המשורר, המלחין והשנסונר הנודע ז'ורז' בְּרָאסָאנְס הקליט בשנת 1953 את שירו הרומנטי והיפה Les amoureux des bancs publics (האוהבים על הספסל הציבורי). בשנת 1961 תרגם דן אלמגור את השיר מצרפתית לעברית עבור הזמרת יעל שֶׁרֶז, וקרא לו 'האוהבים על הספסל', 'הספסל הציבורי', או 'הספסל שבגן'.
דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, כנרת, 2012, עמ' 247
תחילה הנה השיר המקורי של ברסאנס, עם כתוביות של תרגום חדש ומילולי, פרי עטו של ראובן וימר:
וכאן הביצוע המקורי בעברית של יעל שרז למילותיו של דן אלמגור:
זו הזדמנות לספר על הזמרת הנשכחת יעל שֶׁרֶז, שהשיר הזה נכתב עבורה ובמידה רבה גם זוהה עמה.
יעל שֶׁרֶז (לבית ברגהיים), שנולדה בחיפה בשנת 1931 והלכה לעולמה בינואר 2017, הייתה דמות צבעונית ומיוחדת. מלוות שיירות ולוחמת בפלמ"ח, שניסתה להפוך את עיר הקודש צפת לעיר שיש בה גם חיי תרבות ומוזיקה. בשנת 1958 היא עזבה את תל אביב, עם בעלה דאז, איש הפרסום יצחק שרז, ועברה לצפת. בבית מרחץ טורקי ישן הקימה יעל את מועדון 'השעות הקטנות' ובו שימשה זמרת הבית. הניסיון הצליח לפרק זמן קצר, ובאותן שנים הפכה העיר הקסומה צפת מוקד עלייה לרגל לאמנים ולאנשי בוהמה. דן אלמגור כתב עבורה כמה שירים, ובהם 'צפת' ו'האגדה על הרבי מצפת', שאותם הלחין גיל אלדמע, וכמובן גם את 'הספסל הציבורי'. שרז גם הייתה הראשונה שהקליטה את 'שיר הליצן' (מילים: מרדכי לבנון, לחן: בני ברמן), שלימים בוצע על ידי בני ברמן וזוהה עמו.
זאב, יעל שרז (אוסף דן אלמגור)
ב-1960 הוקמה להקת 'השעות הקטנות', בה השתתפו מלבד יעל שרז גם מי שיהיו לימים 'הגשש' שייקה לוי, שחקנית התיאטרון מרים גבריאלי ואיש העסקים גבי אקשטיין.
להקת 'השעות הקטנות'. מימין לשמאל: שייקה לוי, מרים גבריאלי, גבי אקשטיין ויעל שרז
את התכנית הראשונה כתבה וביימה נעמי שמר, ובין השירים ששרו לראשונה היו 'שיר השוק', 'ליל אמש' ועוד. התכנית השנייה של הלהקה נקראה 'עשרת הצדיקים' וגם אותה כתבה נעמי שמר.
מעריב, 29 ביוני 1960
את שתי התכניות הבאות כתב דן אלמגור ו'הספסל הציבורי' נכתב ככל הנראה לתכנית השלישית, שהועלתה בקיץ 1961.
אוסף דן אלמגור
מודעת פרסום ל'חיי הלילה התוססים של צפת' (מעריב, 10 ביולי 1964)
לאחר מלחמת ששת הימים (1967) עלו נושאים חדשים על סדר היום הישראלי. מועדון השעות הקטנות גווע ועמו נסתם הגולל גם על חיי התרבות הישראלית החילונית בצפת.
אוסף דן אלמגור
נחזור לספסל הציבורי.
לא מכבר שב דן אלמגור מצעידת הבוקר היומית בשכונתו התל-אביבית. על הספסל בגן הציבורי לא ישבו אוהבים אלא קשישים בני גילו. המראה מכמיר הלב עורר בדן את המוזה ועל המקום חיבר שני בתים חדשים...
הישישים המשתזפים בשמש על הספסל, הספסל,
ומשמאלם,המטפל המשועמם,
שולח אֶס-אֶם-אֶסִ'ים;
והמקל שבידם רועד
רעד קל, רעד קל.
ומימינם שפוכים המון כרכים
של 'האנציקלופדיה העברית'.
הישישים האלה הם שכניי,
בני גילי, מכריי.
אני אומר להם 'שלום' רפה;
אך לא כולם עונים לי. בלב אוהב הייתי מתיישב
לצידם, מימינם –
אם מישהו רק יסלק משם את'האנציקלופדיה העברית'...
ספסל ציבורי ברעננה ועליו שפוכים כרכי האנציקלופדיה העברית (צילום: גדעון נח)
נסיים בביצוע היפה של מיכל טל, מתוך תכנית הטלוויזיה 'לאהוב באביב', שערך והנחה דן אלמגור (שגם מופיע מדי פעם ברקע, לצד הפרברים, מוטי גלעדי, צביקה פיק, יונה עטרי ועוד). התכנית שודרה באפריל 1976.
כידוע בלוג עונ"ש עוסק מדי פעם גם בדברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות. הרשימה הפעם מוקדשת למילה המופלאה 'תחת', שבסך הכל מבקשת לתאר את הישבן שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, כולל ראשי ממשלות ורמטכ"לים בעבר ובהווה, גדולי ישראל, אדמו"רים ופוסקי הדור.
איכשהו המילה התמימה הזו ('תחת' זה לא ההיפך של 'על'?) הפכה בעצמה למילת טאבו, שעצם אזכורה מעורר גיחוך והיא משום מה נחשבת לגסה.
אספתי מן הגורן והיקב כמה ענייני תחת, מצחיקים ורציניים, והמשך בוודאי עוד יבוא.
א. מילה גסה כמו 'תחת'?
כדי להיכנס לנושא במצב רוח מתאים, הבה ניזכר בשיר 'מי מפחד ממילים גסות' של ז'ורז' בראסאנס, שתרגם דן אלמגור לתכניתו של יוסי בנאי 'אין אהבות שמחות' (1969):
אלה המילים (מתוך ספרו החדש של דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום'):
וכאן ז'ורז' בראסאנס – במקור בצרפתית Le pornographe:
ב. כוס עם חור בתחת
איתמר וכסלר שלח לי לפני זמן מה את התמונה הזו וטען בלהט שמדובר בעסקה יוצאת מן הכלל. בשקלול העלות (20 ש"ח בלבד) מול תמורה – זה בוודאי זול מאוד, משום שמקבלים שני מוצרים במחיר אחד.
ג. יופלה עם תות בתחת
כוס הפלאים הזאת הזכירה לי חשבונית שקיבלתי פעם:
אגב, בחשבונית הזו כללו גם 'גבינת קוטג בעלז'... אין לי מושג מה זה, אבל מעניין אם יש גם גבינות ויז'ניץ, צאנז או סדיגורה.
ד. 'והמון העם קורין לו תחת'
ואם הגענו לענייני תחת, הנה משהו רציני. האם ידעתם ממתי קוראים לישבן בשם 'תחת'?
ובכן, לפחות מן המאה ה-16!
התחת נזכר בשמו המפורש בספר 'התשבי' של הבלשן אליהו בחור, שנדפס בשנת 1541. הספר נקרא 'תשבי' משום שיש בו תשי"ב (712) שורשים עבריים שהמחבר מפרשם ומתרגמם ללטינית וללשון העם.
וכך נדפס בדפוס הראשון של הספר:
אחור – נקרא בית מוצא הריעי ... והמון העם קורין לו תחת.
לשון אחר, כבר בראשית המאה ה-16 הייתה זו מילת סלנג מקובלת בפי 'המון העם', לפחות באיטליה שם חי אליהו בחור...
האם יש קשר בין 'אחור' לבין 'חרא', שכבר במקרא נזכרת כקשורה לצוֹאה (ישעיהו, לו 12)?
בזמנו כתב לי על כך פרופ' חיים כהן מאוניברסיטת תל אביב, עורך המילון ההיסטורי של הלשון העברית:
לעניין אחור-תחת: אין צורך לומר שהתשבי גוזר אחור מן ח"ר/חר"א. אחור – כיוון שהוא באחורי הגוף, וכפי שהוא בפסוק במלכים שהואמביא (ואגב, פירושו ל'ויך צריו אחור' שבתהלים הוא כפירוש רש"י והתרגום שם), וכך גם בעברית המאוחרת והחדשה: אחוריים.
תחת במשמעות זו נמצא כבר אצל רבנו חננאל ('שרי לעובד כוכבים למימר שקליה לעבודת כוכבים ואנחיה בשת שלך דכתיב וחשופי שת ערות מצרים ופירושו מקום השתנת מי רגלים ובתחת מקום הצואה' – מגילה' כה ע"ב). ומה שכותב כאן הבחור 'בפי המון העם' כוונתו כמובן לא לעברית (שהרי אין עברית בפי המון העם), אלא ליידיש (או הניב הגרמני הדרומי שבפי יהודים, שהוא יסוד היידיש). העברית שלנו לקחה לסלנג שלה מן היידיש וכך נסגר המעגל. ושים לב שהניקוד כאן הוא תָחת בקמץ דווקא, וכהגייה ביידיש: תוחעס. כך היא צורתה של המילההעברית הזאת ביידיש, אף על פי שבעברית היא בדרך כלל בפתח: תַחת (הצורה בקמץ היא צורת ההפסק כגון בראשית מט, כה).
הפסוק 'וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת' (במדבר לג, 26), שמתאר את תחנות הנדודים של בני ישראל במדבר, היה מקור ללא מעט דברי בדיחה וחדוד, כגון 'שַׁק לי במקום שאחרי מקהלות'... על הביטוי 'שַׁק לי בתחת' בכלל אפשר לחבר מגילות, ואפילו ערך מיוחד בויקיפדיה הוקדש לו. נסתפק כאן רק בכמה אנקדוטות הקשורות לפסוק המקראי.
באוסף הגסויות שהוציא לאור איגנאַץ ברנשטיין בשנת 1908 (יודישע שפּריכווערטער און רעדענסאַרטען: אויסגעלאַסענע און גראָבע שפּריכווערטער), הובא פסוק זה בעסיסיות יתרה:
'קוש מיך, ווו די יודען האָבן גערוהט! דהיינו: שק לי במקום שבו חנו היהודים (או שבו מצאו היהודים מנוח).
גם בסיפור הלא-גמור 'פסח שני' מופיעה בדיחה על פסוק זה. הסיפור פורסם לראשונה ב-1939, חמש שנים לאחר מותו של ביאליק, בקובץ הרביעי של 'כנסת' ולימים נכלל גם במהדורת הכתבים הגנוזים שקיבץ נוטר עיזבונו משה אונגרפלד: כתבים גנוזים של חיים נחמן ביאליק: מתוך העיזבון, דביר ובית ביאליק תשל"א.
השבוע יצוין יום הזיכרון ה-78 למותו של ביאליק (1934), וכדאי לזכור שגם זה חלק ממורשתו.
בדיחת תחת מפורסמת הביא אלתר דרויאנוב בספר הבדיחה והחדוד (כרך א, תשט"ו, מס' 363). מקובל לחשוב שנוסח זה צונזר, והמקור היה 'תשק לי וילנה במקום שאחרי מקהלות', אבל יגעתי ולא מצאתי זאת במהדורה הראשונה של ספר הבדיחה והחדוד. בעיבוד החדש של ספר הבדיחה והחדוד, שעשה דני קרמן, נכתב בפירוש (עמ' 150): שכל וילנה תנשק לי בתחת...
אותי זה נורא הצחיק, אבל זה כמובן לא מחייב את כולם.
הסברים: יודל אוֹפַּאטוּב היה ממנהיגיה התקיפים והעשירים של וילנה בשנות הארבעים של המאה הי"ט. אברהם מאפו היה מורה לילדיו ושמו נכרך בסיפורי פולקלור רבים. ראו עליו: מרדכי זלקין, 'יהודה אופאטוב והתמורות במעמדה של העלית בקהילה היהודית בווילנה במאה הי"ט', ציון, עא (תשס"ו); מרדכי (מוטקה) חבד, שדרויאנוב הקפיד לכנותו 'מדכי', היה ליצן וילנאי ידוע; שְׁנִיפִּישׁוֹק היא מפרברי וילנה, שם גם ממוקם בית הקברות הגדול של הקהילה.
בן-ציון קליבנסקי שלח לי תמונה של מוטקה חבד (או: כאַבאַד) מגביה כוס של יי"ש, מתוך הספר ווילנע: אַ זאַמעלבוך געווידמעט דער שטאָט ווילנע, בעריכת יעפים ישורין (ניו-יורק 1935):
גם הבדיחה על התחת של אופאטוב הובאה שם בעמ' 862, אך בנוסח מצונזר:
המשוררת הנחשבת אגי משעול פרסמה השנה ספר שירים, ה-15 במניין ספריה, ושמו 'סידור עבודה' (הקיבוץ המאוחד 2012), ובו כללה את השיר החביב 'דיוקן עצמי עם נוף בתצלום בזק':
'זהו שיר על תחת', היא צוחקת, 'לא הייתי יכולה לכתוב שיר כזה בגיל 30, לא היה לי את האומץ, והיום אני אומרת כן, זה הגוף שלי... כמו שניל ארמסטורנג נחת על הירח, אני נוחתת על הנוף המחורץ הזה ותוקעת דגל, וזהו. אני הגעתי לזה שאני יכולה לכתוב שיר כזה וזה בסדר גמור. אני חושבת שזה אחד הדברים שמרוויחים עם הגיל'.
ז. 'סיפורים מהתחת' של רמי פורטיס וברי סחרוף
נסיים בסעיף זין, אבל זה ממש מקרי.
הנה קליפ גנוז של רמי פורטיס וברי סחרוף – סיפורים מהתחת:
בעלי התוספות
התחת של וולפגנג אמדיאוס מוצרט
אל תחמיצו את התגובות המשעשעות שלמטה, ובמיוחד את ההפניה של 'אבול באנאת' לאורטוריה של מוצרט הגדול, ששמה הוא לא פחות ולא יותר Leck mich im Arsch, ותרגומה המילולי הוא: 'שק לי בתחת'!
סטיב ג'ובס, מייסד חברת 'אפל' וחוזה מדינת ה-i, הלך בשבוע שעבר לעולמו. לאלפי מאמרי ההערכה וההספד נלוו גם כמה קריקטורות מרירות-משעשעות. הנה כמה מהן (ותודה לחיים כהן, מתיה קם ומעיין אבינרי-רבהון):
פער הדורות - מ- I said ל-I paid
הקריקטורה שמתארת את המפגש בשמיים בין אדון הנביאים משה רבנו לבין ממציא ה'לוחות' החדשים סטיב ג'ובס, הזכירה לדן אלמגור מפגשים שמיימיים דומים, בעיקר של סופרים. הנה כמה דוגמאות:
שלום עליכם בשערי גן עדן
כאן מתקבל שלום-עליכם בשמיים על ידי חבורת מלאכים צחורי כנפיים, בהנהגת מלאך קשיש במיוחד (אלהים עצמו?).
על ילקוטו של הסופר הנערץ כתוב 'צוריק פֿון יאַריד' (בחזרה מן היריד), כלומר הוא מגיע מיריד ההבלים ששמו העולם הזה... אך זהו כמובן גם רמז לרומן האוטוביוגרפי הלא גמור שחיבר שלום-עליכם בשנים 1916-1913 - 'פֿונ'ם יאַריד' (מן היריד, או 'חיי אדם' בתרגומו של י"ד ברקוביץ)
הקריקטורה פורסמה בעיתון יידיש אמריקני לאחר מותו של שלום עליכם, במאי 1916.
אפרים קישון והג'ינג'י
וכאן מגיע אפרים קישון, שנפטר בינואר 2005, לדלפק הקבלה. הג'ינג'י - לדור שלא ידע את אפרים - הוא דמות מיתולוגית בסאטירות של קישון. הוא תמיד במילואים כשמחפשים את המפתח...
לאחר פטירתה של חנה מרון פרסם עמוס בידרמן בהארץ (2 ביוני 2014) את הקריקטורה הזו, שמרמזת לתכנית הטלוויזיה 'קרובים, קרובים', שבה השמיעה חנה מרון את קריאת הפתיחה 'פתוח!':
מסתבר שלשיר החביב של דן אלמגור, המוכר לנו בשם 'וְיוֹיוֹ גַּם', יש לפחות שמונה גרסאות שונות, משונות ושנונות.
למי ששכח, זהו יו-יו! בראשית שנות השישים היינו מקבלים יו-יו כזה – כדור צבעוני מגומי עם חוט –בחנות 'פיל' בתל אביב, בכל פעם שקנינו שם נעליים. אפשר היה לקבל גם בלון או כף מפלסטיק להכנסת הרגל לנעל. אבל הכי מגניב היה היו-יו (איור: איתן קדמי; דיוויד סלע, אמת או חובה: משחקי הילדות שאהבנו, כתר, 2005)
הגרסה הראשונה: ז'ורז' בראסאנס ו'אשתו של הֶקְטוֹר'
בראשית היה ז'ורז' בראסאנס, הטרובדור הצרפתי הענק. השיר 'אשתו של הקטור'(La femme d'Hector) הוא שיר מתוחכם, פילוסופי, שעוסק באשתו של השכן הקטור (לא בנז'מן, לא תאופיל, לא אונורה), שכולם מתפעלים מפועלה.
וכאן המקור עם כתוביות בעברית, פרי תרגומו של ראובן וימר:
הגרסה השנייה: 'וְיוֹיוֹ גם' של דן אלמגור
דן אלמגור בביתו, 2012 (צילום: דוד אסף)
באתרי השירים בעברית נרשם בדרך כלל שאת מילות השיר 'ויויו גם' חיבר והלחין ז'ורז' בראסאנס ותרגם דן אלמגור. אבל האמת היא שאין קשר בין המילים שכתב אלמגור לבין המילים המקוריות על אשתו של הקטור.
בשירו של אלמגור, שכבר הפך לקלאסיקה ישראלית, מתוארים החבר'ה מן השכונה (ברחובות? עיר הולדתו של אלמגור), שנפגשים שוב בתנועת נוער ואחר כך בהיאחזות הנח"ל.
השיר נכתב ב-1959 לתכניתה של להקת הנח"ל 'בדרך כלל', ואכן השמות והכינויים של הנערים והנערות נושאים את חותם מדינת ישראל של שנות הארבעים והחמישים:
הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כינרת, 2012, עמ' 27
כאן שרות ירדנה ארזי ועפרה חזה (שרתי לך ארצי, 1979):
כאן להקת הנח"ל (עם מיקי קם, אסתר שמיר, אפרת וייל ומלי מאיו), בביצוע משנות השבעים:
כאן בביצוע הזוי מעט של שתי נסיכות דראג ירושלמיות:
לימים תרגם דן אלמגור את השיר המקורי תרגום מילולי, פחות או יותר, עם שמות צרפתיים למהדרין. השיר לא הוקלט אף פעם והנה מילותיו:
הגרסה השלישית: יוסי בנאי ו'אשתו של בֶּנְץ'
התרגום של יוסי בנאי – האמן המזוהה עם שירי בראסאנס בעברית – הרבה יותר דומה למקור אך כמעט שלא מוכר. השמות הם ישראליים למהדרין:
מי כאן בכל הסביבה,
מי הכי חביבה?
זו שיותר מכולם
יש לה אופי מושלם.
זו שתמיד תגרום לך
טיפה של אושר ושמחה,
מי כמו פיה טובה דואגת
מטפלת בנו ומפנקת?
זאת לא אשתו של יואב,
לא אשתו של נדב,
לא אשתו של מתניה.
זאת לא אשתו של חגי,
לא אשתו של איתי,
גם לא של עמיחי.
זאת לא אשתו של ערן,
לא אשתו של אורן,
לא אשתו של חנניה.
זאת גם בכלל לא אשתו של חץ,
לא, זאת אשתו של בנץ.
ואם ישנם גם ימים
שקשה לפעמים,
מי מופיע אז פתאום
כמו מלאך ממרום,
לתת כתף ולעזור
להיות בחושך קרן אור.
מי מכבסת, מי תופרת,
מי לנו אמונים תמיד שומרת?
זאת לא אשתו של יואב ...
וכשריחות של אביב
את ליבנו מציף,
וכשהגוף משתוקק
כל דבר לחבק.
מי אז נותנת את עצמה,
עם כל הגוף והנשמה?
מי בלילות שקופים של חסד,
את כל חמודותיה לנו פורשת?
זאת לא אשתו של יואב ...
לא נגלה רגשות
לנשים אדישות,
לא נבזבז שום תקווה
על בובות שעווה.
לא, לעולם לא נתאהב,
בכל אותן קשוחות הלב.
ולא נקשור כתרים של יופי,
לכל אותן נשים חסרות היופי.
לא לאשתו של יואב
לאשתו של נדב
לאשתו של מתניה
לא לאשתו של חגי
לאשתו של איתי
גם לא של עמיחי
לא לאשתו של ערן
לאשתו של אורן
לאשתו של חנניה
לא גם בכלל לאשתו של חץ
רק לאשתו של בנץ
וכאן בביצוע של עמית חיו:
הגרסה הרביעית: 'ויויו גם' של שנות האלפיים
זמרי מופע קברטי ושמו 'מאי נפקא מינה' (2008) הכינו גרסה חדשה לגמרי. את המילים חיבר נדב ויקינסקי, הפסנתרן והמנהל המוזיקלי של הלהקה. הפעם שמות החבר'ה אינם עוד תמימים ויפים כמו בגרסה המקורית של דן אלמגור. השיר שם ללעג את אופנת השמות ה'תל-אביביים' המודרניים (שון, שונית, טים) מכאן, והשמות ה'אמוניים-מתנחליים' (תקומה, נקמה וישושון) מכאן:
עוד כשהיינו קטנים עם פלאפון דור ראשון
היינו מתפננים בחצר של הגנון
את המטרנה מקפיצים,
עם איזה וודקה תפוזים
החבורה של גן שושנה
תמיד היה שם קרחנה.
יחד עם צוף וסרפד ומרווה וסחלב ואיילת הבן
יחד כורל ומושית
קמומיל ונועית
ואביגדור הבת
יחד עם עץ השקד ושונית ואלמוג
ועם ים ועם מלח
וגם עם שון ועם פן ועם טים וגם
עם רחמים
גיל הגנון הסתיים והגיעה העת
עת הבשלות המינית כשעליתי ל- ב'
באינטרנט פגשתי גברים
כולם על תנאי משוחררים
כשאליהם בפארק ניגשתי
לא תאמינו מי פגשתי
בטח שצוף וסרפד ומרווה וסחלב ואיילת הבן
בטח כורל ומושית
קמומיל ונועית
ואביגדור הבת
יחד עם עץ השקד ושונית ואלמוג
ועם ים ועם מלח
וגם כן שון וגם פן וגם טים וגם כן
רחמים
זמן הגיוס הנה בא והרמתי ת'נס
באתי לשכת הגיוסה כ'די לא ל'תגייס
גם כן מטעמי מצפון
גם כן בדיוק היה full moon
ובסיני יש מסיבבה לא תאמינו מי שם בא באים שמה צוף וסרפד ומרווה וסחלב ואיילת הבן באים שם כורל ומושית קמומיל ונועית ואביגדור הבת יחד עם עץ השקד ושונית ואלמוג ועם ים ועם מלח וגם עם שון ועם פן ועם טים וגם עם רחמים
'אשתו של סרקו' – הלא היא קרלה ברוני אשתו של נשיא צרפת ניקולא סרקוזי – היא פרודיה על השיר של בראסאנס (הזמר גם מחופש לבראסאנס ומחקה את קולו). הנהLA FEMME DE SARKO בביצועו של 'המנוח' ז'ורז' בראסאנס...
תודה לרמי נוידרפר ול'עמיש'
בעלי התוספות
הגרסה השישית: אלכסנדר אוונסוב שר ברוסית
אלכס נקראיקוב מצא לאחרונה גרסה נוספת, ברוסית, ושר אותה אלכסנדר אוונסוב (Alexander Avanesov). אלכס שלנו הכין מצגת עם המון בחורות יפות:
הגרסה השביעית: המנון לגרעין 'אֵלָה'
דן אלמגור, מחבר 'ויויו גם' המקורי, מצא אגב דפדוף מקרי בשירון של תנועת 'המחנות העולים' משנת 1962, גרסה התולית נוספת של השיר.
השיר נדפס בשירון ושמו פזמונית: קובץ פזמונות התנועה מאז ועד היום, תל אביב, תנועת הנוער הלומד בארץ ישראל – המחנות העולים. יצא ליובל הל"ה ל'מחנות העולים', ועידת התנועה גבעת השלושה, שבועות תשכ"ב, יוני 1962.
הגרסה השמינית: כן לזקן
גרסה היתולית זו התגלתה לאחרונה (ספטמבר 2019) והועלתה לאתר 'זמרשת'. היא נכתבה בין 1961-1959, ומעניין שמי שכתב אותה 'גנב' מן השיר המקורי של דן אלמגור את הכיונוי 'ג'ורה', והדביק אותו לגיורא יוספטל, שהיה שר העבודה ואחר כך שר השיכון והפיתוח, שזה אכן היה כינויו.
אנו עוד כולנו ילדי הזקן יחד לימד הוא אותנו לומר לו רק כן עם הזקן בגיל שלוש, יחד עמדנו על הראש כשהתרחצנו באמבטיה, הוא שר שירים על דמוקרטיה
פזמון: יחד היינו בגן, משה דיין יוספטל ג'ורה יחד עם עוד מתאגרף, אלמוגי יוסף – איזו פיגורה יחד עם ילד גאון, פרס שמעון איזו קולטורה וכמובן גם עוד ילד שמנמן אבא אבן גם
ללמוד בביה"ס יחד התחלנו לצאת במקום אלף בית במחברת כתבנו שין בית ולמורים לפני בחינה, שמנו מכשיר האזנה יחד השגנו מבלי אומר, אז תיק סודי על כל החומר יחד היינו...
יש אהבות בין זקנים ונשים בנות עשרים אך הזקנצ'יק שלנו אוהב צעירים יחד עבדנו בלשון, יחד עלינו לשלטון אז לקשישים ולכל היתר, מיד הכנו את הקבר יחד היינו...
היום כבר קיבלנו כולנו תיקים של שרים את הקשישים במפא"י אנו לא מכירים יחד עדיין לזקן אנו אומרים 'הגידו כן' יחד כולנו פה נצבוטה, את דוד לבון ודודה גולדה יחד היינו...
