כל הצילומים: איתמר לויתן
א. ספרייה הונגרית
לפני כמה חודשים כתבנו כאן על היעלמותה של הספרייה הפולנית מנופה של תל אביב בכלל ושל רחוב אלנבי בפרט. הפעם נפנה מבטנו לספרייה נוספת שנכחדה מרחוב אלנבי – 'ספרייה הונגרית'.
פעם היו כאן יהודים רבים מהונגריה, שהתקשו להיפרד מהשפה והתרבות שעליה גדלו. היו להם גיבורי תרבות בכל תחום, שהיו מקור לגאווה עדתית: הסטיריקן אפרים קישון, הקריקטוריסטים דוש וזאב, העיתונאי יוסף (טומי) לפיד והמלחין יוחנן זראי. הייתה להם נציגות מרשימה באקדמיה הישראלית, ובראשה ההיסטוריון יעקב כ"ץ, חוקר התנ"ך מאיר וייס, הבלשן חוקר הערבית-היהודית יהושע בלאו (שנפטר לפני שנה בשיבה טובה והוא בן 101), וייבדלו לחיים ארוכים חוקר התלמוד יעקב זוסמן וחוקר הקבלה ומחשבת ישראל יוסף דן. אפילו טדי קולק נולד בכפר קטן בהונגריה...
והיה
להם עיתון 'אוּי
קֶלֶט' – שבועון, יומון ולבסוף דו-ירחון, שלמרבית הפלא ממשיך
להופיע עד היום! – וגם הייתה ספריית השאלה ברחוב אלנבי 84. אגב, גם
בירושלים הייתה ספריה הונגרית (ברחוב שמאי) שנסגרה מזמן באין ביקוש. היה להם אוכל משלהם ובדיחות משלהם, וכמובן גם בדיחות עליהם (איך אומרים אמבולנס בהונגרית? שֶׁגֶר-פֶּגֶר).
מדרך
הטבע דור העולים מהונגריה עוזב אט אט את עולמנו. ילדיהם נטמעו לגמרי בתרבות
הישראלית ולספרים בהונגרית אין דורש.
הספרייה
ברחוב אלנבי כבר סגורה יותר משנתיים. אם מצמידים את המצלמה לחלון ניתן לראות את
גסיסתה העצובה. ערימות של ספרים, צוברות אבק וקורי עכביש, ממתינות לבוא
המטאטא...
העיתונאי דוד שליט ריאיין בשנת 2008 את שרה הרטשטיין, בתם של מייסדי הספרייה ההונגרית, שירשה את מקומם, והביא פרטים מעניינים על גלגוליה של הספרייה (פורסם בעיתון גלובס ב-20 באפריל 2008):
שרה הרטשטיין גדלה בספרייה ההונגרית שבבעלות הוריה. "אימא שלי החזיקה אותי פה בלול. למי היה אז מטפלות? לא הלכתי לקייטנות, את כל החופשות ביליתי פה". בערב פסח שנת 2006 התמוטטה האם בת ה-85, בספרייה. "אירוע מוחי. החזיקה מעמד עוד שלושה חודשים. כמו שחקן שחלומו לגמור את חייו על הבמה". הבת ירשה את הספרייה.
הספרייה ההונגרית נפתחה ב-1945. היא הייתה שייכת לעיתונאי יוסף ימבור מ"על המשמר", ונקראה על-שם אשתו אלישבע, שניהלה אותה. אמה של הרטשטיין, אילונקה, שעלתה לישראל ב-1950, נקראה לסייע. "היה לה מקום עבודה מובטח באל על בתור מנהלת חשבונות. היא באה לעזור לשבועיים, אלישבע חלתה ונפטרה, ואמי נשארה פה 55 שנה".
650 קוראים היו לספרייה ההונגרית בתקופת העליות הגדולות, אחת מחמש ספריות הונגריות בסביבה, לצד עשרות ספריות ששירתו עולים מארצות אחרות, שלא לדבר על הספריות הפרטיות הרבות בעברית. ספריות היו פעם עסק לא רע במדינת ישראל, ורבים וטובים עברו במקום. "טדי קולק החליף ספרים, אפרים קישון רב עם אמי כדי שתדחוף את ספריו, ישראל קסטנר, ההורים של איתן הבר, ההורים של לילי שרון – אמי הכירה את כולם", מספרת הרטשטיין. "אבי גם הוא היה פה, אבל לא הייתה לו סבלנות לאנשים. ההצקות פה אין-סופיות. הספר לא טוב, האותיות קטנות מדי. אמי הייתה אומרת לקוראים, 'אני לא אחראית, לא אני כתבתי את הספר'".
מי הקוראים? אנשים לא צעירים, אבל מתפקדים. "דור שבלי ספר לא יכול ללכת לישון", היא אומרת. "הם קוראים עם זכוכית מגדלת, אנשים לפני ניתוחי קטרקט, אבל קוראים. גם אם זה לאט, חשוב להם לראש, להתעמלות של המוח. נשארו מעט קוראים, אבל גם בספרייה העירונית אין תור. אין קוראים צעירים גם לעברית, גם לא בחו"ל. תיירים מהונגריה שעוצרים פה מספרים לי שגם שם הקריאה זה לא מה שהיה".
בספרייה כ-7,000 ספרים, מרוכזים בחדר אחד. הרטשטיין כבר לא קונה ספרים חדשים. זה לא משתלם, "דמי המשלוח בשמיים", כדבריה. וחוץ מזה, הדור שהולך ופוחת, משאיר אחריו ספרים, וילדיהם באים ופורקים לה קופסאות קרטון מלאות ספרים. "אפילו לא הספקתי להגיד לה תודה", היא אומרת בעקבות אישה שזה עתה פרקה את הספרים על שפת המדרכה ומיהרה להתרחק במכונית לפני שירשמו לה דוח.
במקום אין טלפון ומעולם לא היה, אבל המעטים שצריכים יודעים להגיע לכניסת החצר ברחוב אלנבי 84. פעם החלפת הספרים שימשה להם גם מפגש חברתי, פטפטו, החליפו מידע. עד מלחמת ששת הימים שימש המקום גם מקלט לעתות חירום, ועם הישמע האזעקה נהגו השכנים מהבניין להתקבץ בין מדפי הספרים.
כל הספרים בספרייה עטופים בעטיפות צבעוניות, וצריך לפתוח ספר כדי לדעת במה מדובר. "אימא היא זו שכרכה את הספרים וקבעה את הסדר על המדפים. לא לפי א"ב, לא לפי נושאים, אבל היא ידעה איפה כל ספר נמצא". כעת הבת המנסה ללמוד את הסדר, מעריכה אפילו יותר את העוצמה של פעלה של אמה, ואת היקפה.
הרטשטיין עצמה מדברת הונגרית, אבל לא קוראת את השפה. למדה מינהל עסקים לתואר שני באוניברסיטת בר אילן, ובחרה לשוב לספרייה של אמה. "אני עדיין מבררת, יש דברים שעוד לא הגעתי אליהם", היא מספרת. "אימא הייתה אומרת לאנשים, כל מה שאתם רוצים, תבקשו. היא לא רצתה שיעשו לה בלגן בספרים. אני מנסה עכשיו לארגן בלשים במקום אחד, רומנטיים במקום נפרד. על פי רוב אני עוד לא יודעת מה זה. אבל אנשים סבלניים, מבינים אותי".
לעומת הספרים והעיתון, שעתידם מאחוריהם, רשת המאפה ההונגרי 'קיורטוש' דווקא מצליחה מאוד. בישראל 2021 השטרודל והקיורטוש הם אלה שמייצגים את התרבות ההונגרית.
ב. הקשר המרוקאי
ספרייה מרוקאית (או 'מרוקנית', כפי שצריך לכתוב), שאותה יוכלו לסגור בעוד חמישים שנה, עדיין אין, אבל משרד קישור כבר יש. הלשכה החדשה לקשרים עם 'ממלכת מרוקו' צצה בימים אלה ברחוב הירקון 266. הבניין, שהוחזק ללא שימוש במשך כעשרים שנה על ידי מרוקו (מאז נותקו היחסים בימי האינתיפאדה השנייה), עבר שיפוצים במשך כמה חודשים ועתה הוא מצטעצע בערבסקות מזרחיות ומוכן לקלוט את המשלחת המרוקאית בארצנו. ברוכים הבאים!
ג. תומרקין
הצייר והפסל יגאל תומרקין מת בשבוע שעבר, לאחר שנים של מחלה קשה. עשרות (אם לא מאות) פסליו מפוזרים במרחב הציבורי ומשתלבים בנופי הארץ. לאמנות שלו היו מעריצים מושבעים וכמובן גם מתנגדים. אלה ואלה יסכימו שעל פסלי החוצות שלו יש להגן ולשמור.
הנה דוגמה נאה לשימור של פסל מחאה שהציב תומרקין בשעתו מול ההתנחלות שילה. על סיפור המעשה למדתי משמריה גרשוני, שמצדו למד על כך מן הבלוג הנהדר חלון אחורי של מיכאל יעקובסון, שבשנת 2018 הקדיש לפסל זה רשימה מפורטת.
מעשה שהיה כך היה:
בשנת 1978, במסגרת פעולת מחאה של 'שלום עכשיו' בה השתתפו כ-3,000 אנשים, נחנך בכניסה לשילה פסל דמוי שובך שיצר תומרקין, ממנו הופרחו עשרות יונים. את הפסל ייצר תומרקין כמעט במחתרתיות בקיבוץ נגבה, וכמה ימים לפני הקמת הפסל, הגיעו קיבוצניקים במסווה של פועלים, כדי לצקת את בסיס הבטון.
למורת רוחו של תומרקין, אחרי שהוקמה היצירה התייחסו תושבי שילה למחאה בספורטיביות, ואף פרסמו מודעת תודה לאמן ולתנועת 'שלום עכשיו'...
הפסל הוזנח ברבות השנים. אך בשנים האחרונות שופץ על ידי תושבי שילה, כולל שלט הסבר ורחבה נעימה.
ומטרשי שומרון לרחובות תל אביב.
בתיכון עירוני ה' המהולל (בלי שמץ של אירוניה), שמשכנו כבוד ברחוב בן יהודה, התגאו בשילוב של יצירות אמנות בבית הספר, הן בפנים הן על הגדר שבחוץ. אחד הפסלים ששולבו בחומת הבטון שמסביב היה מעשה ידיו של תומרקין.
גם כאן עומד לרשותנו הבלוג חלון אחורי של מיכאל יעקבסון שתיאר את ההזנחה של הפסל ברשימה מיוחדת על חידוש ציור הקיר של תומרקין בעירוני ה'.
 |
| הפסל המקורי של תומרקין שהיה חלק מחומת הבטון, 1965 |
כתב יעקובסון:
קבוצה של עצים וותיקים מצויה בגבול החצר הדרומית וכן יצירת אמנות מבטון צבועה בצבעי היסוד שיצר יגאל תומרקין שולבה בגדר הבטון הפונה לרחוב בן-יהודה. אלא שבלאי פורר את העבודה וצמחייה שגדלה פרא הוסיפה ומסתירה את השרידים. ככל הידוע לי, אין כוונה לחדש עבודה זו או לטפל בגינון שיחשוף את שנותר ממנה.
וכך זה נראה היום: חומת הבטון הוחלפה בגדר ברזל והפסל עצמו עבר 'תיקונים' (על ידי האמן?). אמנם אין צמחיה שגדלה פרא, אבל הפסל שבור ומלוכלך. הצבע דהה ואין שום שלט שמיידע את העוברים ושבים במה מדובר.
ד. מחאת לרנר
בשנת 1962 פתחו צילה ואריה לרנר ברחוב קרליבך 15 חנות צנועה למכשירי כתיבה. מאז ועד היום, כמעט שישים שנה, החנות פועלת. המייסדים הלכו לעולמם ואת מקומם תפסו בני הדור הבא.
אבל כבר שנים ארוכות שרחוב קרליבך הוא כמהפכת סדום ועמורה. בנוסף לשנת הקורונה המטלטלת, עבודות הרכבת הקלה פגעו בעסקים הקטנים שבמקום. אבל הארנונה ומסי העירייה נשארו כפי שהיו: 50,000 ש"ח לשנה, לטענתם של בעלי החנות.
המחאה השקטה של לרנר נמצאת על חלון הראווה של החנות. ואתם, תושבי תל אביב, מוזמנים לקנות ולעזור.
ה. מנחם לוינסקי
ברחוב דיזנגוף 212 נפתחה לא מכבר חנות מפונפנת ושמה 'אסופה' שבה נמכרים דברי עיצוב למיניהם, למשל מנורות שיאירו את הכניסות החשוכות לבתים ברחובות תל אביב.
בחלון הראווה הם מציגים שלוש דוגמאות למנורות רחוב כאלה, אבל איכשהו פספסו קצת בכל הקשור ללוינסקי.
לא מנחם ובטח לא מנחם לייב. שמו היה אלחנן לייב לוינסקי (1910-1857). כך ולא אחרת.
כדאי להם לתקן, משום שלוינסקי, שבשנת 1892 פרסם באודסה את הרומן האוטופי מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף הששי, מתכוון לבוא ולבקר בעוד כמה שנים (ת"ת תהיה שנת 2040) ולוודא שהכל מתנהל לפי חזונו (למעוניינים: הספר מועתק בפרויקט בן יהודה).
