‏הצגת רשומות עם תוויות עמנואל אטקס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עמנואל אטקס. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 9 באוקטובר 2026

ארץ ישראל, מדינת ישראל והציונות הדתית

הרב צבי יהודה קוק משוחח עם אריאל שרון וגאולה כהן ביום עליית אלון מורה על הקרקע, יוני 1974
(ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית; ויקימדיה)

מאת עמנואל אטקס

זה כמה עשורים שהזרם המרכזי של הציונות הדתית אימץ את רעיון 'ארץ ישראל השלמה'. ציבור גדול וחשוב זה נרתם במסירות לחזון קידום ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון, ובנוסף רבים מתוכו גם דוגלים בהחלת הריבונות הישראלית על שטחים אלה – מה שלא קרה בפועל, למרות יותר מארבעים שנים שברובן שלטו בישראל מפלגות ימין. אי אפשר להפריז בחשיבות עמדה זו, הן ביחס לסכסוך בין ישראל לפלסטינים הן ביחס למעמדה המדיני של מדינת ישראל במזרח התיכון בפרט ובזירה הבין-לאומית בכלל. מטרתי בשורות הבאות היא לבחון את מידת ההצדקה שיש לעמדה זו לאור המקורות הקנוניים של היהדות ולאור ההיסטוריה היהודית, ולהצביע על המחירים הכרוכים במימושה.

תחילה מתבקשת הבחנה ברורה בין העמדה המחייבת את השליטה בשטחי יהודה ושומרון מנימוקים ביטחוניים, לבין זו הדוגלת בסיפוחם משיקולים דתיים-לאומיים והלכתיים. בשיח הציבורי נוטים לערבב בין הנימוקים השונים (לפעמים בכוונת מכוון מצד הדוגלים בסיפוח), וההבחנה ביניהם תועיל לחדד את העמדות השונות ולשקול את המידתיות של כל עמדה ואת תג המחיר שנלווה לה.

הקריאה להתיישבות יהודית בשטחים ההיסטוריים של יהודה ושומרון, שראשיתה סמוך לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים, לא נבעה משיקולים ביטחוניים. אדרבה, הקמת יישובים יהודיים בלב אוכלוסייה ערבית עוינת סיכנה את המתיישבים וחייבה, מראשיתה, הגנה צבאית עליהם. לעומת זאת, שליטה ביטחונית אפקטיבית הייתה ניתנת להשגה באמצעות בסיסי צבא וסיורי ביטחון שוטף, כפי שאכן היה המצב לפני עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. הבחנה זו מתבקשת מטעם נוסף: שליטה צבאית ב'אזורים השנויים במחלוקת' (זו ההגדרה המשפטית שמדינת ישראל אימצה בדרך כלל בשיח הבין-לאומי באשר למעמדם המשפטי של השטחים), ניתנת לשינויים בשל הסכמים מדיניים, בעוד שהקמת יישובים נועדה מראש, ובמוצהר, למנוע הסכמים הכרוכים בפשרה טריטוריאלית.       

אם כן, השאלה הראשונה המתבקשת היא אם רעיון ארץ ישראל השלמה והדרישה להחלת ריבונות על כל שטחי ארץ ישראל ממערב לירדן אומנם מעוגנים במקורות היהדות ויש להם אחיזה בהיסטוריה היהודית. כדאי לפתוח בציון העובדה, שבמשך כאלף שנה, מאז שנת 930 לפני הספירה, שבה התפצלה ממלכת יהודה מישראל, ועד לחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה, נהנתה הממלכה הזאת מעצמאות מדינית רק במשך כ-277 שנים. בכל שאר 720 השנים הייתה ממלכת יהודה משועבדת לאשור, בבל, פרס, יוון ורומא.  

העדר ריבונות מדינית לא פגם בהשקפה בדבר מעלת ארץ ישראל כמקום שבו שורה השכינה, ויעידו על כך נביאי הכתב, שאחדים מהם התנבאו בתקופות של שעבוד מדיני. העדר ריבונות גם לא מנע את מפעלם הרוחני והדתי האדיר של התַּנָּאִים והאמוראים, שחיו ופעלו בארץ ישראל כאשר הייתה נתונה לשלטון זר. המשנה, מדרשי ההלכה והאגדה, הפיוט, התלמוד הירושלמי – כל אלה נוצרו בארץ ישראל 'הבלתי שלמה'.

מאמרי חז"ל על מעלת ארץ ישראל יש לרוב, והם מצוטטים בכל הזדמנות. ואולם, מן המאמרים האלה עולה כי חכמינו לא התנו את מעלת הארץ וקדושתה בשליטה מדינית בכל שטחי הארץ המובטחת. ביטוי לכך יש למשל במאמר הזה: 'לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל' (בבלי כתובות, קי ע"ב). מאמר זה משקף מציאות היסטורית ודמוגרפית שבה ממלכת יהודה נתונה תחת שלטון רומי ויש בה ערים שמרבית תושביהן אינם יהודים. 

צילום אוויר של התיאטרון הרומי בסקיתופוליס, שמה הרומי של בית שאן (צילום: אברהם גרייצר, ויקימדיה)


ביטוי מועצם נוסף למעלתה הרוחנית של ארץ ישראל יש בהמשכו של אותו מאמר: 

שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים' (ויקרא, כה 38). וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.

הדגש הוא על עצם המגורים בארץ ישראל, ללא כל התניה בדבר גבולות הארץ והשליטה המדינית בה. אשר למצוות התלויות בארץ, חז"ל הבחינו בין 'קדושה ראשונה' (הגבולות בימי כיבוש הארץ בימי יהושע) ל'קדושה שנייה' (הגבולות בימי שיבת ציון), והבחנה זו – שמכירה בשינויים ההיסטוריים שחלו בגבולות הארץ – סוכמה להלכה בידי הרמב"ם במילים אלה: 

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלה קדושתן. שקדושה ראשונה, לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד, קִדשה לשעתה ולא קִדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה [עולי בבל] והחזיקו במקצת הארץ, קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא (משנה תורה, הלכות תרומות, פרק א, הלכה ה).

אם כן, חז"ל הסתפקו בקדושת שטחי ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל, והותירו מחוץ לתחום הקדושה את מרבית שטחי הנגב והערבה. אם לא די בכך, הגמרא (חולין, ו ע"ב) מעידה שרבי יהודה הנשיא הפקיע את בית שאן מחיוב תרומות ומעשרות. ההסבר לכך הובא בהמשך:

הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר [והוא סבור כי] קדושה ראשונה קִדְּשָׁה לשעתה ולא קִדְּשָׁה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית (שם, ז ע"א). 

נמצא שרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, היה מוכן להפקיע אזור מסוים בארץ ישראל מחובת המעשרות משיקולים חברתיים של דאגה לעניים בשנת השמיטה.

פסיפס גבולות הארץ שנמצא בתל רחוב בעמק בית שאן, שלהי התקופה הביזנטית (צילום: דניאל ונטורה, ויקימדיה)


בין הוגי הדעות בימי הביניים, שהפליגו במעלת ארץ ישראל, בולט במיוחד רבי יהודה הלוי (ריה"ל). בספרו הכוזרי, שנכתב בשנת 1139, קבע כי רק בארץ ישראל אפשר לממש את הסגולה המיוחדת של הנבואה. על שאלתו של מלך כוזר, שהיו מי שניבאו מחוץ לארץ ישראל, כגון אברהם, משה ויחזקאל, השיב החבר, כי 'כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה [בארץ ישראל] או בעבורה' (ספר הכוזרי, מחברות לספרות, תשכ"ד, עמ' 76-75). כדי להוכיח שנבואותיהם של משה, אהרן ומרים אכן התרחשו בארץ ישראל (שאליה, כידוע, משה לא הגיע), ריה"ל נדרש לעניין גבולות הארץ והרחיבם בצורה מקסימלית. הוא קבע כי 'סינַי וּפָארָן כולם מגבול ארץ כנען מפני שהם מן ים סוף, כמו שאמר יתברך: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר [שמות, כג 31]' (עמ' 77). ועדיין, עיון בספר הכוזרי ילמד שאין כל זיקה בין מעלותיה של הארץ לבין השליטה המדינית והצבאית בה.  

מפת 'חלוקת ארץ ישראל לגבולותיה' המיוחסת לתלמיד הגר"א, 1802 (הספרייה הלאומית, ויקימדיה)


הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865) הוא ללא ספק האילן הגדול שבו נתלים רבים מהוגי הדעות והרבנים הדוגלים בשלמוּת הארץ. אכן, הרב קוק הרחיב והעמיק את השקפתו של ריה"ל כאשר קבע כי – 

אברהם יצחק הכהן קוק, ארץ חפץ, הוצאת דרום, תר"ץ, עמ' א

יתר על כן, 'קדושתה של ארץ ישראל, סגולותיה הפנימיות, התאים השם יתברך עם הטבע הרוחני העצמי היסודי של האומה' (שם עמ' ב). ומכאן שהאומה אינה יכולה לממש במלואה את סגולתה הרוחנית אלא בהיותה יושבת בארץ ישראל.

ככל הידוע לי (ואני מזמין את הבקיאים ממני בכתבי הרב קוק להפריך את דבריי), הרב קוק מעולם לא התנה את קדושת ארץ ישראל ואת התפקיד שנועד לה בחיי האומה בשליטה צבאית או מדינית בכל שטחה. אכן, במשך דורות עלו לארץ יהודים מתפוצות הגולה והתיישבו ב'ארבע ערי הקודש', ירושלים, חברון, צפת וטבריה, כדי לקיים את מצוות 'ישיבת ארץ ישראל'. המצווה, כפי שהם פירשו אותה, התבטאה בעצם המגורים בארץ ישראל על אף שהיא נתונה בידי שלטון זר.

חיים נחמן ביאליק (עומד) והרב אברהם יצחק קוק בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית, 1925 (מכון גנזים)


מתי וכיצד הופיעה אפוא ההשקפה כי יש ערך דתי, שלא לומר חיוב דתי, לריבונות מדינית בכל שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן? ככל הנראה, רק אחרי מלחמת ששת הימים.

ב-11 באוגוסט 1967, כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, נדפס בעיתון המפד"ל הצֹפה, 'מכתב גלוי לשרים הדתיים' מאת אהרן הראל-פיש, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת בר-אילן וממייסדי 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'. במכתבו, שנשא את הכותרת 'אל נחזור ליום קטנות', נאמר בין השאר:

אם אנו מאמינים באמונה שלמה שאכן יד ה' הייתה בנו להצילנו, וכי הניצחון הגדול היה בו משום קיום ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו [...] אם כך אנו מאמינים, מניין לנו הזכות לסגת? אם גאל ה' את אדמתנו והרחיב את גבולנו בהתאם להבטחתו, מי האיש ירא ה' אשר יעז לדבר על נסיגה, על כניעה, על ויתור כלשהוא? (עמ' 3; ההדגשות שלי)

מנקודת המבט של אותם שפירשו את הניצחון במלחמה כקיום ההבטחה האלוהית בעניין ארץ ישראל, כל ויתור על שטח משטחי ארץ ישראל שנכבשו נתפס כהתכחשות לרצון האל. אל הטיעון התאולוגי הזה הצטרף הטיעון המשיחי מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, לאמור: אנו נמצאים בעיצומו של תהליך הגאולה, השלמת התהליך מחייבת שליטה בכל שטחי ארץ ישראל, וכל ויתור יעכב את הגאולה. לטיעונים אלה הצטרפה פסיקה הלכתית שוויתור על שטחי הארץ אסור מן התורה. פסיקה זו, שנולדה בבית מדרשם של הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו (קרי, 'ישיבת מרכז הרב', שהרב צבי יהודה עמד בראשה), אומצה בהמשך בידי רוב הרבנים המזוהים עם הציונות הדתית (אך לא בידי נציגיה הפוליטיים, ראשי המפד"ל ושׂריה, שהסתייגו ממנה, ולא ראו בה הוראה מחייבת במערכת השיקולים הפוליטיים והמדיניים). 

כרוז 'למען דעת', בחתימת הרב צבי יהודה קוק, פורסם לאחר מלחמת ששת הימים

קודם שאבחן את מידת התוקף של הטיעונים האלה, אמנה בקצרה את המחירים הכרוכים בהמשך הדבֵקוּת ברעיון ארץ ישראל השלמה ובטיפוח ההתיישבות ביהודה ושומרון.

(א) הנצחת הסכסוך עם הפלסטינים. מיליוני הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון וברצועת עזה לא הולכים לשום מקום. שאיפתם להשתחרר משליטת ישראל ולממש את זכותם להגדרה עצמית לאומית לא התפוגגה. בהעדר ניסיון לפתרון מדיני של הסכסוך, הגיוני לצפות לסבבי מלחמה נוספים על כל הכרוך בכך. אין לדעת מתי והיכן תפרוץ המלחמה בעתיד, אך אחד מלקחי שבעה באוקטובר הוא, ש'ניהול הסכסוך' היא אשליה מסוכנת. הניסיון להחזיק מיליוני אנשים תחת שלטון זר לאורך שנים מוּעד לפורענות.

(ב) הבידוד המדיני. בדיון שהתקיים במליאת האו"ם במאי 2024 תמכו 143 מדינות בהחלטה הקוראת למועצת הביטחון לשקול באהדה את קבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם. יתר על כן, מדינות המערב, שתמכו בישראל לאורך השנים אך מעולם לא השלימו עם שלילת זכות הפלסטינים למדינה משלהם, נקטו לאחרונה עמדה תקיפה יותר בעניין הזה. במאי 2024 הודיעו ספרד, אירלנד ונורווגיה על הכרה רשמית במדינה פלסטינית; בספטמבר 2025 הכריזו צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, פורטוגל ובלגיה על הכרה דומה. אם לא די בכך, הרי שבארצות הברית, שבמשך שנים תמכה בישראל בזירה הבין-לאומית והעניקה לה סיוע כספי וביטחוני, חל פיחות דרמטי במעמדה של ישראל. כ-80% מן הדמוקרטים מחזיקים בעמדה שלילית כלפי ישראל ומזדהים עם הפלסטינים. במפלגה הרפובליקאית יש עדיין תמיכה בישראל, אך זו נשחקת ככל שמדובר בדור הצעיר. ממצאי הסקרים מדאיגים במיוחד, שכן עולה מהם שרוב מכריע של הצעירים האמריקאים עד גיל חמישים מתייחסים בשלילה כלפי ישראל ומביעים תמיכה בפלסטינים. לא יהיה זה אפוא מוגזם לטעון, שבעקבות שבעה באוקטובר ותגובת הנגד של ישראל בעזה (שהייתה גלויה לעיני כל העולם, להוציא את אזרחי ישראל) – ובלי קשר לשאלת ההצדקה הצבאית והמוסרית לפעולותיה של ישראל – התחוללה תמורה מרחיקת לכת בעמדת הקהילה הבין-לאומית ביחס לסכסוך בין ישראל לפלסטינים. גם אם נקרא לעמדת הקהילה הבין-לאומית 'אנטישמיות' או 'צביעות', אין זה משנה את המצב שנקלענו אליו.

(ג) הירידה מן הארץ. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), בשנים 2023–2025 חל מאזן הגירה שלילי של כ-140 אלף איש. במקרים רבים מדובר במשפחות צעירות, בבעלי השכלה אקדמית, ברופאים ובאנשי היי-טק. הגירה ממקום למקום היא אירוע מורכב ולכל אחד יש סיפור אישי מאחוריו, אבל דומני שלא יהיה זה מרחיק לכת לשער כי אחד המניעים העיקריים לכך הוא העדר תקווה לאופק מדיני והחשש מפני מלחמת נצח. אם מגמה זו תימשך, הפגיעה בחוסנה של מדינת ישראל היא ודאית. 

(ד) ברית מפלגות הציונות הדתית עם החרדים. גם אלמלא תלאות המלחמה האחרונה וסירוב החרדים לשאת בעול, היה אפשר לצפות שמנהיגי הציונות הדתית, רבניה וראשי ישיבות ההסדר שלה, יעמדו בראש המוחים על התחמקות החרדים משירות צבאי. ככלות הכול מדובר לא רק בכפיות טובה נוראה, אלא בהתנהלות בניגוד להלכה ובעשיית התורה קרדום לחפור בו. ואולם, זה שנים שמנהיגי הציונות הדתית כרתו ברית עם החרדים, מעין הסכם של 'שמור לי ואשמור לך'. אנו נפטור אתכם משירות צבאי ומלימודי ליבה, ואתם תתמכו בנו בכל הקשור ל'ארץ ישראל' ו'ההתיישבות', כלומר תמיכה במגזר המתנחלים ביו"ש והעדפתו על פני מגזרים אחרים בחברה הישראלית. בעקבות המחירים הנוראים של המלחמה: הנופלים, הפצועים, סבבי המילואים שאינם נגמרים והעסקים שנסגרו, וחלקם הבולט של חניכי הציונות הדתית בכל אלה, חלה התפכחות בקרב רבים במגזר זה, שהכריזו כי לא ישלימו עוד עם השתמטות החרדים. ועדיין, קולם של רבני הציונות הדתית לשוויון בנטל הוא קול ענות חלושה. מנהיגי המפלגה שנטלה לעצמה את השם 'הציונות הדתית', בונים על המשך שותפות קואליציונית עם החרדים גם אחרי הבחירות הקרובות.

(ה) הפורעים היהודים ביהודה ושומרון. ההדחקה, העלמת העין וההכחשות לא יועילו. אין מדובר בקומץ או ב'עשבים שוטים'. העולם כולו צופה בזוועות שמחוללים מאות צעירים חובשי כיפות בשטחי יהודה ושומרון, לא פעם תוך נסיעה בשבת. ישעיהו ליבוביץ טען בשעתו שסופו של 'גוש אמונים' יהיה כסופם של השבתאים. הוא טעה. אנשי 'גוש אמונים' לא המירו את דתם, לא עקרו את ההלכה ממקומה. הם גם לא הטיפו לאלימות. אך אולי הוא לא לגמרי טעה: הפורעים היהודים, הרואים את עצמם כמובילי מפעל ההתנחלות, אכן עוקרים את ההלכה ואת המוסר. הם שופכים דם פלסטינים חפים מפשע, פוצעים ומכים, מציתים בתים, גוזלים את צאנם, מכלים את יבול אדמתם, כורתים את מטעיהם ומגרשים אותם מבתיהם, וכל זה נעשה כמובן כדי לשלוט על 'ארץ ישראל'.  

מתנחלים תוקפים חקלאים ופעילי זכויות אדם ישראלים בכפר צוריף, 2021 (צילום: שי קנדלר; שיחה מקומית)

קרוב לוודאי שבשלב זה הקוראים שואלים את עצמם: על מה הוא מקשקש? וכי יש לנו פרטנר לפתרון מדיני? האם הפלסטינים מוכנים להשלים עם קיום ישראל כמדינה יהודית, מה עוד לאחר השבעה באוקטובר?! אכן שאלות חמורות וראויות לדיון, ואולם קודם שאנסה להשיב עליהן אני מבקש לשאול אותם: האם ישראל היא פרטנר לפתרון מדיני? הרי ככל שמדובר ב'ציונות הדתית' – היא אינה כזאת, משום שהטיעונים התיאולוגיים וההלכתיים, המחייבים שליטה ישראלית בכל שטחיה ההיסטוריים של הארץ, שוללים על הסף כל פתרון הכרוך בפשרה טריטוריאלית, ולוּ מינימלית. ארץ ישראל השלמה ושלום עם הפלסטינים הם תרתי דסתרי.

כאן מתבקש להזכיר נשכחות: אגף בולט בציונות הדתית התנגד בצורה נחרצת להסכם השלום עם מצרים, שבעוד שנתיים יִמְלְאוּ חמישים שנה לחתימתו. בהסכם זה, שנחתם בידי ראש הממשלה ומנהיג הליכוד אז מנחם בגין, וזכה לתמיכה של 95 חברי כנסת, התחייבה ישראל לפנות את יישובי חבל ימית ולסגת מצפון סיני בתוך שלוש שנים. 'התנועה לעצירת הנסיגה מסיני', שקמה ב-1978 ביוזמת ראשי 'גוש אמונים', התאמצה למנוע את מימוש ההסכם, בטענה ששטחים אלה הם חלק מארץ ישראל. הרב צבי יהודה קוק אף פרסם, בי"א בשבט תשל"ח, את הדברים האלה: 

סיני, וכל אשר לו, היא ארץ ישראל. ואיסור תורה חמור ומוחלט הוא להפקיר מה-שהוא ממנה לרשות נכרים, חלילה. וה'אוטונומיה' לנכרים תושבים של אדמות יהודה ושומרון, שהן ארץ ישראל כמו תל אביב, היא אנטומיה בגופנו בחיוניותנו בארץ חיינו. ושומר ישראל יגונננו ויצילנו מכל חרפת הדורות הזאת של בלבולי דברי 'שלום' שקר ויבטיחנו במתנת עוזו שלום אמת הקיים לעד בארצנו שעומדת לעולם (מובא באתר ישיבה, סימן לח).

ואכן, קבוצת רבנים שהתיישבה בימית, בהם משה צבי נריה, הכריזה כי פינוי חבל ימית אסור מן התורה.

מאמץ זה נכשל, כי במקרה זה היה לישראל פרטנר מדינתי לשלום, ובהסכם תמך רוב גדול של חברי הכנסת ושל אזרחי ישראל. ואולם, מנהיגי 'התנועה לעצירת הנסיגה מסיני', והמוני ציונים דתיים שתמכו בה, היו מוכנים לפוצץ את הסכם השלום בטענה שצפון סיני הוא חלק מ'ארץ ישראל'. נזכיר את הידוע: הסכם השלום עם מצרים התברר כשלום אמת ולא 'שלום שקר'. הוא קיים כבר כחמישים שנה ונשמר בקפדנות למרות המלחמות שהתנהלו לאורך השנים ברצועת עזה, כולל המלחמה האחרונה שאנו עדיין בעיצומה.

מתנגדי הפינוי מימית מתפללים ליד מקלט שבו התבצרו, 18 באפריל 1982 (צילום: בני טל-אור; אוסף התצלומים הלאומי)

את השאלה אם מדינת ישראל היא עדיין פרטנר לשלום יש לבחון גם לאור מדיניות ממשלות הימין, לפחות מאז שקמה ממשלת נתניהו השנייה בשנת 2009. מאותה שנה ואילך פעלה הממשלה להחלשה שיטתית של הרשות הפלסטינית ולהכלה של חמאס. זו הייתה מדיניות מכוונת של 'הפרד ומשול', שנועדה לכרסם במעמדה ובסמכותה של הרשות הפלסטינית, כמי שמייצגת את כלל הפלסטינים, ולהביאה עד קריסה. כדי למנוע כל אפשרות של מהלך מדיני העדיפו ראשי המדינה, במגוון תירוצים והסברים, לפגוע בגורם הפלסטיני המצהיר על תמיכתו בפתרון הסכסוך בדרכי שלום, ותחתיו לממן ארגון טרור המצהיר כי מטרתו היא השמדתה של מדינת ישראל. ביטוי צלול לכך היו דברי בצלאל סמוטריץ' בריאיון לערוץ הכנסת בשנת 2015: 'הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס'. אין פלא שהשפלת הרשות והעדר כל אופק מדיני דחקו עוד ועוד פלסטינים ברצועת עזה לתמוך בחמאס. 

ח"כ בצלאל סמוטריץ, ערוץ הכנסת, אוקטובר 2015

האם הפלסטינים הם פרטנר לשלום? האם לאחר השבעה באוקטובר עדיין אפשר לדבר על הסכם עימם? אחד הגורמים העיקריים לכישלון הסכמי אוסלו היה גל הפיגועים הרצחניים שהובילו החמאס והג'יהאד האסלאמי, והימנעותה של הרשות הפלסטינית, בהנהגת יאסר ערפאת, לפעול נגדם בנחישות. האירועים האלה פגעו אנושות בתחושת הביטחון של הציבור בישראל והשמיטו את הבסיס להסכם. גם הניסיון של ממשלת אהוד ברק, בחסות הנשיא קלינטון, להגיע להסכם עם הפלסטינים בשנת 2000 נכשל. התברר פעם נוספת שיאסר ערפאת אינו יכול להיות פרטנר אמיתי לשלום.

בשנים 2008-2007 קיים ראש הממשלה אהוד אולמרט שיחות עם ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן), ויש פרשנים הסבורים ששני הצדדים היו קרובים מאי פעם להשגת הסכם. ואולם הפגיעה בסמכותו של אולמרט בשל האישומים הפליליים נגדו הובילו את הפלסטינים למסקנה שאין לו תמיכה פוליטית שיהיה בה די להעביר הסכם כה דרמטי. הם העדיפו שלא לקחת סיכון פוליטי מול מנהיג העומד לסיים את תפקידו, והחמיצו את השעה. האומנם היה מחמוד עבאס מסוגל לחתום על הסכם לסיום הסכסוך גם בתנאים אחרים? אין לדעת, אך מאז ועד היום לא נבחנה כל אפשרות אחרת.   

האם יש סיכוי שתקום בצד הפלסטיני הנהגה המעוניינת ומסוגלת להגיע להסכם שלום עם מדינת ישראל? הדבר תלוי במידה רבה ביחסה של ישראל לפלסטינים שתחת שליטתה. ממשלות הימין בכלל, וממשלת 'הימין על מלא' במיוחד, עשו הכול כדי שלא יהיה עם מי לדבר ועל מה לדבר. ההרחבה הבלתי פוסקת של ההתיישבות היהודית ברחבי יהודה ושומרון, תפיסת שטחים נרחבים של אדמות פרטיות באמצעות הקמת 'חוות', גירוש קהילות רועים משטחי מרעה ששימשו אותם דורי דורות, ואין צריך לומר הפרעות שמחולל 'נוער הגבעות' – כל אלה אינם תורמים ליצירת אמון. הציבור הפלסטיני, בדומה לישראלי, אינו עשוי מקשה אחת, והוא משנה את עמדותיו בהתאם לנסיבות. בסקר שערך לאחרונה 'המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים' נמצא כי רק 27% תומכים בהמשך המאבק האלים, ואילו 44% תומכים במשא ומתן עם ישראל. 56% תומכים בפתרון שתי המדינות, על בסיס קווי 1967, ואילו 44% תומכים בפתרון זה ללא התניה. עם זאת, 58% מן הנשאלים סבורים שפתרון זה אינו ריאלי בשל הרחבת ההתנחלויות.

אם וכאשר מרבית הציבור בישראל יתפכח מן האשליה שנקראת 'ניהול הסכסוך', אם וכאשר תקום בישראל ממשלה המבינה שביטחון ויציבות ארוכת טווח ניתנים להשגה רק על ידי שילוב של עוצמה צבאית והסכם מדיני, אפשר לצפות שנכונות להסכם תתפתח גם בקרב הפלסטינים. אין ודאות שכך יקרה, אך ראוי להשקיע מאמץ למען השלום לא פחות מן המאמץ המושקע בהכנות למלחמה, כמאמר מנחם בגין (מארס 1982): 

אנחנו נלחמים היום על השלום. יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!   

 

עתה נבחן מחדש את תקפות הטיעונים התומכים ברעיון ארץ ישראל השלמה. כאמור לעיל, אין לרעיון זה אחיזה לא בדברי חז"ל וגם לא בהגותם של רבי יהודה הלוי והרב אברהם יצחק הכהן קוק. אלה גם אלה לא הִתְנוּ את קדושת הארץ ואת התפקיד שהיא ממלאת בחיי עם ישראל בשליטה צבאית ומדינית בכל שטחה (מקוצר היריעה לא הובאו מקורות רבים נוספים התומכים בעמדה זו). הטענה כי הקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, וממילא ויתור על חלקים ממנה הוא התכחשות לרצונו, לוקה ביומרה לדעת מה רצון הבורא, שמבחינה דתית היא יומרה למדרגת נבואה. באותה מידה של ביטחון אפשר לומר, שהקב"ה סייע לניצחון צה"ל במלחמה כדי למנוע השמדה של מדינת ישראל, ואפשר גם לטעון, שהוא נתן לנו ארץ שיושבים בה מאות אלפי ערבים, כדי שנקיים את המתחייב מן האזכורים החוזרים ונשנים בתורה, כמו 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', וכעם שסבל במשך מאות שנים ממעמד של מיעוט נרדף ומופלה לרעה, נכיר בזכויות המיעוט היושב בקרבנו.    

טענת הרב צבי יהודה קוק, שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך הגאולה והשלמת תהליך זה מחייבת שליטה בכל שטחי ארץ ישראל, מעוררת תהייה עקרונית: האומנם גאולה? במאמר שפרסמתי לפני כמה חודשים ('האומנם גאולה?', מקור ראשון, שבת, 20 במארס 2026, עמ' 17-16) הצבעתי על שורה ארוכה של אירועים ותהליכים קשים, שהתרחשו מאז מלחמת ששת הימים ועד ימינו, ותמהתי כיצד אפשר לראות בכל אלה גילויים של 'גאולה'. ואולם, אפילו לשיטת אלה הסבורים כי אנו נמצאים בעידן הגאולה, 'אתחלתא דגאולה', 'ימות המשיח' או כל כיוצא בהגדרות אלה, הטענה כי מכאן גם מתחייבת שליטה או ריבונות בכל שטחי ארץ ישראל היא חידוש שספק אם הוא מעוגן במקורות היהדות.    

הרב צבי יהודה וההולכים בעקבותיו הסתמכו על דברי הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם, בעניין מצוות ישיבת ארץ ישראל: 'שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה'. לשיטתם, המצווה 'לרשת' משמעה שליטה צבאית ומדינית. ואולם פירוש זה אינו הכרחי. הרב שאול ישראלי, מבכירי הפוסקים שהעמידה הציונות הדתית, טען שהרמב"ן לא התכוון לכיבוש במלחמה אלא ל'מצוות התנחלות והיאחזות בארץ'. עוד טען הרב ישראלי, שמצוות כיבוש צבאי של הארץ הייתה חד-פעמית וחלה רק בכיבוש כנען בימי יהושע בן נון ('אף שעל מצוה מן התורה?', עוז ושלום, תשל"ח). זאת ועוד, עמדת הרמב"ן בנושא הזה הייתה עמדת יחיד. הרמב"ם לא היה שותף לה.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מראשי הציונות הדתית באמריקה, קבע, סמוך לאחר מלחמת ששת הימים, כי שאלת עתיד השטחים צריכה להיות מוכרעת בידי הנהגת המדינה והצבא (וכך קבע בשעתו גם הרב שלמה יוסף זוין). הוא לא התייחס כלל לדברי הרמב"ן ולשאר המקורות ההלכתיים שעליהם הסתמכו תלמידי הרב קוק, מפני שסבר שהמקורות האלה אינם הולמים כלל את הדילמות שעמדו, ועדיין עומדות, בפני מקבלי ההחלטות. מי שאמר במפורש, שהמקורות האלה אינם כלל ממין העניין, היה הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי הספרדי של תל אביב (דבריו נאמרו במסגרת הדיון על הנסיגה מצפון סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים). ואכן, כאשר עמדה על סדר היום שאלת הנסיגה מצפון סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פסק הרב עובדיה יוסף, בניגוד לעמדת הרב צבי יהודה ותלמידיו, שפיקוח נפש מצדיק ויתור על שטחי ארץ ישראל. 

ברור אפוא שכל המפרשים את דברי הרמב"ן ככאלה שמורים לנו הלכה למעשה ביחס לשטחים, חייבים לשאול את עצמם האם הרמב"ן, שחי במאה ה-13 רוב ימיו בספרד והגיב על מסעות הצלב, יכול היה להעלות על דעתו את מורכבות האתגרים המדיניים והביטחוניים שאיתם מדינת ישראל מתמודדת במאה ה-21.

מהו מקור הדחף לשלוט בכל שטחי ארץ ישראל? 

נראה לי שמקורו, גם אם באופן בלתי מודע, הוא בלאומיות המודרנית, שהפכה גורם מרכזי בהיסטוריה העולמית מראשית המאה ה-19 ואילך. לאומיות חדשה זו קידשה את הזיקה בין מדינת הלאום לבין הטריטוריה שלגביה נטען כי בה התפתחה האומה ובה נטועים שורשיה ההיסטוריים. ההיסטוריון היהודי הבריטי, ארנסט גלנר, כתב כי 'לאומיות היא בראש ובראשונה עיקרון פוליטי, הגורס כי היחידה הפוליטית והיחידה הלאומית חייבות להיות חופפות' (ארנסט גלנר, לאומים ולאומיות, האוניברסיטה הפתוחה, 1988). כך אפשר להבין, למשל, את המאבקים שהתנהלו במאה ה-19 לאיחוד איטליה או גרמניה. בשני המקרים האלה, תנועות לאומיות פעלו כדי להבטיח שכל מה שנתפס כ'שייך' לטריטוריה הלאומית ההיסטורית יהיה חלק ממדינת הלאום. זה גם הרקע למלחמות החוזרות ונשנות בין צרפת לגרמניה על מחוזות אלזס ולורין, שכל אחת מהן טענה כי הן חלק מן הטריטוריה הלאומית שלה. השאיפה לשליטה צבאית ומדינית בכל שטחי ארץ ישראל היא גילוי של לאומיות יהודית חדשה ואינה מעוגנת בערכים של מעלת הארץ וקדושתה, כפי שמתבטאים במקורות היהדות ההיסטורית. עטיפת שאיפה זאת בנימוקים תיאולוגיים והלכתיים היא חידוש שהתחדש בבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק. 

הדבקות ברעיון ארץ ישראל השלמה ומפעל ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, שרבים מן המזוהים עם זרם הציונות הדתית משתבחים בו, כרוכים במחירים המאיימים על עתידה של מדינת ישראל ושגשוגה: הנצחת הסכסוך וסבבי מלחמה נוספים, בידוד מדיני ואובדן התמיכה של מדינות המערב וארצות הברית, חרם אקדמי שעלול לסכן את עתיד המדע בישראל, ברית מפוקפקת עם החרדים הלא-ציוֹנים שאינם נושאים בעול קיום המדינה, עזיבת אוכלוסייה משכילה והשחתה מוסרית בדמות פורעים יהודים השופכים דם נקיים בשם 'ארץ ישראל'. האם זהו העתיד שנשאף אליו?   

לפני כשלושים שנה תועד ישעיהו ליבוביץ בסרטון הקצרצר הזה, ודבריו הנוקבים, שאינם אלא ציטוט פסוק אחד מספר יחזקאל, מדברים בעד עצמם:

______________________________________

מאמר זה נשלח לפרסום בעיתון מקור ראשון אך נדחה.
 
פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס לימד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים etkes@mail.huji.ac.il

יום שישי, 21 בנובמבר 2025

יומן קריאה: זלמן שזר בין העולמות

צבי יקותיאל, בשני עולמות – זלמן שזר: ביוגרפיה, הוצאת מאגנס, תשפ"ה

מאת עמנואל אטקס

ספרו החדש של צבי יקותיאל מגולל את פרשת חייו של זלמן שזר על תחנותיה השונות והמגוונות, מאז לידתו בעיירה מיר שבתחום המושב הרוסי ב-24 בנובמבר 1889 (בדיוק לפני 136 שנה) ועד לפטירתו בירושלים בשנת 1974, והוא בן 85. המתחים בין העולם הדתי-החסידי לבין העולם החילוני- הסוציאליסטי, שעוצב בהשפעת ערכי תנועת העבודה, בין התשוקה ללימודים באקדמיה ולמחקר היסטורי לבין השליחות בצו התנועה והמחוייבות לפעילות הפוליטית – כל אלה טבעו את חותמם על מהלך חייו של שזר, איש רב פעלים, שבערוב ימיו זכה לכהן כנשיאה השלישי של מדינת ישראל. המחבר – המוכר לרבים מקוראי הבלוג בשם החיבה 'קותי' – הקדיש פרק ארוך מחייו להקמתו ולביסוסו של מרכז זלמן שזר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל. אחרי שבפעלתנותו הבלתי נלאית במרכז שזר דאג קותי להוציא לאור מאות ספרי היסטוריה של חוקרים אחרים (ובהם של עורך הבלוג ושל כותב שורות אלה) – עתה התפנה להוציא את ספרו המחקרי הראשון. ספר זה, שלא במפתיע, הוקדש לדמות שמלווה אותו כבר עשרות שנים. יש בכך מעין פריעת חוב וסגירת מעגל אישית וסמלית.

בפרקי הספר הראשונים עוקב המחבר אחר ילדותו של שזר (אז רובשוב) במשפחה שהייתה קשורה לחסידות חב"ד, לימודיו ב'חדר' המסורתי, היחשפותו להשכלה כללית באמצעות מורים פרטיים ולימודים בגימנסיה פולנית, ואגב כך גם ראשית פעילותו הציונית ב'פועלי ציון'. שזר מצטייר בשלב זה של חייו כצעיר סקרן, בעל נטייה מובהקת למדעי הרוח. תחנה חשובה בהתפתחותו האינטלקטואלית היא שנות הלימודים באקדמיה ללימודי היהדות שייסד הברון דוד גינצבורג בסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל שזר לפתח עניין עמוק במחקר היסטורי, ומקור השראה שימש לו מורו שמעון דובנוב. באקדמיה גם פגש בפעם הראשונה ברחל כצנלסון, שעתידה להיות רעייתו, והתאהב בה. אך בשלב זה היא עדיין היססה ולא נענתה לחיזוריו. הם נישאו בירושלים בשנת 1920, רק אחרי ששניהם כבר עלו לארץ (היא ב-1912, הוא עלה סופית רק ב-1924).

בהשפעת מוריו פנה שזר להמשך לימודים אקדמיים באוניברסיטאות בפרייבורג, בשטרסבורג ובברלין, ובהן התחיל לשקוד על מחקריו בתולדות השבתאות והפרנקיזם. בד בבד המשיך והעמיק את פעילותו בתנועת 'פועלי ציון' העולמית. בשנות מלחמת העולם הראשונה 'נתקע' בברלין ועד מהרה הפך בקרב צעירים יהודים מרצה אהוב בנושאים שהיו על סדר היום היהודי.

רבים מפרקי הספר מוקדשים לפעילותו הציבורית והמפלגתית ולתפקידים השונים שמילא. בזכות השכלתו הרחבה, כישרונותיו הרטוריים ושליטתו בלשונות, הוא נשלח פעם אחר פעם לארצות אירופה ולארצות הברית, אם כנציג התנועה אם לשם גיוס תרומות. במהלך ביקוריו אלה פיתח שזר קשרים אמיצים עם מנהיגי קהילות יהודיות ועם סופרים ואנשי רוח. תפקידים נוספים שמילא לאחר עלייתו ארצה היו השתתפות בעריכת העיתון דבר, ניהול הוצאת הספרים 'עם עובד', ניהול מחלקת ההסברה והמחלקה לחינוך בגולה של הסוכנות היהודית, יושב ראש בפועל של הנהלת הסוכנות היהודית, שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, והתפקיד הרם מכולם – הנשיא השלישי. 

במלאו את התפקידים האלה, מצא את עצמו שזר ניצב בכמה מן הצמתים החשובים ביותר בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. ואלה כמה מהם: הוא היה חבר בצוות הארץ-ישראלי בוועדת אונסקו"פ בשנת 1947, זו שבעקבותיה התקבלה באומות המאוחדות ההחלטה על תוכנית החלוקה; כשר החינוך הראשון קיבל החלטות הקשורות בחינוך ילדי העולים מארצות האסלאם, ובמסגרת תפקידו בהנהלת הסוכנות התמודד עם אתגרי העלייה ההמונית ושאלת העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה; בכל תפקידיו גילה רגישות מיוחדת למצבם של יהודי ברית המועצות ופעל ככל יכולתו כדי לאפשר את יציאתם. כנשיא קיבל את ההתפטרות השנייה של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, הטיל את הרכבת הממשלה החדשה על לוי אשכול ונאלץ, שלא לרצונו, לנקוט עמדה נוכח העימות החריף בין בן-גוריון לאשכול בעניין 'הפרשה'.

דוד בן-גוריון מוביל את שזר ואבא אבן לחדר האוכל בקיבוץ שדה בוקר, 1963 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

פעם אחר פעם התגלה שזר כחריג במפלגתו. כך, למשל, בעקבות מות זאב ז'בוטינסקי (1940) פרסם הספד המכיר בתרומתו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית לציונות. המאמר עורר מורת רוח בקרב חבריו במפא"י, שראו אז בז'בוטינסקי את גדול אויביהם. כשר החינוך תמך בהמשך קיום הזרמים בחינוך, ובזכותו של כל הורה לשלוח את ילדיו לזרם המתאים לו, ובה בעת התקומם נגד שליחי מפא"י במחנות העולים, שניסו לכפות חינוך חילוני על ילדי עולים ממשפחות דתיות. כדי להתגבר על המשבר הפוליטי בעניין החינוך לילדי העולים הגיע לפשרות עם נציגי המפלגות הדתיות, ואולם חבריו למפלגה סיכלו אותן. מעלותיו של שזר כאיש רוח מלומד לא היה בהן כדי לטשטש את חולשתו הפוליטית בהנהגת המפלגה. הוא אולץ להתפטר מתפקידו כשר החינוך, לאחר כשנה וחצי בסך הכול, ואחר כך הודח גם מהנהלת הסוכנות כדי לפנות את מקומו למשה שרת. למרות זאת שזר תרם רבות בתפקידיו השונים, ולזכותו יש לזקוף הישגים רבים. גולת הכותרת של פועלו הייתה חוק חינוך חובה חינם, שאותו יזם ועליו טרח כשכיהן בתפקיד שר החינוך.  

שר החינוך שזר בביקור בקורס להוראת מורים בערבית, נצרת 1949 (אוסף התצלומים הלאומי)

'צדק פואטי' נעשה עמו כאשר נבחר לתפקיד נשיא המדינה. לא זו בלבד שהיה בכך משום פיצוי על דחיקתו מתפקידים קודמים, אלא שדווקא בתפקיד זה באו לידי ביטוי כישוריו ומעלותיו. כישרונו הרטורי, השכלתו הרחבה, היותו איש רוח, חוקר, סופר ומשורר, הקשרים שטיפח במשך עשורים עם מנהיגי קהילות יהודיות ברחבי העולם – כל אלה הפכו אותו לדמות ייצוגית מרשימה ומוערכת.

לאורך הספר המחבר מצביע על המתחים הפנימיים שאפיינו את שזר ואת קורות חייו. כך למשל מוקדש דיון רחב לפעילותו המחקרית של שזר, שלא במסגרת האקדמית הממוסדת, ולהיותו פורץ דרך בחקר השבתאות. בכתיבתו ביטא השקפה חדשה, שראתה בשבתאות תנועת תשובה עממית ורחבה ששאפה וחתרה לגאולה, ובפרנקיסטים 'ילדים אובדים' שיש להחזירם לחיק המשפחה שבה מרדו. ואולם, פעם אחר פעם נאלץ שזר לוותר על נטייתו למחקר כדי להיענות לצו התנועה ולקבל עליו תפקיד זה או אחר. כך גם הסתיים ניסיונו האחרון, שלא צלח, לכתוב עבודת דוקטור באוניברסיטת קולומביה בהדרכתו של ההיסטוריון הנודע שלום (סאלו) בארון.

מספרי זלמן שזר

מתח אחר שבלט בחייו של שזר נוצר בין זיקתו הרגשית העמוקה לחסידות חב"ד לבין היותו בעל אורח חיים חילוני והשתייכותו לצמרת תנועת העבודה. בילדותו ובנעוריו הושפע שזר עמוקות מסבו, שעמד בקשר קרוב עם האדמו"ר שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), שנודע בהתנגדותו הפעילה לציונות. שזר מרד בסבו, היה לציוני וזנח את שמירת המצוות. ואולם בעמקי נפשו עדיין היה קשור לעולמה של חב"ד, והקשר איתה התחדש כאשר נפגש בניו יורק ב-1947 עם האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ). מאז הפך שזר מעין פטרון של חסידי חב"ד בארץ ישראל, ובין השאר יזם את הקמת כפר חב"ד וסייע להתפתחותו.

הקשר החב"די התהדק עוד יותר בתקופת 'נשיאותו' של האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, 'הרבי מלובאוויץ'. בביקוריו בניו יורק התמיד שזר להיפגש עם הרבי, והחלטתו לבקר בחצרו, כשכבר היה נשיא מדינת ישראל, עוררה ביקורת ציבורית. בשנים האחרונות לחייו קיבל הקשר של שזר עם הרבי אופי של חסיד הקשור לרבו, והנוסח והתוכן של מכתביו אל הרבי מעידים על תלות נפשית. שזר ביקש את ברכתו של הרבי ועצתו הן בענייני בריאות הן בנושאים הקשורים למילוי תפקידו. הוא התייחס אל עצותיו כהוראה מחייבת וחזר והביע כלפיו את הערצתו ואהבתו. ועם כל זאת, בכל פעם שנשאל בתקשורת הישראלית על יחסו לחב"ד, הוא ניסה להמעיט בערכו של קשר זה ולמעשה הסתיר את אופיו האמיתי.

שזר (לימינו קדיש לוז) בהתוועדות חסידית בכפר חב"ד, כנראה 1963 (צילום: מיכאל אלמגור, ויקימדיה)

מתח אחר שטבע את חותמו על מהלך חייו היה בתחום חיי המשפחה. רחל כצנלסון נעתרה לחיזוריו רק לאחר שנואשה מן הסיכוי למסד קשר זוגי עם ברל כצנלסון, שאיתו ניהלה פרשת אהבים ממושכת. הנישואים המאוחרים של זלמן ורחל לא היו מאושרים. בתם היחידה סבלה מתסמונת דאון, ושזר, שהתקשה להשלים עם מצבה, הטיל את עול הטיפול בה על רעייתו ונמנע במשך שנים לקחת חלק פעיל בגידולה. את החסר בחיי הנישואין מילא שזר בפרשיות אהבים עם נשים אחרות. פרק מיוחד הקדיש המחבר ליחסיו של שזר עם רחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת. שזר התאהב בה ולמעשה הוא שהביא לפרסומה ולהתקבלותה בציבור על ידי פרסום שיריה בדבר, הוצאת קובץ שיריה לאור ולימים גם תרגום מבחר שיריה ליידיש. יקותיאל התקשה לקבוע אם קשר זה נותר בתחום הידידות וההערכה ההדדית או שהגיע גם ליחסים אינטימיים. ואולם בפרק המוקדש ליחסיו של שזר עם גולדה מאיר מתוארת פרשת אהבים ממושכת שאין כל ספק לגבי טיבה. על חיי המשפחה של שזר העיבו גם הנסיעות התכופות והשהות הממושכת מחוץ לישראל. רק בשנותיו האחרונות שב והתהדק הקשר עם רעייתו רחל והוא הצליח להתגבר על הקושי הנפשי ולהתמסר לטיפול בבתו החולה.      

שזר מפקיד בידי גולדה מאיר את הקמת הממשלה, 1969 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)
             

לשם חיבור הביוגרפיה המקיפה על שזר הסתמך יקותיאל על שפע של מקורות מסוגים שונים: כתבי שזר, מכתבים, יומנים, פרוטוקולים של מוסדות המדינה, 'דברי הכנסת' ועוד. חלק ניכר מן המקורות האלה גנוזים בארכיונים והשימוש בהם כאן הוא ראשוני. כך הצליח המחבר לצייר תמונה עשירה ורבת גוונים של מי שמילא תפקיד מרכזי בתנועה העבודה הציונית ובמדינת ישראל, ואגב כך להזכיר לקורא בן ימינו פרשיות מרכזיות בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.

 ________________________________

פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס לימד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. etkes@mail.huji.ac.il

יום שישי, 10 בדצמבר 2021

יומן קריאה: עגונה עברייה מי יידע חייך?


מאת עמנואל אטקס

א. אלמנה ועגונה

משורר ההשכלה יהודה ליב גורדון (יל"ג) פתח את הפואמה המפורסמת שלו 'קוצו של יוד' בשאלה רטורית – 'אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?', ובשורות שאחר כך תיאר את גורלה המר של האישה היהודייה, המוּדרת מלימוד תורה ומקיום מרבית המצוות. ואולם את עיקר הפואמה הוא הקדיש לאישה בשם בת שׁוּעַ, שבעלה נטשה לאנחות והותירה עגונה. משכיל יהודי בשם פַאבִּי ('פייביש שמו לפָנים', מציין המשורר), שהתאהב בעגונה, הצליח לאתר את הבעל הנוטש ולשכנעו שישלח לאשתו גט. השליח עם הגט הגיע ועוד מעט קט ובת שוע תצא לחופשי ותוכל להינשא לפאבי. ואולם הרב וָפְסִי, הרב של קהילת אילון (וילנא בשיכול אותיות) ואב בית הדין, חשב אחרת. וכך תיאר גורדון את תגובתו:     

אַךְ כִּמְעַט שָׂם רַב וָפְסִי בַּגֵּט עַיִן

קָרָא אֶל הַשָּׁלִיחַ: אַל תִּקְרַב לָגֶשֶׁת!

הֲטֶרֶם תִּרְאוּ כִּי הַגֵּט אֵינֶנּוּ כָּשֵׁר:

הַשֵּׁם הִלֵּל כָּתוּב בּוֹ בְּלִי יוּ"ד, חָסֵר.

האומנם הגט נפסל בגלל חסרונה של אות אחת? יהודה פרידלנדר, חוקר ספרות ההשכלה, בדק ומצא שמרבית הפוסקים קבעו שגט כשר בין אם השם הילל כתוב מלא ובין אם הוא כתוב חסר. חוקרים אחרים הוכיחו שבן דמותו של 'ופסי הכזרי', הרב יוסף זכריה שטרן משאוולי, דווקא נחשב לפוסק מקל. אכן, יל"ג, שביקש להעצים את הדימוי של הרבנים כמחמירים שלא לצורך (וגם היה מסוכסך עם הרב שטרן), לא דקדק בעובדות, ואולם השאלה במקומה עומדת: כיצד התמודדו פוסקי ההלכה במהלך הדורות עם סוגיית העגינות? שלא כיל"ג, חוקרי ספרות ההלכה טוענים בעקביות כי הפוסקים היו מודעים היטב לכובד האחריות ועשו תמיד כמיטב יכולתם כדי להתיר את הנשים העגונות. ד"ר נועה ששר דנה בשאלה זו בפרקים האחרונים של ספרה החדש וקוראת תיגר על קביעה זאת. נשוב לכך בהמשך. 

הספר גברים נעלמים: עגונות במרחב האשכנזי, 1648–1850 (הוצאת כרמל, 2020) הוא ניסיון ראשון להעמיד שחזור היסטורי מקיף של תופעת הנשים העגונות על היבטיה ההלכתיים מכאן, והחברתיים-התרבותיים מכאן. שחזור זה נפרש על פני כמאתיים שנה, מאמצע המאה ה-17 (כלומר תקופת גזרות ת"ח ות"ט [1649-1648], שבעקבותיהן נוצרה מציאות כאוטית גם בדיני משפחה) ועד לאמצע המאה ה-19 – לב התקופה המודרנית. התיחום הגאוגרפי של הדיון הוא 'המרחב האשכנזי', כלומר מרכז אירופה ומזרחה, שהיו באותה עת הריכוזים הגדולים ביותר של העם היהודי. מדובר אם כן במפעל מחקר נועז ביומרנותו. כדי לעמוד במשימתה ריכזה ששר גוף מקורות עשיר ומגוון, שכולל מאות שאלות-ותשובות רבניות, פנקסי קהילות ופנקסי בתי דין, מכתבים, ספרי זיכרונות, ספרי מוסר ועוד. 

השאיפה למצות את הנושא הובילה את המחברת להקדיש את הפרקים הראשונים של הספר לבחינת מעמדה ההלכתי והחברתי של האלמנה בכלל ושל האישה הזקוקה לחליצה בפרט. הבחירה הזאת מתבססת על ההנחה, שאלמנה הזקוקה לחליצה גם היא סוג של עגונה, לפחות כל עוד לא נמצא היבם המוכן לשחררה בטקס החליצה.

על פי מושגי החברה האשכנזית בתקופה זו נתפסה האלמנה כאומללה, אך בה בעת גם מסוכנת. אומללה הייתה, מפני שנותרה בגפה ובמקרים רבים איבדה את מקור פרנסתה; מסוכנת, מפני שעצם קיומה של אישה פנויה עלול לערער על החיוניות של מוסד הנישואין, שלא לומר שאישה הפנויה זמן רב מדי חשודה בפתיינות ואף בגרוע מכך. ששר מקדישה דיון רחב למעמדה הכלכלי של האלמנה בראי ההלכה, באפשרות של נישואים חוזרים, ביציאה לשוק העבודה ועוד. אחת המסקנות שעולות מן הדיון היא שאין מה להשוות: גברים יהודים שהתאלמנו היו פטורים מן הקשיים הרבים שהיו מנת חלקן של נשים אלמנות.

דיון מקיף בהלכות ייבום וחליצה הוא רקע לפרק המתאר את גורל הנשים הזקוקות לחליצה. לא לחינם בחרה ששר להכתיר פרק זה בכותרת 'עגונות במלכודת החליצה'. הייתה זו מלכודת של ממש, מפני שבתנאי התקשורת ודרכי התחבורה באותם ימים היה זה קשה עד בלתי אפשרי לאתר את היבם. ואולם גם כאשר היבם נמצא, לא תמיד היה מוכן להעמיד את עצמו לרשות גיסתו האלמנה ללא תמורה כספית. כדי להקדים רפואה למכה התבקשו לעתים אֶחיו של חתן לחתום מראש על שטר התחייבות לחליצה בחינם. אף על פי כן, לא נדירים היו המקרים שנשים שנזקקו לחליצה נאלצו לקנות את חירותן על ידי תשלום כספי ליבם.

נעל חליצה מן המאה ה-19 (ויקיפדיה)

ב. לאן נעלמו הגברים?

'התרת עגונות היא מהתחומים ההלכתיים הנחשבים סבוכים ביותר' (עמ' 133). כך פותחת ששר את הפרק שבו היא מציעה סקירה תמציתית ובהירה של ההלכות הקשורות להתרת עגונות, החל בתלמוד וכלה בספרות הפוסקים הראשונים והאחרונים. פרק זה הוא לדעתי הישג למדני וספרותי ממדרגה ראשונה.

ולעצם העניין, מתברר שביסוד ההלכות הדנות בהתרת עגונות עומד מתח בין שתי מגמות: מצד אחד, הרצון להקל על ההליך; מצד שני, החשש הכבד מפני טעות שתגרום לעגונה להינשא בעוד בעלה חי, שהרי מדובר באיסורי עריות. וכך הקלו הפוסקים, בין השאר, בקבלת עדותה של אישה המעידה על מות בעלה, אף על פי שהיא נוגעת בדבר; בהסתמכות על עד אחד ובקבלת עדות של גוי 'המסיח לפי תומו'. לעומת זאת, עדות אישה על מות בעלה עוררה חשד שמא היא עושה זאת ממניעים כלכליים. חשדנות זו מתבטאת בפסיקת השולחן ערוך, שאישה שהעידה בפני בית הדין שמת בעלה ולא הזכירה את עניין הכתובה, 'מתירין אותה'; אך אם העידה על מות בעלה והוסיפה 'תנו לי את כתובתי', אין מתירין אותה היות 'שעל עסקי הכתובה באה'. בעקבות פסיקה זו ודומות לה הגיעה ששר למסקנה, שהסיכוי לזכות בהיתר היה גבוה יותר אם הייתה העגונה בקיאה בהלכה. דא עקא, שבשל הדרתן מלימוד תורה מרבית הנשים היו רחוקות מכך.

אחד הביטויים לחשש מפני טעות בהתרת עגונות נמצא בדברי הרב יצחק בר ששת (ריב"ש), חכם ספרדי בן המאה ה-14. בעקבות מקרה מסוים שבו הותרה העגונה להינשא כתב: 'והיה ראוי שישאלו על זה כל חכמי הגלילות ובראשם מורנו הרב ר' נסים ... ולא שחכם אחד יסמוך על סברתו להקל'. חשש זה בא לידי ביטוי גם בפסיקת השולחן ערוך, שעגונה שהותרה על פי עד אחד 'לא תינשא אלא ברשות בית דין'. החשש מפני טעות עמד גם ביסוד קביעות רבות של בעלי הלכה, שההיתר שהתירו עגונה אינו תקף אלא אם יצטרפו אליו עוד כמה מגדולי הרבנים שבדור. 

החלק העיקרי של גברים נעלמים דן בגורלן של העגונות עצמן ומה היו הנסיבות שגרמו למצבן. כך מוקדש פרק אחד לנשים שאיבדו את בעליהן בעקבות מלחמות ופרעות, בעיקר במהלך גזירות ת"ח ות"ט. פרק אחר, שכותרתו 'שני מקרי רצח', דן בפרשיות רצח שאירעו באלטונה בשלהי המאה ה-17. פרטי האירועים נרשמו בזיכרונותיה של גליקל מהמלין, ואלה עיקרי הדברים: בשלהי שנת 1683 יצא מביתו, לרגל עסקיו, חלפן כספים בשם אברהם זימלא מיץ, ולא שב. מאמצי אשתו לגלות מה עלה בגורלו עלו בתוהו. למרות שבני התקופה היו מודעים לסכנות האורבות להם בסביבה העוינת, התחילו בני הקהילה להפיץ שמועות על הנעלם ועל אשתו, כביכול הדבר נבע ממתחים שהיו בין בני הזוג. בהקשר זה מצביעה ששר על התפקיד שמילאה הרכילות כאמצעי של פיקוח חברתי. כעבור ארבע שנים נעלם יהודי בשם אהרן, גם הוא חלפן כספים, וגם במקרה זה לא עלה ביד אשתו לגלות מה עלה בגורלו. שני מקרי הרצח כמעט נשכחו, ואנשי הקהילה, שחששו לערב את השלטונות בשל יחסם העוין, המשיכו בשגרת חייהם. ואולם, אישה אחת מנשות הקהילה בשם רבקה הייתה נחושה לגלות את זהות הרוצח. בעקבות שמועות שהגיעו לאוזניה היא פנתה אל המשרתת של החשוד ברצח והצליחה לחלץ ממנה הודאה שהביאה ללכידתו, לגילוי גופות הנרצחים ולהתרת העגונות. הנחישות האובססיבית של אותה אישה לגילוי הרוצח התפרשה בעיני בעלה ואחרים מאנשי הקהילה כשיגעון. ששר גורסת ששיגעון זה, שיוחס לעתים לנשים, הוא שאפשר להן לפעול בדרכים בלתי שגרתיות שהגברים נרתעו מפניהן. 

'תמונות מחיי נישואין מסוכסכים' הוא שם הפרק שבו פורשת ששר שורה של מקרים שבהם הפכו נשים לעגונות לא בשל מות הבעל אלא בשל החלטתו לנטוש את אשתו ללא גירושין. המשותף למקרים אלה הוא, שהליכי הגירושין על פי ההלכה, כמו גם יחס החברה לגירושין, הובילו גברים שנישואיהם עלו על שרטון למסקנה, שנטישת האישה ללא הסדרת הגירושין היא פתרון ראוי. בעקבות ממצאי פרק זה מערערת ששר על קביעתו של יעקב כ"ץ בספרו מסורת ומשבר, שבני זוג העדיפו בדרך כלל לשמר את חיי הנישואין גם במחיר כבד.   

בעיתון המגיד, 20 באוגוסט 1873, עמ' 310 התפרסמו שלושה מקרי עגונות זה אחר זה

מקריאת הפרק שכותרתו 'על דבר העגונה שבעלה הרחיק נדוד ממנה' אנו למדים שהתופעה של גברים שהתרחקו מנשותיהם וילדיהם למשך תקופות ממושכות הייתה שכיחה באותם ימים. עם הנודדים נמנו סוחרים שנסעו למרחקים, מלמדים בני פולין שמצאו תעסוקה בקהילות יהודיות בגרמניה, יהודים ששירתו כחיילים או שנלוו לצבאות כספקים. ומכיוון שמדובר בתופעה שכיחה מתעוררת השאלה, מתי הפכה אישה שבעלה נדד למרחקים לעגונה? על כך משיבה ששר, כי 'כל עוד ראתה האישה את היעדרותו של הבעל כסבירה ולא ביקשה להתיר את נישואיה בגין ההיעדרות – נחשבה אישה נשואה לכל דבר; משביקשה להתיר את קשר הנישואין – הוגדרה כעגונה' (עמ' 292).

כאמור, בין המקורות שעליהם מסתמכת המחברת יש ספרי זיכרונות של בני התקופה. מיעוטם של ספרים מן הסוג הזה מעצים כמובן את חשיבותם. מה לא נאמר ונכתב על ערכם של זיכרונות גליקל מהמלין כמקור היסטורי? האישה המשכילה, השנונה וחדת-העין הזאת, העמידה בזיכרונותיה תמונה עשירה של החברה שבתוכה חיה, על אמונותיה ועל ערכיה. אין זה מקרה כמובן שהמחברת שבה ומסתמכת על ספר זה, תוך שהיא מסתייעת במהדורה החשובה של חוה טורניאנסקי.


ספר זיכרונות נוסף שנדון הוא חיי שלמה מימון, חיבור אוטוביוגרפי של תלמיד חכם שמוצאו מעיירה קטנה בליטא, שלאחר גלגולים רבים הגיע לברלין והפך שם לפילוסוף נחשב. שלמה מימון נולד בשנת 1753 ליד העיירה מיר, והוריו השיאוהו בהיותו בן 11. לדבריו, סבל מרורים מידי חמותו, מה שגרם בהכרח גם למתחים עם אשתו. בשנת 1777, בהיותו בן 24, עזב מימון את אשתו וילדיו בעיירה נייסוויז (Nieśwież; היום בבלארוס) ויצא לבדו לארצות גרמניה כדי לקנות השכלה. לאחר הרפתקאות רבות התקרב לחוגו של משה  מנדלסון בברלין ושם התפרסם כפילוסוף. את ספרו האוטוביוגרפי הדפיס מימון בשנת 1792 בגרמנית וברור שייעד אותו לקהל קוראי שפה זו, יהודים ולא יהודים כאחד.

בספרו העיד מימון, שאשתו, שאותה נטש מזה שנים ארוכות, פנתה אליו פעמיים בדרישה לשוב הביתה או לחילופין לתת לה גט באמצעות שליח. וכך כתב מימון באטימות רגש אופינית:

אשתי דורשת ממני או לחזור תיכף ומיד הביתה או לשלוח לה ביד האיש הזה גט פטורין. אני לא יכולתי לעשות אז אף אחת משתי אלה. לגרש את אשתי בלא שום סיבה לא אביתי, ולשוב מיד לפולין, כשאין לי שום סיכוי למצוא שם את פרנסתי ולחיות חיים שיש בהם טעם, אי אפשר היה לי (עמ' 324).     

כעבור שנתיים הגיעה אליו אשתו בכבודה ובעצמה, בלוויית בנם הבכור, ודרשה ממנו לשוב לביתו או לתת לה גט. גם הפעם ניסה מימון להתחמק בתואנות שונות ומשונות. בין השאר טען, שהוא מתקשה להיפרד מאישה שאותה אהב בעבר, וכי אינו רוצה שהגירושין ייעשו מתוך קלות דעת. בסופו של דבר הוא נעתר לתחינת אשתו ונתן לה גט. ששר מציינת שלאורך הסיפור כולו התעלם מימון ממחשבותיה של אשתו ומרגשותיה, וכי בחר להעלים מקוראיו את ההשלכות ההלכתיות והמוסריות החמורות של נטישת אישה ועיגונה.

ג. עגונות ורבנים

תקצר היריעה מלסקור כאן את המון המקרים של עגונות הנדונים בספר. מדובר במנעד רחב מאוד של נסיבות, של הקשרים, של סיפורים אישיים ושל דרכי פעולה שנקטו בעלי הלכה. ואולם המכנה המשותף לכולם הם הקשיים העצומים שבפניהם ניצבו אותן עגונות שביקשו להתיר את עצמן מכבליהן. קשיים אלה נבעו הן מחמת הרקע והנסיבות השונות של כל עגונה ועגונה הן מן הקושי לעמוד בדרישות ההלכה כדי להתירן. 

נסתפק בדוגמה אחת: מי שהיו בקיאים בזיהוי מתים בחברה האשכנזית היו אנשי החברה קדישא. אם איתרע מזלה של העגונה וגופת הבעל נמצאה על ידי אנשים אלה, חזקה עליהם שידעו לזהותה בהתאם לדרישות ההלכה. ואולם, שונה היה המצב במקרים שבהם נמצאה הגופה על ידי מי שאינו יהודי. עדותו של גוי הייתה קבילה רק כאשר הוגדר כ'מסיח לפי תומו', ואילו הודאה מפורשת של מי שרצח יהודי, במסגרת חקירה שנערכה מטעם השלטונות, לא הייתה קבילה. מקרים כאלה מבליטים את המלכוד ההלכתי שעמו נאלצו עגונות להתמודד בנסיבות החיים של התקופה. ההליכים שהיו כרוכים בפענוח מעשי רצח ובזיהוי גופות עירבו בהכרח את השלטונות, כך שבמקרים רבים דרישת ההלכה, שעדות גוי לגבי נסיבות המוות חייבת להיות בגדר של 'מסיח לפי תומו', לא הייתה מציאותית.

שני הפרקים האחרונים של הספר מוקדשים ל'עגונות ורבנים', והשאלה העומדת במרכזם היא כיצד התנהלו בעלי ההלכה כאשר התבקשו להתיר נשים מעגינותן. כנקודת מוצא לדיון זה מציגה ששר את מה שהיא מכנה 'חידת המקורות'. וזו החידה: בספרות השאלות-ותשובות (שו"ת), שהתחברה במהלך תקופה זו, יש מאות היתרי עגונה. ואולם, בפנקסי בתי הדין, שבהם נרשמו היתרי עגונות שניתנו בפועל, צוינו רק היתרים מעטים. להלן נראה מהו הפתרון שמציעה ששר לחידה זו.

בהמשך הפרק הציגה ששר את השיקולים המתודולוגיים שהדריכו אותה בבחירת 435 התשובות שאותן בחנה לעומק, ואלו הם: השיקול הגיאוגרפי, היינו תשובות מאזורים שונים של המרחב האשכנזי; השיקול הכרונולוגי, היינו תשובות שנכתבו לכל אורך התקופה הנדונה; וכן השיקול של מעמד הפוסק והשתייכותו הרעיונית, שהוביל לבחירת תשובות שנכתבו הן על ידי פוסקים שנחשבו לגדולי הדור הן על ידי פוסקים מקומיים.

דיון נוסף הקדישה ששר לשיטות השונות הנוהגות בחקר ספרות ההלכה. וכך סיכמה את עמדתה:

נקטתי בגישת החוקרת העומדת בחוץ, בתפיסה מטא-הלכתית הכופרת בטענה שההלכה היא מערכת בלתי משתנה ... תוך כדי ניתוח המקרים נראה כיצד גורמים חברתיים ותרבותיים השפיעו על מהלך התפתחותה של ההלכה ... נוסף על כך, איני מקבלת את הטענה שהמערכת ההלכתית אינה ניתנת לשיפוט ולהערכה חיצוניים. גישה זו ... נובעת ממסקנות שעלו הן ממחקרים שעסקו בהיסטוריה של ההלכה והצביעו על התפתחותה בזיקה לנסיבות היסטוריות ולגורמים סוציולוגיים, הן ממחקר פמיניסטי של ההלכה, שהצביע על הטיות מגדריות הקיימות בה ופיתח כלים לחשיפתן (עמ' 359).    

עתה חוזרת ששר למה שכינתה 'חידת המקורות', היינו הפער הבולט בין מספרם הרב של היתרי העגונות בספרות השו"ת ובין מספרם המועט בפנקסי בתי הדין. אומנם, אפשר להסביר את הפער הזה בכך שלא כל פנקסי בתי הדין שרדו. עם זאת, העובדה שיש בידינו פנקסים של כמה מן הקהילות החשובות ביותר, ושגם בהם מועטים ההיתרים, מותירה את החידה במקומה. אין אפוא מנוס מן המסקנה, שרבות מן העגונות שנדונו בספרות השו"ת לא זכו להיתר בפועל.

כאמור, חוקרים של ספרות ההלכה קבעו, שרוב הפוסקים עשו כמיטב יכולתם כדי להקל על העגונות ולהתירן מעגינותן. מתברר שביסוד קביעה זו עמדו הרטוריקה של הפוסקים, שתיארו את העגונה כאישה אומללה ובוכייה, והעובדה שמרבית התשובות שנדפסו אכן מתירות את העגונה מכבליה. ששר קוראת תיגר על מוסכמה זו, שלדעתה היא מכלילה מדי ומתעלמת מן הגישות השונות שרווחו בין הפוסקים. לשם כך היא מבחינה בין ארבעה דגמי פסיקה בסוגיית העגונות: הדגם המחמיר, פוסקים המסרבים מלכתחילה לעסוק בהיתר עגונות מחשש לטעות; הפוסק המצטרף, שאמנם מעדיף לא לעסוק בנושא, ועם זאת במקרים מסוימים מוכנים להצטרף ולתמוך בהיתר שנתן פוסק אחר; הדגם האמביוולנטי, פוסקים המוכנים להתיר עגונה רק בדיעבד, אך לא מלכתחילה, מתוך חשש שמא ייצא להם שם של מקלים בדיני עגונות; הדגם המקל, פוסקים שראו מלכתחילה בהיתר עגונות מצווה חשובה והתאמצו להקל בה.

ששר דנה בכל הדגמים האלה, תוך הבאת דוגמאות שממחישות את מגוון העמדות ואת הלכי המחשבה שביסודן. מסקנתה היא, שדגמים אלה 'מסמנים את טווח העמדות שנתפס כלגיטימי במסגרת הפסיקה בתקופה הנדונה' (עמ' 373). חוקרי הלכה שגרסו כי רוב הפוסקים התאמצו להקל עם העגונות הסתמכו על כך שמרבית הדיונים שנדפסו בספרות השו"ת הסתיימו בהיתר. ואולם, ששר טוענת כי מסקנה זו שגויה, שכן כמעט כל היתרי העגונה (לפחות אלה שנדונו בספרה) הסתיימו בהצהרה של הפוסק שההיתר יקבל תוקף רק אם יזכה באישורם של פוסקים נוספים. לעתים נקב הפוסק בשמותיהם של פוסקים אלה, לעתים התנה את ההיתר בהצטרפות 'שני גאונים מפורסמים'. אפשר כמובן להבין את הדרישה הזאת בשל החשש מטעות, ואולם, ששר הצביעה על מקרים שבהם הפוסק משוכנע בצדקת ההיתר, ובכל זאת התנה אותו בהצטרפות פוסקים נוספים, מה שעשוי – לפחות סטטיסטית – להביא לקיומן של חוות דעת שליליות שיחסלו את סיכוייה של האומללה לזכות בהיתר. מתברר שהססנות ומורך לב אינן תכונות הנגלות רק בשדה הקרב אלא הן קיימות גם בשדה ההלכה.

נקל לשער את הקשיים שבפניהם מצאו עצמן העגונות שנאלצו לכתת רגליהן למקומות מרוחקים כדי לזכות בתמיכה של פוסקים מפורסמים בהיתר שקיבלו. ששר הביאה מקרים אחדים הממחישים זאת. כיצד אפוא יש להסביר את העובדה שפוסקים רבים התנו את ההיתר בהצטרפות פוסקים אחרים, וזאת למרות שבוודאי היו ערים לקושי שהם מציבים בשל כך בפני העגונה? ההסבר העולה על הדעת הוא החשש מפני טעות. יתר על כן, היו פוסקים שסברו כי היתר עגונה הוא עניין כה חמור שההלכה מחייבת שיהיה נדון על ידי פוסקים אחדים. ששר מציעה כי ביסוד תופעה זו עמד גורם נוסף, והוא שאיפת הפוסק לקנות מוניטין רבני ולהשביח את מקחו. ששר הביאה מקורות שמהם עולה, כי במהלך תקופה זו הלכה והשתרשה הדעה כי רק פוסקים מן המדרגה העליונה רשאים לעסוק בהתרת עגונות. מכאן, שהפוסק שמתנה את ההיתר בהצטרפות פוסקים אחרים, מציג את עצמו בפני הציבור כמי שנמנה עם השורה הבכירה של הפוסקים שנחשבים מומחים בתחום זה. השבחת המוניטין הרבני אינו רק צורך אנושי בסיפוק של יצר הכבוד והגאווה אלא גם היה עשוי לסייע לו לזכות במשרת רבנות נחשקת ובמקור פרנסה יציב. המחברת חותמת את הפרק בציטוט מדבריו (המאוחרים) של הנצי"ב מוולוז'ין (1893), שנכללו בתשובה שכתב בעניין התרת עגונה: 'דתקנת חכמי ישראל היא קלקלתן, היינו מה שמפלפלים להתיר היתרים בקונטרסים ארוכים דווקא, הוא גורם לקלקולן' (עמ' 390).    

בפרק האחרון, שהוא גם 'אחרית דבר', מתפלמסת ששר עם טענת חוקרי ההלכה, שביסוד התנהלות הפוסקים עמדה אתיקה של מניעת סבל מן העגונות. אין כאן מקום להביא את מכלול טיעוניה והמקרים שעליהם הסתמכה ונסתפק במסקנתה:

מוסד הרבנות בכללו הציב מכשולים קשים בדרכן של עגונות שחפצו לקבל היתרים, וזאת פחות מתוך שיקולים הלכתיים ענייניים ויותר משיקולים תועלתיים. בעובדה זו אני רואה את הגורם המרכזי לאפשרות ... שרבות מן העגונות שעליהן סופר במחקר זה מעולם לא הותרו (עמ' 405).

ואולם המחברת אין די לה בדחיית הטענה שהפוסקים עשו כמיטב יכולתם כדי להתיר את העגונות. בעקבות מחקרה היא מציעה מסקנות מרחיקות לכת על אופיו של מוסד הנישואים בכלל והשלכותיו על גברים ועל נשים בתקופה שאותה חקרה. וכך היא מסיימת את ספרה:

התמונה העגומה העולה ממחקרי זה מגלה שאף על פי שגברים ונשים גם יחד התחנכו לאורה של התפיסה שנישואין הם המסגרת המשפחתית הראויה, המסרים הלא-מפורשים ותלויי המגדר שהונחלו להם ביחס למוסד הנישואין הקנו למוסד זה משמעות שונה בתכלית בחייהם ... גברים היו מודעים לכך שנישואין מעניקים להם ביטחון, חירות ושליטה בגורל נשותיהם, ואילו בתודעתן של נשים נכחה תמיד האפשרות המאיימת שהנישואין יהפכו למלכודת ... לעובדה זו הייתה השפעה מרחיקת לכת על מעמדן של נשים בחברה היהודית בתקופה זו בפרט ובחברות יהודיות מסורתיות בכלל. במילים אחרות, עצם קיומו של מושג העיגון בתודעתם של בני החברה הגדיר את מרחבי הפעולה שלהם ... אותה חברה שביססה את אורחות חייה על היעדרות ממושכת של בעלים מבתיהם, שאפשרה להם לנטוש את נשותיהם ולא נקטה יד קשה כנגד אלה שעשו זאת, הקריבה לא רק את העגונות עצמן אלא גם את ציבור הנשים בכלל על מזבח חירותם של הגברים (עמ' 406). 

נועה ששר
השורה התחתונה בספרה של ששר אינה מותירה מקום לספק: ספרה נכתב מנקודת מבט פמיניסטית מובהקת. ואולם, אין מדובר בכתב פולמוס. ששר אינה משכילה רדיקלית הנלחמת ברבנים אלא היסטוריונית המחויבת לאמת, ככל שהמחקר ההיסטורי מאפשר לשחזרה, ומסקנותיה מתבססות על מחקר איכותי, מתועד ומנומק. היא הסתמכה על גוף מקורות עצום בהיקפו ועשיר ומגוון באופיו. הניתוח ההיסטורי של המקורות הללו, והדברים אמורים בעיקר בספרות השו"ת, כרוך בקשיים מתודולוגים ידועים שעמם הצליחה להתמודד בצורה משכנעת. 

קושי מיוחד שעמד בפני ששר היה הניסיון לחלץ את קולן של העגונות מתוך טקסטים שנכתבו על ידי גברים ונועדו לעיני גברים. בזכות קריאה רגישה ויצירתית של מקורות אלה, והצלבתם עם מקורות אחרים, מהם שנכתבו בידי נשים, היא הצליחה לתת ביטוי משכנע ומרשים לקולן של הנשים שנפלו קרבן למלכוד העיגון על סוגיו השונים. אל הניתוח המתוחכם והרגיש של המקורות הצטרף ידע היסטורי מקיף שבאמצעותו הצליחה להעמיד את התופעות הנדונות בתוך הקשרים היסטוריים חברתיים נרחבים. זאת ועוד, אף על פי שסיפורי העגונות הנדונים בספרה מתייחסים למקרים פרטיים וחד-פעמיים, ששר השכילה לחשוף את זיקתם לערכים, למוסכמות ולדפוסים שנהגו באותה חברה ובכך הפכה אותם לפרטים היכולים ללמד על הכלל.

הרומן 'העגונה' מתאר את גורלה של עגונה צעירה בווילנה
שנקלעה למשחקי כבוד של רבנים ופרנסים

פתחנו את הרשימה בציטוט השורה המפורסמת של יל"ג, 'אישה עברייה מי יידע חייך?'. אם הייתה נחה עליה בת השיר, הייתה ששר יכולה לפתוח את ספרה במילים 'אישה עגונה מי יידע חייך?'. בספרה קרעה לנו ששר צוהר לחייה ולמצוקותיה של האישה העגונה בחברה האשכנזית, ומתוך כך מצטיירים בפנינו חיי הנישואין בחברה זו וכיצד היא מתמודדת עם משברים המערערים את מוסדותיה.

____________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב לכבוד הופעת הספר (מכון שוקן למחקר היהדות, ירושלים, 22 ביוני 2021)