עונ"ש במשפט ייפדה: לזכרו של משה נגבי

משה נגבי (2018-1949) 
(צילום: יוסי זמיר; ויקיפדיה)

בשבת, 27 בינואר 2018, מת פרופסור משה נגבי, והוא בן 69 בלבד. נגבי, הפרשן המשפטי הוותיק של 'קול ישראל' ותאגיד השידור ומומחה לתקשורת ולאתיקה עיתונאית, היה עמוד האש שהלך לפני מחנה מבקשי הצדק, הדין והאמת בישראל. גם בשנים האחרונות, כאשר התמודד עם מחלת הסרטן, לא חדל מלהשמיע את קולו ברמה, בעיקר בתוכנית הרדיו הוותיקה, שהייתה מזוהה עמו, 'דין ודברים'. קולו כבר היה חלוש, אך חד, ברור וצלול. משימת חייו הייתה מאבק בשחיתות וברוע, והגנה, בכל יכולתו הדלה, על זכויות האדם והחלש, על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הביטוי וחופש העיתונות. נגבי כבר הוספד כראוי לו בכל אמצעי התקשורת, וגם על ידי נשיא המדינה, ואני איני בא אלא להוסיף אבן קטנה למצבה המפוארת שראוי שתוקם לזכרו.

הנה סרטון קצר מאירוע שהתקיים בירושלים לפני כחצי שנה (יולי 2017) ובו דיבר נגבי על אתיקה ופוליטיקה באקדמיה:



את משה נגבי הכרתי מרחוק. פגשתי אותו לראשונה ב-1984, כשהייתי בקורס כתבי חדשות של קול ישראל. במהלך הקורס התנסינו גם בעריכת חדשות. זה היה בבניין הישן של רשות השידור, ברחוב הלני המלכה בירושלים, ונגבי, שהיה אז כבן 35, כבר נחשב לאחד מעורכי החדשות המנוסים והסמכותיים. בשנות התשעים פגשתי אותו שוב באקראי, שעה שכמוני הביא והוציא את ילדיו מבית הספר 'תל"י בית וגן', שהיה סמוך למקום מגוריו.

ושוב 'נפגשנו' לפני כמה שנים, כאשר התברר לי שהוא קורא מושבע של בלוג עונג שבת...

שלא לטובתי נקלעתי בשנתיים האחרונות ללבה של פרשייה משפטית מטרידה. לא הייתי מספר עליה כאן, אלמלא הייתה קשורה במישרין לבלוג ולמשה נגבי.

ומעשה שהיה כך היה: בראשית שנת 2016 תבע אותי לדין הצלם דן פורגס, בשל 'הפרת זכויות יוצרים' לכאורה, וזאת משום שהצגתי בבלוג תמונה של המשורר והזמר יעקב רוטבליט, שהוא צילם במו-מצלמתו. אין צריך לומר ששיבצתי את התמונה הזו בתום לב, בפוסט שהוקדש לגלגולי שירו של רוטבליט 'השריקה של התנועה'. 

כמה חודשים קודם לכן התנפל עליי אותו פורגס, כשמצא שהשתמשתי בבלוג בתמונה של הפסל המנוח מנשה קדישמן, שגם אותה צילם. כמובן שבשני המקרים נתתי קרדיט לצלם – הרי כך הוא הגיע אל התמונות! – וכמובן שהסרתי את התמונה של קדישמן מיד כשפנה אליי, וכמובן שהתנצלתי בפניו והסברתי לו את טיבו של הבלוג. אבל זה לא הספיק לו – הוא רצה גם כסף. תמונתו של קדישמן, שבה השתמשתי, פורסמה באתר העיתון הבריטי גרדיאן, שהתיר במפורש שימוש לא מסחרי בתמונות שמופיעות בו, אבל בכל זאת הסכמתי לפצות את הצלם ולרכוש ממנו את 'הזכות' להשתמש בתמונה. שילמתי כמה מאות שקלים על פי דרישתו, ולמרות שעתה יכולתי להשתמש בתמונה לא החזרתי אותה לבלוג, שכן טעם רע ומר עלה ממנה. באותה שעה לא עלה בדעתי לערוך חיפוש בבלוג, שמא השתרבבה לשם תמונה נוספת פרי מצלמתו של אותו צלם דגול. תמימות הייתה בי!

כאמור, לאחר כמה חודשים גילה פורגס את התמונה הנוספת של רוטבליט. עתה כבר נחשבתי בעיניו ל'פושע סדרתי', ועל כן עליי להיענש, ובגדול. ומי אם לא הוא יהיה זה שילמד אותי לקח שאותו לא אשכח?

לא אפרט כאן את כל מהלכי המשפט המופרכים שעברתי 'בזכותו'. הוא טען כי לא רק שהפרתי את זכויותיו אלא גם פגעתי בפרנסתו ו'במוניטין המקצועי שלו'. לא פחות. בנוסף, טען כי הכפשתי את שמו ועשיתי לו 'שיימינג' בבלוג, כאשר סיפרתי לקוראים על קיומה של תביעה נגדי! הוא דרש ממני סכום כסף פנטסטי, שאותו, כמובן, לא הסכמתי לשלם. עֶמְדָּתי העקרונית הייתה כי עשיתי בתמונה 'שימוש הוגן', ובלוג עונג שבת חוסה תחת סעיף ייחודי זה בחוק זכויות יוצרים, שכן הוא עוסק במחקר ובלימוד ואינו נושא אופי מסחרי.

הליכי המשפט התנהלו בבית המשפט לשלום בירושלים, בפני השופטת מיכל הירשפלד. לאחר יגיעת דברים רבה הסכמתי לשמוע בעצת עורכי דיני המצויינים, פרופ' אביעד הכהן ועו"ד משה יפה. הם טענו בפניי כי עדיף לי להוריד את הנושא מסדר יומי, לא למשוך את העניין עד סוף כל הדורות וגם לא לצפות לפסיקה עקרונית בדיני זכויות יוצרים. לפיכך, שני הצדדים הסכימו שהשופטת תפסוק בתביעה ללא צורך בהנמקה. וכך, ב-29 במאי 2017, פסקה השופטת כי על הנתבע (כלומר עליי) לשלם לתובע 1,500 ש"ח (הוא ביקש 20,000 ש"ח!), הוצאות משפט (375 ש"ח) ושכר טרחת עורך דינו (500 ש"ח) – שילמתי לו בסך הכול 2,630 ש"ח, כולל מע"מ. לא נעים, מרגיז ומקומם, אבל כל מי שמתמצא בתחום זכויות יוצרים מבין שמדובר בסכום מגוחך, ולמעשה התובע יצא וידו על התחתונה, בוודאי ביחס לציפיותיו המוקדמות 'לעשות קופה' על חשבוני.

לא אכחיש כי תביעה זו, שהעמידה בסימן שאלה את יכולתי להמשיך ולהפעיל את הבלוג מתוך שמחה של יצירה, גרמה לי עגמת נפש רבה, בזבוז זמן והוצאות כספיות. אבל עובדה שהתביעה לא שברה את רוחי ובינתיים אני ממשיך...

ובחזרה אל משה נגבי. 

כשרמזתי בפוסט יום ההולדת החמישי של בלוג עונ"ש, שפרסמתי לפני שנתיים, על קיומה של תביעה משפטית נגדי, כתב לי משה למחרת היום (20 בפברואר 2016):

יישר כוח ותודה רבה על העונג הצרוף – האינטלקטואלי והרגשי – שאתה מנחיל, ולא רק בשבת. אשר לתביעה הקנטרנית, גם אני מוכן לסייע בהדיפתה.

ואכן, כאשר היה עליי להגיש את תגובתי לכתב התביעה, החלטתי לצרף לה גם 'תצהירים', שיבהירו לשופטת את נסיבות העניין, את ההקשר הרחב ואת אופיו הייחודי של הבלוג. מליצי היושר, שדיברו בזכותי ובזכות הבלוג (וזו הזדמנות נוספת להודות להם), היו הסופר חיים באר, הצלם ברוך גיאן, פרופסור אסא כשר, וכמובן משה נגבי.

כשביקשתי מנגבי שיצרף את קולו, הזכרתי לו את פגישותינו הקודמות ב'קול ישראל' ובבית הספר. וכך ענה לי בצניעות אופיינית (10 במאי 2016):

דוד היקר, שבת שלום, 

תודה רבה על תשובתך. היא ריגשה אותי מאד. בעוונותיי לא זכרתי את פגישותינו בעבר (מה שאני יכול לומר להגנתי זה רק שהזאטוט[ית] שגררתי לתל"י הוא היום לפחות בן 30 (זה גיל התאומים שלי. אחותם, שהיתה במחזור הראשון של תל"י, אף גדולה מהם...). 

כבר שנים שאני באמת מתענג על העונ"ש, ואף חולק ומפיץ אותו לחברי הקרובים. אני פְרִיק של היסטוריה בכלל ושל היישוב בפרט, ולכן הנאתי רבה. גם מהבחינה הזאת, אני שמח שלא נתקעת ב'חדר החדשות'. אני מבין את ההתלבטות המשפטית. גם אני ויתרתי כמה פעמים על התכתשויות עם מנוולים בבית המשפט כדי לחסוך באנרגיה נפשית ולהתרכז בעיקר. מכל מקום, אשמח לתרום לכל מה שאתה ואביעד תחליטו. 

ושוב, יישר כוח! 

בהוקרה רבה, משה 

ואכן הוא תרם את תרומתו. אין זו, מן הסתם, היצירה המשפטית המפוארת ביותר שכתב משה נגבי מימיו, אבל היא יקרה לי מאוד. לזיכרו המבורך והטוב, אני מביא כאן את שני העמודים שכתב על בלוג עונג שבת.