יום שלישי, 21 באפריל 2020

אתרי הזיכרון לגירוש יהודי ברלין

לוח הנצחה ברציף 17 בגרונוואלד מתעד משלוח של 1,160 יהודים לטרייזנשטט, 17 במארס 1943 (ויקיפדיה)

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ף
לזכר אנה בונוויט-ארון, ברלין משלוח מספר 18

מאת שאול כוכבי    

מה קובע את האופן שבו מוזכרים ומונצחים אירועים מסוימים דווקא, בעוד אחרים נשכחים או מושכחים? לא נחדש מאומה אם נאמר שסוגיה רגישה זו, שתמיד מעורבות בה השקפות עולם ותפיסות פוליטיות, משתקפת גם בדרך שבה בוחרים לשמר אתרים היסטוריים שנושאים עמם זיכרון קשה ורגשות אשמה. הדוגמה שנעסוק בה כאן היא הדרך שבה הונצח בברלין של ימינו גירוש היהודים מהעיר, שהחל ב-1942.

בתקופה שקדמה לגירוש אִפשר המשטר הנאצי יציאה מגרמניה בתנאים מסוימים, אך החסמים היו רבים. בכל הקשור לעלייה לארץ ישראל, החסם העיקרי היה הדרישה הבריטית להצטייד ב'סרטיפיקטים', אישורי עלייה, שעלותם הייתה רבה ומספרם היה מוגבל. רבים מחברי קיבוץ הזורע, שבו אני חבר, הגיעו כחלוצים מגרמניה. הם ניסו להיחלץ לעזרת חברים והורים שנלכדו שם בימי המלחמה, אך יכולתם הכספית הייתה דלה. הוסכם שתיערך הגרלה, והגרלה זו חרצה גורלות, פשוטו כמשמעו: מי לחיים ומי למוות איום. 

בתודעת הציבור היהודי והגרמני, כמו גם אצל חוקרים ומתעדים, התקבע דווקא רציף המטענים 17 בתחנת הרכבת גרונוואלד Gleis 17)) שבמערב העיר, כאתר ההנצחה והזיכרון העיקרי של גירוש יהודי ברלין אל השמדתם. אכן, הרציף עוצב כמונומנט מרשים, שמתעד את כל המשלוחים, על תאריכיהם, ייעודם ומספר המגורשים בכל אחד, אך ללא ציון תחנות הגירוש האחרות שפעלו בברלין באותם ימים.


הכניסה לתחנת גרונוואלד (צילום: מנחם רוזנברג)

בשני אתרי שילוח אחרים  ברציף המטענים אלט מואביט (Alt Moabitבצפון-מזרח העיר, שבמרוצת השנים נודע בשמות נוספים: תחנת פוטליץ (Putlitz), תחנת מואביט, או תחנת הנמל המערבי; ובתחנת הרכבת של אנהאלט (Anhalter Banhof) בדרום-מערב העיר  לא נעשה במשך עשרות שנים כל ניסיון להנצחת האירועים שהתרחשו שם. רק לאחרונה חל שינוי.

העובדות המספריות הן אלה: מתחנת מואביט נשלחו כ-32,000 יהודים, מרציף 17 בגרונוואלד נשלחו כ-10,000, ומתחנת אנהאלט כ-9,500. לכאורה, דווקא תחנת מואביט היא שהייתה אמורה להיות אתר ההנצחה המרכזי לשילוח היהודים מברלין, ואף על פי כן 'זכתה' בכך תחנת גרונוואלד, שם החלו מאמצי ההנצחה בשנים 1953, 1979 ולבסוף ב-1987.



מה היו הסיבות להזנחה הפיזית והתודעתית של אתר אלט מואביט?

האנדרטה הראשונה להנצחת המשלוחים ממסוף המטענים מואביט הוקמה ב-1987, על גשר פוטליץ העובר מעל המסוף ומשקיף על רציף 69, שממנו יצאו מרבית המשלוחים. בתחנת אנהאלט ההרוסה הוצב לראשונה שלט הסברה רק ב-2008. ההסבר לכך הוא גיאוגרפי, פוליטי, כלכלי ורעיוני, וביסודו קשור בחלוקת גרמניה למערבית ולמזרחית.

הרכבת הגרמנית בימי השלטון הנאצי, 'דויטשה רייכסבאן(Deutsche Reichsbahn), על כל קווי השירות שלה, כולל הקווים הבין-עירוניים והרכוש הנדל"ני, נשארה תחת שמה זה בתום המלחמה והועברה לרשות גרמניה המזרחית, אף כי קווי הרכבת פעלו גם בתחומי גרמניה המערבית ובמובלעת ברלין. מסוף מואביט היה כלול גם הוא בעסקה, ובו עברו הקווים הבין-עירוניים לצפון גרמניה. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה גם מסוף המטענים היה פעיל מאד והכניסה למתחם עצמו הייתה כמובן אסורה.

על כך יש להוסיף, שהמשטרים הקומוניסטיים התעלמו במכוון ובמודע מן ההיבטים היהודיים של השואה. ובשל 'המלחמה הקרה', שהתחילה להשתלט על סדר היום של שני חלקי גרמניה, לא נאכף בחומרה תהליך הדה-נאציפיקציה ובמוקדי ההשפעה והשלטון, בעיקר בדרגי הביניים, המשיכו לשרת נאצים לשעבר. הנצחת אירועי העבר, ובכללם גירוש יהודי ברלין, הודחקה ככל שניתן. ארבעת התנאים ההכרחיים לזיכרון והנצחה – ידע, מוּדעוּת, הכרה ונגישות – לא התקיימו.

עד לפני שני עשורים המידע על מה שהתרחש במואביט (בעיקר סדרי הגודל של המשלוחים) היה מועט: בעדויותיהם של ניצולים או שורדים כמעט שלא הייתה התייחסות לתחנת המוצא, ובנוסף ארכיוני 'דויטשה רייכסבאן' לא היו נגישים לציבור. היות שבפועל לא ניתן היה להיכנס לשטח המסוף נהרסו גם הרציפים המקוריים בפעולות בינוי שונות. רק בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת יזם הסנט של ברלין המערבית את הקמת האנדרטה, שהוצבה במקום היחיד ממנו ניתן היה לצפות על המסוף ועל רציפי השילוח.

גם בתחנת אנהאלט המצב היה דומה, ואפילו מורכב יותר. תחנת הרכבת נהרסה כמעט כליל בהפצצות במלחמה, ופרט לניסיונות ספורים (של האמריקנים בעיקר) היא לא שוקמה ולא הופעלה מחדש. המקום עצמו, שהיה סמוך לחומת ברלין, לא היה נגיש וננטש למחצה. הרכבת התחתית וה-S-Bahn הופעלו מהחלק המזרחי של ברלין והתחנה התת-קרקעית, שהייתה בגבול בין מזרח העיר למערבה, הפכה למעשה תחנת רפאים.

בניגוד לתנאים הפיזיים והסביבתיים של תחנות מואביט ואנהאלט, תחנת גרונוואלד הייתה בברלין המערבית והופעלה על ידי DB, חברת הרכבות של גרמניה המערבית. זה היה המקום הנגיש היחיד במערב העיר, הן לקהילה היהודית (שמרכזה היה ברובע שרלוטנבורג שבמערב) הן לגופים שהיו מעורבים בפעילויות הזיכרון וההנצחה. למרות היותה תחנה של ה-DB לא נעשה כל מהלך רשמי של שימור או הנצחה, אך גופים כנסייתיים ואזרחיים החלו לפעול באופן וולונטרי. בנובמבר 1953 הוצב שלט זיכרון ראשון מסוגו בתחנה, אך הוסר. השלט השני הוצב ב-1973 ונגנב ב-1986. ב-1987 הציבה קבוצת נשים המשתייכות לכנסייה האוונגלית של גרונוואלד יד זיכרון צנועה. בחלוף השנים הכירה חברת הרכבות באחריותה ויזמה מכרז שבעקבותיו עוצב מחדש רציף 17 בסוף ינואר 1998.

מאז ועד היום רציף זה הוא מוקד ההנצחה של גירוש יהודי ברלין. אלא שהכרה זו אינה כנה ואף שקרית. נוסח הכיתוב בשלט הוא פתלתל ומעוות, ואף גרוע מהנוסחאות שהיו רווחות בגוש המזרחי: האחריות מוטלת על 'דויטשה רייכסבאן', כביכול לא היו אלה אנשי ה'דויטשה בּוּנְדֶסְבָּאן' שהפעילו את הרכבות בתקופה זו. הגרוע מכל הוא שאין אזכור כלל ועיקר לזהותם של אלה שנשלחו ל'מחנות המוות באמצעות הרכבות' – 'בני אדם' אינם מוזכרים, ובוודאי לא 'יהודים'.


השילוט ברציף 17

אתרי הגירוש והאנדרטאות כיום

תחנת היציאה של המשלוחים הראשונים הייתה ברציף 17 בגרונוואלד. אורכו של מסלול הליכת המגורשים, מבית הכנסת החרב למחצה ברחוב לֶוֶוצוֹב (להלן) ועד למסוף, היה כשמונה ק"מ. מסלול זה חצה את רובעיה המפוארים של ברלין, שהיו כבר 'אריים', ובאופן אירוני נאסר על יהודים לעבור בהם. המגורשים, ובהם זקנים ועוללים, הועמסו על משאיות פתוחות, ועד סוף ינואר 1942 שולחו מתחנה זו כ-10,000 איש בעשרה טרנספורטים. המשלוחים נעצרו לחודשיים וכאשר התחדשו הם יצאו ממסוף אלט-מואביט. בהֵעָדֵר תיעוד, לא ברור מי החליט על כך ולמה. האם היה זה הגסטפו, שהיה הגוף המפקח על המשלוחים, או אולי הנהלת 'דויטשה רייכסבאן'?

המסלול מבית הכנסת למסוף אלט מואביט  או בשמה האחר 'תחנת רחוב קיטצוֹב' (Quitzow Strasse) – היה קצר בשני ק"מ, מה שהקל, מנקודת המבט הגרמנית, על ניהול הטרנספורטים. בין 28 במרץ ל-15 באוגוסט 1942 הפכה מואביט לתחנת הגירוש העיקרית. מחנה האיסוף נשאר בתחומי בית הכנסת ברחוב לווצוב. יעד המשלוח הוודאי הראשון שיצא מאלט מואביט [מס' 18] ב-15 באוגוסט, נועד להגיע לטרזיינשטט, אך הוא שוּנָה והופנה לריגה שבלטביה. מרבית המגורשים נרצחו ביערות עוד בטרם הגיעו ליעד הסופי. כיום מונצח גירושם של למעלה מ-52,000 יהודי ברלין והסביבה הקרובה (מחוז ברנדנבורג ואף פליטים מערים מרוחקות יותר), בחמישה אתרים שונים, ובכל אחד הוטמעה דרך שונה של הנצחה.

שלט ההנצחה בתחנת אלט מואביט

א. 'מחנה האיסוף' 
בית הכנסת של הקהילה הליברלית, ברחוב לווצוב ((Levetzow Strasse שברובע טירגארטן, נחנך ב-1914, ניזוק בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), אך עמד על תילו עד שנהרס כליל בהפצצות בימי המלחמה. 

בית הכנסת ברחוב לווצוב (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

ביום הכיפורים תש"ב (1941)  ולא במקרה נבחר מועד זה  הורה הגסטפו להנהלת הקהילה היהודית להתאים את המקום לייעודו החדש כמחנה איסוף (Sammellager), לפני שילוח 'למזרח' או לטרזיינשטט בדרום. ההיקף הנדרש לאחסון: אלף איש. כך החל מבצע  Umsiedlung – 'העברה' או 'יישוב מחדש', ובמילים אחרות גירוש להשמדה, של כ-73,000 יהודי ברלין. המשלוחים מוספרו וההגדרה הייתה כללית: Nach Osten ([משלוחים] למזרח).

לוח זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח (ויקיפדיה)

מה קורה באתר כיום?

במקום הוצב לוח פלדה גבוה שעליו נצרבו באותיות חלולות רשימת המשלוחים עם פירוט של מספרים ויעדים. מהלוח הגדול מוביל כבש אל מיצג דמוי קרון רכבת. על הכבש ובתוך הקרון הוצבו גושי אבן גדולים שעליהם נחקקו דמויות אנשים ומטענם. על הקרקע, בין הכבש והלוח, הונח משטח מתכת ריבועי ועליו תבליטים שטוחים של בתי הכנסת שנשרפו בליל הבדולח. כל בית כנסת הוצב בתוך ריבוע, וכולם יחד יוצרים מעין אֵפוד של אבני חושן. מן הקרון נמשכים פסי רכבת לאורך המדרכה והרחוב, עד לרחבה שמוקפת משני עבריה קירות לבֵנים אדומות, ובה נקבע שלט שמספר על האתר ועל האירועים הקשורים בו.


ב. האנדרטה על גשר פוטליץ 
אנדרטה זו היא חלק מאתר ההנצחה של מסוף אלט מואביט. היא הוקמה ב-1987 במקום הקרוב היחיד שקיים. על לוח פלדת אל-חלד נחקק סמל גדול של מגן דוד. השואה, המוות ו'היעלמות' היהודים מסומלים במדרגות שעולות מלוח פלדה נוסף אל ה'אֵין'. הגירוש והמשלוחים מוזכרים במשפט אחד, על גבי שלט מאוחר, שגם מעיד על השחתת האנדרטה המקורית בידי ניאו-נאצים ועל כך שהמונומנט הנוכחי אינו אלא שחזור.

אתר זה לא שימש אף פעם מקום לקיום עצרות או טקסים. הסיבה לכך ברורה: האנדרטה הוקמה על מדרכה לצד עורק תחבורה ראשי, מה שאינו מאפשר התכנסויות ציבוריות.


ג. 'החורשה'
על הקמת אתר זיכרון זה, שנמצא גם הוא במסוף אלט מואביט, הוחלט רק ב-2016, יותר מ-25 שנים לאחר איחוד העיר. יש בו ארבע יחידות שמצטרפות למכלול הנצחה אחד:
1. 'דרך המגורשים' – זו הדרך המקורית שבה צעדו המגורשים, והיא מרוצפת באבנים קטנות בהן רוצף הרחוב באותן שנים. הדרך מחברת את רחוב קיטצוב (הקטע האחרון של מסלול המגורשים) עד לרציפים.
2. שרידי רציף מס' 69 וקטע הפסים שלידו – קטע אחד הוא שימור של הרציף המקורי, ואילו הקטע השני הוא חדש. שלושה רציפים הועמדו על ידי הרייכסבאן לרשות האס. אס., שאנשיו היו אחראים למבצע: רציף 69 (שממנו יצאו מרבית המשלוחים), 81 ו-82. בעת הקמת האנדרטה נחשפו קטע מקורי של רציף 69 והמסילה, שהוארכה בקטע נוסף.
3. 'החורשה' (Hain)  עצי אורן ירוקי-עד נשתלו ברחבה טבעית קטנה שגובלת בפסי רציף 69 וברחוב הלן אפשטיין, שמתחתיו קבורים רציפים 81 ו-82. 



4. לוחות תיעוד והסבר מפלדה  לוחות מתכת הוצבו במפגש רחוב קיטצוב ודרך המגורשים, בסופה של הדרך ליד רציפים 81 ו-82, וכן בפאתי החורשה. על הלוחות נחקקו הסברים ומפות (כולל מפת מסלול המגורשים ברחובות העיר, מבית הכנסת ועד למסוף).

ד. רציף 17
הרציף שבתחנת גרונוואלד בנוי בתחום מסוף המטענים. על הרציף משטחי ברזל חלולים ולאורכם חקוקים המשלוחים ויעדם. בקצה הרציף לוחות אבן ומקום מיועד להתכנסות. על קיר התמך החיצוני של הרציף, הפונה אל הרחוב, חקוקות דמויות חלולות של מגורשים (מוטיב ה'חלל', ה'ריק', ה'אין' – מופיע במרבית האנדרטאות).

פסי ההנצחה ברציף 17, בשוליהם תיעוד המשלוחים (ויקיפדיה)
צילום: מנחם רוזנברג

ה. תחנת אנהאלט

FHXB Museum

מתחנה זו, ברובע קרויצברג (סמוך מאוד לאזור מִיטֶה), יצאו הרכבות לדרום ובהם גם המשלוחים  לטרייזנשטט. כ-9,600 מגורשים נשלחו מכאן ב'טרנספורט הזקנים' (Alterstransporte) ל'חיי השלווה בחסות הרייך השלישי'. רק לוח הנצחה יחיד מזכיר זאת. בניגוד למשלוחים 'הרגילים' משתי התחנות האחרות, המשלוחים מתחנה זו היו קטנים ובקרונות נוסעים, לכאורה חלק מקווי הרכבת הסדירים לדרום.

לוח ההנצחה הוצב ביום השואה הבינלאומי, ב-27 בינואר 2008. השלט נמצא מחוץ למבואת התחנה, בכיכר אסקאניה (Askanischer Platz), וכותרתו הדו-לשונית (גרמנית ואנגלית): 'לזכר המשלוחים לטרייזנשטט'. בצד הגרמני מפורטים בהרחבה 116 המשלוחים שיצאו מתחנה זו.


*

סוגית ההנצחה ושימור הזכרון בגוש המזרחי לשעבר בעייתית וידועה; אך גם במה שהיה מערב גרמניה נשאר נושא זה מורכב ביותר. השנים הראשונות לאחר המלחמה  שנות הישרדותה הכלכלית של ברלין המנותקת, 'המלחמה הקרה' ונוכחותו בחיים של דור האבות שהשתתף במלחמה  לא אפשרו תרבות הנצחה וזיכרון ראויים לשמם וההתעלמות הרשמית הייתה כמעט מוחלטת. לכך יש להוסיף גם את חולשתה של הקהילה היהודית ששרדה בברלין. ההכרה בחשיבות ההנצחה, הן לשמה הן כסוג של הודאה באשמה וכפרה, הייתה בעיקרה נחלתם של גופים כנסייתיים או קבוצות אידאולוגיות כמו קומוניסטים לשעבר או מתנגדי משטר. רק ב-1987 הצטרפו גם פוליטיקאים למאבק על הזיכרון והחלטות הסנט של מערב ברלין (מועצת העיר ומועצת המדינה) על הקמת אנדרטאות הן שהביאו לראשיתו של תהליך ההנצחה והרחבתו.
____________________________

שאול כוכבי הוא חבר קיבוץ הזורע שעוסק בשימור הזיכרון

בעלי התוספות

פרופסור מנחם בן ששון מוסיף:
יוזמה חדשה יחסית: מול תחנת האוטובוסים של רציף 17, ממש במורד הרציף ומול הכניסה לאס-באהן של גרונוואלד, הקימו תחנת ספרים שכותרתה העברית היא 'לקרוא ולהבין'. הספרים שנמצאים שם עוסקים בענייני שואה ויהדות והמבקרים במקום יכולים לקרוא, לשאול ולהביא ספרים נוספים.

5 תגובות:

  1. ההיסטוריה שייכת לאלו שכותבים אותה או משכתבים אותה או יוצרים בהשראתה.

    השבמחק
  2. רשימה יפה זו עניינה בעיקר תחנות הרכבת.ישנם אתרי זיכרון נוספים בעיר ברלין שכלל לא הוזכרו או צוינו.למשל:אנדרטת הנשים באזור הקשה,מרחק לא גדול מבניין העירייה,וכן אתרים אחרים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה לד"ר יואל רפל על התגובה ועל המחמאה.‏ המאמר עסק באתרי ההנצחה המרכזיים של גירוש יהודי ברלין ואינו ‏קורפוס ההנצחה הכללי.‏ הדוגמה שהבאת מנציחה את מאבקן ללא חת של הנשים, שאף הצליח, ‏ולא את עצם הגירוש שלא היה.‏
      ובאשר להוספה של פרופ' מנחם בן ששון: ברחבי ברלין אכן מתרבים שלטים כמו זה שליד תחנת האוּ-באן ויטנברג. ‏שלטים המאזכרים יעדי שילוח. אין אלה אתרי הנצחה או מונומנטים של ‏זכרון, אך אני רואה בהם חשיבות רבה לענין שימור הזכרון, ממש כפי ש'אבני הנגף' ‏הפזורים למאותיהם [ואולי כבר באלפיהם] ברחבי העיר מהווים תזכורת ‏יום-יומית, צנועה ובולטת כאחת.‏ תחנת 'לקרוא ולהבין' היא רעיון נהדר ותודה על התוספת.‏

      מחק
  3. " רבים מחברי קיבוץ הזורע, שבו אני חבר, הגיעו כחלוצים מגרמניה. הם ניסו להיחלץ לעזרת חברים והורים שנלכדו שם בימי המלחמה, אך יכולתם הכספית הייתה דלה. הוסכם שתיערך הגרלה, והגרלה זו חרצה גורלות, פשוטו כמשמעו: מי לחיים ומי למוות איום".
    ראוי להזכיר בהקשר זה את סרטו המרתק של יונתן ניר (יליד קיבוץ הזורע) "הסיפור הנעלם - הסיפור של וילפריד ישראל". הסרט עוסק בין היתר בשאלה מה ואיך אנחנו זוכרים ומזכיר במפורש ובמתועד את ראשוני הזורע וההגרלה הנ"ל.

    השבמחק
  4. תודה על הרשימה המעניינת (במיוחד למי שאינו מכיר את ברלין, כמוני, למשל).
    הסרט על וילפירד ישראל נוגע ללב, חשוב מאוד ובעיקר מעורר מחשבות - איך כל אחד ואחת מאיתנו היה נוהג בככל ולא רק בהגרלות הללו.
    המוזיאון בקיבוץ גם הוא מוסיף לרשמי הסרט על דמות ייחודית ומעוררת סקרנות.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.