יום שישי, 25 בדצמבר 2020

אֶרֶץ שׁוֹמֶרֶת יָפְיָהּ וְתֹם לֹא נִפְגָם לָהּ: ביקור בבֶּלְץ של יעקב פיכמן

גדות הנהר בעמק הריאוט (צילום: אבישי אמיתי)

מאת רוחמה אלבג

מי לא מכיר את 'אגדה' של יעקב פיכמן ואת שורת הפתיחה הקסומה 'על שפת ים כנרת ארמון רב תפארת'? 

את שְׁבחיו של שיר נפלא ומרגש זה שמעתי לראשונה בבית הספר היסודי מפי המורה לזִמרה, שהחליט כי שיר זה, שכתב 'המשורר הדגול' יעקב פיכמן, יהיה השיר הנבחר למסיבת הסיום. הוא לא חדל להפציר בנו, הנערים והנערות של המקהלה, להקשיב לרחש האגם ולדממה 'בו עץ לא ינוע', וסינן ללא הרף 'הס!', 'הס!'. שקט לא היה, כי כולנו, בלי יוצא מן הכלל, זעקנו במלוא גרון ובחוסר מוּדעות מוזיקלית 'מי גר שם? רק נער כעוף בִּדמי יער'. המורה ביקש שוב ושוב לשיר בעדינות והוסיף כי הלחן הגאוני של חנינא מתאים למילים ולאווירה.

לאחר ניסיונות חוזרים וכושלים ניגשתי למורה ולחשתי באוזנו כי 'גברת חנינא לא התאימה את הלחן למקהלה שלנו. אולי נחליף שיר?'. זיכרון זעקת השבר של המורה לזמרה, שחנינא הוא אדון ולא גברת, ליוו את נסיעתי למחוזות הולדתם ונעוריהם של המשורר יעקב פיכמן (1958-1881) ושל המלחין חנינא קרצ'בסקי (1925-1877) בבֵּסָרַבְּיָה – פיכמן בעיר בֶּלְץ, קרצ'בסקי בכפר פטרוֹבקה (מדרום לאודסה, והיום בתחום אוקראינה) ואחר כך בבֶּנְדֶרֵי. 

כשהגעתי לשם לא יכולתי שלא להשוות בין ארץ האגדות הזו, שהתפאורה בה עוצרת נשימה, לבין נופי הכנרת. רק שם הבנתי את הכמיהה לשקט ומה פירוש 'בִּדְמִי יַעַר', שכן לא זה ולא זה היו בנמצא לפני מאה שנה בתל אביב, בה גרו פיכמן וקרצ'בסקי. פיכמן כתב את השיר בשנת 1917, וארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1921, הוא הולחן בידי קרצ'בסקי, שהיה המורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה'. 

הנה הוא השיר בפי מקהלת 'בית הלל' (לימים 'חבורת שירו שיר') בעיבודו של מאיר הרניק ובניצוחו (הוקלט ב-1962):

ובכן, יצאתי אל ערים רחוקות שנקשרות למראות ולקולות של השיר הכל כך ארץ-ישראלי הזה. ביקשתי לעמוד מקרוב על קרקע גידולם של שיר ולחן, שהתגלגלו משפת נהר דנייסטר לשפת אגם כנרת.

את המסע לחבל הארץ ההיסטורי בסרביה  על רוב שטחו נמצאת כיום רפובליקת מולדובה – אפשר לדמות לדפדוף בצרור גלויות צבעוניות. מרגע שיצאנו מעיר הבירה קישינב לכיוון בֶּלְץ, או בֶּלְצִי (Bălți), נפרשו בפנינו שדות באינספור גוונים, כפרים זעירים, עצי דובדבנים ועצי שיטה ריחניים, שזלפו באפנו, כמאמרו המקברי של ביאליק בשירו 'בעיר ההרגה' ('וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים'). גם כעת האביב נאה והטבע ממשיך בשלו והשיטה מלבלבת כמימים ימימה. מראות הטבע הללו בלטו לעינינו בחניית ביניים שערכנו בכפר טיפּוֹבה (Tipova), המנומר בבארות מים עתיקות ומצוירות, שכולן בשימוש, ורובן ככולן בתוך ביתנים המצויירים אף הם בחן רב.

בארות מים בכפר טיפובה (צילום: מיכאל בר אל)

אנו ממשיכים הלאה ונוסעים בעמק עטור ירק אל העיר בלץ, בה נולד (בדיוק לפני 140 שנה) וגדל יעקב פיכמן, מי שיהיה לימים משורר, מבקר, עורך ומתרגם, וגם חתן פרס ישראל לספרות יפה (1957)
. וכשעמדתי על שפת נהר רֵיאוּט (Reut; Răut), יובל מפותל של נהר דנייסטר שאורכו 286 ק"מ, הבנתי את נאמנותו הכמעט מוחלטת של פיכמן ל'אֶרֶץ שׁוֹמֶרֶת יָפְיָהּ; וְתֹם לֹא נִפְגָם לָהּ. / וְיֵשׁ שָׁעָה גְּדוֹלָה, כִּי יִזְכֶּה לִרְאוֹתָה הַיֶלֶד, וְכָל יָמָיו לֹא יִשְׁכָּחֶנָּה' ('אדמה חדשה', שנתון דבר, תש"י, עמ' 59).

יעקב פיכמן הצעיר (מכון 'גנזים')

לצד שירים רבים של פיכמן, שנטועים בארץ ישראל, 'נוף מוצאי'  כפי שכינה את בסרביה  הונצח גם כן בעשרות מיצירותיו. בימי זקנתו פנה לכתוב על עיר הולדתו, ושיאה של כתיבה זו בפואמה 'בַּיִת מוּל הָרֵיאוּט' (כתבי יעקב פיכמן, דביר, תש"ך, עמ' קנו-קנט). בשיר 'הערים אשר אהבתי', שנדפס בספרו צללים על שדות: שירים (תל אביב 1935), נימק פיכמן את פשר שיבתו לעיירה:

ערים גדולות ומלאות חמדה ראיתי, אך בכל אשר התהלכתי ובכל אשר נדדתי לא האיר עוד הדשא בעיני כאשר האיר באפרִים נְקוּדי הזהב על שפת הָרֵיאוּט צְלוּל המים.

הדרך לבלצי ארוכה אך לא חד-גונית, ובמהלכה התנגנו באוזנינו שירי פיכמן, כמו 'יום יום אני הולך לִמְעוֹנֵךְ' (שהלחין מתי כספי), אך גם שירים שעמדו בסתירה למראות שניבטו מעבר לחלון  'ימין ושמאל רק חול וחול, יצהיב מדבר ללא משעול' (שהלחין דוד זהבי). המשכו של שיר זה הוא, כידוע, 'גמלים פוסעים בנוף עצוב'  תמונה שהיא לחלוטין חריגה לנופים שליוו אותנו. אנו ראינו רק סוסים רתומים לעגלות טעונות מספוא... 

בכניסה לבלצי (צילום: אבישי אמיתי)

תמונות אלה ואחרות חידדו את הפער בין 'שתי המולדות', בעיקר נוכח שדות החיטה הזהובים ומרבדי החמניות האינסופיים, שפיכמן הכירם היטב. אולי הם עמדו נגד עיניו כשכתב את 'שיר הנוטע 'עֲלֵה חֹרֶש יָרֹק / עַל כָּל סֶלַע דַּל', שחנינא קרצ'בסקי התאים לו לחן נוגה כמתבקש. הלא שניהם באו, פחות או יותר, מאותו הכפר...

בין לבין הזדמזם במהלך הנסיעה, טבעי לחלוטין לאווירה, שיר היידיש המוכר 'מן שטעטעלע בעלז', וביקשתי למצוא קשר בין העיר הממשית, זו שעוד רגע אגיע אליה, לשיר הגעגועים הכל-כך סנטימנטלי שלגלגוליו הקדיש דוד אסף מחקר מיוחד (שיר הוא לא רק מילים, עמ' 115-87). אסף הראה שהשיר, שנכתב בניו יורק בשנת 1932 עבור אופרטה מוזיקלית ביידיש בשם 'שירו של הגטו', אינו קשור לבֶּלְז החסידית שבגליציה המזרחית, אלא לבֶּלְץ שבבסרביה. המחבר, ג'ייקוב ג'ייקובס יליד הונגריה, והמלחין אלכסנדר אולשנצקי יליד אודסה, היטיבו להבין את רחשי לבם של פליטי העיירות שהיגרו לאמריקה ממזרח אירופה. בחירתם בבלץ דווקא לא היתה שרירותית: זו הייתה מחווה לשני כוכבי המחזמר, אִיזָה גולד וליאון קרמר, שנולדו בסוף המאה ה-19 באותה עיירה (שלמען האמת, לא הייתה כלל עיירה אלא עיר). יוצרי השיר ומבצעיו נדדו מערבה והגיעו לאמריקה, ואילו פיכמן עזב את עיירתו ונדד בין ערים ברחבי האימפריה הרוסית (קישינב, ורשה, וילנה, אודסה), עד שלבסוף קבע את מושבו בתל אביב. אבל לבלץ עיירתם הם התגעגעו בכל מקום שאליו הגיעו...

הנה משה אוישר שר על בלז בסרט האמריקני דובר הייידיש 'דעם חזנ'ס זינדל' (בן החזן) משנת 1937. הביצוע הזה תרם כנראה לפופולריות הבלתי רגילה של השיר, וגם לבלבול בין בלץ הבסרבית לבלז הגליצאית:

 

פיכמן יצא מביתו שבבלץ בגיל 14 לרכוש השכלה בקישינב אך חזר לעירו. כניסתו לעולם הספרות היתה בשנת 1900, כשהיה בן 19. הוא שלח אז, מבלצי הרחוקה, 'שיר אביב' לעיתון גן שעשועים, כתב העת הראשון לילדים בעריכת אברהם מרדכי פּיוּרְקוֹ, שראה אור בליק שבגרמניה, על גבול פולין. 

גן שעשועים, כ"ה בניסן תר"ס (24 באפריל 1900) 

שמו של פיכמן, ומן הסתם גם שם עירו, לא היו מוכרים אז לעורך ולרוב קוראיו. אבל חמדת הטבע הבסרבי בעונת שנה זו, שעולה משורות השיר, הייתה בלי ספק מוכרת היטב לכותב: 'עַל אָחוּ וְכָרִים, יִרְעוּ עֲדָרִים ... בִּשְׁלָל צִבְעֵי חֶמֶד יוֹפִיעַ כָּל עֵץ; בֵּין פְּרָחִים וּוְרָדִים, יָרֹנוּ יְלָדִים ... כָּל דֶּשֵֶא צוֹמֵחַ, כָּל צִיץ נוֹתֵן רֵיחַ'.

מכאן דרכו של פרח משוררים זה למרכז הספרותי התוסס באודסה הייתה פתוחה וקצרה. 

בהגיעו לאודסה בשנת 1901 התוודע פיכמן לחברי הקבוצה הספרותית שסבבה את ביאליק, אך שנתיים אחר כך (1903) כבר מצא את עצמו בוורשה. בעקבות אירועי מהפכת 1905 שב פיכמן דרומה, למכורתו בסרביה, ושהה שלוש שנים כמורה לעברית בעיירה לִיאוֹבָה (Liova), שעל הגדה המזרחית של נהר פְּרוּט (Prut). שלושים שנה קודם לכן התפרסמה עיירה זו בצדיק החסידי דב בער מליאובה, בנו של רבי ישראל מרוז'ין, ששכן בתוכה. בשנת 1869 'בערניו' התמשכל והתפקר ואירועים אלה הציתו את המחלוקת הגדולה בין חסידויות צאנז וסדיגורה. נופי ליאובה, שם גר לפניו הסופר יהודה שטיינבֶּרג ובה היו באותה עת בית ספר עברי וחמישה בתי כנסת, היו מקור השראה לעבודתו הספרותית של פיכמן. בית על שפת המים – תמונת תשתית, שתחזור ותשוב ביצירתו, דובבה את מראות ההולדת

שירו 'עַל הַפְּרוּט', כמו עוד שירים שכתב באותה עת, הלם להפליא את המראות שנגלו לעינינו בנסיעה לאורך הנהר באישון לילה. בספר הביכורים של פיכמן, גבעולים (ורשה 1911) הוא כתב על נהר זה כך: 'רַק לִרְצוּעַת הַמַּיִם הַשּׁוֹקְטִים, / הַנּוֹהֲרִים דּוֹם עִם הַלַּיְלָה, זֹהַר מַתֶּכֶת שֶׁקָּפְאָה, / מַבְהִיקָה וּמַשְׁחִירָה כְּאַחַת' (עמ' 86).

אבל לפני כל אלה הייתה בֶּלְץ, עיירת הולדתו. 

בלץ, שפירוש שמה הוא בִּיצָה, הייתה בתחילת המאה ה-19 כפר גדול, שבמרוצת השנים הפך לעיר השלישית בגודלה בבסרביה. המדריכה המקומית חזרה וטענה, כי 'אין בה כלום. יותר נכון, לא נשאר בה כלום'. העיר נהרסה במלחמת העולם השנייה ונבנתה בחופזה בערבוביה של סגנונות בנייה סובייטים. כיום מתגוררים בה כ-100,000 תושבים. 'יש רחוב ראשי ארוך ומסעדת פיצה גדולה. אולי נאכל שם', הבטיחה. 

בכניסה לעיר קיבלה את פנינו עגלת עץ רתומה לסוס יגע, עמוסת שקים שתכולתם לא ברורה. אחריה השתרך טור מכוניות, חלקן חדישות, ואוטובוס ציבורי דחוס. משני צדי הכביש חנויות, רוכלים ודוכני רחוב  המונה של עיר. לכל אלה אין כמובן זכר בשיריו של פיכמן. מבטו התרכז בפיסת ארץ קטנה המשנה את פניה בעונות השנה, בעמק הריאוט המקיף את בלץ ובבית ילדותו שבשוליה. 

'עֵמֶק קָטָן מֻקָּף גְּבָעוֹת ... וְיַרְקוּתוֹ עָמְקָה מִכָּל צִבְעֵי הָעֲרָבָה' (יעקב פיכמן, דמויות קדומים, תש"ח, עמ' 335)
צילום: מיכאל בר אל

בשירו 'לילה בָּאָחוּ', שאותו כתב בשנת 1949 בתל אביב, מרחק שנות אור מבלצי המרופטת של היום, כתב פיכמן: 'זֹאת הָעִיר בֶּלְץ, רִאשׁוֹנָה בָּה מַיִם וָדֶשֶׁא רָאִיתִי / לֹא נִתְבָּרְכָה בְּחֵן' (מולד, ג-ד, תש"ט, עמ' 88). ואכן, כפי שטענה מדריכתנו, בבלצי המוזנחת של היום כבר אין מה לראות, זולת פה ושם בניינים עתיקים שחזותם מלמדת על מעמדה של העיר בעבר.

הצצנו במבנה קלאסי של בית דואר בן 150 שנה, שהוזכר כבדרך אגב ביצירתו בהקשר רומנטי. פיכמן, ששב לבית הוריו לאחר נדודים, תיאר את יציאתו 'בלב נִפעם מן הדואר ומכתבהּ בידי כשלל יקר'. מכתב זה של אשה אהובה, הוא שהביאו לעזוב סופית את עיירתו ולשוב לאודסה ('אביב מוזר', כתבי פיכמן, עמ' צא-צב).

ראשוני היהודים הגיעה לכאן בסוף המאה ה-18. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה שהיגרו לכאן, אל 'הדרום הפרוע', מרחבי האימפריה הרוסית. עד סוף המאה ה-19 מחצית מהתושבים היו יהודים. הם הקימו טחנות קמח, מפעלי ממתקים, סבון, נרות וצמר גפן, וסמוך לעיירה פרחו חוות חקלאיות שבהן ייצרו יהודים, כמו בני משפחת פיכמן, בין השאר שמן חמניות וסחרו בצאן ובקר. 'שָׁם יְהוּדִים פְּשׁוּטִים, שֹׁותְקִים כִּרְגָבִים,/ דּוֹרְכֵי-יֵינוֹת, שׁוֹלְקֵי-גְּבִינָה' ('בסרביה', כתבי פיכמן, עמ' כב).

מימי נהר הריאוט, הזורמים בנחת בשולי העיר, הביאו ברכה לטחנות הקמח ולמקשאות הרבות, וגם ליהודים שומרי המסורת, שבימי ראש השנה יצאו אל גדות הנהר כדי לקיים שם את טקס ה'תשליך'. 

גשר על נהר ריאוט ליד בלצי, שנות השלושים של המאה העשרים. הגשר אינו קיים עוד (ויקיפדיה)

לב העיר נטול חן, אולם כל מה שמחוץ לה יפה מכל יופי. אנו מתפעלים מן הנהר החוצה את עמק הריאוט, שהכפרים הזעירים הפזורים לאורך גדותיו הם תמונה כמעט מדויקת של סדרת שיריו 'הבסרביים' של פיכמן. על דעת עצמי קבעתי, שבית אחד סמוך לנהר הוא בן-דמותו של בית משפחת פיכמן: 'לָָבָן וָרָם מֵעַל תִּלוֹ הֵאִיר / וַיְהִי כֻלּוּ תִּפְאֶרֶת לְרוֹאָיו' ('בית מול הריאוט', כתבי פיכמן, עמ' קנו), תאומו של הארמון רב התפארת שעל שפת הכנרת.  

בית מול הָרֵיאוּט (צילום: מיכאל בר אל)

כדי להשלים את תמונת בית ילדותו של פיכמן הסתייעתי בכתביו של לייב קופרשטיין (1992-1904), יליד מרקולשטי הסמוכה ואביה של שדרנית הרדיו עדנה פאר. קופרשטיין, שהגיע לבלץ כמורה לעברית לאחר שסיים לימודי ספרות בסורבון, ניהל בעיר את בית הספר התיכון של רשת 'תרבות'. הוא סיפר כי משפחת פיכמן הייתה חמה ומלבבת וידעה לטפח את הבן המוכשר. אביו של יעקב, אליהו פיכמן, נתפס בעיניו כ'יהודי בסרבי גזעי', רציני ושתקן, שהיה שקוע בעסקיו: 'איש ערבה עבדקן, רחב גרם וחסון, יהודי חוכר אדמה ומגדל צאן, סוחר הצובר את תנובת השדה ופרי הצאן ומעבירם למרחקים, בעיקר לאודסה' (ספר בלצי, עמ' 449). ילדי פיכמן למדו בחדר המקומי, אך גם קיבלו שיעורים ממלמד פרטי שמוצאו מליטא.

לייב קופרשטיין (ויקיפדיה)

דברי קופרשטיין הצטרפו לשירי פיכמן, שבהם תיאר את ביתם המקושט בשטיחים צבעוניים ובעבודות רקמה מעשה ידיה של האֵם 'יְפת-קומה', שגם נהגה לשיר בקולה הנעים. גם הסבתא הקפדנית שהתגוררה עמם הייתה חלק מתמונת חייו בחצר הגדולה, באסם, באורווה ובגינת הירק  'בַּת-כְּפָר הָיְתָה, פְּשׁוּטָה ... עֵינָהּ פְּתוּחָה לְכָל מַה שֶׁעֻקָּם' ('בית מול הריאוט', כתבי פיכמן, עמ' קנו).

אולי כאן, במקבץ הבתים הנאים, הנראים ריקים מאדם, ליד הבאר עם הקילון, אמצא תשובות לשאלות ששואל אלטר את חברתו לשעבר בשיר 'מן שטעטעלע בעלז': 'איך נראה הבית הקטן שפעם כה זָָהָר, / העוד צומח העץ הקטן ששתלתי במו ידיי?' (תרגם דוד אסף, שיר הוא לא רק מילים, עמ' 96). תמונה נאיבית-פסטורלית זו נשמעת לכאורה כלא יותר מנוסטלגיה סנטימנטלית, אך כאן, לנגד עיני ממש, היא נוכחת כאותה מִנחה יפה שהעניק פיכמן לעיירה באידיליה 'צָהֳרֵי-קִָיץ' (1907). הנה כך מתוארת הסביבה שהזמן בה עצר מלכת, ממתינה לרגע בו תילכד בעדשת המתבונן בה גם בחלוף למעלה ממאה שנה:  

צִבּוּר שֶׁל בָּתִּים נְמוּכִים וּצְפוּפִים הִתְפַּשֵּׁט בְּלִי סֵדֶר. 
וְשֻׁפְּכוּ עַל אוֹתָם הַבָּתִים קִלוּחִים, קִלוּחִים שֶׁל זָהָב,

 ... וְעָמְדָה הָעֲיָרָה בְּבָתֶּיהָ הַקְּטַנִים מֻטְבַּעַת בִּנְגוֹהוֹת,

 מְקַבְּלָה הָאוֹר בְּאַפַּטִּיָה גְּמוּרָה, כְּאִילוּ לָהּ אַחַת:

אִם יֵרֵד הָאוֹר וְאִם יֵחְדַּל – – –

                               אַךְ בָּאוּ יוֹשְׁבֶיה כֻּלָּמוּ 
בְּמִסְתּוֹר בָּתֵּיהֶם, הֵגִיפוּ הַתְּרִיסִים וּפָרְשׁוּ וִילוֹנוֹת 
צִבְעוֹנִים בְּכָל חַלּוֹן, וַתַּעֲמֹד הָעֲיָרָה בּודֵדָה-שׁוֹמֵמָה ...
('צהרי-קיץ', גבעולים, עמ' 95)

הד להווי הכפרי ששרר בבלץ נמצא למכביר ביצירתו ביידיש של הסופר יעקב יקיר (1980-1908), יליד העיר ובן למשפחת טוחני קמח. יקיר, שלמד עם נתן אלתרמן בגימנסיה 'מגן דוד' שבקישינב, הוא גם סבהּ של הסופרת והמתרגמת התל-אביבית עינת יקיר. ספרו ירח נוהג בכוכבים (תרגם שלמה שנהוד, הקיבוץ המאוחד, 1970) שופע סיפורי פולקלור מקומיים ותיאורים שובי-לב של ביתם שבסמטה הציורית ושל שכניהם – יהודים של ימות חולין, נשים נמרצות, ילדי החדרים ועוד טיפוסים בסרביים עליזים.

יקיר ציטט את דברי אמו: 'אם אין לחם ואוכלים ממליגה בלבד, הרי זה אסון קטן. אך אם גם ממליגה אין, הרי האסון כבר גדול' (עמ' 43). ואכן, את המָמָלִיגָה המשובחת, דייסה צהבהבה העשויה מקמח תירס, שמוכרת לנו גם כ'פּוֹלֶנְטָה', טעמנו מדי יום בווריאציות שונות, ובזכותה החוויה הפכה לא רק נעימה לעין אלא גם לחיך. 

'שמש גדולה, עגולה כממליגה' (ויקיפדיה)

תיאוריו של פיכמן מהדהדים בסיפורו של יקיר 'הלבנה משקיפה במשקפיים', על אותן עיירות מנומנמות הנחבאות בינות לשדות ולכרמים וממתינות לשווא להתרחשות כלשהי – 

צהרי יום שבת קיצי. 
שמש גדולה, עגולה כמַמליגה, ממש צֵא וּבְצע אותה, שופכת רמץ. העיירה רודמת נעגמת בצל העצים המוריקים ובצינת הבארות. 
נסה נא לשֵׁם סקרנות להפליג מן העיירה אל הדרך, ואתה אבוד. השמש תופסת אותך בהיותך בשדה, קופחת וחורכת אותך ומתיכה אותך כנר. 
כנראה הכל חשים בכך, ולכן אין זזים. יש חוטפים נמנום בדירותיהם, יש מתנמנמים אצל דופן העפר שליד ביקתתם. 
הללו שכבר הקיצו משנתם, משפשפים עינם האחת, אחר כך את השנייה. מסתכלים על סביבם, מציצים אל מעבר לגדרות, וכשאין רואים איש ואין שומעים אפילו ציוץ כלשהו, חוזרים ומתפהקים ... משום מה דומה עתה עיירתנו לטירה עתיקה מימי המלך סוביאסקי, לחורבה נטושה, כמעט למדבר (עמ' 21). 

ובאותם צהרי-יום, בעודנו מצפים בעצמנו לגילוי כלשהו אל מול דממת הבתים המסוגרים, הבחנו ברועת אווזים שתפסה מחסה תחת העצים, משל יצאה היא מתוך שירי פיכמן או סיפורי יקיר.

רועת אווזים (צילום: מיכאל בר אל)

המדריכה המקומית שלנו, שמתגוררת בקישינב אך גדלה באחד הכפרים בסביבה, ביקשה לצנן את התלהבותנו מהנופים המרהיבים. היא סיפרה על ימי החורף הארוכים ועל המזון הנאגר במזווה הכפרי, והוסיפה כי הוצאות החימום בחשמל מכבידות עליה, שלא כמו בני משפחתה שמשתמשים בבולי עץ מהמנסרות שבסביבה או מכריתת עצים ביערות. 'החורף קשה וארוך', אמרה. 'לא כדאי לבוא בחורף, גם לא בסתיו'. ואכן משירו של פיכמן 'בראשית הסתיו' (1902) למדתי כי בעונה זו 'רַק שָׂדוֹת עֵירֻמִּים וּצְהוּבִים מִשְׂתָּרְעִים, / וּגְלוּיִם לָעַיִן כָּל עֵמֶק וָגָב; / וְאֵין עוֹד לַיַּעַר סוֹדוֹתָיו הַיָּפִים'. שיר נוגה, שנחתם בצער על 'אֹשֶׁר שֶׁעָף' (גבעולים, עמ' 11), וגם על חורף מושלג שבו 'הָעוֹלָם נִתְרוֹקֵן וַיִפְתַּח / אֶת שְׁעָרָיו לָקַּדְרוּת הַחִוְרָה' ('חורף', שם, עמ' 40). 

מזווה בכפר בסרבי (צילום: מיכאל בר אל)

התנחמתי אפוא בעשרות שירי האביב והקיץ ובדימויי גן עדן הייחודיים לכברת ארץ זו, שהכשירה את פיכמן להיות דרוּך ומְלֵא קשב לכל נוף, גם לזה שבגליל ובנגב. הד עמוק לרגישותו זו יש ברשימתו 'פינות ירוקות', שם הוא מונה את צרור התמונות הנבחר שלו – 'יש פִּנּוֹת בְּרוּכוֹת, שֶׁיַּרְקוּתָן נֶאְפֶּדֶת זֹהַר עָמֹק, טֹהַר-חַג, כאילו כאן היתה לאדמה עֶדנת ימיה הראשונים', וממשיך ומפליג, ממקום מושבו בתל אביב, גם שם פגש פינה ירוקה בשרון ובגליל, אל הפינה החתומה בלבבו, אותה הוא נוצר בזיכרונו: עמק הראוט, 'שֶׁבְּלִבִּי אִוִּיתִיהָ לְמוֹשָׁב לִי לְכָל יְמֵי חַיָּי' ('פִּנּוֹת יְרֻקּוֹת', כתבי פיכמן, עמ' קעד). 

מה נותר מאותו עולם שרחש כאן כל העֵת ובכל עונה? 

ברחובה הראשי של בלץ אנו מחפשים את אתר הזיכרון ליהודי העיר. מצאנו אותה ברחבה לא גדולה, מול שרשרת שיכונים בלב אזור מסחרי. מונומנט אבן צבוע לבן ומוקף צמחיה. הסְפָרוֹת 1941, שמייצגות את שנת השבר, בולטות במיוחד, אילמוֹת נוכח שאון העיר והמולת האנשים עמוסי סלים שחולפים בדרכנו. רק קומץ עצי אורן מכתר את רחבת ההתייחדות השקטה. נותרו רק מילים – סיפורים, שירים וספר הזיכרון המונומנטלי לקהילת בלץ על כ-650 עמודיו. 

אנדרטה לציון רצח היהודים בבלצי (צילום: אבישי אמיתי)

במחקר על 'שירי השואה' של פיכמן הראה אבנר הולצמן כי ראיית העולם האמנותית של המשורר הייתה טבועה מאז ומתמיד בחותם דיכוטומי – הרמוניה ומנגד אסון, אמונה בכוח החיים של האדם והטבע ומנגד קדרות ופסימיות. לאחר השואה התחדדה השקפה זו בשיריו הרבים, ספוגי הכאב, על בלץ שזכר. מוטיב אחד בולט בכולם: העושר והיופי שבחיים שלפני החורבן, והשאלה המתבקשת  היכן הם עתה? 

כרבים מבני דורו גם פיכמן נרתם למשימה של הצבת אנדרטה פואטית לעולם שנהרס ואיננו. קורפוס זה מונה כארבעים שירים – רובם מכוונים במישרין לבסרביה ולבלץ ומקצתם לוורשה  שנכתבו, כפי שהראה הולצמן, בשש שנות מלחמת העולם השנייה. הידיעות  על הרס העיר בהפצצות מטוסים, ועל גורלם המר של היהודים שלא הצליחו להימלט מבעוד מועד, נותרו בבלץ ונרצחו או נשלחו למחנות עבודה מעבר לנהר דיינסטר, הגיעו גם לאוזניו של פיכמן ומצאו ביטוי בשיריו. כזה הוא למשל השיר הקצר 'בֶּסָרַבְּיָה', שבו נהר רֵיאוּט 'עָזוּב בַּשֶׁמֶשׁ,/ סַב לְאִטּוֹ אִלַּם בִּצְהֹב קָמָה'. הוא תוהה על גורלם של היהודים הפשוטים, 'דּוֹרְכֵי-יֵינוֹת, שוֹלְקֵי-גְּבִינָה' (כתבי פיכמן, עמ' כב). בפואמה אפופת היגון 'בַּיִת מוּל הָרֵיאוּט', שחזר פיכמן את מבט הילד, זה המשתטח בראש ערמת שחת, 'מְלַא הִרְהוּרִים ... וּקְלֹט קוֹלוֹת, צְבָעִים, קִטְעֵי חַיִּים' (שם, עמ' קנו), ומבעד לעיניו נפרש עולם ומלואו  הטבע, העיירה והמשפחה.

הערבה הירוקה הפרושה לפני המבקרים במרחבים אלה, יותר ממאה שנה לאחר שפיכמן עזבם, חוגגת בצבעוניותה וקמה לתחייה, 'פָּרְחָה, צָמְחָה, מָשְׁכָה בְּאֹור יַרְקָהּ / וְאֵד כָּחֹל נִתְלָה בְּאֳפָקֶיהָ' (עמ' קנז). בזה אחר זה באים ועולים אמו, אביו, סבתו, רועי הצאן ועושי הגבינות, האיכרים המקומיים, וגם בחורים רעבים שהיגרו מליטא והצטרפו לתאוות החיים הבסרבית: 'בָּצְּרוּ דָּרְכוּ יֵינוֹת, כָּבְשׁוּ שְׁזִיפִים,/ לָגְמוֹ תִּירוֹשׁ, וּצְלִי כְּבָשִׂים שְׁמֵנִים / אָכְלוּ לָשׂבַע' (עמ' קנח). כולם מתמזגים להפליא באדמה הדשנה  'כָּל חַמָּנִית יוֹקֶדֶת שָׁם, כָּל דְּלַעַת / מֻטֶּלֶת עַל צִדָּה' (עמ' קנט), קְני התירס, אשכולות הגפנים כענברים. הייתכן כי היקום הזה, מְלֵא החִיוּת, נדם ונעלם?

הכאב הזועק מכל שורה מהול ברגשות אשמה על הפניית העורף, על ההבנה כי 'לֹא פֹּה, לֹא פֹּה אֶצְמַח' (עמ' קנט), שהביאה אותו לנדוד ולבנות את חייו במקומות אחרים. פיכמן, הממאן להתנחם, שעזב את משפחתו, חש כי נטש אותם לגורלם. בסיום הפואמה הוא מפרש את טעמה של השיבה המיוסרת אל עולם ילדותו: 'אַךְ זֶה הָיָה בֵיתִי, נוֹף מַטָּעִי./ פֹּה כָּל אֲשֶׁר הֵחֵל לִהְיוֹת – וַיְהִי', כולל ההשלמה עם כך שאיש מבני משפחתו ועמו כבר לא יחכה לו בשדות הריאוט הירוקים, 'עַתָּה שׁוֹמֵם הַתֵּל, וְעַל עִיָּיו / לֹא עוֹד יַלְבִּין הַבַּיִת הַמְרֹעָף', וקינתו נחתמת במילים: 'אֵבְךְּ בֵּית אָבִי אֲשֶׁר לָעַד יֻתָּם' (שם). 

יעקב פיכמן

נפרדנו מבלץ. 

נותר עוד חוב אחד וכדי לפרעו אנו מוצאים את עצמנו במעבר גבול ובו שוטרים חמורי סבר. היעד הוא העיר בֶּנְדֶרִי (Bender, Bendery)כיום טיגינה (Tighina). בנדרי נמצאת בטרנסניסטריה  מדינה מוזרה (עם שם מעורר אימה בזיכרון היהודי), שפרשה בשנת 1990 ממולדובה והכריזה עצמאות, אך אינה מוכרת על ידי אף מדינה אחרת, פרט לתמיכה לא רשמית של רוסיה. 

לאחר סידורים פורמליים נוקשים אנו עוברים את הגבול וחולפים על פני מבצר שנבנה במאה ה-16 והוא אחד מסמלי העיר בנדרי שלחוף נהר דנייסטר. בעיר זו הייתה קהילה יהודית שמנתה כ-20,000 איש, ובה גדל חנינא קרצ'בסקי. כאן התגלה כשרונו המוזיקלי ומכאן יצא ללמוד בקישינב.

החזקנו בידינו תצלום ישן-נושן של חנינא משנת 1906, עם חברי 'צעירי ציון' בבנדרי, קודם שיעלה לארץ ישראל ב-1908.

אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית, הוצאת נ' טברסקי, תשי"ב, עמ' 169

צילום זה ליווה אותנו בדרכנו אל רחבת הקתדרלה העירונית, הזוהרת בכיפתה הכסופה, וממנה לבניין הגימנסיה העברית המהוללת. בגימנסייה זו לימד המורה לעברית חיים גלאס, אביו של המשורר זרובבל גלעד (1988-1912), מחבר 'שיר הפלמ"ח' וחבר קיבוץ עין חרוד. גלעד, שעלה לארץ עם בני משפחתו והוא בן חמש, נולד כאן. כמה משיריו נוגעים בילדותו בבנדרי וראויים לפרק נפרד, שעוד יבוא.

'תלמוד תורה' בבנדרי, 1937 (ויקימדיה). על הלוח כתוב 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' (נדרים, פא ע"א)

טיילנו בעיר זרה, ובה בעת גם מוכרת. ביקרנו באתר זיכרון מרשים שנבנה על שפת הדנייסטר ומנציח את גירושם ורציחתם של יהודי העיר, והוא לא רחוק מבית החולים היהודי הבנוי בטוב טעם, שכיום מאכסן בין כתליו פקולטה לרפואה. 

אתר זיכרון בבנדרי על גדות נהר דנייסטר (צילום: מיכאל בר אל)

המשכנו בשיטוט נעים בטיילת שלאורך הנהר. המדריך המקומי סיפר לנו כי אידה נודל גרה כאן לאחר שחרורה מסיביר. בקשתה לגור במוסקווה סורבה והיא גרה בבנדרי עד שהותר לה לעלות לארץ (אוקטובר 1987). צעדנו לאורך שדרת עצי ערמונים, שמשני צדיה בתים נאים שברובם גרו קודם לשואה עשירים בני הקהילה היהודית. המדריך הצביע לעבר אחוזות מפוארות המתוחזקות היטב  כאן גר סוחר חיטה, כאן מנהל הבנק וכאן סוחר בדים ...   

השדרה הגדולה בבנדרי (צילום: מיכאל בר אל)

שמנו פעמינו אל מבנה מהודר  זהו בית הכנסת הגדול לשעבר של בנדרי, שכיום הוא מרכז ספורט. הקפנו אותו מכל עבר עד שהותר לנו להיכנס פנימה. אולם קטן בתוכו הוסב לזירת אגרוף, ובאולם הגדול, שהיה בשעתו אולם התפילה, ריחפו על הבמה רקדניות בבגדי בלט לצלילי פסנתר. עמדנו זמן מה והתבוננו בהן. בעולם אחר אפשר היה לדמות את חנינא קרצ'בסקי מלווה בפסנתר את הרקדן והצייר ברוך אגדתי (1976-1895), אף הוא יליד בנדרי שעלה לארץ בשנת 1910, שנתיים אחרי חנינא המבוגר ממנו. 

בניין בית הכנסת הגדול בבנדרי (צילום: מיכאל בר אל)

איך מסיימים רשימה זו? 

אולי בשיר 'פִּרְחֵי שָׁדֶה', שפרסם יעקב פיכמן באוסף שירי הילדים שלו עֲרָבָה (הוצאת 'אמנות', פרנקפורט ע"נ מיין, 1922). אלה הם שירים קצרים החוגגים את מחזור החיים בטבע, והם גדושים בגינות, בפרחים ובפרפרים, והכל מלווה בעשרות איורים שובי-לב.

פיכמן לימד אותנו להתבונן בקמילה ובפריחה שבטבע:

אִם הַזְמֵן הִזְמַנְתֶּם / אוֹתָנוּ וְאִם לֹא  / הָאָבִיב חַגֵּנוּ, / וַאֲנַחְנוּ נָבֹא!' (עמ' 21).

אם כך הוא הטבע, האם כך היא גם ההיסטוריה?

לקריאה נוספת

נורית גוברין (עורכת), יעקב פיכמן: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד, 1971.

א"ב יפה, 'מה נתן לנו יעקב פיכמן', חותם אישי: מסות ספרותיות, הקיבוץ המאוחד, 1984, עמ' 17-11.

לייב קופרשטיין, 'יעקב פיכמן: פרשות חיים ויצירה', ספר בלצי בסרביה: יד וזכר ליהדות בלצי, 1993, עמ' 453-448.

אבנר הולצמן, 'שירי השואה של יעקב פיכמן: במעגלי כיליון וצמיחה', אהבות ציון: פנים בספרות העברית החדשה, כרמל, 1999, עמ' 305-299.

דוד אסף, 'בחזרה לשטעטל: היכן הייתה "עיירתי בלז"?', שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי, עם עובד, 2019, עמ' 115-87.

31 תגובות:

  1. הלוואי היית רק יושבת וכותבת כל יום כל היום...

    השבמחק
  2. תודה לרוחמה אלבג, ולאכסניה של דוד אסף. אכן עולם הולך ונעלם, ולא רק הבתים שנהרסו, אלא גם יצירות המופת הרבות שנזכרו כאן, שמעטים קוראים אותן היום. ויהא מאמר מרתק ומאלף זה, חלק ממלאכת הקודש של השימור. תודה רבה.

    השבמחק
  3. היי מרתק!!

    השבמחק
  4. עצה יפה ומועילה תרם לך האנונימי , דלעיל ומי ייתן ותנסי לדבוק בה - כך, שתוסיפי ותתרמי לכולנו , לא מעט , נחת!!!

    השבמחק
  5. תודה רבה, מאמר מעניין ומאלף והלוואי וכן ירבו

    השבמחק
  6. תודה לד'ר רוחמה אלבג -"הגיאוגרפית של הסופרים". נכון, שיר הוא לא רק מילים, ופיכמן, הוא לא רק רחוב.

    השבמחק
  7. מצגת מרתקת ומאלפת. ממתינה להמשך...[זרובבל גלעד]תודה רבה

    השבמחק
    תשובות
    1. יישר כוח.
      האם השיר הידוע " מיין שטעטעלע בעלזא"נסוב על עיירה זו או על העיירה בעלזא בגליציה?

      מחק
  8. רוחמה כמו רוחמה, מפגינה ידע עמוק וכתיבה מרתקת. נקווה שלא ירחק היום והמסעות האלה שוב יהיו ‏בהישג יד.‏

    השבמחק
  9. קיבלתי תשובה , שמדובר על בסרביה . מחורר אחר שמעתי שמדובר דווקא על גליציה

    השבמחק
  10. יופי של מאמר רוחמה. הילדותי שרנו את על שפת ים כנרת באותה מנגינה אבל בהגיה אחרת של חלק מן המלים. שיר נפלא ובלתי נשכח.

    השבמחק
  11. הספר ערבה של יעקב פיכמן שיצא לאור בהוצאת אמנות של סבתי שושנה פרסיץ, היה לי בילדותי ונדמה לי שאבד במשך השנים. הספר על ציוריו בסגנון היוגנד שטיל היו אהובים עלי מאד.

    השבמחק
  12. על המלחין חנינא קרצבסקי יש דף עונג שבת?

    השבמחק
  13. רשימה נהדרת. תודה רבה!

    השבמחק
  14. הנקודה הקיבוצית: למיטב ידיעתי, נכדתו של יעקב פיכמן הייתה בת קיבוץ שדה נחום, ובעקבות נישואיה עברה לקיבוץ ניר דוד, שם גרים כיום נינו ונינתו של פיכמן.

    השבמחק
  15. מאמר מרתק כתבה חברתי רוחמה.הייתי בשתי הערים בפברואר האחרון,ומסתבר שנופים של קיץ שונים מנופים של חורף,והמראות בהתחברותם מגלים את פניהן של המדינה מולדבה ומדינת החסות טרנסניסטריה.שתי המדינות מאד עניות אך אצל רוחמה,כמו אצל רוחמה,הנוף והטבע מצליחים להסתיר את שעדיף לא לראות.רשימה מצויינת שמעוררת את החשק לבקר שם שוב,לפני הביקור הראשון בדובאי או סודאן.

    השבמחק
  16. התרגשתי מאד לקרוא את המאמר. אמי נולדה בעיירה בין עיר המחוז סורוקה לבלז, בעיירה בשם מרקולשט. בילדותי הרבתה לספר לי על עיירתה ועל עיירות אחרות באזור שם גרו דודים וכו'.רוב התושבים במרקולשטי היו יהודים - רובם נטבחו ע"י שכניהם והמשטרה הרומנית.. (יש לי את תעודת הלידה של אמי שנכתבה בעיר המחוז סורוקה..) תודה על המאמר עורר בי זכרונות ילדות וגעגועים.

    השבמחק
    תשובות
    1. כמדומני במרקולשט נולד גם שר הדתות הראשון ר' יהודה לייב מימון פישמן

      מחק
  17. מוקי צור עין גב
    לבסרביה פרק חשוב ביחסים של יהודים לנוף ולעבודה החקלאית. שם היתה חקלאות יהודית מסועפת. כרמיה היהודיים הם חלק מהדימויים שנדדו ארצה. משפחת גוטמן ובה נחום גוטמן משם ועוד רבים. המשורר והסופר אורבך שהגיע משם ארצה ואחר כך לארצות הברית כתב ממיטב תיאורי הנוף של ארץ ישראל כשמקור נפשו ודימוייו המופלאים בא לדעתי מנופה של בסרביה. תודה על הכתבה היפהפיה.

    מוקי צור עין גב

    השבמחק
  18. יורם זילברשטיין25 בדצמבר 2020 בשעה 16:53

    תודה רבה רוחמה אלבג, החכמת וריגשת אותי מאד. המאמר גרם לי (שוב) לרצות לבקר במחוזות ילדותו ונערותו של סבי יעקב פיכמן.

    השבמחק
    תשובות
    1. יורם תודה רבה - אף אני אשמח לבקר שם בפעם השביעית... אכן מקום קסום.
      מסור בבקשה לדפנה את המאמר
      כל טוב רוחמה

      מחק
    2. נחום חרמון.
      הכתבה על יעקב פיכמן העבירה אותה לימי ילדותי.
      נולדתי בבסרביה בעיירה בשם קפרשטי בחבל סורוקה. ד"ר יוחנן כפיל (קפליבצקי) הוא בן העיירה..
      תודה על הכתבה המעניינת והמרגשת שהזכירה לי נשכחות.
      העיירה שכנה ליד נהר הראוט. בשבתות ובחגים היינו מבלים לחופי הנהר. אחד מבני משפחתי אף טבע בנהר

      מחק
  19. תודה רבה על מאמר מרגש, על משורר ומקומות ששמעתי עליהם רבות.

    השבמחק
  20. על שואת יהודי טרסניסטריה כתבה גלי מיר-תיבון בספרה "רשימת באמהות"

    השבמחק
  21. אבי ז"ל ומשפחתו, ילידי הכפר זגוריצה שנמצא בין בלצי לסורוקה. כפר זה ועוד כפרים בסביבה זו בבסרביה הוקמו ואוכלסו ע"י יהודים שקיבלו אישור ע"י יקטרינה הגדולה להחזיק אדמות ולא לשלוח את בניהם לצבא בתמורה להתנחלות כדי לחזק, באותה עת, אזור ספר זה. בכפר היה בית ספר תרבות, כמה תנועות נוער חלוציות ומספר בתי כנסת.
    העיירה התקיימה עד אותו יום בו הרומנים משתפי הפעולה ימ"ש עם הנאצים השמידו את הכפר.

    השבמחק
  22. לדעתי,פיכמן הוא משורר חצי-נשכח,והמאמר הזה עושה חסד גדול איתו ועם עוד כמה דמויות שקשורות בתרבות העברית המתעוררת של תקופת 'בין השמשות' ההיא,ועם סגנון חיים שלא מוכר הרבה של יהודים אירופים אז ויפה עשה המאמר

    השבמחק
  23. אני אוהב את זה עם "מזווה בכפר סרבי (צילום: מיכאל בר-אל)"

    השבמחק
  24. אני בעיצומו של תהליך איסוף חומרי שורשים ומכיון שבלצי היא עיר הולדתו של אבי, קראתי את המאמר בהתרגשות ובשמחה!
    תודה רבה רוחמה!
    ליורם זילברשטיין: אשמח אם תיצור אתי קשר. למיטב ידיעתי אבי ויעקב פיכמן היו קרובי משפחה. אשמח לברר את הקשר.
    דליה סובלמן-גמסון
    Daliagam100@gmail.com

    השבמחק
  25. רק היום התפניתי לקרוא את הכתבה המרתקת על מחוזות רחוקים-קרובים. תודה רוחמה על שהצלחת שוב כתמיד להחיות פיסות היסטוריה שאבדו לעד. התיאורים שלך מצליחים לקרב אותנו הרחוקים, במיוחד בימים אלה, אל נופים, צבעים וריחות אחרים ומנערים אבק מאושיות ספרותיות שהיו ואינן עוד והקמת לתחיה את חנינא קרשבסקי שבני דורי גדלו על מנגינותיו. חידשת לי חידוש גדול בעניין בלז שבבסרביה. מצפה בקוצר רוח למאמרים הבאים. המון תודות.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.