בימי הרעש: עמדתו של ש"י אברמוביץ נוכח 'הסופות בנגב'

מאת אבנר הולצמן 

במלאת מאה שנים למותו של מנדלי מוכר ספרים (8 בדצמבר 1917)

שלום יעקב אברמוביץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

מותו של מנדלי בכותרת הראשית של העיתון די וואַרהייט (האמת), 16 בדצמבר 1917.
הידיעה על מותו של אברמוביץ באודסה הגיעה באיחור של שבוע למערכות העיתונים.

בשנת 1881 עבר הסופר המוערך שלום יעקב אברמוביץ מז'יטומיר לאודסה, לאחר שהתמנה כמשגיח ומורה ראשי בתלמוד תורה לילדי העניים. היו אלה ימי הסערה שפקדה את יהדות רוסיה בעקבות האירועים הדרמטיים שהחלו עם רצח הצאר אלכסנדר השני בחודש מרץ של אותה שנה. בחודשים הבאים פרצו והתפשטו פרעות בכמאתיים קהילות יהודיות במרכז אוקראינה ובדרומה, ובתוכם פוגרום גדול שהתחולל בראשית מאי באודסה עצמה. בין התגובות שנולדו או הומרצו בעקבות האירועים האלה היה כינונה של תנועת 'חיבת ציון' בשלהי אותה שנה. 

השתקעותו והתבססותו של אברמוביץ באודסה, העיר שנעשתה לו לבית בשלושים ושש שנות חייו הנותרות, חלה בעצם השנים שבהן נעשתה אודסה ללב הפועם של תנועת חיבת ציון ברוסיה. נקודת הציון הבולטת הראשונה בהקשר זה הייתה התכנסותם של ראשי חובבי ציון באוקטובר 1883 באודסה, בראשותם של יהודה לייב (לאון) פינסקר ומשה לייב ליליינבלום (שהסתפק בתואר 'מזכיר' אך בפועל היה הרוח החיה). בשיאו של התהליך הושג האישור הממשלתי הרשמי לפעילותם, מה שהביא בסופו של דבר לייסודו של 'הוועד האודסאי' בפברואר 1890. 

עמידתו של אברמוביץ לנוכח ההתרחשויות המסעירות האלה אינה מובנת מאליה. ספקנותו כלפי מושג הלאומיות היהודית לדורותיה באה לידי ביטוי כבר בשנות השבעים של המאה ה-19, ביצירות הספרות שפרסם ביידיש (דיא קליאטשע [סוסתי], 1873; 'ייִדל', 1875; קיצור מסעות בנימין השלישי, 1878) ובמאמריו בעברית ('מה נעשה', 1878; 'אהבה לאומית ותולדותיה', 1878). הוא היה נטוע במערכת האמונות המשכילית מזה, ובעולם המסורת היהודית מזה, וסבר כי על העם היהודי להמשיך את קיומו בגלות בקרב האומות כמימים ימימה. הפרעות של 1881 גרמו לו, כמו לחבריו הסופרים, זעזוע עמוק, אולם בניגוד לאישים כמו ליליינבלום או יהודה לייב לוין (יהל"ל), ובוודאי פרץ סמולנסקין, שעברו תהליך המרה מהיר ונמרץ מן ההשכלה לחיבת ציון, נדרש לו זמן לעכל את משמעות האירועים ולהגיב עליהם. במכתב ברוסית, ששלח ב-21 באוקטובר 1882 לידידתו רבקה בינשטוק, מתח אברמוביץ ביקורת על הסופרים והעיתונאים מהירי התגובה, שהזדרזו להציע מרשמים לגאולת ישראל: 'עת זו של צרות ליהודים' כתב, 'אשר עוררה לחיים אצלנו מספר כה רב של מושכים בעט ואוהבי מולדת למיניהם השפיעה עליי השפעה הפוכה; היא חתמה את שפתיי בחותם השתיקה' (דאָס מענדעלע בוך, ניו-יורק 1959, איגרת סח).

שתיקתו של אברמוביץ באותן שנים לא נבעה רק מאירועי הזמן, אלא בעיקר מצירוף של משברים משפחתיים וכלכליים שהביאו אותו לידי דיכאון ואלם. ראשית התאוששותו הסתמנה לקראת 1884. הוא פרסם אז את המחזה 'דער פּריזיוו' (הצו), אם כי העמיד בראשו הקדמה המתארת דווקא את שיתוק היצירה שפקד אותו בתקופה האחרונה. בד בבד נעתר לפנייתם של ידידיו חובבי ציון והכין תרגום-עיבוד ביידיש לחיבורו של פינסקר אוטואמנציפציה, ופרסם אותו תחת הכותרת 'אַ סגולה צו די יודישע צרות'. אולם אין ללמוד מן המחווה הזו על הזדהותו עם שאיפותיהם של חובבי ציון. באותם ימים חשף את פליאתו המסויגת כלפי הפעילות הציונית ועסקניה במאמר 'אליך שר האלף!', שפרסם בגיליון האֶלף החגיגי של עיתון המליץ (12 בינואר 1885).

תחילת מאמרו של ש"י אברמוביץ, 'אליך שר האלף', המליץ, 12 בינואר 1885

המאמר הופנה לכאורה אל אלכסנדר צדרבוים ('שר האלף'), שערך את העיתון מראשיתו ועד עתה, אבל נמעניו האמיתיים היו שכניו הקרובים של אברמוביץ באודסה, ראשי העסקנים של חיבת ציון. אברמוביץ בן החמישים תיאר שם את עצמו כמין חוני המעגל שהקיץ מתנומתו, והנה נהפך העולם על פיו: סופרי המליץ, שהיו כמוהו מנאמניה של תנועת ההשכלה, המירו בן-לילה את השקפותיהם תחת רישומן של הפרעות, התנערו חיש קל מאמונותיהם הקודמות ונעשו לחובבי ציון. 

אכן, באותו גיליון עצמו פורסמו גם מאמריהם החגיגיים של ליליינבלום ויהל"ל, שבירכו על המפנה הלאומי המסתמן על דפי העיתון. לעומתם קבע אברמוביץ בעגמומיות, 'כי בודד אני בתוך העדה הזאת. בעת אשר יַחדָו ימתיקו סוד ועל שיבת ציון ידברו נפלאות הנני עומד גלמוד בתמהון לבב ובקהלם לא יֵחַד כבודי'. עתה, בראותו כי סירובו להצטרף לקהלם הופך אותו לדמות דחויה בעיניהם, אף על פי שאהבתו לעמו אינה נופלת משלהם, מוטב לו לנטוש שוב את הספרות העברית, להתבצר במקלטו הבטוח בשפת יידיש וספרותה ולחסות בצלה עד יעבור זעם. השפה העברית עצמה, 'אמנו הזקנה', מעודדת אותו לכך: 'עתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל יהודית אחותי זשאַרגאָנה, וישבת עמה ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך'. 

אולם אברמוביץ לא נטש את העברית. להפך: בעצם הימים שבהם הכריז על אישור בריתו המחודשת עם היידיש רקם גם את שיבתו לכתיבת סיפורת בעברית, וזאת במסלול חדש. פירותיו של המהלך הזה נגלו בשבעה סיפורים קצרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעשור שבין השנים 1896-1886, וחותמם של אירועי הזמן ניכר בהם. בשנת 1900 הם כונסו בכרך סיפורים, שראה אור ביוזמתו ובהוצאתו של י"ח רבניצקי. יחד הם מצטרפים לאמירה מורכבת כלפי התמורה ההיסטורית במצב היהודים אחרי הזעזוע של 1881. 

כרך 'ספורים' (אודסה 1900) עם הקדשה שכתב מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לרחל רמברג, לימים רעייתו
(גנזי מיכה יוסף, חולון)

מה טיבה של אמירה זו? 

הסיפור הראשון, 'בסתר רעם' (1886), מקפל בתוכנו ובמבנהו את מלוא המתח בעמידתו של אברמוביץ נוכח אירועי הזמן. בסיפור זה הוקמה לתחייה דמותו של מנדלי, מוכר הספרים הנודד, המשקיף על מרחב החיים היהודי במזרח אירופה בתערובת של אירוניה והזדהות, או 'בין שחוק לדמע' כהגדרתו של גרשון שקד. חלקו הראשון של הסיפור הוא דיוקן סאטירי של חיי היהודים בעיר כסלון, על פי חוקיה של סיפורת ההשכלה: פרובינציאליות, קיום טפילי, חקיינות מגוחכת של אופנות זרות, התרפסות כלפי הגויים, יהירות חסרת בסיס, חוסר היגיינה והעדר אסתטיות בחיי היומיום, התרוצצות חסרת תכלית. כל אלה הוצגו מנקודת מבטו המלגלגת של המספר, בעיקר בטכניקה של שבח מדומה לכל מה שבעיניו הוא מגונה ופסול. אווירה שונה לחלוטין שוררת בחלקו השני של הסיפור, שבו נהפך מנדלי ממתבונן מרוחק למשתתף פעיל, מוכה ורצוץ, ולמעשה לקורבן העיקרי של האירועים. בחלק זה מסופר על הפגיעה שספג בפרעות שהתחוללו בעיירה קבציאל. הפרעות עצמן מתוארות בלשון רמזים זהירה: התנפלות של כנופיית שודדים, שבמהלכה נגנב סוסו של מנדלי, ביתו נבזז והוא עצמו ספג מכות נמרצות שהפילו אותו למשכב והצריכו תקופת החלמה ממושכת. מעתה הוא נוהג זהירות יתרה והכנעה גמורה בכל פגישה עם גוי בחוצות העיר, כפי שמודגם במעמד מחריד של השפלה עצמית עד עפר בפני בני האספסוף הרוסי. 

חלקיו הראשונים של 'בסתר רעם' נדפסו בעיתון 'היום' (סנט פטרבורג), 1, 2 באפריל 1886

סיפור זה זכה לכמה דיונים פרשניים מעמיקים, אך אלה התמקדו בדרך כלל בחשיבותו כנקודת המוצא בהתחדשותה של יצירת אברמוביץ בפרט והסיפורת העברית בכלל אחרי תקופת ההשכלה. בעיקר האירו אותו כביטוי צלול להשקפתו האמביוולנטית של המחבר על המציאות היהודית, וכאבן היסוד בכינונו של מה שכּוּנה 'הנוסח', ששינה את פניה של הסיפורת העברית. תשומת לב מעטה הוקדשה לבחינת סיפור זה כתגובה ישירה ואקטואלית למציאות שנוצרה בעקבות הפרעות, ודווקא כאן מצוי עיקר ענייננו. 

תמונות הסיום של 'בסתר רעם' מציגות את התנהגותם ותגובותיהם של מנדלי וסביבתו אחרי הפוגרום. בתקופת ההחלמה מפציעתו קבע לו מנדלי מקום מאחורי התנור בבית המדרש, ושם הוא דן בהרחבה, עם שאר הבטלנים, בהוויות העולם, ובראש ובראשונה בפרעות ובמשמעותן. תחילה נחלקות דעותיהם של המתווכחים בעניין מניעיהם של השודדים-הפורעים: האם הייתה כאן מזימה פלילית סתם, או שמא ביטוי לשנאת ישראל מושרשת? לאחר מכן עובר הדיון לענייני ההווה והעתיד, ובעיקר לשאלת השאלות: מה נעשה? אילו מסקנות צריכים היהודים להסיק ממה שאירע להם ואילו פעולות עליהם לנקוט? 

בטלני בית המדרש מציעים ארבע דרכים שונות. הדרך האחת: דבקות באמונה באלוהים תוך כדי השלמה חסרת אונים עם מה שנגזר מלמעלה. על היהודים להישאר במקומם, לשים את מבטחם באביהם שבשמיים ולקוות לימים טובים יותר; הדרך השנייה: לנדוד בתוך תחום המושב ולחפש סעד בקהילות יהודיות מבוססות שהרעה לא באה עדיהן; הדרך השלישית: לצאת אל מחוץ לתחום, כלומר להגר; ואילו הדעה הרביעית מושמעת בערפול מכוון, נקלטת כדיבור מגומגם, נקטעת עד מהרה וטובעת ברעש ובמהומה. דעה זו מתמצה בשני משפטים הנזרקים לחלל בית המדרש: 'ושבו בנים לגבולם' ו'בית יעקב לכו ונלכה', ברמיזה ברורה ליעדיה של תנועת חיבת ציון וחבורת ביל"ו. כל האפשרויות נותרות תלויות בחלל האוויר, ובסופו של דבר מכריעה הסטיכיה של המציאות, המטלטלת את היהודים מכאן לשם ומשם לכאן. הסיפור נחתם בתיאור אופייני של תנועת סרק מעגלית במרחב, שאינה משנה דבר במצבם של היהודים הנגרפים בה. רבים מתושבי קבציאל נודדים למקומות אחרים, אך במקומם באים יהודים פליטי עיירות סמוכות, שסברו כי דווקא כאן יונח להם ממצוקתם: 'אז נודע לנו, כי מקרה קבציאל קרה גם שאר המקומות ואנדרולמוסיא באה לעולם'. כך נוהג גם מנדלי עצמו. הוא מבשר לקוראיו שהחלים בגופו, שיקם את חייו, רכש סוס ועגלה וספרים חדשים, והוא הולך וסובב עם מרכולתו בין ערי מושבם של היהודים כמימים ימימה. 

הסיפור 'בימי הרעש' נראה כהמשכו הישיר של 'בסתר רעם'. במרכזו חבורת יהודים מהעיירה הבדויה קבציאל, פליטי הפרעות, הנקלעת לעיר שיחור (היא אודסה היושבת על שפת הים השחור), ומבקשת עצה ותושייה אצל האדון הקרליני, הארי שבחבורה, הלא הוא ליאון פינסקר. מנדלי וחברו, ר' ליב המלמד, מבקשים לקבל בעזרתו את תמיכתם של חובבי ציון, שתאפשר להם לעלות לארץ ישראל ולהשתקע באחת המושבות החדשות. אולם פינסקר עצמו מתמלא תימהון ומביט על השניים בלגלוג מהול ברחמים: מה ראה מנדלי, איש הספר והספרים, לשאוף להיעשות לאיכר עברי בארץ ישראל? מוטב לו להוסיף ולנוע בעגלתו בין כסלון לקבציאל, להפיץ ספרי השכלה בין היהודים, ובכך לתרום לחינוך העם כדרכו מאז ומתמיד... בתוך כך משורטט דיוקן סאטירי של החוגים הציוניים באודסה, לרבות תיאור משועשע של הניסיונות להחיות את העברית כלשון מדוברת, שבעיניו של אברמוביץ הם מלאכותיים וחסרי שחר.

הסיפור הבא, 'שם ויפת בעגלה', מגלם את אתוס ההישרדות היהודי בגלות בין פורענות לפורענות. הסיפור מתרחש כולו בתוך קרון רכבת דחוס. מנדלי, מוכר הספרים הנודד שהמיר את סוסו ועגלתו במסילת הברזל, פוגש שם משפחה של פליטים יהודים מיוצאי ליטא, שהתגוררה בפרוסיה עד שגורשה משם בגזירות ביסמרק. אליהם נספח מכר פולני, פליט אף הוא, הלומד מן היהודים 'הלכות גלוּת', שאין כמותם מומחים בהן. הסיפור בנוי על הקבלה לפרשת יציאת מצרים, אולם זוהי אנלוגיה אירונית מובהקת. העדה הקטנה שמוביל ר' משה, אבי המשפחה, אינה עתידה למצוא מנוח לכף רגלה בארץ מולדת, אלא נגזר עליה להמשיך להתנהל בדרכי הגלות. 

וריאציה נוספת על מכת הפרעות ותגובת היהודים עליהן מצויה בסיפור 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה'. הישיבה של מעלה אינה אלא עליית גג בוורשה ('על נהר ויכסל, בבאר שבע'), שבה מתקבצת חבורת יהודים, ומנדלי בתוכם, למצוא מקלט מן הפורעים המשתוללים ברחובות. יחד הם מהווים מדגם בזעיר אנפין של הקולקטיב היהודי כולו: סוחר ליטאי בשם אליהו, חסיד מגודל זקן ופאות בשם שמשון, צעיר מתבולל בשם אלברט, וצמד יהודים בשם יעקב ושמואל שהיו בדרכם אל היריד בבויבריק כשנלכדו במהומת הפרעות. הישיבה של מטה היא האכסניה הוורשאית שאליה סר מנדלי אחרי שירד מעליית הגג ככלות המהומה. שם הוא פוגש עוד כמה יהודים, בתוכם רוכל טיפוסי בשם ישראל, מן העיר דלפונה, וצעיר חובב ציון בשם בנציון, שמגמת פניו לארץ ישראל. העיסוק העיקרי שכל הדמויות שטופות בו הוא הדיבור. הסיפור, שהוא ברובו סימפוזיון מתמשך בשני חלקים על מצב היהודים, מגיע לשיאו בדיון שוצף על המסקנות שיש להסיק מן הפרעות ועל הדרכים השונות והמנוגדות הפתוחות ליהודים להמשך קיומם, ובתוכן הפתרון הלאומי לגווניו. מנדלי עצמו מאזין בקשב לדברי כל המתווכחים, מוצא עצמו מזדהה חליפות עם כל אחד מהם בתורו, וגם על משכבו בלילות הוא ממשיך להתלבט בין הדעות השונות המתנצחות בו. אולם סיומו של הסיפור מדבר בעד עצמו: בשוך האימה שקירבה לבבות נחשפת מחדש העוינות הישנה בין החסיד, הליטאי, המתבולל והציוני שהסתופפו יחד בעת צרה. התמונה האחרונה בסיפור מציגה דווקא את שני הסוחרים, יעקב ושמואל, בתחנת הרכבת בהיחפזם אל היריד בבויבריק, בבחינת עולם כמנהגו נוהג ומה שהיה הוא שיהיה. 

ארבעה בסירה אחת, ז'נבה 1907
מימין לשמאל: ח"נ ביאליק ומרדכי בן-עמי שבחרו בפתרון הציוני, שלום עליכם, שהיגר לאמריקה, ומנדלי שנותר ברוסיה

די בסקירת ארבעת הסיפורים האלה כדי לסמן את התגובה העקרונית העולה מהם כלפי הזעזוע שהתחולל בחייהם של יהודי מזרח אירופה וכלפי האידיאולוגיות השונות שבקעו מתוכו. הסיפורים בנויים בצורה דומה: תחילה מתוארת צרה כלשהי – פוגרום, גירוש או שריפה גדולה – ואחריה תגובותיהם של היהודים בעת המהומה ואחריה. תגובותיהם המיידיות עומדות בסימן חוסר אונים מוחלט: הסתתרות, מנוסה, התרפסות עד עפר כדי לשכך את חמתו של הגוי, או ציפייה סבלנית לשוך הסערה כדי שניתן יהיה לשוב ולחדש את אורחות החיים הישנים. 

סוג שני של תגובה הוא הדיון המסועף במה שקרה ובמה שעתיד לקרות. חלקים רחבים מן הסיפורים נהפכים לסימפוזיונים רבי משתתפים, שיח מפולפל שבמהלכו נזרקות לחלל האוויר הצעות לדרכי פעולה שונות הפתוחות לכאורה לפני היהודים. אבל האנרגיה של הדיבור המעגלי, דיבור לשם דיבור, נעשית תחליף לפעולה ממשית בעולם. מנדלי עצמו נוכח במעמדים האלה בעיקר כמאזין, המוצא טעם לסירוגין בכל הטיעונים. אם הוא כבר נוקט עמדה, כגון בהתייצבותו לפני פינסקר כדי להיספח אל המתיישבים הציונים בארץ ישראל, הרי עד מהרה מתברר שזוהי עמדה פרודית ולא התכוונות אידיאולוגית אמיתית. 

סוג התגובה השלישי הוא ריבוי התנועות חסרות התכלית במרחב, תנועות סרק קדימה ואחורה ובמעגלים, יציאות ושיבות, שיטוטים ונסיעות שאין להן יעד ברור וממילא אינן משנות את המצב ההתחלתי. קבציאל מתרוקנת ומתמלאת חליפות, ובמקום מי שנסו ממנה אחרי הפרעות באים פליטי חרב אחרים. היהודים שגורשו מפרוסיה נישאים ברכבת הדוהרת מתחנה לתחנה בלא יעד ברור לנדודיהם. הקבציאלים, שנטשו את עירם שנשרפה, 'היו מדרדרין ומתגלגלים כאגוזים עם שאר אביוני ישראל עד שאבדו מן העולם', ככתוב בסיפור 'הנשרפים'. מנדלי עצמו נתון כל העת בין יציאה מכסלון לבין שיבה אליה וחוזר חלילה, כפי שהוא מכריז אחרי שובו מן האפיזודה הציונית באודסה: 'ראיתי בחוש שאין כוחי וגבורתי אלא בה, ולא נבראתי בעולם אלא בשבילה ובשביל העיירות שבתחומה, לטפל ביהודיהן כל ימי חיי'. 

מכל זה עולה, במפורש ובדרכי עקיפין, שבעיני הדמות הספרותית המכונה מנדלי, ימי הרעש המטלטלים של תחילת שנות השמונים אינם שונים מפורענויות היסטוריות קודמות. הם חוליה אחת ברצף של פגעים, שאין בו כדי לשנות את מצב הקיום הבסיסי של היהודים, מלומדי חכמת ההישרדות במקומות מושבם מאז ומעולם ומעתה ועד עולם. הגאולה הלאומית היא חלום באספמיה, אידיאל לעתיד לבוא. במקומה, כנאמר ב'הנשרפים', יש לאמץ חזון של ערבות הדדית וסולידריות קהילתית בגלות, משום שכל פגיעה באחד מאברי הגוף הלאומי מכאיבה ומסוכנת לגוף כולו. גם הפתרון המשכילי בנוסח 'היה אדם בצאתך ויהודי באהלך' מוטל בספק, כמצטייר מן הסיפור 'לא נחת ביעקב'. אפילו ניצני ההשכלה המתונה מודברים וניגפים בו בידי הקנאות של רבי יעקב, נציג המסורת הישנה שעלה מאשפתות והיה לשליט עריץ בעירו. 

עד כאן עמדתו של מנדלי, אך מה הייתה עמדת יוצרו, ש"י אברמוביץ? 

חבריו הסופרים באודסה נבוכו והוטרדו מהתחמקותו העקבית מלתמוך באחת הפרוגרמות הלאומיות שנדונו ביניהם בהרחבה. שמעון דובנוב, למשל, הותיר בזיכרונותיו עדות חיה על פגישותיהם של בני החבורה במוצאי שבתות בתחילת שנות התשעים. פגישות אלה הוקדשו לוויכוחים פוליטיים לוהטים בענייני הזמן ולשרטוט פתרונות שונים ומגוונים למצב היהודים, אם ברוח הציונות המעשית נוסח לילינבלום, אם בנוסח הציונות הרוחנית של אחד העם, אם בנוסח רעיון האוטונומיזם שגיבש דובנוב עצמו, אם ברוח מצדדי ההגירה לאמריקה. 'אם היה בינינו אדם שלא השתייך למפלגה כלשהי היה זה מנדלי', כתב דובנוב, 'אף על פי שגילה אהדה רבה לרעיון יישוב הארץ, ובאופן אישי כיבד מאוד את מנהיג החברה [חובבי ציון] ד"ר פינסקר ... במה שנוגע לנטייה חברתית או פוליטית היה לפי טבעו "פראי" ["געווען א ווילדער" במקור]. היו לו מצבי רוח, סימפטיות ואנטיפטיות, אבל לא עקרונות מוצקים'. דובנוב הוסיף וסיפר, שבכל פעם היה אברמוביץ משנה את דעתו לפי מצב רוחו, ובכל עמדה שנקט היה משמיע דברים חכמים ומקוריים ביותר. תיאורו של דובנוב את ויכוחי החבורה מזכיר את חילופי הדברים ואת התחבטויותיו של מנדלי בסיפור 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה' (ראו שמעון דובנאָוו, 'מענדעלע-אַבּראַמאָוויטש (זכרונות)', אַלע ווערק פֿון מענדעלע מוכר ספרים, 22, ורשה 1928, עמ' 60-59).

עוד סופר מבני החבורה, מרדכי בן-עמי, שאל: 'ציוני הוא ר' מנדלי או לא?', והשיב בעצמו: 'הוא שונא תכלית שנאה את החקירות הללו, כשם שהוא שונא את השמות ואת הכינויים של המפלגות. יהודי הוא יהודי ... כל השאלות הללו באות לאחר שעוקר יהודי רגליו מתחום יהדותו' (בן-עמי, 'ר' מנדלי שבעל-פה', מנדלי מוכר ספרים: קובץ מאמרים על תולדותיו וערכו האישי והספרותי, אודסה תרע"ט, עמ' 187–188). כאשר התבקש לזהות את עצמו עם אחד הזרמים הפוליטיים האקטואליים, נהג אברמוביץ להשיב משהו בנוסח 'כולם' – משכילים, ציונים למיניהם, בונדיסטים, מסורתיים – 'היו בניי' (או נכדיי), והציג עצמו כמי שצופה מלמעלה על התרוצצות הדעות במרחב השיח היהודי, בבחינת הכל יכול וכוללם יחד. 

חבורת סופרי אודסה
מימין לשמאל: אלחנן לייב לוינסקי, ח"נ ביאליק, מנדלי, ש. בן ציון, יהושע חנא רבניצקי

על רקע זה מזומנת לקוראיו של אברמוביץ הפתעה באחד מסיפוריו האחרונים, שבו נשמע לראשונה קול חדש. הסיפור נכתב בעת ובעונה אחת בעברית וביידיש, ופורסם בספטמבר 1905 בהפרש של כמה שבועות: 'אַ גרויע האָר' ביידיש ו'הַשַׂעֲרָה' בעברית. זהו סיפור יוצא דופן במכלול יצירתו מכל הבחינות: בסביבת ההתרחשות, בטיב הדמויות, בקונפליקט המרכזי ובפתרון הרעיוני שהוא חותר אליו. במרכזו שני חברים בגיל העמידה, גבריאל כרפס וידידו זרחי, בוגרי אוניברסיטה, שנטמעו זה מכבר בבורגנות הרוסית עד שזהותם היהודית המודחקת שבה וטופחת על פניהם. כרפס אנוס, במצוות אשתו, לפַנות אל המרתף את ארון הספרים הישן, מגובב ספרי הקודש המתולעים שירש מאביו, והוא השריד האחרון ליהדותו. אלא שתוך עלעול באחד הספרים נושרת מתוכו שערה מזקנו של אביו ומחוללת בו זעזוע עמוק. השערה האפורה מקימה בדמיונו לחיים את דמות דיוקנו של אביו, המוכיח אותו בזעף על שהתרחק מצור מחצבתו, ומעוררת בו געגועים עמוקים אל עולם המסורת היהודית. למשמע סיפורו פוצח חברו זרחי בווידוי משלו: כל ימיו שקד לחנך את בנו כמתבולל גמור, אבל ללא הועיל. התנכלויות אנטישמיות שספג הבן בבית הספר עוררו בו שאלות נוקבות על יהדותו, ועד מהרה מצא את דרכו אל חוג של צעירים כמוהו, המגבשים את זהותם כיהודים לאומיים והוגים בדרכים לגאולת ישראל. 

הסיפור מציב באופן סימטרי וסכימטי שני מסלולים של התחדשות יהודית הבוקעים מעומק החברה המתבוללת: מסלול דתי ומסלול לאומי, המשלימים זה את זה. כרפס מתגבר על התנגדותה של אשתו וחוגג ברוב הדר את ליל הסדר על כל פרטיו ודקדוקיו, ובנו של זרחי חוגג עם חבריו את חג החנוכה כביטוי של גבורה יהודית לאומית. כאשר מתעוררת השאלה אם זהותם הלאומית מחייבת אותם להצטרף אל התנועה הציונית דווקא, אחד מהם מכריז: 'כל עיקרה של התכלית הנרצה לעמנו היא עליית נשמתנו הלאומית, שאפשר לעשותה בכל מקום, וציון לאו דווקא אצלו. ושמע מינה, שלאומי הוא ולא ציוני'. צעיר נוסף מחרה-מחזיק אחריו: 

בכדי להציל את היהדות שבכתב ובעל-פה שהיא היא באמת בסיסה של לאומיותנו – אין ליהודים לקבוע להם מדינה לעצמם, אלא לישב דווקא בחוץ לארץ ... תחיית הארץ היא מיתתו של ישראל, ואם נאמין שייקץ ישראל לחיים על אדמתו הרי יקום ישראל חדש, בלא תורתו הכתובה והמסורה ובלא המעשים והמאוויים והרגשות וכל הדברים שבלב התלויים בהם והמעמידים אישיותו עתה. 

אם שלום יעקב אברמוביץ הוא הדובר מגרונם של גיבורי הסיפור, הרי יש כאן חזון ברור שלא הושמע באופן כזה בשום מקום אחר ביצירתו. זהו חזון אופטימי של תחייה לאומית בגולה מתוך זיקה אמיצה למסורת היהודית. אין בו שבועת אמונים לפתרון הציוני, אך הוא גם אינו שולל אותו מכל וכל, משום שבהמשך הדברים מכריז זרחי שיעדם הסופי של בנו וחבריו הוא בכל זאת 'לנטוע את ישראל על אדמת אבותיו'. עם זאת, יש מן האירוניה ההיסטורית בכך, שבאוקטובר 1905, שבועות אחדים בלבד אחרי פרסום הסיפור הזה בשתי הלשונות, פרץ פוגרום נורא באודסה, שהגיע ממש עד שערי ביתו של אברמוביץ וזעזע אותו עד היסוד. בעקבות זאת נטל הסופר בן השבעים שוב את מקל הנדודים וגלה זמנית לשווייץ, ממש כמו גיבורי סיפוריו, יהודים נידפים ונרדפים, הנגרפים במהומת ההיסטוריה ומחפשים את דרכם בעולם נטול ודאויות.

המצבה על קברו של מנדלי, אודסה 1966 (יד ושם)