יומן קריאה: זלמן שזר בין העולמות

צבי יקותיאל, בשני עולמות – זלמן שזר: ביוגרפיה, הוצאת מאגנס, תשפ"ה

מאת עמנואל אטקס

ספרו החדש של צבי יקותיאל מגולל את פרשת חייו של זלמן שזר על תחנותיה השונות והמגוונות, מאז לידתו בעיירה מיר שבתחום המושב הרוסי ב-24 בנובמבר 1889 (בדיוק לפני 136 שנה) ועד לפטירתו בירושלים בשנת 1974, והוא בן 85. המתחים בין העולם הדתי-החסידי לבין העולם החילוני- הסוציאליסטי, שעוצב בהשפעת ערכי תנועת העבודה, בין התשוקה ללימודים באקדמיה ולמחקר היסטורי לבין השליחות בצו התנועה והמחוייבות לפעילות הפוליטית – כל אלה טבעו את חותמם על מהלך חייו של שזר, איש רב פעלים, שבערוב ימיו זכה לכהן כנשיאה השלישי של מדינת ישראל. המחבר – המוכר לרבים מקוראי הבלוג בשם החיבה 'קותי' – הקדיש פרק ארוך מחייו להקמתו ולביסוסו של מרכז זלמן שזר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל. אחרי שבפעלתנותו הבלתי נלאית במרכז שזר דאג קותי להוציא לאור מאות ספרי היסטוריה של חוקרים אחרים (ובהם של עורך הבלוג ושל כותב שורות אלה) – עתה התפנה להוציא את ספרו המחקרי הראשון. ספר זה, שלא במפתיע, הוקדש לדמות שמלווה אותו כבר עשרות שנים. יש בכך מעין פריעת חוב וסגירת מעגל אישית וסמלית.

בפרקי הספר הראשונים עוקב המחבר אחר ילדותו של שזר (אז רובשוב) במשפחה שהייתה קשורה לחסידות חב"ד, לימודיו ב'חדר' המסורתי, היחשפותו להשכלה כללית באמצעות מורים פרטיים ולימודים בגימנסיה פולנית, ואגב כך גם ראשית פעילותו הציונית ב'פועלי ציון'. שזר מצטייר בשלב זה של חייו כצעיר סקרן, בעל נטייה מובהקת למדעי הרוח. תחנה חשובה בהתפתחותו האינטלקטואלית היא שנות הלימודים באקדמיה ללימודי היהדות שייסד הברון דוד גינצבורג בסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל שזר לפתח עניין עמוק במחקר היסטורי, ומקור השראה שימש לו מורו שמעון דובנוב. באקדמיה גם פגש בפעם הראשונה ברחל כצנלסון, שעתידה להיות רעייתו, והתאהב בה. אך בשלב זה היא עדיין היססה ולא נענתה לחיזוריו. הם נישאו בירושלים בשנת 1920, רק אחרי ששניהם כבר עלו לארץ (היא ב-1912, הוא עלה סופית רק ב-1924).

בהשפעת מוריו פנה שזר להמשך לימודים אקדמיים באוניברסיטאות בפרייבורג, בשטרסבורג ובברלין, ובהן התחיל לשקוד על מחקריו בתולדות השבתאות והפרנקיזם. בד בבד המשיך והעמיק את פעילותו בתנועת 'פועלי ציון' העולמית. בשנות מלחמת העולם הראשונה 'נתקע' בברלין ועד מהרה הפך בקרב צעירים יהודים מרצה אהוב בנושאים שהיו על סדר היום היהודי.

רבים מפרקי הספר מוקדשים לפעילותו הציבורית והמפלגתית ולתפקידים השונים שמילא. בזכות השכלתו הרחבה, כישרונותיו הרטוריים ושליטתו בלשונות, הוא נשלח פעם אחר פעם לארצות אירופה ולארצות הברית, אם כנציג התנועה אם לשם גיוס תרומות. במהלך ביקוריו אלה פיתח שזר קשרים אמיצים עם מנהיגי קהילות יהודיות ועם סופרים ואנשי רוח. תפקידים נוספים שמילא לאחר עלייתו ארצה היו השתתפות בעריכת העיתון דבר, ניהול הוצאת הספרים 'עם עובד', ניהול מחלקת ההסברה והמחלקה לחינוך בגולה של הסוכנות היהודית, יושב ראש בפועל של הנהלת הסוכנות היהודית, שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, והתפקיד הרם מכולם – הנשיא השלישי. 

במלאו את התפקידים האלה, מצא את עצמו שזר ניצב בכמה מן הצמתים החשובים ביותר בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. ואלה כמה מהם: הוא היה חבר בצוות הארץ-ישראלי בוועדת אונסקו"פ בשנת 1947, זו שבעקבותיה התקבלה באומות המאוחדות ההחלטה על תוכנית החלוקה; כשר החינוך הראשון קיבל החלטות הקשורות בחינוך ילדי העולים מארצות האסלאם, ובמסגרת תפקידו בהנהלת הסוכנות התמודד עם אתגרי העלייה ההמונית ושאלת העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה; בכל תפקידיו גילה רגישות מיוחדת למצבם של יהודי ברית המועצות ופעל ככל יכולתו כדי לאפשר את יציאתם. כנשיא קיבל את ההתפטרות השנייה של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה, הטיל את הרכבת הממשלה החדשה על לוי אשכול ונאלץ, שלא לרצונו, לנקוט עמדה נוכח העימות החריף בין בן-גוריון לאשכול בעניין 'הפרשה'.

דוד בן-גוריון מוביל את שזר ואבא אבן לחדר האוכל בקיבוץ שדה בוקר, 1963 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

פעם אחר פעם התגלה שזר כחריג במפלגתו. כך, למשל, בעקבות מות זאב ז'בוטינסקי (1940) פרסם הספד המכיר בתרומתו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית לציונות. המאמר עורר מורת רוח בקרב חבריו במפא"י, שראו אז בז'בוטינסקי את גדול אויביהם. כשר החינוך תמך בהמשך קיום הזרמים בחינוך, ובזכותו של כל הורה לשלוח את ילדיו לזרם המתאים לו, ובה בעת התקומם נגד שליחי מפא"י במחנות העולים, שניסו לכפות חינוך חילוני על ילדי עולים ממשפחות דתיות. כדי להתגבר על המשבר הפוליטי בעניין החינוך לילדי העולים הגיע לפשרות עם נציגי המפלגות הדתיות, ואולם חבריו למפלגה סיכלו אותן. מעלותיו של שזר כאיש רוח מלומד לא היה בהן כדי לטשטש את חולשתו הפוליטית בהנהגת המפלגה. הוא אולץ להתפטר מתפקידו כשר החינוך, לאחר כשנה וחצי בסך הכול, ואחר כך הודח גם מהנהלת הסוכנות כדי לפנות את מקומו למשה שרת. למרות זאת שזר תרם רבות בתפקידיו השונים, ולזכותו יש לזקוף הישגים רבים. גולת הכותרת של פועלו הייתה חוק חינוך חובה חינם, שאותו יזם ועליו טרח כשכיהן בתפקיד שר החינוך.  

שר החינוך שזר בביקור בקורס להוראת מורים בערבית, נצרת 1949 (אוסף התצלומים הלאומי)

'צדק פואטי' נעשה עמו כאשר נבחר לתפקיד נשיא המדינה. לא זו בלבד שהיה בכך משום פיצוי על דחיקתו מתפקידים קודמים, אלא שדווקא בתפקיד זה באו לידי ביטוי כישוריו ומעלותיו. כישרונו הרטורי, השכלתו הרחבה, היותו איש רוח, חוקר, סופר ומשורר, הקשרים שטיפח במשך עשורים עם מנהיגי קהילות יהודיות ברחבי העולם – כל אלה הפכו אותו לדמות ייצוגית מרשימה ומוערכת.

לאורך הספר המחבר מצביע על המתחים הפנימיים שאפיינו את שזר ואת קורות חייו. כך למשל מוקדש דיון רחב לפעילותו המחקרית של שזר, שלא במסגרת האקדמית הממוסדת, ולהיותו פורץ דרך בחקר השבתאות. בכתיבתו ביטא השקפה חדשה, שראתה בשבתאות תנועת תשובה עממית ורחבה ששאפה וחתרה לגאולה, ובפרנקיסטים 'ילדים אובדים' שיש להחזירם לחיק המשפחה שבה מרדו. ואולם, פעם אחר פעם נאלץ שזר לוותר על נטייתו למחקר כדי להיענות לצו התנועה ולקבל עליו תפקיד זה או אחר. כך גם הסתיים ניסיונו האחרון, שלא צלח, לכתוב עבודת דוקטור באוניברסיטת קולומביה בהדרכתו של ההיסטוריון הנודע שלום (סאלו) בארון.

מספרי זלמן שזר

מתח אחר שבלט בחייו של שזר נוצר בין זיקתו הרגשית העמוקה לחסידות חב"ד לבין היותו בעל אורח חיים חילוני והשתייכותו לצמרת תנועת העבודה. בילדותו ובנעוריו הושפע שזר עמוקות מסבו, שעמד בקשר קרוב עם האדמו"ר שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), שנודע בהתנגדותו הפעילה לציונות. שזר מרד בסבו, היה לציוני וזנח את שמירת המצוות. ואולם בעמקי נפשו עדיין היה קשור לעולמה של חב"ד, והקשר איתה התחדש כאשר נפגש בניו יורק ב-1947 עם האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ). מאז הפך שזר מעין פטרון של חסידי חב"ד בארץ ישראל, ובין השאר יזם את הקמת כפר חב"ד וסייע להתפתחותו.

הקשר החב"די התהדק עוד יותר בתקופת 'נשיאותו' של האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, 'הרבי מלובאוויץ'. בביקוריו בניו יורק התמיד שזר להיפגש עם הרבי, והחלטתו לבקר בחצרו, כשכבר היה נשיא מדינת ישראל, עוררה ביקורת ציבורית. בשנים האחרונות לחייו קיבל הקשר של שזר עם הרבי אופי של חסיד הקשור לרבו, והנוסח והתוכן של מכתביו אל הרבי מעידים על תלות נפשית. שזר ביקש את ברכתו של הרבי ועצתו הן בענייני בריאות הן בנושאים הקשורים למילוי תפקידו. הוא התייחס אל עצותיו כהוראה מחייבת וחזר והביע כלפיו את הערצתו ואהבתו. ועם כל זאת, בכל פעם שנשאל בתקשורת הישראלית על יחסו לחב"ד, הוא ניסה להמעיט בערכו של קשר זה ולמעשה הסתיר את אופיו האמיתי.

שזר (לימינו קדיש לוז) בהתוועדות חסידית בכפר חב"ד, כנראה 1963 (צילום: מיכאל אלמגור, ויקימדיה)

מתח אחר שטבע את חותמו על מהלך חייו היה בתחום חיי המשפחה. רחל כצנלסון נעתרה לחיזוריו רק לאחר שנואשה מן הסיכוי למסד קשר זוגי עם ברל כצנלסון, שאיתו ניהלה פרשת אהבים ממושכת. הנישואים המאוחרים של זלמן ורחל לא היו מאושרים. בתם היחידה סבלה מתסמונת דאון, ושזר, שהתקשה להשלים עם מצבה, הטיל את עול הטיפול בה על רעייתו ונמנע במשך שנים לקחת חלק פעיל בגידולה. את החסר בחיי הנישואין מילא שזר בפרשיות אהבים עם נשים אחרות. פרק מיוחד הקדיש המחבר ליחסיו של שזר עם רחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת. שזר התאהב בה ולמעשה הוא שהביא לפרסומה ולהתקבלותה בציבור על ידי פרסום שיריה בדבר, הוצאת קובץ שיריה לאור ולימים גם תרגום מבחר שיריה ליידיש. יקותיאל התקשה לקבוע אם קשר זה נותר בתחום הידידות וההערכה ההדדית או שהגיע גם ליחסים אינטימיים. ואולם בפרק המוקדש ליחסיו של שזר עם גולדה מאיר מתוארת פרשת אהבים ממושכת שאין כל ספק לגבי טיבה. על חיי המשפחה של שזר העיבו גם הנסיעות התכופות והשהות הממושכת מחוץ לישראל. רק בשנותיו האחרונות שב והתהדק הקשר עם רעייתו רחל והוא הצליח להתגבר על הקושי הנפשי ולהתמסר לטיפול בבתו החולה.      

שזר מפקיד בידי גולדה מאיר את הקמת הממשלה, 1969 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

             

לשם חיבור הביוגרפיה המקיפה על שזר הסתמך יקותיאל על שפע של מקורות מסוגים שונים: כתבי שזר, מכתבים, יומנים, פרוטוקולים של מוסדות המדינה, 'דברי הכנסת' ועוד. חלק ניכר מן המקורות האלה גנוזים בארכיונים והשימוש בהם כאן הוא ראשוני. כך הצליח המחבר לצייר תמונה עשירה ורבת גוונים של מי שמילא תפקיד מרכזי בתנועה העבודה הציונית ובמדינת ישראל, ואגב כך להזכיר לקורא בן ימינו פרשיות מרכזיות בתולדות היישוב ובתולדות מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.

 ________________________________

פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס לימד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. etkes@mail.huji.ac.il

יומן קריאה: עגונה עברייה מי יידע חייך?

מאת עמנואל אטקס

א. אלמנה ועגונה

משורר ההשכלה יהודה ליב גורדון (יל"ג) פתח את הפואמה המפורסמת שלו 'קוצו של יוד' בשאלה רטורית – 'אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?', ובשורות שאחר כך תיאר את גורלה המר של האישה היהודייה, המוּדרת מלימוד תורה ומקיום מרבית המצוות. ואולם את עיקר הפואמה הוא הקדיש לאישה בשם בת שׁוּעַ, שבעלה נטשה לאנחות והותירה עגונה. משכיל יהודי בשם פַאבִּי ('פייביש שמו לפָנים', מציין המשורר), שהתאהב בעגונה, הצליח לאתר את הבעל הנוטש ולשכנעו שישלח לאשתו גט. השליח עם הגט הגיע ועוד מעט קט ובת שוע תצא לחופשי ותוכל להינשא לפאבי. ואולם הרב וָפְסִי, הרב של קהילת אילון (וילנא בשיכול אותיות) ואב בית הדין, חשב אחרת. וכך תיאר גורדון את תגובתו:     

אַךְ כִּמְעַט שָׂם רַב וָפְסִי בַּגֵּט עַיִן

קָרָא אֶל הַשָּׁלִיחַ: אַל תִּקְרַב לָגֶשֶׁת!

הֲטֶרֶם תִּרְאוּ כִּי הַגֵּט אֵינֶנּוּ כָּשֵׁר:

הַשֵּׁם הִלֵּל כָּתוּב בּוֹ בְּלִי יוּ"ד, חָסֵר.

האומנם הגט נפסל בגלל חסרונה של אות אחת? יהודה פרידלנדר, חוקר ספרות ההשכלה, בדק ומצא שמרבית הפוסקים קבעו שגט כשר בין אם השם הילל כתוב מלא ובין אם הוא כתוב חסר. חוקרים אחרים הוכיחו שבן דמותו של 'ופסי הכזרי', הרב יוסף זכריה שטרן משאוולי, דווקא נחשב לפוסק מקל. אכן, יל"ג, שביקש להעצים את הדימוי של הרבנים כמחמירים שלא לצורך (וגם היה מסוכסך עם הרב שטרן), לא דקדק בעובדות, ואולם השאלה במקומה עומדת: כיצד התמודדו פוסקי ההלכה במהלך הדורות עם סוגיית העגינות? שלא כיל"ג, חוקרי ספרות ההלכה טוענים בעקביות כי הפוסקים היו מודעים היטב לכובד האחריות ועשו תמיד כמיטב יכולתם כדי להתיר את הנשים העגונות. ד"ר נועה ששר דנה בשאלה זו בפרקים האחרונים של ספרה החדש וקוראת תיגר על קביעה זאת. נשוב לכך בהמשך. 

הספר גברים נעלמים: עגונות במרחב האשכנזי, 1648–1850 (הוצאת כרמל, 2020) הוא ניסיון ראשון להעמיד שחזור היסטורי מקיף של תופעת הנשים העגונות על היבטיה ההלכתיים מכאן, והחברתיים-התרבותיים מכאן. שחזור זה נפרש על פני כמאתיים שנה, מאמצע המאה ה-17 (כלומר תקופת גזרות ת"ח ות"ט [1649-1648], שבעקבותיהן נוצרה מציאות כאוטית גם בדיני משפחה) ועד לאמצע המאה ה-19 – לב התקופה המודרנית. התיחום הגאוגרפי של הדיון הוא 'המרחב האשכנזי', כלומר מרכז אירופה ומזרחה, שהיו באותה עת הריכוזים הגדולים ביותר של העם היהודי. מדובר אם כן במפעל מחקר נועז ביומרנותו. כדי לעמוד במשימתה ריכזה ששר גוף מקורות עשיר ומגוון, שכולל מאות שאלות-ותשובות רבניות, פנקסי קהילות ופנקסי בתי דין, מכתבים, ספרי זיכרונות, ספרי מוסר ועוד. 

השאיפה למצות את הנושא הובילה את המחברת להקדיש את הפרקים הראשונים של הספר לבחינת מעמדה ההלכתי והחברתי של האלמנה בכלל ושל האישה הזקוקה לחליצה בפרט. הבחירה הזאת מתבססת על ההנחה, שאלמנה הזקוקה לחליצה גם היא סוג של עגונה, לפחות כל עוד לא נמצא היבם המוכן לשחררה בטקס החליצה.

על פי מושגי החברה האשכנזית בתקופה זו נתפסה האלמנה כאומללה, אך בה בעת גם מסוכנת. אומללה הייתה, מפני שנותרה בגפה ובמקרים רבים איבדה את מקור פרנסתה; מסוכנת, מפני שעצם קיומה של אישה פנויה עלול לערער על החיוניות של מוסד הנישואין, שלא לומר שאישה הפנויה זמן רב מדי חשודה בפתיינות ואף בגרוע מכך. ששר מקדישה דיון רחב למעמדה הכלכלי של האלמנה בראי ההלכה, באפשרות של נישואים חוזרים, ביציאה לשוק העבודה ועוד. אחת המסקנות שעולות מן הדיון היא שאין מה להשוות: גברים יהודים שהתאלמנו היו פטורים מן הקשיים הרבים שהיו מנת חלקן של נשים אלמנות.

דיון מקיף בהלכות ייבום וחליצה הוא רקע לפרק המתאר את גורל הנשים הזקוקות לחליצה. לא לחינם בחרה ששר להכתיר פרק זה בכותרת 'עגונות במלכודת החליצה'. הייתה זו מלכודת של ממש, מפני שבתנאי התקשורת ודרכי התחבורה באותם ימים היה זה קשה עד בלתי אפשרי לאתר את היבם. ואולם גם כאשר היבם נמצא, לא תמיד היה מוכן להעמיד את עצמו לרשות גיסתו האלמנה ללא תמורה כספית. כדי להקדים רפואה למכה התבקשו לעתים אֶחיו של חתן לחתום מראש על שטר התחייבות לחליצה בחינם. אף על פי כן, לא נדירים היו המקרים שנשים שנזקקו לחליצה נאלצו לקנות את חירותן על ידי תשלום כספי ליבם.

נעל חליצה מן המאה ה-19 (ויקיפדיה)

ב. לאן נעלמו הגברים?

'התרת עגונות היא מהתחומים ההלכתיים הנחשבים סבוכים ביותר' (עמ' 133). כך פותחת ששר את הפרק שבו היא מציעה סקירה תמציתית ובהירה של ההלכות הקשורות להתרת עגונות, החל בתלמוד וכלה בספרות הפוסקים הראשונים והאחרונים. פרק זה הוא לדעתי הישג למדני וספרותי ממדרגה ראשונה.

ולעצם העניין, מתברר שביסוד ההלכות הדנות בהתרת עגונות עומד מתח בין שתי מגמות: מצד אחד, הרצון להקל על ההליך; מצד שני, החשש הכבד מפני טעות שתגרום לעגונה להינשא בעוד בעלה חי, שהרי מדובר באיסורי עריות. וכך הקלו הפוסקים, בין השאר, בקבלת עדותה של אישה המעידה על מות בעלה, אף על פי שהיא נוגעת בדבר; בהסתמכות על עד אחד ובקבלת עדות של גוי 'המסיח לפי תומו'. לעומת זאת, עדות אישה על מות בעלה עוררה חשד שמא היא עושה זאת ממניעים כלכליים. חשדנות זו מתבטאת בפסיקת השולחן ערוך, שאישה שהעידה בפני בית הדין שמת בעלה ולא הזכירה את עניין הכתובה, 'מתירין אותה'; אך אם העידה על מות בעלה והוסיפה 'תנו לי את כתובתי', אין מתירין אותה היות 'שעל עסקי הכתובה באה'. בעקבות פסיקה זו ודומות לה הגיעה ששר למסקנה, שהסיכוי לזכות בהיתר היה גבוה יותר אם הייתה העגונה בקיאה בהלכה. דא עקא, שבשל הדרתן מלימוד תורה מרבית הנשים היו רחוקות מכך.

אחד הביטויים לחשש מפני טעות בהתרת עגונות נמצא בדברי הרב יצחק בר ששת (ריב"ש), חכם ספרדי בן המאה ה-14. בעקבות מקרה מסוים שבו הותרה העגונה להינשא כתב: 'והיה ראוי שישאלו על זה כל חכמי הגלילות ובראשם מורנו הרב ר' נסים ... ולא שחכם אחד יסמוך על סברתו להקל'. חשש זה בא לידי ביטוי גם בפסיקת השולחן ערוך, שעגונה שהותרה על פי עד אחד 'לא תינשא אלא ברשות בית דין'. החשש מפני טעות עמד גם ביסוד קביעות רבות של בעלי הלכה, שההיתר שהתירו עגונה אינו תקף אלא אם יצטרפו אליו עוד כמה מגדולי הרבנים שבדור. 

החלק העיקרי של גברים נעלמים דן בגורלן של העגונות עצמן ומה היו הנסיבות שגרמו למצבן. כך מוקדש פרק אחד לנשים שאיבדו את בעליהן בעקבות מלחמות ופרעות, בעיקר במהלך גזירות ת"ח ות"ט. פרק אחר, שכותרתו 'שני מקרי רצח', דן בפרשיות רצח שאירעו באלטונה בשלהי המאה ה-17. פרטי האירועים נרשמו בזיכרונותיה של גליקל מהמלין, ואלה עיקרי הדברים: בשלהי שנת 1683 יצא מביתו, לרגל עסקיו, חלפן כספים בשם אברהם זימלא מיץ, ולא שב. מאמצי אשתו לגלות מה עלה בגורלו עלו בתוהו. למרות שבני התקופה היו מודעים לסכנות האורבות להם בסביבה העוינת, התחילו בני הקהילה להפיץ שמועות על הנעלם ועל אשתו, כביכול הדבר נבע ממתחים שהיו בין בני הזוג. בהקשר זה מצביעה ששר על התפקיד שמילאה הרכילות כאמצעי של פיקוח חברתי. כעבור ארבע שנים נעלם יהודי בשם אהרן, גם הוא חלפן כספים, וגם במקרה זה לא עלה ביד אשתו לגלות מה עלה בגורלו. שני מקרי הרצח כמעט נשכחו, ואנשי הקהילה, שחששו לערב את השלטונות בשל יחסם העוין, המשיכו בשגרת חייהם. ואולם, אישה אחת מנשות הקהילה בשם רבקה הייתה נחושה לגלות את זהות הרוצח. בעקבות שמועות שהגיעו לאוזניה היא פנתה אל המשרתת של החשוד ברצח והצליחה לחלץ ממנה הודאה שהביאה ללכידתו, לגילוי גופות הנרצחים ולהתרת העגונות. הנחישות האובססיבית של אותה אישה לגילוי הרוצח התפרשה בעיני בעלה ואחרים מאנשי הקהילה כשיגעון. ששר גורסת ששיגעון זה, שיוחס לעתים לנשים, הוא שאפשר להן לפעול בדרכים בלתי שגרתיות שהגברים נרתעו מפניהן. 

'תמונות מחיי נישואין מסוכסכים' הוא שם הפרק שבו פורשת ששר שורה של מקרים שבהם הפכו נשים לעגונות לא בשל מות הבעל אלא בשל החלטתו לנטוש את אשתו ללא גירושין. המשותף למקרים אלה הוא, שהליכי הגירושין על פי ההלכה, כמו גם יחס החברה לגירושין, הובילו גברים שנישואיהם עלו על שרטון למסקנה, שנטישת האישה ללא הסדרת הגירושין היא פתרון ראוי. בעקבות ממצאי פרק זה מערערת ששר על קביעתו של יעקב כ"ץ בספרו מסורת ומשבר, שבני זוג העדיפו בדרך כלל לשמר את חיי הנישואין גם במחיר כבד.   

בעיתון המגיד, 20 באוגוסט 1873, עמ' 310 התפרסמו שלושה מקרי עגונות זה אחר זה

מקריאת הפרק שכותרתו 'על דבר העגונה שבעלה הרחיק נדוד ממנה' אנו למדים שהתופעה של גברים שהתרחקו מנשותיהם וילדיהם למשך תקופות ממושכות הייתה שכיחה באותם ימים. עם הנודדים נמנו סוחרים שנסעו למרחקים, מלמדים בני פולין שמצאו תעסוקה בקהילות יהודיות בגרמניה, יהודים ששירתו כחיילים או שנלוו לצבאות כספקים. ומכיוון שמדובר בתופעה שכיחה מתעוררת השאלה, מתי הפכה אישה שבעלה נדד למרחקים לעגונה? על כך משיבה ששר, כי 'כל עוד ראתה האישה את היעדרותו של הבעל כסבירה ולא ביקשה להתיר את נישואיה בגין ההיעדרות – נחשבה אישה נשואה לכל דבר; משביקשה להתיר את קשר הנישואין – הוגדרה כעגונה' (עמ' 292).

כאמור, בין המקורות שעליהם מסתמכת המחברת יש ספרי זיכרונות של בני התקופה. מיעוטם של ספרים מן הסוג הזה מעצים כמובן את חשיבותם. מה לא נאמר ונכתב על ערכם של זיכרונות גליקל מהמלין כמקור היסטורי? האישה המשכילה, השנונה וחדת-העין הזאת, העמידה בזיכרונותיה תמונה עשירה של החברה שבתוכה חיה, על אמונותיה ועל ערכיה. אין זה מקרה כמובן שהמחברת שבה ומסתמכת על ספר זה, תוך שהיא מסתייעת במהדורה החשובה של חוה טורניאנסקי.

ספר זיכרונות נוסף שנדון הוא חיי שלמה מימון, חיבור אוטוביוגרפי של תלמיד חכם שמוצאו מעיירה קטנה בליטא, שלאחר גלגולים רבים הגיע לברלין והפך שם לפילוסוף נחשב. שלמה מימון נולד בשנת 1753 ליד העיירה מיר, והוריו השיאוהו בהיותו בן 11. לדבריו, סבל מרורים מידי חמותו, מה שגרם בהכרח גם למתחים עם אשתו. בשנת 1777, בהיותו בן 24, עזב מימון את אשתו וילדיו בעיירה נייסוויז (Nieśwież; היום בבלארוס) ויצא לבדו לארצות גרמניה כדי לקנות השכלה. לאחר הרפתקאות רבות התקרב לחוגו של משה  מנדלסון בברלין ושם התפרסם כפילוסוף. את ספרו האוטוביוגרפי הדפיס מימון בשנת 1792 בגרמנית וברור שייעד אותו לקהל קוראי שפה זו, יהודים ולא יהודים כאחד.

בספרו העיד מימון, שאשתו, שאותה נטש מזה שנים ארוכות, פנתה אליו פעמיים בדרישה לשוב הביתה או לחילופין לתת לה גט באמצעות שליח. וכך כתב מימון באטימות רגש אופינית:

אשתי דורשת ממני או לחזור תיכף ומיד הביתה או לשלוח לה ביד האיש הזה גט פטורין. אני לא יכולתי לעשות אז אף אחת משתי אלה. לגרש את אשתי בלא שום סיבה לא אביתי, ולשוב מיד לפולין, כשאין לי שום סיכוי למצוא שם את פרנסתי ולחיות חיים שיש בהם טעם, אי אפשר היה לי (עמ' 324).     

כעבור שנתיים הגיעה אליו אשתו בכבודה ובעצמה, בלוויית בנם הבכור, ודרשה ממנו לשוב לביתו או לתת לה גט. גם הפעם ניסה מימון להתחמק בתואנות שונות ומשונות. בין השאר טען, שהוא מתקשה להיפרד מאישה שאותה אהב בעבר, וכי אינו רוצה שהגירושין ייעשו מתוך קלות דעת. בסופו של דבר הוא נעתר לתחינת אשתו ונתן לה גט. ששר מציינת שלאורך הסיפור כולו התעלם מימון ממחשבותיה של אשתו ומרגשותיה, וכי בחר להעלים מקוראיו את ההשלכות ההלכתיות והמוסריות החמורות של נטישת אישה ועיגונה.

ג. עגונות ורבנים

תקצר היריעה מלסקור כאן את המון המקרים של עגונות הנדונים בספר. מדובר במנעד רחב מאוד של נסיבות, של הקשרים, של סיפורים אישיים ושל דרכי פעולה שנקטו בעלי הלכה. ואולם המכנה המשותף לכולם הם הקשיים העצומים שבפניהם ניצבו אותן עגונות שביקשו להתיר את עצמן מכבליהן. קשיים אלה נבעו הן מחמת הרקע והנסיבות השונות של כל עגונה ועגונה הן מן הקושי לעמוד בדרישות ההלכה כדי להתירן. 

נסתפק בדוגמה אחת: מי שהיו בקיאים בזיהוי מתים בחברה האשכנזית היו אנשי החברה קדישא. אם איתרע מזלה של העגונה וגופת הבעל נמצאה על ידי אנשים אלה, חזקה עליהם שידעו לזהותה בהתאם לדרישות ההלכה. ואולם, שונה היה המצב במקרים שבהם נמצאה הגופה על ידי מי שאינו יהודי. עדותו של גוי הייתה קבילה רק כאשר הוגדר כ'מסיח לפי תומו', ואילו הודאה מפורשת של מי שרצח יהודי, במסגרת חקירה שנערכה מטעם השלטונות, לא הייתה קבילה. מקרים כאלה מבליטים את המלכוד ההלכתי שעמו נאלצו עגונות להתמודד בנסיבות החיים של התקופה. ההליכים שהיו כרוכים בפענוח מעשי רצח ובזיהוי גופות עירבו בהכרח את השלטונות, כך שבמקרים רבים דרישת ההלכה, שעדות גוי לגבי נסיבות המוות חייבת להיות בגדר של 'מסיח לפי תומו', לא הייתה מציאותית.

שני הפרקים האחרונים של הספר מוקדשים ל'עגונות ורבנים', והשאלה העומדת במרכזם היא כיצד התנהלו בעלי ההלכה כאשר התבקשו להתיר נשים מעגינותן. כנקודת מוצא לדיון זה מציגה ששר את מה שהיא מכנה 'חידת המקורות'. וזו החידה: בספרות השאלות-ותשובות (שו"ת), שהתחברה במהלך תקופה זו, יש מאות היתרי עגונה. ואולם, בפנקסי בתי הדין, שבהם נרשמו היתרי עגונות שניתנו בפועל, צוינו רק היתרים מעטים. להלן נראה מהו הפתרון שמציעה ששר לחידה זו.

בהמשך הפרק הציגה ששר את השיקולים המתודולוגיים שהדריכו אותה בבחירת 435 התשובות שאותן בחנה לעומק, ואלו הם: השיקול הגיאוגרפי, היינו תשובות מאזורים שונים של המרחב האשכנזי; השיקול הכרונולוגי, היינו תשובות שנכתבו לכל אורך התקופה הנדונה; וכן השיקול של מעמד הפוסק והשתייכותו הרעיונית, שהוביל לבחירת תשובות שנכתבו הן על ידי פוסקים שנחשבו לגדולי הדור הן על ידי פוסקים מקומיים.

דיון נוסף הקדישה ששר לשיטות השונות הנוהגות בחקר ספרות ההלכה. וכך סיכמה את עמדתה:

נקטתי בגישת החוקרת העומדת בחוץ, בתפיסה מטא-הלכתית הכופרת בטענה שההלכה היא מערכת בלתי משתנה ... תוך כדי ניתוח המקרים נראה כיצד גורמים חברתיים ותרבותיים השפיעו על מהלך התפתחותה של ההלכה ... נוסף על כך, איני מקבלת את הטענה שהמערכת ההלכתית אינה ניתנת לשיפוט ולהערכה חיצוניים. גישה זו ... נובעת ממסקנות שעלו הן ממחקרים שעסקו בהיסטוריה של ההלכה והצביעו על התפתחותה בזיקה לנסיבות היסטוריות ולגורמים סוציולוגיים, הן ממחקר פמיניסטי של ההלכה, שהצביע על הטיות מגדריות הקיימות בה ופיתח כלים לחשיפתן (עמ' 359).    

עתה חוזרת ששר למה שכינתה 'חידת המקורות', היינו הפער הבולט בין מספרם הרב של היתרי העגונות בספרות השו"ת ובין מספרם המועט בפנקסי בתי הדין. אומנם, אפשר להסביר את הפער הזה בכך שלא כל פנקסי בתי הדין שרדו. עם זאת, העובדה שיש בידינו פנקסים של כמה מן הקהילות החשובות ביותר, ושגם בהם מועטים ההיתרים, מותירה את החידה במקומה. אין אפוא מנוס מן המסקנה, שרבות מן העגונות שנדונו בספרות השו"ת לא זכו להיתר בפועל.

כאמור, חוקרים של ספרות ההלכה קבעו, שרוב הפוסקים עשו כמיטב יכולתם כדי להקל על העגונות ולהתירן מעגינותן. מתברר שביסוד קביעה זו עמדו הרטוריקה של הפוסקים, שתיארו את העגונה כאישה אומללה ובוכייה, והעובדה שמרבית התשובות שנדפסו אכן מתירות את העגונה מכבליה. ששר קוראת תיגר על מוסכמה זו, שלדעתה היא מכלילה מדי ומתעלמת מן הגישות השונות שרווחו בין הפוסקים. לשם כך היא מבחינה בין ארבעה דגמי פסיקה בסוגיית העגונות: הדגם המחמיר, פוסקים המסרבים מלכתחילה לעסוק בהיתר עגונות מחשש לטעות; הפוסק המצטרף, שאמנם מעדיף לא לעסוק בנושא, ועם זאת במקרים מסוימים מוכנים להצטרף ולתמוך בהיתר שנתן פוסק אחר; הדגם האמביוולנטי, פוסקים המוכנים להתיר עגונה רק בדיעבד, אך לא מלכתחילה, מתוך חשש שמא ייצא להם שם של מקלים בדיני עגונות; הדגם המקל, פוסקים שראו מלכתחילה בהיתר עגונות מצווה חשובה והתאמצו להקל בה.

ששר דנה בכל הדגמים האלה, תוך הבאת דוגמאות שממחישות את מגוון העמדות ואת הלכי המחשבה שביסודן. מסקנתה היא, שדגמים אלה 'מסמנים את טווח העמדות שנתפס כלגיטימי במסגרת הפסיקה בתקופה הנדונה' (עמ' 373). חוקרי הלכה שגרסו כי רוב הפוסקים התאמצו להקל עם העגונות הסתמכו על כך שמרבית הדיונים שנדפסו בספרות השו"ת הסתיימו בהיתר. ואולם, ששר טוענת כי מסקנה זו שגויה, שכן כמעט כל היתרי העגונה (לפחות אלה שנדונו בספרה) הסתיימו בהצהרה של הפוסק שההיתר יקבל תוקף רק אם יזכה באישורם של פוסקים נוספים. לעתים נקב הפוסק בשמותיהם של פוסקים אלה, לעתים התנה את ההיתר בהצטרפות 'שני גאונים מפורסמים'. אפשר כמובן להבין את הדרישה הזאת בשל החשש מטעות, ואולם, ששר הצביעה על מקרים שבהם הפוסק משוכנע בצדקת ההיתר, ובכל זאת התנה אותו בהצטרפות פוסקים נוספים, מה שעשוי – לפחות סטטיסטית – להביא לקיומן של חוות דעת שליליות שיחסלו את סיכוייה של האומללה לזכות בהיתר. מתברר שהססנות ומורך לב אינן תכונות הנגלות רק בשדה הקרב אלא הן קיימות גם בשדה ההלכה.

נקל לשער את הקשיים שבפניהם מצאו עצמן העגונות שנאלצו לכתת רגליהן למקומות מרוחקים כדי לזכות בתמיכה של פוסקים מפורסמים בהיתר שקיבלו. ששר הביאה מקרים אחדים הממחישים זאת. כיצד אפוא יש להסביר את העובדה שפוסקים רבים התנו את ההיתר בהצטרפות פוסקים אחרים, וזאת למרות שבוודאי היו ערים לקושי שהם מציבים בשל כך בפני העגונה? ההסבר העולה על הדעת הוא החשש מפני טעות. יתר על כן, היו פוסקים שסברו כי היתר עגונה הוא עניין כה חמור שההלכה מחייבת שיהיה נדון על ידי פוסקים אחדים. ששר מציעה כי ביסוד תופעה זו עמד גורם נוסף, והוא שאיפת הפוסק לקנות מוניטין רבני ולהשביח את מקחו. ששר הביאה מקורות שמהם עולה, כי במהלך תקופה זו הלכה והשתרשה הדעה כי רק פוסקים מן המדרגה העליונה רשאים לעסוק בהתרת עגונות. מכאן, שהפוסק שמתנה את ההיתר בהצטרפות פוסקים אחרים, מציג את עצמו בפני הציבור כמי שנמנה עם השורה הבכירה של הפוסקים שנחשבים מומחים בתחום זה. השבחת המוניטין הרבני אינו רק צורך אנושי בסיפוק של יצר הכבוד והגאווה אלא גם היה עשוי לסייע לו לזכות במשרת רבנות נחשקת ובמקור פרנסה יציב. המחברת חותמת את הפרק בציטוט מדבריו (המאוחרים) של הנצי"ב מוולוז'ין (1893), שנכללו בתשובה שכתב בעניין התרת עגונה: 'דתקנת חכמי ישראל היא קלקלתן, היינו מה שמפלפלים להתיר היתרים בקונטרסים ארוכים דווקא, הוא גורם לקלקולן' (עמ' 390).    

בפרק האחרון, שהוא גם 'אחרית דבר', מתפלמסת ששר עם טענת חוקרי ההלכה, שביסוד התנהלות הפוסקים עמדה אתיקה של מניעת סבל מן העגונות. אין כאן מקום להביא את מכלול טיעוניה והמקרים שעליהם הסתמכה ונסתפק במסקנתה:

מוסד הרבנות בכללו הציב מכשולים קשים בדרכן של עגונות שחפצו לקבל היתרים, וזאת פחות מתוך שיקולים הלכתיים ענייניים ויותר משיקולים תועלתיים. בעובדה זו אני רואה את הגורם המרכזי לאפשרות ... שרבות מן העגונות שעליהן סופר במחקר זה מעולם לא הותרו (עמ' 405).

ואולם המחברת אין די לה בדחיית הטענה שהפוסקים עשו כמיטב יכולתם כדי להתיר את העגונות. בעקבות מחקרה היא מציעה מסקנות מרחיקות לכת על אופיו של מוסד הנישואים בכלל והשלכותיו על גברים ועל נשים בתקופה שאותה חקרה. וכך היא מסיימת את ספרה:

התמונה העגומה העולה ממחקרי זה מגלה שאף על פי שגברים ונשים גם יחד התחנכו לאורה של התפיסה שנישואין הם המסגרת המשפחתית הראויה, המסרים הלא-מפורשים ותלויי המגדר שהונחלו להם ביחס למוסד הנישואין הקנו למוסד זה משמעות שונה בתכלית בחייהם ... גברים היו מודעים לכך שנישואין מעניקים להם ביטחון, חירות ושליטה בגורל נשותיהם, ואילו בתודעתן של נשים נכחה תמיד האפשרות המאיימת שהנישואין יהפכו למלכודת ... לעובדה זו הייתה השפעה מרחיקת לכת על מעמדן של נשים בחברה היהודית בתקופה זו בפרט ובחברות יהודיות מסורתיות בכלל. במילים אחרות, עצם קיומו של מושג העיגון בתודעתם של בני החברה הגדיר את מרחבי הפעולה שלהם ... אותה חברה שביססה את אורחות חייה על היעדרות ממושכת של בעלים מבתיהם, שאפשרה להם לנטוש את נשותיהם ולא נקטה יד קשה כנגד אלה שעשו זאת, הקריבה לא רק את העגונות עצמן אלא גם את ציבור הנשים בכלל על מזבח חירותם של הגברים (עמ' 406). 

נועה ששר

השורה התחתונה בספרה של ששר אינה מותירה מקום לספק: ספרה נכתב מנקודת מבט פמיניסטית מובהקת. ואולם, אין מדובר בכתב פולמוס. ששר אינה משכילה רדיקלית הנלחמת ברבנים אלא היסטוריונית המחויבת לאמת, ככל שהמחקר ההיסטורי מאפשר לשחזרה, ומסקנותיה מתבססות על מחקר איכותי, מתועד ומנומק. היא הסתמכה על גוף מקורות עצום בהיקפו ועשיר ומגוון באופיו. הניתוח ההיסטורי של המקורות הללו, והדברים אמורים בעיקר בספרות השו"ת, כרוך בקשיים מתודולוגים ידועים שעמם הצליחה להתמודד בצורה משכנעת. 

קושי מיוחד שעמד בפני ששר היה הניסיון לחלץ את קולן של העגונות מתוך טקסטים שנכתבו על ידי גברים ונועדו לעיני גברים. בזכות קריאה רגישה ויצירתית של מקורות אלה, והצלבתם עם מקורות אחרים, מהם שנכתבו בידי נשים, היא הצליחה לתת ביטוי משכנע ומרשים לקולן של הנשים שנפלו קרבן למלכוד העיגון על סוגיו השונים. אל הניתוח המתוחכם והרגיש של המקורות הצטרף ידע היסטורי מקיף שבאמצעותו הצליחה להעמיד את התופעות הנדונות בתוך הקשרים היסטוריים חברתיים נרחבים. זאת ועוד, אף על פי שסיפורי העגונות הנדונים בספרה מתייחסים למקרים פרטיים וחד-פעמיים, ששר השכילה לחשוף את זיקתם לערכים, למוסכמות ולדפוסים שנהגו באותה חברה ובכך הפכה אותם לפרטים היכולים ללמד על הכלל.

הרומן 'העגונה' מתאר את גורלה של עגונה צעירה בווילנה
שנקלעה למשחקי כבוד של רבנים ופרנסים

פתחנו את הרשימה בציטוט השורה המפורסמת של יל"ג, 'אישה עברייה מי יידע חייך?'. אם הייתה נחה עליה בת השיר, הייתה ששר יכולה לפתוח את ספרה במילים 'אישה עגונה מי יידע חייך?'. בספרה קרעה לנו ששר צוהר לחייה ולמצוקותיה של האישה העגונה בחברה האשכנזית, ומתוך כך מצטיירים בפנינו חיי הנישואין בחברה זו וכיצד היא מתמודדת עם משברים המערערים את מוסדותיה.

____________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב לכבוד הופעת הספר (מכון שוקן למחקר היהדות, ירושלים, 22 ביוני 2021)

יומן קריאה: מחתרת הנייר

מאת עמנואל אטקס

בעשורים האחרונים התעשר מדף הספרים על שואת יהודי אירופה הן בספרי מחקר הן בספרי זיכרונות שכתבו ניצולים. בצד התיאור של מסכת הרדיפות וההשמדה, מעידים ספרים אלה גם על מעשי גבורה של הצלת יהודים מן הגורל הנורא שהועידו להם הנאצים. הספר מחתרת הנייר: המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא (הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ף) מציע סיפור גבורה מסוג אחר: פועלם של יהודים תושבי גטו וילנה, שסיכנו את חייהם כדי להציל מביזה והרס את אוצרות התרבות היהודית שהשתמרו עד המלחמה בספריות הנודעות לתהילה של עירם.

בעקבות כיבוש ארצות אירופה הוקם בצבא הגרמני מטה מיוחד, שכּוּנה 'כח רוזנברג' (ERR), שמטרתו הייתה ביזת אוצרות תרבות ממוזיאונים לאומיים, מספריות ומאוספים פרטיים והעברתם לגרמניה. עניין מיוחד גילו אנשי מטה זה בספרים, במסמכים ובכתבי יד הקשורים ליהדות, שכן אלה היו אמורים להיות הבסיס למכון מחקר שיקום בפרנקפורט על נהר מיין ובו יעסקו ביהדות (Judenforschung) על מנת לספק הצדקה 'מדעית' לראיית היהודים כגזע נחות, לרדיפתם ולהשמדתם. המומחים הגרמנים לענייני יהדות גילו עניין מיוחד באוצרות הרוח שרוכזו בווילנה. ד"ר יוהנס פוהל (Pohl), תיאולוג קתולי וקצין נאצי שידע מעט עברית ויידיש (בראשית שנות השלושים הוא אף למד שנתיים בירושלים והכיר בה את מי שתהיה אשתו), הוא שניהל את מבצע ביזת הספרים בווילנה.

מדוע דווקא וילנה? 

במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1931, המפקד האחרון לפני המלחמה, נמנו בעיר זו כ-200,000 תושבים ושליש מתוכם יהודים. אכן היו אז בפולין ערים שהייתה בהן אוכלוסייה יהודית גדולה הרבה יותר, אולם וילנה בלטה בייחודה כמרכז של תרבות יהודית, הן מסורתית הן מודרנית. בנוסף על הישיבות ובתי המדרש, ובהם ה'קלויז' המפורסם של הגאון מווילנה שנוסד במאה ה-18, פעלו בעיר מערכות חינוך ותרבות יהודית מודרנית. מערכת זו כללה בין השאר גימנסיה ריאלית ומכון למוזיקה, ספריות ומוסדות תרבות ומחקר יוקרתיים, בראשם ספריית שׂטְרָאשׁוּן הוותיקה ומכון ייִוואָ, שנוסד בשנת 1925 והיה מרכז מחקר מדעי של לשון יידיש ותרבותה. 

ספריית שׂטְרָאשׁוּן, שראשיתה באוסף פרטי של הרב מתתיהו שטראשון, שהוריש את ספריו לקהילה, הפכה לספרייה ציבורית לאחר מותו בשנת 1885. האוסף בן כמה אלפי הכרכים, שהייתה בו ספרות תורנית מכאן וספרות יהודית מודרנית מכאן, הלך וגדל, וערב השואה היו בו כ-35,000 ספרים. הספרייה הפכה למקום מפגש ייחודי של ציבור משכיל. חוקרים חילוניים ותלמידי חכמים, בני הזרמים התרבותיים השונים שהתקיימו בעיר, יכלו לשבת בצוותא באותו אולם קריאה (הספרייה הייתה פתוחה גם בשבת, אך נאסר לכתוב בה) ולהתענג מקריאת ספרים ועיתונים. 

'בספריית שטראשון', 1923-1922 (ויקיפדיה)

ייִוואָ היה מוסד מחקר חילוני מובהק. אנשיו, בהנהגתו של הבלשן מקס ויינרייך (שהצליח להימלט מליטא בשנת 1940 ולהקים מחדש את ייִוואָ בניו יורק), התמקדו בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה ותרבותם, ביידיש ועולמה ובשאלות של בלשנות, סוציולוגיה ופדגוגיה. תחומי עניין אלה עיצבו כמובן גם את ספרית המוסד ואת הארכיון שקלט ספרים ותעודות מכל רחבי מזרח אירופה היהודית.

בית ייִוואָ בווילנה (ארכיון יד ושם)

המומחים הגרמנים לענייני יהדות ידעו היטב על אוצרות התרבות היהודית של וילנה והקדישו מאמץ מיוחד כדי להשתלט עליהם. ימים ספורים לאחר הכיבוש הגרמני של העיר (24 ביוני 1941) נעצרו הבלשן, הפולקלוריסט והפעיל הפוליטי נח פְּרילוּצקי (1941-1882), שהיה מופקד על הקתדרה ליהדות באוניברסיטת ווילנה והחליף את ויינרייך בניהול ייִוואָ, חייקל לוּנְסקי (1942-1881), הספרן הראשי הוותיק של ספריית שטראשון, והסופר והמחנך, איש הבונד, יעקב גולדשמידט, שהיה אוצֵר המוזיאון להיסטוריה ואתנוגרפיה של היהודים על שם אנ-סקי. הם הצטוו להסגיר לגרמנים את האוצרות החשובים ביותר שהיו ברשותם. בשלב זה הסתפקו הגרמנים בשמונה ארגזים של אוצרות תרבות שחמסו מהספריות ומן המוסדות השונים בעיר, אך זו הייתה רק המערכה הראשונה בדרמת הביזה שהייתה עתידה להתחדש בתוך כמה חודשים. 

חייקל לונסקי

נח פרילוצקי (Polin Museum)

בפברואר 1942 ארגנו הגרמנים קבוצה של עובדי כפייה מקרב האינטלקטואלים היהודים בגטו והטילו עליהם למיין את הספרים היהודים, את כתבי העת ואת כתבי היד. רוב החומר המודפס נועד לגריסה והספרים החשובים היו אמורים להישלח לגרמניה כדי לשמש את מכון המחקר הנאצי. אחדים מקרב אנשי 'מחתרת הנייר' החלו להבריח ספרים וכתבי יד אל תוך הגטו במגוון דרכים יצירתיות והטמינו אותם שם במקומות מחבוא. הברחת הספרים, בדרך כלל מתחת לבגדים, הייתה מעשה נועז, שכן לאיש לא היה ספק שמי שייתפס יוצא להורג. מה שהדריך את האנשים והנשים שנרתמו למעשה הגבורה הזה הייתה ההכרה שגם אם סיכוייהם שלהם לשרוד את המלחמה אינם רבים, עדיין העם היהודי יתקיים גם אחרי המלחמה, ולמען עתידו של העם יש להציל את אוצרות התרבות שלו. בתוך זמן לא רב נרקם שיתוף פעולה בין אנשי 'מחתרת הנייר' ובין המחתרת היהודית בגטו, שכן חלק מן הספרים שהוברחו הוטמן באותם מקומות מחבוא שבהם הוטמנו כלי הנשק של המחתרת. שניים מן הפריטים היקרים ביותר שהוברחו והוחבאו בגטו היו יומן הנעורים של תיאודור הרצל ו'פנקס הקלויז' של הגאון מווילנה.

כצפוי רבים מפעילי 'מחתרת הנייר' לא שרדו את המלחמה. אחדים מהם הוצאו להורג ואחרים מתו ממחלות במחנות ריכוז ועבודה שאליהם נשלחו. בין אלה היו זליג קלמנוביץ (1944-1881), בלשן חוקר לשון יידיש שהיה בין מייסדי ייִוואָ, והרמן קְרוּק (1944-1897), שהיה אחראי על ספריית הגטו. שניהם הותירו אחריהם יומנים מפורטים שהיו מקור חשוב לשחזור מאבקם לשימור הספרים.

זליג קלמנוביץ (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

הרמן קרוק

ואולם אחדים ברחו מן הגטו והצטרפו לפרטיזנים ביערות. שני הבולטים שבהם, גיבורי ספרו של פישמן, זכו להינצל מהתופת. אלה היו שְׁמֶרְקֶה קָצֶ'רגינסקי ואברהם סוּצְקֶבֶר, משוררים צעירים, חברי החוג הספרותי 'יונג ווילנע' (וילנה הצעירה), שלצד דמיון רב היו גם שונים מאוד זה מזה. קצ'רגינסקי, משורר ופעיל תרבות בוהמיין וכריזמטי, שלציבור הישראלי מוכר בזכות שירו 'פונאר' ('שקט שקט בני נחרישה', בתרגומו של אברהם שלונסקי), היה יידישיסט אנטי-ציוני, שהתנכר לשפה העברית. לאחר השואה הוא קבע את מקומו בארגנטינה, וסופו שנהרג בתאונת מטוס מסתורית ב-1954; לעומתו, סוצקבר קבע את ביתו בתל אביב ולימים נחשב גדול משוררי יידיש במאה העשרים. 

אברהם סוצקבר (מימין) ושמרקה קצ'רגינסקי

לאחר המלחמה חזרו שניהם לווילנה ויחד עם פעילים אחרים החלו לחשוף את הספרים וכתבי היד שהוטמנו בגטו ולאסוף ספרים ששרדו במקומות שונים בעיר. הם ריכזו את האוצרות האלה ב'מוזיאון היהודי', שאותו ביקשו להפוך למרכז של תרבות יהודית מתחדשת. ואולם, וילנה הייתה כעת לבירת הרפובליקה הליטאית הסובייטית, חלק בלתי נפרד מברית המועצות, והמאמצים לשקם חיים יהודיים בעיר נתקלו במכשולים רבים שנערמו בהשראת השלטון המרכזי במוסקווה. בתוך זמן קצר התברר לפעילים היהודים שהיחס העוין שבו נתקלו אינו אלא ביטוי מקומי למדיניות כוללת, שתכליתה דיכוי החיים היהודיים בכל רחבי ברית המועצות. האכזבה המרה מיחס השלטון הסובייטי לתרבות היהודית הביא אותם למסקנה כי יש להבריח את אוצרות התרבות היהודית אל מחוץ לגבולות ברית המועצות. אנשי 'מחתרת הנייר' נחלצו לפעולה פעם נוספת, למרות הסיכון להיתפס ולהישלח לגולאג סובייטי. היעד שאליו נשלחו החומרים שהוברחו היה מכון ייִוואָ, שכאמור חידש את פעילותו בניו יורק.

עם תום המלחמה התגלו בערים גרמניות, שעתה היו בתחום הכיבוש האמריקני, מצבורים גדולים של ספרים יהודיים שנבזזו במזרח אירופה, ובהם גם ספרים שמקורם בווילנה. פרשה בפני עצמה היא המאבק להעברת ספרים אלה למכון ייִוואָ בניו יורק. מקס ויינרייך, שעמד אז בראש המכון, נאלץ להתגבר על מכשולים בירוקרטיים רבים, שכן מדיניות הצבא האמריקני הייתה להחזיר את אוצרות התרבות השדודים למדינות שמהן נלקחו. האפשרות שהספרים היהודיים, שמקורם בווילנה, יישלחו בחזרה לעיר שנמצאה כעת בתחומי ברית המועצות עוררה חששות כבדים בלב כל המעורבים. בסופו של דבר הצליח ויינרייך לשכנע את שלטונות הצבא בצדקת טענותיו והספרים הגיעו לניו יורק (פרשה זו נסקרה לאחרונה בפירוט ובביקורתיות בספרו של דן רבינוביץ: Dan Rabinowitz, The Lost Library: Legacy of Vilna's Strashun Library in the Aftermath of the Holocaust, Brandeis University Press, 2018).

עד כאן סקירה של עיקרי השלד העלילתי של הספר. סביב עלילה זו בנה מחבר הספר תמונה עשירה, חיה ונושמת של האנשים והנשים שהיו שותפים למאבק ההרואי והלא מובן מאליו של הצלת אוצרות התרבות של וילנה היהודית. הרקע הביוגרפי שלהם, עולמם הנפשי, דרכי התמודדותם עם זוועות הגטו, האקציות והרציחות, יחסי הגומלין ושיתופי הפעולה בין אנשים שהשתייכו לזרמים רעיוניים ופוליטיים שונים, יחסים אישיים וחיי משפחה, ועוד ועוד. לכל אלה מצטרפים הסיפורים המרתקים של הברחת הספרים וכתבי היד, מאמצי ההישרדות, הבריחה אל הפרטיזנים ביערות, מאמצי השיקום של החיים היהודיים לאחר המלחמה וגלגוליהם האישיים של אלה ששרדו.  

דוד פישמן

דוד פישמן, פרופסור להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים בניו יורק (JTS), שמתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, ובמיוחד בתרבות יידיש, הפליא לעשות. הוא הצליח לשחזר סיפור דרמטי על סמך יומנים אישיים, מכתבים, ספרי זיכרונות וריאיונות אישיים בחמש שפות. מעבר להישג המחקרי המרשים, פישמן גילה גם כשרון ספרותי והוציא מתחת ידיו טקסט הנקרא כאילו היה רומן היסטורי. מחתרת הנייר הוא סיפור גבורה ובה בעת גם מסע אל חיי הנפש של גיבוריו, ועל כן הקריאה בספר לא רק מרתקת אלא גם מרגשת. הקורא בספר נחשף לאמפתיה העמוקה שמגלה פישמן כלפי הנפשות הפועלות ואמפתיה זו מחלחלת גם לנפשו של הקורא. ספרו של פישמן ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 2018 (The Book Smugglers: Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis, University Press of New England, 2018), וגם תורגם כבר לשפות שונות. עתה הגיעה שעתה של השפה העברית וזו הזדמנות לציין לשבח את התרגום המצוין, שהוא רהוט וקולח, פרי עמלם של סיון בסקין שתרגמה ובני מֶר שערך (שניהם, כידוע, גם משוררים). 

הספר מחתרת הנייר הוא מצבה מרשימה לאנשים ונשים אמיצים, רובם ככולם אינטלקטואלים – סופרים וספרנים, משוררים ואנשי רוח – שהצליחו להתעלות ולגלות תושייה, שאר רוח ונכונות להקרבה בנסיבות שקשה לדמיין קשות ואכזריות מהן. מי שעניין לו בעיר וילנה, בגלגוליהם של ספרים עבריים וכמובן בתולדות השואה, יקרא ספר זה בהתרגשות ובמתח.

המדריך: פרופסור יעקב כ"ץ ותלמידי המחקר

יעקב כ"ץ, 1989 (באדיבות אוריאל כ"ץ)

אמר העורך:

פרופסור יעקב כ"ץ (1998-1904), היסטוריון וסוציולוג נערץ, חתן פרס ישראל להיסטוריה של עם ישראל (1980), הותיר את חותמו לדורות בזכות עשרות ספרים ומאות מחקרים בכל תחומי ההיסטוריה היהודית. דור שלם של היסטוריונים, בישראל ומחוצה לה, ראו ועדיין רואים בו את מורם האהוב, גם אם לא כולם חבשו בפועל את ספסלי כיתתו. מחקריו, ובראשם ספרו המכונן מסורת ומשבר (1958; ומאז במהדורות רבות ובתרגומים רבים), ממשיכים להיות מצוטטים ונלמדים שנים רבות לאחר שנכתבו, ומהווים מקור השראה לחוקרים שכלל לא הכירוהו.

ובנוסף לכל תכונותיו כחוקר ואיש מדע, בקי וחריף, ששכלו בהיר ומשנתו ברורה, נענה כ"ץ בנדיבות ובמאור פנים לכל שאלה שהפנו אליו קרובים ורחוקים. כ"ץ היה גם מופת של מורה וחבר, ובמיוחד לתלמידיו ולתלמידי-תלמידיו (כמוני). לעולם אזכור כיצד בשעה קשה לי, כאשר בינואר 1998 התפרסמה ביקורת מרושעת נגד ספרי הראשון, התקשר אליי כ"ץ מיד בצאת השבת כדי לעודד את רוחי. נזקקתי לעידוד זה והודיתי לו בהתרגשות. למחרת, כשביקרתי אותו, על פי הזמנתו, בביתו גדוש-הספרים שברחוב הפלמ"ח 5, השקה אותי כ"ץ בכוסית של קוניאק מ'בר המשקאות' המפורסם שלו (עליו ראו בהמשך) וחיזק את ידיי בעצה ובתושייה. אני זוכר ששאלתי אותו אם עליי להגיב, או שמא עדיף לספוג ולשתוק. כ"ץ חייך ואמר לי כך: 'השכל הישר אומר שעדיף להתעלם, משום שאם תגיב – יגיב גם הוא, וכנהוג במקרים כאלה המילה האחרונה תהיה שלו. אבל הדבר אינו תלוי רק בשכל הישר אלא גם באופי. אני הייתי מגיב'. כך בדיוק אמר מי שבעצמו ספג ביקורת נוקבת על עבודותיו, אך אף פעם לא שתק ותמיד ידע להשיב מלחמה שערה, באיפוק ובענייניות. הגבתי, וכפי שהעריך כ"ץ – המילה האחרונה אכן לא הייתה שלי... ובכל זאת, הרגשתי שקיבלתי את העצה הנכונה מהאדם הנכון. חמישה חודשים אחר כך נפטר כ"ץ והוא בן 94.

פרופסור (אמריטוס) עמנואל אטקס, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, היה תלמידו של כ"ץ וכתב בהדרכתו את עבודת הגמר לתואר השני ואת עבודת הדוקטורט. אטקס היה גם המדריך שלי בכתיבת עבודת הדוקטורט, ואת כל הדברים הטובים שלמד ממורו יישם בפועל על תלמידיו, ואני בתוכם.

לבקשתי הכין אטקס גרסה עברית של מאמר שכתב לפני חמש-עשרה שנה על דרכו של כ"ץ בהדרכת דוקטורנטים ('Jacob Katz as a Dissertation Advisor'). המאמר המקורי נדפס בקובץ לזכרו של כ"ץ, שראה אור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד בשנת 2001 (Jay M. Harris [ed.], The Pride of Jacob: Essays on Jacob Katz and His work, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2001, pp. 173-180). תודה גם לד"ר מיכאל סילבר על תמונותיו של כ"ץ שנשמרו ברשותו ואותן העביר לנו לפרסום (מקצת התמונות צולמו על ידי יאנוש קובאנ׳אי, עורך הרבעון היהודי-הונגרי עבר ועתיד, שהיה ממקורביו של כ"ץ).

מאת עמנואל אטקס

לזכרו של מורי ורבי, במלאת תשע-עשרה שנים למותו

(כ"ה באייר תשנ"ח / 20 במאי 1998)

הדרכה של דוקטורנטים היא השלב הגבוה ביותר של ההוראה האקדמית, ואף על פי כן אין בנמצא תקנון המגדיר את תפקידיו וחובותיו של המדריך. האוניברסיטאות מגלות פעלתנות רבה בייצור תקנות והנחיות ביחס לחובותיהם של תלמידי המחקר, אך אינן מגלות ברבים מה בדיוק הן מצפות מן המורים (מאז נכתבו הדברים חלה תמורה: לפני שנים אחדות נקבע באוניברסיטה העברית תקנון למדריכי דוקטורנטים ובו מפורטות חובותיהם). יתר על כן, בעוד שהיבטים שונים של עבודת המורה האקדמי חשופים לעין הציבור ולביקורתו, הרי שהדרכת הדוקטורנטים מתרחשת במסגרת האינטימית של יחסי מורה ותלמיד.

כשמהרהרים בתפקידו של המדריך מתעוררות כמה שאלות: על פי אילו שיקולים הוא אמור להחליט אם לקבל על עצמו להדריך סטודנט מסוים או לדחותו? האם רצוי שהמדריך יציע לתלמיד לכתוב על נושא הקרוב לתחום המחקר שלו-עצמו, או שמא עדיף שדווקא יציב גבולות ברורים בין מחקריו שלו לבין תחום המחקר של תלמידיו? במה אמורה להתבטא ההדרכה שתינתן במהלך הכתיבה? עד כמה אמור המדריך להשפיע על מסקנות המחקר של התלמיד?

לשאלות אלו, ולדומות להן, אין תשובות ברורות, ומטבע הדברים, בהעדר 'משנה ברורה', פועל כל מדריך בדרכו שלו ועל פי הבנתו. אפשר להניח שדרכו של חוקר אקדמי כמדריך תהיה  קשורה קשר אמיץ אל סגנונו האישי כחוקר ומורה. לפיכך, בירור דרכו של יעקב כ"ץ כמדריך היא גם חלון הצצה לדרכו של כ"ץ החוקר והמורה וגם לעולמו האישי-הפרטי כאדם. 

על אחדות מן השאלות שמנינו השיב כ"ץ עצמו בספרו במו עיני: אוטוביוגרפיה של היסטוריון (כתר, 1989) ואלה דבריו: 

הדרכת תלמידים מוכשרים, החוקרים והמלומדים של הדור הבא, היא ממיטב שכרו של המורה האקדמי מכל עמלו, וזאת בתנאי כפול: (א) שיקפיד על בחירת המועמדים ונושאי מחקרם; (ב) שלא יקמץ בהקדשת זמנו להדרכה. כידוע, לא כל המורים האקדמיים מוכנים ומסוגלים לכך, והפולקלור של האוניברסיטאות, ביניהן גם של האוניברסיטה העברית, מלא סיפורים על תלמידים שהתהלכו בצל מוריהם במשך שנים עם נושאי מחקר בלתי מבוררים ובלתי גמורים. כיוצא בו נפוצות ידיעות על האשמות הדדיות בין מורה לתלמיד על גניבת מידע זה מזה, ועל שאר סיבות ועילות לתרעומת וקינאה ... מפורענות זו על כל פנים ניצלתי (עמ' 132, וכן להלן).

ברור אפוא שכ"ץ ראה בהדרכת דוקטורנטים לא רק זכות גדולה אלא גם משימה נכבדה ורבת אחריות. המדריך הוא האחראי לכך שההרפתקה הקרויה 'כתיבת דוקטורט' תסתיים בהצלחה. תנאי מוקדם והכרחי לכך הוא נכונותו של המדריך להשקיע את הזמן ואת תשומת הלב הדרושים. תנאי נוסף הוא הקפדה על קבלת תלמידים ראויים. בעניין זה הוסיף וכתב:

כלל גדול היה בידי, שלא לקבל תלמיד מחקר אלא אם כן ראיתי דוגמא בכתב ליכולתו להתמודד עם נושא מדעי מעין זה שהתכוון לעסוק בו בהדרכתי. אם לא הייתה דוגמא כזו מן המוכן, הטלתי אני על המועמד לכתוב פרק לניסוי. רק לאחר שגיליתי סימני יכולת בהבנת המקורות וניצולם ההיסטורי, הסכמתי לקבלו.

השקפה זו בדבר אחריותו של המדריך הובילה אותו למסקנה נוספת: לא די בבדיקת הכישורים המחקריים של התלמיד אלא שדרושה גם התאמה בין דרכי המחקר שאליהן הוא נוטה לבין אלה של המדריך: 

קנה המידה שלי לא היה רק לפי כישרונו של המועמד. יש שהוא הראה יכולת לפרש את המקורות, אך נטייתו הייתה שיטתית-פילוסופית ולא היסטורית-גנטית. במקרים כאלה יעצתי למועמד לפנות למורה שעשוי היה [התלמיד] להיבנות מהדרכתו, וזכורים לי לפחות שני מקרים שמי שנדחה על ידי הצליח לסיים עבודת דוקטורט בחסות זולתי.

יותר מכל חשש כ"ץ מפני הסתבכות עם תלמיד הסוחב את כתיבת הדוקטורט שנים על גבי שנים ואינו יכול לסיימה. דוגמאות למקרים כאלה לא חסרו, ולפיכך אין זה מפתיע שכ"ץ, שנודע בצניעותו, כתב את המילים הבאות: 'משתבח אני, כי לא אירעה תקלה כזו על ידי, כל אלה שהתחלתי להדריכם גמרו במוקדם או במאוחר את עבודתם'. מטעם זה גם נזהר שלא לקבל דוקטורנטים חדשים לאחר שמלאו לו שמונים. החשש שמא לא יאריך ימים כדי להשלים את המשימה הוא שהכריע.

לצד שני התנאים שהוזכרו לעיל – כישוריו המחקריים של התלמיד ונכונות המדריך למלא את שליחותו באמונה – נוסף תנאי שלישי, שכ"ץ חזר והדגיש את חשיבותו: 'פוריות הנושא'.  

תנאי חשוב להצלחת כל עבודת מחקר הוא פוריות הנושא, והאחריות על קביעתה של זו מוטלת על המורה. פרופסור רשאי לגשש [ולנסות] למצוא תשובה על שאלה שלאחר זמן יתברר כי המקורות אינם מסוגלים לענות עליה. על תלמיד אין הוא רשאי להטיל נושא בלי סיכוי סביר כי המשימה היא בת ביצוע. מאותו טעם חייב הנושא להיות מוגדר על דיוקו. קריאה ועיון במקורות, תוך תקווה כי אגב המגע אתם יתגבש נושא העבודה, היא תקוות שווא. חוקר מבוגר ועצמאי עשוי כמובן לעיין במקורות ולהעלות מהם עדויות הקשורות לבעיות מבעיות שונות. החוקר המתחיל מוטב לו למקד את תשומת לבו להוכחות הנדרשות להוכחת התיזה שלו (שם, עמ' 133-132).

ההבחנה החדה בין הסיכונים שרשאי ליטול על עצמו חוקר שמעמדו האקדמי מבוסס לבין מה שהוא רשאי להטיל על תלמידיו, אופיינית לכ"ץ ומבטאת את השקפתו בדבר האחריות של המדריך כלפי תלמידו.

עד כאן דברים שכתב כ"ץ עצמו על תפקידו של המדריך. אפנה עתה לזיכרונות ולרשמים שהצטברו אצל תלמידיו. הדברים שלהלן מבוססים על מה ששמעתי מפיהם של מרדכי ברויאר ז"ל, מנחם פרידמן, בנימין זאב קדר, משה סמט, הנרי וסרמן, סילביה שנקולבסקי-קרול, יוסף שלמון, שאול שטמפפר, מיכאל סילבר, וכן על זיכרונותיי שלי. מאליו ברור שעדויות אלו הן חלקיות ולוקות בחסרונות האופייניים לזיכרונות מן העבר הרחוק. אף על פי כן נראה לי שצירופן יחד נותן תמונה מהימנה, גם אם לא ממצה, של יעקב כ"ץ כמדריך.

כ"ץ לא אהב לשוחח עם הדוקטורנט שיחות מופשטות על עבודתו והעדיף לדון עמו על בסיס של פרק כתוב. ברקע התנהלות זו עמדה ההנחה, שהמבחן האמתי של החוקר הצעיר אינו בדיבור נאה ובזריקת רעיונות יפים לחלל האוויר אלא בטקסט שהוא מייצר. האם הוא מפרש נכון את המקורות? האם הוא ממצה אותם? האם התובנות והמסקנות שהוא מציע משכנעות? כ"ץ היה קורא רציני ושיטתי. הוא נתן את דעתו הן על כללים הן על פרטים, ולוּ גם שוליים. קריאתו כללה גם עיון במקורות הראשוניים שעליהם הסתמך הכותב. ההערות שרשם בשולי העבודה, בדרך כלל בכתב-יד שהוא עצמו התקשה לא פעם לקרוא, שימשו בסיס לדיון שבו העמיד כ"ץ לרשות התלמיד את מיומנויותיו כקורא מקורות ואת שיקול הדעת המתודולוגי שלו. ואולם, ההתגייסות לסייע לתלמיד לא הייתה מלווה בניסיון להתערב ולכפות עליו רעיונות, כיווני מחשבה או מסקנות שהתלמיד לא חפץ בהם. כ"ץ התייחס בכבוד לאוטונומיה של התלמיד.

חשיבות רבה ייחס כ"ץ למבנה הדיון. הוא לא היסס לדרוש מתלמיד לכתוב את הפרק מחדש אם חשב שהמבנה שלו לקוי. היבט חשוב נוסף היה הסגנון. כ"ץ ציפה שתלמידיו ייכתבו את מחקריהם בסגנון שמבטא זהירות ואיפוק. משה סמט סיפר שכ"ץ ביקש ממנו לכתוב מחדש פרקים אחדים משום שהיו כתובים בסגנון רבני. כ"ץ – כך התרשם סמט – היה גאה על כך שהוא עצמו הצליח להשתחרר מסגנון הכתיבה התורני ולרכוש סגנון כתיבה אקדמי. מכל מקום, את ההסכמה לכתוב את הפרקים מחדש חגגו המדריך ותלמידו בשתיית כוסית קוניאק. אל התפקיד שמילא 'בר המשקאות' של כ"ץ עוד אשוב להלן.

פגם נוסף שבגללו ביקש כ"ץ מתלמיד לכתוב פרק מחדש היה שימוש מופרז בעגה סוציולוגית. מעין זה אירע לשאול שטמפפר כשמסר לעיונו של כ"ץ את הפרק הראשון של עבודתו על ישיבות ליטא. 'כ"ץ אמר', כך העיד שטמפפר, 'שאם יש לי דברים של ממש לומר, מוטב שאומר אותם במילים פשוטות. מילים גבוהות עלולות לחפות על תוכן רדוד'. הערה ברוח דומה השמיע כ"ץ כמה שנים קודם לכן באוזני מנחם פרידמן. במהלך שיחה על סוגיה מחקרית מסוימת נקט פרידמן בלשון סוציולוגית פומפוזית, וכ"ץ הגיב: 'כשאפשר להסביר דברים בלשון בני אדם, אין צורך להשתמש במילים גבוהות'. 'תובנה זו', אמר לי פרידמן, 'מלווה אותי מאז ועד היום הזה'.

במובנים מסוימים היה כ"ץ מורה קפדן, אך ההקפדה על תלמידיו הייתה מעין ההקפדה שהקפיד על עצמו. קפדנות זו מעולם לא גלשה לכדי יצירת מתח בינו לבין התלמיד או לפגיעה בכבודו של התלמיד. מרדכי ברויאר, שהגדיר את כ"ץ כ'מורי הנערץ', קלע במידה רבה אל האמת כשאפיין אותו כמי שידע לאזן בין קפדנות מחד גיסא, לבין הארת פנים כלפי תלמידיו מאידך גיסא.

מן התמונות האחרונות של יעקב כ"ץ
(המכון ללימודים מתקדמים, גבעת רם, חורף תשנ"ח)

עיקר תרומתו של כ"ץ כמדריך התבטאה בשיקול הדעת המתודולוגי שהעמיד לרשות התלמיד. החשיבה השיטתית, השכל הישר, השימוש המבוקר והזהיר במושגים, היכולת לראות במקרה הפרטי נקודת אחיזה לתובנה בעלת אופי מקיף ועקרוני – כל התכונות שאפיינו את דרכו כחוקר באו לידי ביטוי בפעולתו כמדריך. מטעם זה יכול היה לסייע רבות לתלמיד גם כאשר נושא עבודתו היה רחוק מתחומי התמחותו שלו, שכן אותו שיקול דעת ואותה חשיבה שיטתית כוחם יפה ביחס לכל נושא. כזה היה הניסיון של סילביה שנקולבסקי-קרול שכתבה על התנועה הציונית בארגנטינה, נושא שפרטיו היו רחוקים מתחום התמחותו של כ"ץ.

מיכאל סילבר, אחרון תלמידיו של כ"ץ, סיפר לי שההערות שרשם כ"ץ בשולי טיוטות הפרקים שמסר לו היו ספורות. עם זאת, הוא הושפע ממנו עמוקות, הן באמצעות קריאת כתביו הן מן השיעורים ששמע אצלו. בהקשר זה הצביע סילבר על קטע באוטוביוגרפיה של כ"ץ, שעמו הזדהה במיוחד. כ"ץ סיפר שם על מפגשו הראשון, בשנת 1930, עם מורו, הסוציולוג קרל מנהיים, כאשר הוא עצמו היה סטודנט באוניברסיטת פרנקפורט: 

מנהיים הצעיר קנה לו שם בין הסטודנטים כמרצה מעניין ומגרה, שאף מי שלא היה לו עניין במקצועו ראה חובה לסור פעם להקשיב להרצאתו, וכך נהגתי גם אני. ממש תוך כדי שמיעת השיעור הראשון חשתי והחלטתי שזה האיש שאני מסוגל ללמוד ממנו יותר מכל אדם אחר. לאחר שנים התברר לי שאינני היחידי שכך אירע לו (במו עיני, עמ' 69).

יעקב כ"ץ עם תלמידו מיכאל סילבר, 1997

מה שקרה לכ"ץ עם מנהיים ומה שקרה לסילבר עם כ"ץ, קרה לתלמידים נוספים שאת עיקר הכשרתם למחקר היסטורי קיבלו באותם סמינרים של כ"ץ. ואכן, הסמינרים הללו, ומדובר בסמינרים לתלמידי התואר השני, היו חוויה לימודית בלתי רגילה. ראשית לכל, בלטה העובדה שהמשתתפים היו בדרך כלל מבחירי התלמידים בחוגים להיסטוריה של עם ישראל וסוציולוגיה, ובמבט לאחור רבים מהם הפכו ברבות הימים לחוקרים בולטים, איש איש בתחומו. הרמה הגבוהה של המשתתפים הבטיחה רמה גבוהה של דיון, שבמרכזו עמדו בדרך כלל אותן סוגיות היסטוריות שכ"ץ עצמו התמודד עמן באותה תקופה. הוא לא הטיל ספק ביכולתם של התלמידים להתמודד עם סוגיות אלה, וכך, במובן מסוים, עשה אותם שותפים למחקרו שלו. הדיון התרכז בפירושם ההיסטורי של מקורות שאותם בחר כ"ץ. הוא לא הרצה אלא עורר דיון ודרבן את המשתתפים למחשבה. לאחר ששאל כמה תלמידים לדעתם נהג לסכם את הדיון תוך שהוא משתמש בכל מה שעלה בדבריהם. עם זאת, תמיד היה בסיכום משהו חדש ומפתיע, מעבר למה שהעלו התלמידים על דעתם.

כ"ץ היה אפוא מורה שביקש לאתגר את תלמידיו. תכונות נוספות שאפיינו את יחסו לתלמידים היו הסבלנות, הסובלנות והיושר האינטלקטואלי. הסבלנות באה לידי ביטוי כשתלמיד אמר דבר שטות. כ"ץ נזהר שלא לפגוע בכבודו של אותו התלמיד. הוא ידע לגלגל את דבריו לכיוון אחר, פורה יותר, ובדרך זו רמז לו שדבריו לא קלעו לעניין. הסובלנות התגלתה בנכונותו לשמוע דעות מנוגדות לדעתו. ואילו היושר האינטלקטואלי בא לידי ביטוי ביכולתו להודות בטעות, גם כשהיה זה תלמיד שהעמידו על טעותו. על מקרה מעין זה סיפר לי בנימין זאב קדר; למיטב זיכרוני לא היה זה מקרה יחיד במינו. מנחם פרידמן, ששימש במשך שנים אחדות אסיסטנט של כ"ץ והכין את חוברות המקורות עבור הסמינרים שלו, סיכם פרשה זו כך: 'כ"ץ היה מורה אמיתי, שלימד את תלמידיו איך לחשוב. עד היום אני שואל את עצמי לא פעם: מה היה כ"ץ חושב על שאלה מסוימת?'. דברים דומים שמעתי גם מתלמידים אחרים של כ"ץ.

חוויה הזכורה לרבים כנעימה במיוחד היא המפגש של כל משתתפי הסמינר שנערך בסוף שנת הלימודים בבית משפחת כ"ץ. גם בני ובנות הזוג של התלמידים הוזמנו וכולם יחד חשו שאינם רק תלמידים אלא במובן מסוים גם בני משפחה. מטבע הדברים שבאותם מפגשים התעוררו שיחות וּויכוחים ערים, ואחד מהם זכור לי היטב. היה זה ויכוח חריף סביב השאלה: איזה מוסד לימודי עדיף, הישיבה או האוניברסיטה? מנחם פרידמן, שהתחנך בישיבת היישוב החדש ואחר כך למד כשנה גם בישיבת חברון, תקף אותן בחריפות ולא חסך מילים בשבחן של האוניברסיטאות. מן העבר השני ניצב חיים סולוביצ'יק, גם הוא תלמיד מובהק של כ"ץ, שמעולם לא למד בישיבה, אך הגן בהתלהבות על מוסד זה והצביע על נקודות התורפה של האוניברסיטה.

יעקב כ"ץ הצעיר (למעלה, שני משמאל) כתלמיד ישיבה, פְּרֶסבורג 1927 (לחיצה על התמונה תגדיל אותה)

מה הרגיש וחשב כ"ץ עצמו על עבודת ההוראה? על כך הוא כתב כדברים הבאים: 

יש מורים שמילוי חובה זו מכביד עליהם, אם משום שחסרים הם את הכישורים הפדגוגיים, ואם משום שהם רואים בה הפרעה למחקריהם. אני לא חשתי במעצורים אלה. שירותי הארוך בבית ספר תיכון הקנה לי ניסיון פדגוגי, שעמד לי גם בעמדי בפני תלמידי האוניברסיטה. ואילו הסתירה בין ההוראה והמחקר הייתה נראית לי מדומה. סדרי ההוראה באוניברסיטה העברית הרשו למורה לבחור את נושאי דיונו בסמינרים כרצונו, עד שהתאפשר לו להעסיק את תלמידיו בסוגיה שהוא עצמו עמד בבירורה. ניצלתי אפשרות זו במידה מירבית, ויותר משראיתי בהוראה גורם מפריע למחקר ראיתי בה שעת כושר לברר בעיות מתחום מחקרי, תוך משא ומתן עם תלמידי. ההוראה גרמה לי הנאה וסיפוק ... הכרתי מורים שהגיעו לקתדרה באוניברסיטה ישר מספסלי הלימודים, עד שבגיל העמידה הייתה להם ההוראה לשיגרה משעממת. אני, שהתחלתי את דרכי באוניברסיטה בגיל העמידה, שמרתי על יכולתי לראות בהופעה בפני התלמידים אתגר המתחדש מיום ליום ומשנה לשנה (במו עיני, עמ' 134-133).

תפקידו של המדריך אינו מסתיים כאשר עבודת הדוקטורט אושרה והתלמיד זכה בתואר הנכסף. עכשיו ניצב הדוקטור הצעיר בפני שאלת עתידו האקדמי ומטבע הדברים הוא תולה את יהבו במדריך ומצפה לסיועו. דרכו של כ"ץ בעניין זה הייתה כשל אדם הנותן אמון מלא בהליכי הברירה של העולם האקדמי. בחפץ לב היה מוכן לכתוב מכתבי המלצה, ובלבד שיפנו אליו. הוא עצמו לא התערב מאחורי הקלעים, לא ניסה 'למשוך בחוטים' ולא הטיל את מלוא משקלו כדי להבטיח משרות לתלמידיו. תחת זאת הציע להם להתאזר בסבלנות, שכן – כך נהוג לומר – 'סוף הכבוד לבוא'. במילים אחרות: בסופו של דבר, הטובים באמת יזכו לתפקיד ההולם את כישוריהם. את זאת הוא טען בשנות השבעים, כשהאוניברסיטאות בישראל היו בתהליך של גידול מואץ ושיוועו למורים צעירים, וכאשר בסביבתו של פרופסור שמואל אטינגר, 'האיש החזק' של החוג להיסטוריה של עם ישראל, נחרצו גורלות ומונו מורים לא רק בירושלים אלא גם באוניברסיטאות החדשות שהוקמו לא מכבר.

האם באמת היה כ"ץ כה תמים והאמין ש'סוף הכבוד לבוא'? אולי הקיש מעצמו על תלמידיו, וכפי שהוא עצמו נקלט באוניברסיטה בזכות הישגיו האקדמיים, למרות שלא צמח בתוכה, כך ימצאו גם אחרים את מקומם הראוי בזכות הישגיהם האקדמיים. האם סבר שמכתב המלצה מוזמן עדיף על פני התערבות שאיננה מוזמנת? ואולי נהג כך משום שחשש ממאבקי כוח שאין לדעת כיצד יסתיימו? אין בידי תשובה אחת לשאלות אלה, אך עובדה היא שכ"ץ דבק בגישתו זו לאורך שנים.

פעולתו של כ"ץ כמדריך של דוקטורנטים נמשכה למעלה מעשרים וחמש שנה. שתי העבודות הראשונות שהדריך אושרו בשנת 1958 ושתי האחרונות בשנת 1985. במשך שנים אלה הדריך כ"ץ עשרים דוקטורנטים. במקצת המקרים עודד כ"ץ את תלמידיו לכתוב על נושא שהסתעף מתוך מחקריו שלו, אך בדרך כלל בחרו התלמידים נושאים שמשכו את לבם תוך שהם מסתייעים בכ"ץ בהגדרת הנושא ובקביעת גבולותיו. 

תופעה ייחודית הקשורה במעמדו כמורה ומדריך היא ריבוי האנשים הרואים עצמם כתלמידיו אף על פי שכלל לא כתבו את עבודת הדוקטורט בהדרכתו. אין הדברים אמורים רק באלה שהשתתפו בסמינרים שלו או אף כתבו אצלו עבודות סמינריוניות, אלא גם באנשים צעירים יותר שהגיעו אל ספסלי האוניברסיטה לאחר שכ"ץ כבר פרש מן ההוראה. את סוד השפעתו על כל אלה ניתן להסביר באיכות המתודולוגית של מחקריו, שהקריאה בהם עשויה להקנות דרכי חשיבה ודרכי מחקר. לכך מצטרפת כמובן העובדה שביתו היה פתוח בפני חוקרים צעירים ומבוגרים שביקשו את עצתו.

אני זוכר אותו יושב במקומו הקבוע, בפינת הספה שבחדר המגורים. מימינו שידה קטנה ובה כמה בקבוקי משקה. הוא לא החמיץ הזדמנות למזוג כוסית קוניאק לאורחיו ולעצמו, אם לרגל צאתו לאור של ספר חדש, אם לרגל עלייה בדרגה ופעמים רבות גם בלא סיבה מיוחדת. על שולחן הקפה שלפניו נערמו ספרים, כתבי עת, תדפיסי מאמרים וכתבי יד. תמיד היה בעיצומה של קריאה, ובדרך כלל הייתה זו קריאת חומר שנשלח אליו על מנת שיחווה את דעתו. הוא נהג להזמין אל ביתו חוקרים צעירים שקרא מפרי עטם וחלק עמהם את רשמיו, העיר, התווכח ובעיקר עודד. כשהדברים נראו לו ראויים, המריץ את המחברים להוציא את עבודותיהם לאור. עניין מיוחד גילה בתלמידי-תלמידיו, שאותם כינה בדרך חיבה 'הנכדים שלי'.

כ"ץ לא חסך בדברי שבח, תמיד מדודים ושקולים, כשמצא סיבה לכך. לשבחיו היה משקל דווקא משום שהוא לא נרתע גם מדברי ביקורת. אביא דוגמאות אחדות מבלי לזהות כמובן את שמות הנמענים. 

לחוקרת צעירה מארצות הברית כתב כ"ץ כך: 

ספרך נשלח אלי על ידי המו"ל ואני מניח שהדבר נעשה על דעתך ואני בא להודות לך על כך. נהניתי מאוד לקרוא אותו ואני מתפעל מיכולתך להיכנס לדקדוקי ההלכה שכל תלמיד חכם היה יכול להתפאר בה. אני מאחל לך הצלחה בדרכך האקדמית.

במכתב לחוקר צעיר ששלח לו כמה מאמרים כתב כ"ץ בין היתר:

קראתי את מאמרך הגדול בעיון. כרגיל אני נמנע מלבקר מאמרים שכבר הודפסו שכן אין לביקורת השפעה על ניסוחם. אני מוציא את המקרה הזה מן הכלל משום שהערכתי את עבודותיך ובמקרה הזה סטית מן הדרך הביקורתית הנהוגה במקצוע.

ובהמשך המכתב הצביע כ"ץ על מה שנראה לו כטעות חמורה בהבנת מושג מרכזי בהיסטוריה היהודית של ימי הביניים. בשולי אותו מכתב הוסיף כ"ץ את ההערה הבאה: 

מאמריך עושים רושם כאילו נכתבו על ידי אנתרופולוג. בשביל האנתרופולוג מערכת המושגים המדעיים היא הבסיס. בשביל ההיסטוריון היא כלי עזר ויש להשתמש בו בזהירות ובצמצום האפשרי.

כשם שידע לשבח ולבקר כך ידע להכיר טובה לתלמידיו על מה שלמד מהם. הכלל 'ומתלמידי יותר מכולן' נתקיים בו במיוחד כאשר כתב את ספרו הקרע שלא נתאחה: פרישת האורתודוקסים מכלל הקהילות בהונגריה ובגרמניה (מרכז זלמן שזר, תשנ"ה). בדברי ההקדמה לספר מנה כ"ץ את שמותיהם של שלושה תלמידים שהסתייע במחקריהם, ובצד הבעת התודה ציין גם את חששו שמא יש משום השגת גבול בכך שהוא עוסק בנושא שהם היו אמורים לעסוק בו. מרגשים במיוחד הם הדברים שבהם התייחס לקשרים בינו לבין תלמידיו: 

מתברך אני ביחסים הטובים שנוצרו ביני לבין כלל תלמידי. רובם ככולם היו לחברים-עמיתים ולא מעטים לידידים קרובים. זיכוני מן השמים באריכות ימים, אך זִקנה כרוכה בבדידות, וכמה מכְּתבי בשנים האחרונות הקדשתי לידידים בני גילי שהלכו לעולמם. ספר זה אני מקדיש לתלמידי שיחיו, שבמגעם אתי הם ממלאים את מקום בני גילי מבלי שיתנו לי לחוש בפער הבין-דורי המפריד בינינו (עמ' 10).

הקשר המיוחד הזה, עם מורה שהוא חבר ועם חבר שהוא מורה, חסר מאז הסתלקותו של כ"ץ לרבים.

אסיים בדברים ששמעתי מפיו של כ"ץ בפגישתנו האחרונה. היה זה יום שישי בבוקר, יומיים לפני שנכנס לבית החולים לניתוח שממנו לא החלים. הוא היה חלש מאוד, שכן המחלה התישה אותו מזה מספר חודשים, אך בה בעת היה צלול כמו תמיד. הוא נתן לי הנחיות שונות בעניין הדפסת ספרו האחרון (עת לחקור ועת להתבונן, מרכז זלמן שזר, תשנ"ט) ואגב כך אמר: 'זה טוב לספר שהמחבר כבר איננו'. ואחרי הפסקה קצרה המשיך, כשחיוך חכם ושובבי על פניו: 'כך יכולים המבקרים לכתוב מבלי לחשוש שמא יאמרו שבחו של אדם בפניו. אבל לשם כך עדיין אינני מוכן למות. ואולם, כשיקראו לי – אני מוכן. כשיקראו לי, אני מוכן ומזומן'. 

אמירה אחרונה זו מבטאת לא רק את הפיכחון של אדם שיודע שיש קץ לכל בשר, אלא גם את ההכרה שהוא חי חיים מלאים ומילא את תפקידו בעולם הזה כראוי. מן הסתם חש סיפוק על שגם את תפקידו כלפי תלמידיו מילא באמונה.

יעקב כ"ץ מקבל תואר דוקטור כבוד מנשיא האוניברסיטה העברית דן פטינקין 
(אמפיתיאטרון הר הצופים, ראשית שנות השמונים)