עורב ותרנגולת, זאב וכלבים: כיבוש מוסקבה בראי תרגומי קרילוב (ב)

התקליט, ובו קוראים יוסי בנאי ושלמה בר-שביט ממשלי קרילוב בנוסח אוריאל אופק, יצא ב-1969

חלקה הראשון של רשימה זו נדפס כאן.

ד. על גלגוליהם של שני משלים היסטוריים

על ערכה של מהדורת משלי קרילוב החדשה של חגית בנזימן, יתרונותיה ומגבלותיה, אפשר לעמוד בדרך פשוטה. נעיין בשני משלים – לא סתם משלים, אלא כאלה שיש להם גם רקע היסטורי מעניין ורלוונטי – ונראה כיצד התגלגלו בתרגומים השונים לעברית.

1. העורב והתרנגולת 

Krilof and his Fables, London 1871, p. 21

רוב משליו של קרילוב הם על-זמניים ועל-מקומיים ואינם תלויי תרבות, אך המשל המכונה 'העורב והתרנגולת' (Ворона и Курица) אינו כזה. הוא נדפס לראשונה בנובמבר 1812 בכתב עת בשם Сын отечества (בן המולדת), ונטוע בהקשר היסטורי ספציפי: מלחמת רוסיה-צרפת, שהתרחשה באותם ימים ממש, וכיבושה של מוסקבה בידי צבא נפוליאון.

ב-14 בספטמבר 1812 (על פי הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו) – זמן קצר לאחר סיומו של קרב בורודינו – נכנסו נפוליאון וחייליו בשערי מוסקבה. אלא שהעיר הייתה ריקה כמעט לחלוטין. בהוראתו של המושל הצבאי פיודור רוסטופצ'ין התפנו מבעוד מועד כשני-שליש מכ-270,000 תושבי העיר. אסירים פליליים שוחררו מבתי הסוהר, אוצרות אמנות ומטלטלים הועברו בחפזה וכל מחסני המזון רוקנו. במוסקבה נותרו רק פצועים, תושבים זרים, בני המעמדות הנמוכים וכוח משטרתי קטן, שתפקידו היה לשרוף את העיר עד היסוד. באותו ערב אכן השתוללה שריפת ענק במוסקבה, שנמשכה ארבעה ימים והרסה כשלושה רבעים משטחה הבנוי של העיר. חייליו של נפוליאון שוטטו ברחובות ריקים, בין בתים ומחסנים שרופים, ונאלצו לעסוק במציאת דיור ובהשגת אוכל. המחסור היה גדול והרעב היה נורא. כחודש לאחר מכן, ב-19-18 באוקטובר, נטשו הצרפתים את מוסקבה.

קרילוב, שהתגורר אז בסנט פטרבורג, ייחס את סיפור פינויה של מוסקבה למדיניות 'האדמה החרוכה' בה נקט הפילדמרשל האגדי מיכאיל קוּטוּזוֹב. קוטוזוב, שהיה אז בן 67 – גיל מבוגר לכל הדעות – נשא את התואר 'נסיך סְמוֹלֶנסק', שאותו קיבל חודש קודם לכן בשל הצטיינותו בקרב סמולנסק (18-16 באוגוסט 1812).

פילדמרשל מיכאיל קוטוזוב (ציור: רומן וולקוב; מקור: ויקיפדיה)

הבה נראה איך תורגם משל זה, מאז התרגום הראשון לעברית ועד למהדורתה החדשה של חגית בנזימן.

הנה כך תרגם את המשל משה רייכרסון, המתרגם השיטתי הראשון של קרילוב. 'הסמאָלֶענסקי אביר החיל' הוא, כאמור, פילדמרשל קוטוזוב, והעיר אינה סתם 'קֶרֶת', אלא היא 'עיר ואם רוּסִיָּה, מוסקבה נהדרת':

משה רייכרסון, תקון משלים, 1860, עמ' 8-6

וזהו התרגום השני לעברית. זינגר, שוויתר על הפסוקים התנ"כיים שאהב קודמו להדביק למשלי קרילוב, השאיר את הכותרות המקוריות ברוסית וגם שמר על הרקע ההיסטורי ('ויהי בעת מלחמת הצרפתים, וּמאָסְקְוִי רבתי נעזבה'), אף כי השמיט את תוארו של קוטוזוב כנסיך סמולנסק:

מאיר זאב זינגר, משלי קרילאוו, 1885, עמ' 24-22

וזה כבר תרגומו לעברית מודרנית של חנניה ריכמן, שהחזיר את תפארת 'אלוף סמולנסק' ולא ראה בה מכשול להבנה. ליתר ביטחון הוסיף ריכמן לספרו נספח ('הערות למשלים', עמ' 318), ושם העיר בקיצור כי מדובר בקוטוזוב והמשל נכתב בעקבות קריקטורה בת הזמן שכונתה 'הַמָרָק הצרפתי' (ראו איור בהמשך):

חנניה ריכמן, משלי קרילוב, 1949, עמ' 8-7

חייל צרפתי מנסה לצוד עורב עבור סיר המרק (מהדורת משלי קרילוב ברוסית, 1815)

תרגומה של חגית בנזימן (עמ' 31-29) קריא וזורם, אך הושמט ממנו כל רמז להקשר ההיסטורי שבו חובר המשל. קוטוזוב הפך ל'מצביא אחד', והעיר מוסקבה, שהתרוקנה מתושביה, הפכה 'כרך' סתמי וחסר זהות. זאת ועוד, בנזימן גם שינתה את תוכנו של המשל המקורי, שכן האויב (הצרפתי) מעולם לא כותר על ידי אנשי העיר (מוסקבה) וכלל לא היה תחת מצור. הצרפתים פשוט נותרו לנפשם בעיר ההרוסה, רעבים וחסרי כל.

2. הזאב במלונת הכלבים 

בסוף ספטמבר 1812 החל נפוליאון לנהל משא ומתן עם הצאר אלכסנדר הראשון באמצעות השגריר הצרפתי ברוסיה ז'אק לאוריסטון (Jacques Lauriston), שהיה פעיל בארגון הנסיגה הצרפתית ממוסקבה. ב-5 באוקטובר נפגש לאוריסטון עם קוטוזוב, והלה דחה את הצעת השלום והמשיך לזנב בצבא הצרפתי הנסוג.

משל 'הזאב במלונת הכלבים' (Волк на псарне) נדפס זמן קצר לאחר מכן, ודברי החנופה ששם קרילוב בפי הזאב – הבא לצוד כבשים אך נתקל בעדת כלבים זועפים המבקשים את נפשו – דומים לדברים שיוחסו לנפוליאון.

לאוריסטון (משמאל) מגיש הצעת שלום לקוטוזוב (ציור: נ"פ אוליאנוב; מקור: ויקיפדיה)

הזאב, שעורו אפור, הוא מן הסתם נפוליאון (שנודע במעילו האפור), ואילו הצייד ששיער ראשו שיבה הוא קוטוזוב. על פי מסורת רוסית רווחת, קוטוזוב קרא את המשל של קרילוב באוזני קציניו אחרי נצחונם בקרב קראסני (18-15 בנובמבר 1812) וכך עודדם להמשיך ולתקוף את הצרפתים.

משה רייכרסון (עמ' 70-68) שימר את הרמזים הללו. הצייד אומר לזאב: 'אתה אָמֹץ, ואני איש שָׂב הנני'. המילה 'אֲמֻצִּים' מופיעה בתנ"ך (זכריה, ו 3) ביחס לסוסים, ולמרות שאיש אינו יודע מהו בדיוק צבע זה, הפירוש המקובל הוא הצבע האפור.

וזו גרסת מאיר זאב זינגר (עמ' 89-87), שהתעלם מחשיבות הצבעים והפך את הזאב לבעל מראה 'אדמדם':

והנה תרגום שלא הזכרתי קודם: יהודה אַלְרֹאִי (שעליו איני יודע מאומה) תרגם כמה ממשלי קרילוב ואלה נדפסו בשנות הארבעים בחוברת צנומה שנועדה לבני נוער. אלראי שימר את הצבעים המקוריים ('אתה אפור, אך בראשי כבר זיו-שיבה זורח'):

יהודה אַלְרֹאִי, משלי קרילוב, ספרית פז, תל אביב [1944?], עמ' 22-20 (צייר: משה מטוּסוֹבסקי)

וזה תרגומו של חנניה ריכמן (עמ' 54-53), שאף הוא שמר על הצבעים המקוריים: 'אתה – עורך אפור, ושערי – לבן':

ציור: נחום גוטמן

ולבסוף, תרגומה החדש של חגית בנזימן (עמ' 93-92):

ושוב, תרגומה של בנזימן חלק, משעשע ונקרא היטב, אך הרמזים האקטואליים-ההיסטוריים שזרע קרילוב במשל הושמטו ואינם: לא עורו האפור של הזאב ולא ראשו השׂב של הצייד.

הקורא בן זמננו, שרחוק כבר מאתיים שנה ויותר מפלישת נפוליאון לרוסיה, יחמיץ רובד חשוב בהבנת משל זה ונמשלו אם לא יידע מה היה הרקע לכתיבתו. אומנם זהו משל אוניברסלי ועל-זמני. אבל הוא נולד וצמח בהקשר היסטורי מאוד מסוים. הערת הסבר קצרה, על אתר או בנספח, יכולה הייתה להעמיד את היצירה הקרילובית באור מלא ולספק לה גם את המימד הפוליטי והאקטואלי שהפעיל אותה.