מָשָׁל לְמה הדבר דומה? מהדורה חדשה של משלי קרילוב בעברית (א)

הפסל לכבוד איוואן קרילוב בפארק בסנט פטרבורג נחנך בשנת 1855

רשימה ראשונה מתוך שתיים.

א. בשורת ספרים

מהדורה מתורגמת חדשה של משלי קרילוֹב הופיעה לא מכבר בהוצאת 'כרמל' הירושלמית, וכבר זכתה להדפסה שלישית. המתרגמת חגית בנזימן – סופרת ומשוררת ילדים ותיקה ומוערכת – קיבלה על עצמה משימת ענק: להריק מחדש לעברית של ימינו את המשלים המיוחסים לקרילוב (כמאתיים וארבעה במספר, אף כי מקצתם אינם אלא עיבודים שעשה קרילוב ממשלים קדומים, בעיקר של הצרפתי ז'אן דה לה-פונטן).

זהו אירוע חשוב לאוהבי סוג זה של ספרות, מה גם שבנזימן פסעה באומץ בעקבותיהם של מתרגמים עבריים רבים שקדמו לה, ובראשם חנניה רַיְכמן הגדול, שעליו נרחיב בהמשך. מתרגמים אלה יצרו מסורת של תרגום מְשָׁלים, ואף שבנזימן ציינה בדברי המבוא (עמ' 18), שמול עיניה עמד רק תרגומו העברי של ריכמן (לצד המקור הרוסי ותרגומים לאנגלית ולצרפתית), ולא תרגומים עבריים אחרים, בכל זאת היה עליה לפלס דרך אישית. בנזימן הייתה מוּדעת לגודל המשימה שקיבלה על עצמה, ובמבוא ציטטה הקדשה חיננית שכתבה לאחד מילדיה, עוד טרם גמלה בלבה ההחלטה לעסוק בתרגום:

התוצאה מרהיבת עין ומשובבת נפש. כיף לקרוא בספרה של בנזימן, שחרוזי העברית שלה קולחים בחינניות ובטבעיות ונקראים בשטף. אפשר להתווכח על בחירה זו או אחרת (ועל כך בהמשך), אבל אי אפשר שלא לשבח את המפעל התרבותי, שלה ושל הוצאת 'כרמל': ראשית כל, עצם היזמה להנגיש את קרילוב הישן והאהוב ולהשיבו אל מדף הספרים העברי; ושנית, על התרגום שמחליק בגרון, 'כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה'. הספר מלווה באיוריה של זהבית כרמל.

חגית בנזימן (מקור: סופרים קוראים)

'משלי קרילוב', שנכתבו ברוסית במחצית הראשונה של המאה ה-19, הם חוליה חשובה ברצף מושלי המשלים הגדולים של התרבות המערבית: ספרי 'משלי' ו'בן סירא', שנכתבו בארץ ישראל ובעברית (שלא לדבר על המשלים התנ"כייים המופתיים, כמו 'משל יותם' או 'כבשת הרש'); משלי איזוֹפּוס ביוון העתיקה; משליו של לה-פונטן בצרפת של המאה ה-17; ומשליו, הפחות מפורסמים בעולם, של אליעזר שטיינבַּרג, שנכתבו ביידיש והיה להם קהל מעריצים גדול.

אומות רבות יכולות להתגאות במושלי משלים שצמחו בקרבן, אך דומה שסוגה ספרותית זו איבדה את מעמדה, ומשלים שבעלי חיים במרכזם אינם מדברים עוד לטעמם הספרותי של בני דורנו. איני יודע אם ניתן עוד לשקם את מעמדו של המשל וחוששני שכבר אבד עליו הכלח. נדמה לי שספר משלי החיות המקורי האחרון שנוצר בעברית היה ספרו הנהדר של אביגדור המאירי, 'חכמת הבהמות' (1933), וגם הוא לא היה בדיוק ספר משלים.

יש מוסכמה מוטעית שסוגת המשלים נועדה לילדים – אולי זה משום שרוב ספרי המשלים נדפסו בניקוד ובחריזה, ואולי משום שמשלים על בעלי חיים קלים יותר לתפיסתם של ילדים – בעוד שהנמשלים מתוחכמים יותר, ולכאורה רק מבוגרים יבינום במלוא משמעותם. האמת היא, שכאשר קרילוב כתב את משליו הוא לא ראה ילדים לנגד עיניו, אלא דווקא אנשים מבוגרים. אגב, קרילוב היה רווק ולא היו לו ילדים. הוא גם מעולם לא עזב את רוסיה.

איוואן אנדרייביץ' קרילוב (1844-1769), נולד במוסקבה ונדד עם בני משפחתו בערים שונות ברוסיה. כבר בגיל תשע, כשהתייתם מאביו, עבד לפרנסתו כלבלר בבתי משפט. בהיותו כבן 14 עבר לעיר הבירה סנט פטרבורג, שם עבד במשרד ממשלתי והחל לכתוב שירים ומחזות, לערוך עיתונים ולפרסם סאטירות וביקורת פובליציסטית. שמו יצא לתהילה לאחר שהחל להדפיס את משליו (קובץ ראשון יצא ב-1809). הוא זכה לפרסום ולהוקרה, קיבל משרה יוקרתית בספרייה המלכותית בפטרבורג, ובה עבד עד צאתו לגמלאות בשנת 1841.

בול לכבוד קרילוב, ברית המועצות 1959. הציור בצד ימין מתייחס למשל 'הזאב במלונת הכלבים' שיידון בחלק השני של הרשימה

ב. מסורת תרגומי קרילוב לעברית

משה רייכרסון (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

את משליו של קרילוב החלו לתרגם לעברית זמן קצר לאחר מותו. התרגום השיטתי הראשון, מעשה ידיו של משה רייכרסון (1903-1827), נדפס בווילנה בשנת 1860. חמש עשרה שנים בלבד לאחר מותו של קרילוב. הוא נקרא 'תקון מְשָׁלים'.

רייכרסון, שהיה בלשן ומשכיל אופייני לדורו, חיבר מבוא נלהב וסיפר לקורא העברי על מעלותיו התרומיות של האיש קרילוב, על ההערצה אליו בקרב הרוסים ועל החשיבות המוסרית הרבה שיש למשליו. תרגומו מליצי ומצוחצח, ובכל זאת לא קשה להבינו.

רייכרסון גם התאים לכל משל קרילובי פסוק מן התנ"ך (בעיקר מספר משלי) או ממקורות חז"ל, מה שכמובן לא היה במקור הרוסי. מדוע עשה כן? מן הסתם כדי להבליט את האופי האוניברסלי של המשלים הרוסיים, ושאין הם זרים לרוחו של עם ישראל.

זמן מה קודם לכן פרסם צעיר אחר, יהודה ליב גורדון (יל"ג), שגר אז בעיירה הליטאית פוניבז', את ספרו 'משלי יהודה', ובו מאה משלים – כעשרים מקוריים שלו והשאר תרגומים ועיבודים של משלי לה-פונטן וקרילוב. הספר נדפס בשנת תר"ך (1859) אך כפי שעולה מן ההקדמה ומן המכתבים שנדפסו בראשית הספר, יל"ג החל בעבודתו כבר בשנת 1858. הוא היה אז בן 28 בסך הכול.

סריקה של הספר 'משלי יהודה' נמצאת כאן

ככל הנראה, יל"ג ורייכרסון, שספריהם נדפסו באותו בית דפוס בווילנה ובאותה שנה, לא ידעו זה על זה, אך כרקע לתרגומיהם יש לזכור כי משלי קרילוב תפסו מקום של כבוד במערכת החינוך הרוסית והם נדפסו בספרי לימוד רבים. יל"ג קיווה ש'משלי יהודה' שלו יזכה לאישור השלטונות ויתקבל כספר לימוד בבתי הספר הממשלתיים העבריים, אך הדבר לא עלה יפה (על פרשה זו כתב יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ד/2, תש"ב, עמ' 380-376).

אחרי רייכרסון ויל"ג קמו מתרגמים נוספים, ובלט בהם מאיר זאב זינגר (בערך 1913-1840), מהעיירה הקטנה טאראשצ'ה (פלך קייב), שגם תרגם לעברית את אחד מספריו של ז'ול וורן (מחזה באוויר, מספורי החכם זשול ווערנע, ברדיצ'ב 1895). רק מעט פרטים ידועים על זינגר. תרגומו ראה אור לראשונה בשנת 'כמשל הקדמונים', כלומר תרמ"ה (1885), ועד שנת 1908 ספרו נדפס בארבע מהדורות נוספות. זינגר גם תרגם את משלי קרילוב ליידיש (ברדיצ'ב 1888).

אך התרגום הנפוץ והאהוב ביותר של קרילוב היה, בלי ספק, פרי עטו של חנניה ריכמן (1982-1905).

ריכמן, שהיום נשכח שמו כמעט לגמרי, נולד באוקראינה, עלה לארץ ב-1926 והתגורר בתל אביב. הוא היה מתרגם דגול מרוסית (הרומן 'חמשתם' של ז'בוטינסקי או שיריו של סמואיל מרשק) וחרזן ענק (וזכור במיוחד ספרו: פתגמים ומכתמים – מן הים הכללי וטיפה משלי, 1955).

(מקור: אוריאל אופק, לקסיקון אופק לספרות ילדים, זמורה-ביתן, 1985, עמ' 607)

אומנם, ריכמן תרגם גם את משליו של יהודה שטיינבַּרג, שהתחבבו על קוראי יידיש רבים, אך תרגומו לקרילוב היה סיפור של הצלחה יוצאת דופן. התרגום ראה אור לראשונה ב-1949, ועד שנת 1999 נדפס בלא פחות מ-26 מהדורות!

בדברי ההקדמה שלו כתב ריכמן מדוע זכו משלי קרילוב לתרגומים רבים לעברית, וקשר זאת ל'לב היהודי':

ואין פלא שרבּוֹ כל כך מתרגמי קרילוב מבין היהודים: כמה וכמה ממשליו על עיוות הדין וההתעללות בחלש עוררו – ומוסיפים לעורר – רגש מיוחד בלב היהודי: דומה שלא נכתבו אלא כדי לתאר את רשעותם וצביעותם של שונאינו ומרדפינו.

חרוזיו הנהדרים והיצירתיים, שלוו בציוריו החינניים תמיד של נחום גוטמן, התחבבו על הקוראים וכאמור נדפסו במהדורות רבות. בימים הרחוקים ההם, כאשר עוד נהגו לתת ספרים כמתנה בחגיגות בר-מצוה, היו ספריו של ריכמן מתנה נפוצה. אבל השנים חולפות, והיום גם העברית הפיוטית והמשעשעת של ריכמן אינה מעודכנת עוד והיא מדברת רק ללבם של חובבי הנושנות.

ג. על כמה בעיות בתרגום

לא אחדש מאומה אם אומר, שיש יותר מדרך אחת לתרגם טקסט קדום (ומשלי קרילוב הם כאלה, למרות שנכתבו 'רק' במאה ה-19) ולהנגישו לקוראים הנמצאים בזמן אחר ובעולם תרבותי אחר.

הנה דוגמה שולית שבשוּלִיוֹת מניסיוני שלי, שעה שעסקתי בההדרת זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק לאנגלית (Journey to a Nineteenth-Century Shtetl). זיכרונות אלה, שמתארים את החיים בעיירה היהודית במזרח אירופה במאה ה-19, נכתבו במקורם ביידיש. שאלתי את עצמי אז, מה הדרך הנכונה לתרגם תיאורי זמן, למשל 'עשר בבוקר'? חשבתי ש-10:00 או 10AM הם 'אמריקניים' מדי וזרים לעולם המזרח אירופי שתואר בספר, ולכן העדפתי 'כתיב מלא': Ten O'clock in the morning. מאותה סיבה גם השמטתי בעקביות את התואר ר' (רֶבּ), שבחברה היהודית המסורתית מוצמד לכל אדם ירא שמיים והוא כמעט חסר משמעות, וכמובן שלא הסכמתי לתרגמו Rabbi או .Mr.

דוגמה אחרת, הפוכה, הזדמנה לי כשתרגמתי את 'שירי המגילה' של איציק מאנגר מיידיש לעברית. אין צריך לומר שאלו הן שתי שפות קרובות מאוד, לא רק בשל המרכיב העברי המשמעותי הקיים ביידיש ('לשון קודש'), אלא בעיקר בעולם הדימויים ובמרחב הדתי והתרבותי המשותף. כאן מצאתי את עצמי לא פעם לכוד בין שני קטבים סותרים: הרצון לתרגם קרוב ככל שניתן למקור מכאן, והחובה לשמור על מסגרת צורנית נוקשה של חריזה, הטעמה ומקצב מכאן. לא תמיד אפשר להשיג זאת, ולפעמים מוכרחים 'לשלם מחיר'. וכך, במקרה מסוים, כאשר הניסוח המקורי כפל את עצמו מסיבות אמנותיות וחסר לי מונח מתאים שיתחרז עם השורה הקודמת, נאלצתי להשתמש במונח 'ילקוט כזבים', שרמז לספרם הידוע של דן בן אמוץ וחיים חפר. מונח זה מוכר כמעט לכל קורא ישראלי, אך זר למאנגר ולעולם שתואר בשיריו (שיר 24, עמ' 108, 180).

בנזימן הגדילה עשות ושילבה פה ושם בתרגומה מונחים סופר-מודרניים, שזרים לחלוטין לעולמו של קרילוב. הנה דוגמה מן המשל הידוע 'החמור והזמיר' (עמ' 131-129):

המשל קולח, לשונו ברורה ונהירה, וכמותו גם הנמשל. לצד ההמצאה היפה 'שִּׁירַתְרוֹן', ואפילו 'כוכב עליון', בולטת בזרותה השורה 'תִּכְבֹּשׁ אֶת האֶרוֹוִיזְיוֹן'. מה לתחרות הזמר האירופית המלוקקת ולעולמו של קרילוב? האם אין כאן אינטֶרְפּוּלַצְיָה (כלומר 'תחיבה') בוטה מדי של עולם דימויים והקשרים מאוחר לתוך טקסט שנכתב במקורו לפני כמאתיים שנה?

אני מניח שזה עניין של טעם, ובעיקר עניין של טוּב טעם, יותר מאשר חוקים של 'מותר ואסור'. יש שיאהבו, יש שיסתייגו. בנזימן, על כל פנים, לא נמנעה פה ושם מהשתלות מאוחרות כאלה. הנה כמה דוגמאות:

• 'בטלויזיה המחוזית / הידיעה המרכזית / עסקה הרבה בתחזית' ('מבצעו של הירגזי', עמ' 49);

• 'לאחרים לא התייחס / גם לא ענה ב-אֶס.אֶם.אֶס' ('הַשַּׂק', עמ' 147);

• 'מנין זה הגעת? אמור נא לי, אחי! / בגן חיות ביקרתי. בזה התנ"כי' ('פיל לבן', עמ' 209);

• 'הוא די חכם ודי בריון / להיות חבר דירקטוריון' ('מועצת העכברים', עמ' 319); 

• 'והינשוף כלל לא הִסֵּס / על גב אותו חמור טִפֵּס / חדל – אמר לו – לחפש. / אהיה לך ל-גִ'י.פִּי.אֶס' ('הינשוף והחמור', עמ' 415).

גם בהנחה שגן החיות התנ"כי – מקום ספציפי המזוהה עם ירושלים – מוכר דיו לכל ילדי ישראל, אני תוהה אם בעוד עשר שנים, בעולם שבו הטכנולוגיה משתנה במהירות כה גדולה, עדיין יידעו ילדים ומבוגרים מהם אס.אם.אס. או ג'י.פי.אס. דומני שלשיטתה של בנזימן כבר עדיף היה לחרוז: 'חדל – אמר לו – לחפש. / אהיה לך פשוט לוֶיְיְז'...

בעיה נוספת וידועה למתרגמים קשורה לדרך שבה יש לתרגם משפה לשפה מונחי ריאליה, שמות מקומות, אנשים, מטבעות, מידות או מושגים היסטוריים. כשלעצמי, אני סבור שיש לתרגם מונחים ושמות בצורה הקרובה ביותר למקור, ואם סוטים ממנו ראוי לציין זאת בהערה. דרך ארוכה עשו המתרגמים לעברית מאז ימי איתיאל הכושי (אותלו) או רם ויעל (רומיאו ויוליה) ועד ל'אורה הכפולה' של אריך קסטנר (במקור: לוטה ולואיז), התאומות שבילו את חופשתן בקייטנת 'רמות ים שעל ים הרמות'. אף על פי כן, מתרגמים ממשיכים ל'גייר' שלא לצורך גם שמות אנשים ומקומות ולהמציא להם שמות עבריים שכלל לא היו במקור.

חגית בנזימן לא נפלה בדרך כלל לפח זה והעדיפה לעקוף אותו. כך למשל, סֶנְיוּשָׁה ופיוֹדוֹר, שמככבים במשל הקרילובי 'שני נערים', קיבלו בתרגומים הקודמים שמות עבריים למהדרין, כמו חֵפֶר ויוֹתָם (רייכרסון) חפר ואפרים (זינגר) או גד ושמעון (ריכמן). בנזימן לא העניקה להם שמות כלל, וזה עדיף בעיני מאשר להמציא להם שמות עבריים. לעומת זאת, תיאודוסיוס ואיגור, מן המשל 'שני כפריים', קיבלו בתרגומים הנושנים שמות מופלאים כמו חֶצְרוֹן ופָּרֶץ (רייכרסון), חֲמוּאֵל וגמליאל (זינגר) או שמעון ונחום (ריכמן). במקרה זה גם בנזימן לא התאפקה והעניקה להם את השמות צבי ומשה...

כל המשלים, עמ' 360-359

בחלק השני של הרשימה נעקוב אחר גלגולי תרגומיהם של שני משלים 'היסטוריים' פרי עטו של קרילוב, מרייכרסון ועד בנזימן.