות נגד הגיוס כתוב "ההיתוך הצבאי שאחריתו עֲדֵי אובד". הביטוי "עֲדֵי אובד" מופיע פעמים בתנ"ך ושתי הפעמים בסיפור בלעם (במדבר כ"ד, כ'). הכוונה היא להגיע לאבדן גמור (מכאן יודעים שלעמלק אין סיכוי לתשובה, כמו שיש לשאר אויבינו). והנה הביטוי הנדיר (והיפה) הזה מופיע אצל נעמי שמר בשיר "כמו חצב". השיר מספר סיפור אמיתי על ציפור שנחה על תורן ספינה בנמל רחוק, וכשהבחינה שהספינה יצאה לדרך כבר לא יכלה לעוף בחזרה. כמעט והגיעה עֲדֵי אובד ומתה, אך שרדה והגיעה לחוף מבטחים בישראל. ומבקשת המחברת ללמוד מהציפור כיצד לשרוד גם כשנראה שהכל אבוד: "צִיפּוֹר טָסָה, נֶעֱלָסָה, עַל תּוֹרֶן שֶׁל סְפִינַת מַשָּׂא, בְּהַגִּיעֵךְ עֲדֵי אוֹבֵד, לַמְּדִי אוֹתִי לְהִשָּׂרֵד". איזה יופי. שוב, מרתק לראות את עולם הדימויים, הביטויים וההכרויות של נעמי שמר.
השבמחקוהמלה "נֶעֱלָסָה" לקוחה מספר איוב, פרק ל"ט: "כְּנַף-רְנָנִים נֶעֱלָסָה; אִם-אֶבְרָה, חֲסִידָה וְנֹצָה."
מחקקראו נא את הסברו המענין של ישראל אהרוני בתוך "זכרונות זואולוג עברי":
https://www.daat.ac.il/he-il/tanach/iyunim/ktuvim/iyov/prakim/%d7%90%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%9b%d7%a0%d7%a3-%d7%a8%d7%a0%d7%a0%d7%99%d7%9d.htm