אנדרטה לזכרו של ש"י עגנון בבאד-הומבורג (צילום: Karsten Ratzke; ויקימדיה) |
מאת יוסף סאקס
במלאת מאה שנה לשריפת ביתו של עגנון בבאד-הומבורג
ובמלאת 137 שנים להולדתו
א. השריפה הראשונה: באד-הומבורג, 1924
'כל היום אני רואה גוילים נשרפים ואותיות פורחות וגם בלילה לא ישכב לבי', כך כתב ש"י עגנון לפני מאה שנה, אחרי שריפת ביתו בבאד-הומבורג שבגרמניה (ש״י עגנון–ש״ז שוקן, שוקן, 2003, מכתב 163). ביטוי מחריד זה, שאותו שאל עגנון מהתיאור התלמודי על הוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון, שנשרף על ידי הרומאים כשהוא כרוך בספר תורה (עבודה זרה, יח ע"א), מצביע על עוצמת הרגשות שבה תפס את הטרגדיה הפרטית שפקדה אותו, אף שבאותו אירוע לא נפגעו אנשים אלא רק רכוש.
השריפה פרצה אור לג' בסיון תרפ"ד, בלילה שבין 4 ל-5 ביוני 1924 (ראו במאמרי שפורסם זה לא מכבר בעיתון הארץ, 31 במאי 2024). 42 שנים אחר כך, בנאומו המפורסם בשטוקהולם, בטקס הענקת פרס נובל, התייחס עגנון שוב לשריפה. הוא סיפר בהתרגשות הנפש כי מעבר לכתבי היד של שני ספרים שהיו כמעט גמורים, עלו באש 'ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי'.
חשיבות הספר כאובייקט והכתיבה כמעשה פסאודו-מאגי הם סמלים מרכזיים ביצירת עגנון ולפיכך רק טבעי הוא שבכתביו תחזורנה ותעלינה שאלות מטה-ספרותיות כמו כיצד יכולים הכתיבה והספרים כסוכני זיכרון, להציל את העבר מכלייה ומאובדן. בספרו עיר ומלואה ביקש עגנון לשחזר במילים את עיירת הולדתו האהובה בוצ'אץ' ואת החיים היהודיים שאבדו בה. אולם מה עלה בגורלם של סיפורים שנשכחו, נשמדו, נשרפו או אבדו? האם יכולים גם הגווילין שנשרפו לזכות בחיי נצח (ראו למשל בסיפוריו 'ספר שאבד', 'עד עולם', 'הסימן' או 'לפי הצער השכר').
וילה אימפריאל: ביתו של עגנון בבאד-הומבורג לפני השריפה (באדיבות: Bad Hamburg City Archives) |
הבית הבוער יום אחרי השריפה. צולם ביום ה', ג' בסיוון תרפ"ד (5 ביוני 1924) |
אחרי השריפה נותרו עגנון, רעייתו אסתר ושני ילדיהם הקטנים כמעט בחוסר כל. רק בגדיהם שהיו על גופם ומעט רכוש שהצליחו להציל מהבית הבוער. אך זיכרון האובדן השתמר והותיר עקבות בסיפורים רבים של עגנון.
ב. השריפה השנייה: ניו יורק, 1966
מסיבות לא ברורות (מן הסתם קוצר היריעה של אותו גיליון), רק כשליש ממה שכתב עגנון התפרסם. עוד 27 פרקים נותרו בעיזבון והם ראו אור רק אחרי מותו במדור 'ענייני ספרים', בספרו מעצמי אל עצמי (שוקן, 1976, עמ' 378-351).
בפרק יט כתב עגנון מעט על ספרי היידיש שהיו בעיירה:
'ישנות גם חדשות', מעצמי אל עצמי, עמ' 364-363 |
אלכסנדר מרכס (1953-1878), אחיה של אסתר, רעייתו של עגנון, היה בוגר אוניברסיטת ברלין והסמינר לרבנים של הרב עזריאל הילדסהיימר שבעיר. במהלך לימודיו שם הושפע מהביבליוגרף הדגול מוריץ שטיינשניידר, והיה תלמידו (ואחר כך חתנו) של הרב דוד צבי הופמן. בשנת 1903 הצטרף מרכס לסגל בית המדרש לרבנים באמריקה, Jewish Theological Seminary (JTS), ושם כיהן כפרופסור להיסטוריה של עם ישראל.
מרכס פרסם ספרים רבים ומאמרים חשובים בתולדות הספר היהודי, אבל עיקר תהילתו הייתה על תפקידו כספרן הראשי של ה-JTS, שמשכנו היה (ועודנו) ברחוב ברודווי 3080 שבשכונת מורנינגסייד הייטס שבמנהטן, לא הרחק מאוניברסיטת קולומביה.
כשנשיא המוסד, שניאור זלמן (סולומון) שכטר, הציע למרכס את משרת הספרנות היו באוסף כ-5,000 ספרים ורק שלושה כתבי יד. עם סיום תפקידו, אחרי יובל שנים, היו על מדפי הספרייה ובארכיונים ששמרה למעלה מ-165,000 ספרים ו-9,000 כתבי יד, ובהם מן החשובים והנדירים בעולם. הספרייה לה הקדיש מרכס את חייו נחשבת עד היום לאחת הטובות בעולם מדעי היהדות.
הרב פרופסור אלכסנדר מרכס (ויקיפדיה) |
בבוקר
ה-18 באפריל 1966 התלקחה דליקה במגדל המפואר של ספריית בית המדרש לרבנים בברודווי פינת רחוב 122 מערב. תסריט הבלהות התגשם, שכן הבניין היה מועד לפורענות. הקומות הצרות, הנגישות הלא נוחה לכניסה וגרם המדרגות הבודד הקשו על מכבי האש בעבודתם. הספרייה
הייתה למאכולת אש ובערה כל אותו היום עד שכוחות הכיבוי הצליחו להשתלט עליה לעת ערב. רבים מן הספרים
שניצלו מן האש נהרסו מכמויות המים הרבות שהתיזו הכבאים. יהודים רבים מניו יורק ומשכונות רבות אחרות הגיעו כדי לעזור בייבוש הספרים הרטובים והניחו שכבות של מגבות נייר בין הדפים. מתנדבים רבים הגיעו מקרב תלמידי הישיבה יוניברסיטי וכן מישיבות אורתודוקסיות אחרות. בימים
כתיקונם רגליהם לא היו דורכות בספינת הדגל של התנועה הקונסרבטיבית, אבל הפעם חשו כי כאשר נשרפים ספרי קודש בני מאות שנים הרי זו עת לעשות לה'.
השריפה במגדל הספרייה של JTS (עמוד השער של מגזין ארגון מכבי האש בניו יורק, גיליון 17,2, 1966; FSP) |
ג. ספר מינקת רבקה
מה טיבו של ספר מינקת רבקה (על פי הפסוק 'וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה', בראשית לה 8), שניצל מן האש פעמיים ובשתי יבשות שונות?
רבקה בת מאיר טִיקְטִינֶר, שהלכה לעולמה בפראג בכ"ה בניסן שס"ה (1605), הייתה דרשנית, משוררת וסופרת ביידיש. ככל הידוע היא האישה היהודיה הראשונה שכתבה ספר שלם.
מצבתה של רבקה טיקטינר בפראג (צילום: משה אורנשטיין; ויקימדיה) |
ספרה מינקת רבקה פורסם רק לאחר מותה, לראשונה בפראג (1609) ולאחר מכן בקרקוב (1618). הספר עצמו נכתב כנראה בשנות השמונים או התשעים של המאה ה-16. היום קיים רק עותק בודד של כל אחת משתי המהדורות הראשונות. דפוס פראג שמור באוניברסיטת ארלינגן-נורמבורג במדינת בוואריה (באתר הספרייה ניתן לצפות בסריקה דיגיטלית של מהדורה זו), ואילו העותק היחיד של דפוס קרקוב הוחזק ברשותו של עגנון – אם כי לא ידוע לנו היכן, מתי וכיצד השיגו.
'הקדמת הרבנית', למהדורה הראשונה של 'מינקת רבקה', פראג 1609 (FAU) |
כאמור, הספר נכתב ביידיש ישנה ותרגום לעברית ראה אור בשנות התשעים על ידי חוקר הספרות הרבנית מאיר וונדר (שהלך לעולמו לאחרונה) בכרך עתרת רבקה, מלווה בצילום המקור (המכון להנצחת יהודי גליציה, 1992), וזכה גם למהדורה אנגלית, Meneket Rivkah (JPS, 2009).
הספר מינקת רבקה שייך לסוגת ספרות המוסר ובמקורו נועד לנשים נשואות, אולם סביר להניח שנקרא גם על ידי גברים, במיוחד 'עמי ארצות' שכישורי האורינות שלהם ושל נשותיהם הוגבלו לספרי קודש 'קלים' ביידיש. המקורות שהמחברת הביאה מעידים על השכלתה היהודית הרחבה, על בקיאותה במדרשים, בפרקי אבות ובספרי מוסר. היא מתמקדת בהתנהגות הרצויה של האישה כלפי בעלה, בהנחיות ליחסים עם הוריה ועם הורי בעלה, ובחינוך ילדיה ליראת שמים. המחברת מזהירה את קוראותיה להתרחק מרכילות ולשון הרע, מאמונות טפלות וממעשי כישוף. בנוסף, היא כותבת על הלכות נידה ועל 'חכמת הגוף', דהיינו כללי בריאות ותזונה.
ברוח עולמה של המחברת נשאל האם יש לספרה הנדיר, שעותק ממנו היה ברשותו של עגנון, סגולה מיוחדת שהגנה עליו לאורך מאות שנים והצילה אותו לא מתבערה אחת אלא משתיים? והתשובה היא כן!
כשביקרתי לאחרונה (מאי 2024) בספריית ה-JTS בניו יורק זכיתי להחזיק עותק זה במו ידיי, ובהמשך התעמקתי בגלגוליו.
בדו"ח שפרסמה הספרייה בתחילת שנת הלימודים 1926-1925 בישר הספרן הראשי אלכסנדר מרכס על כך שעותק של מינקת רבקה מדפוס קרקוב 1618 (בטעות נכתב 1619) התקבל לאוצר
הספרים הנדירים:
Alexander Marx, JTS Register (Academic Year 1925-26), p. 136 |
מרכס לא מצא לנכון לציין שעותק זה הגיע לספרייה מגיסו, ש"י עגנון, אבל כן כתב שהספר התקבל וקוטלג כבר בנובמבר 1924, תאריך העולה בקנה אחד עם השריפה בבאד-הומבורג שהייתה בראשית חודש יוני של אותה שנה. אחרי השריפה שהו בני משפחתו של עגנון עם רכושם שניצל בקניגסברג, בביתו של גיאורג (שמשון) מרכס, אביהם של אסתר ואלכסנדר. ידוע לנו שאלכסנדר ביקר את המשפחה בגרמניה באותה תקופה (אסתרליין יקירתי, שוקן, 2000, מכתבים 19, 21), אבל מתברר שכאשר כתב עגנון ב-1968, 'נתתי את הספר לגיסי', הוא לא דייק.
במכתב לרעייתו אסתר מיום 25 בספטמבר 1924, אנו
קוראים:
אסתרליין יקירתי, עמ' 39, מכתב 21 |
ככל הנראה, מרכס לא קיבל את מינקת רבקה כמתנה אלא קנה אותו מגיסו בתקציב שעמד לרשותו כספרן (לולא כן ניתן לשער שהספר היה נקנה על ידי שוקן). השמטת שמו של עגנון מן הקטלוג מעידה אף היא כי הסופר העברי לא תרם אותו (שכן הנוהג בדו"חות אלה היה לציין את שמות התורמים), לצד העובדה שמרכס דיווח עליו ברשימת הספרים שנרכשו ולא ברשימת הספרים שנתרמו.
במכתב לפטרונו ש"ז שוקן (מס' 163, לעיל), שנכתב כמה שבועות אחרי האסון, הודיע לו עגנון:
בתוך הספרים שניצלו מן הדליקה מצאתי כמה וכמה ספרים בעברי טייטש [יידיש], והיות שאין אני רוצה לאצור ספרים שאין לי צורך בהם דוקא לעבודתי על כן שלחתי אותם לך למנה. קבל נא אותם ממני ברצון, מנחת עני.
ברור שמינקת רבקה לא נכלל בארגז הספרים למסירה, שכן עגנון ידע היטב את ערכו התרבותי והכספי. עגנון, שאיבד כמעט את כל רכושו בשריפה, נאלץ למכור מה שנותר בידיו, אך אין ספק שהתקשה להיפרד מספר כה נדיר.
כשנתיים מאוחר יותר חזר ותיאר את תחושתו של אדם ששריפה כילתה את רכושו:
די לי שהיתה לי פת חרבה. אמנם בגדים חדשים לבשתי, מאחר שכל בגדי נשרפו באש. כשבאתי לבית המדרש וחבשתי את תפילי ... נתאנחו [חבריי] ואמרו אוי לו לזה שנשרף ביתו, ואפילו קורת גג אין לו לראשו. אל תראוהו שהוא לבוש חדשים, כל בגדיו נשרפו, אפילו תפיליו נשרפו, לפיכך חובש הוא תפילין חדשות ('שני זוגות', אלו ואלו, שוקן, 1959, עמ' רנה).
העמוד האחרון של מינקת רבקה, קרקוב 1618 (באדיבות ספריית בית המדרש ללימודי יהדות [Jewish Theological Seminary], SHF 1882:2 RB 5715) |
הספר מינקת רבקה כמעט ונכחד מן העולם ושם המחברת נשכח. מאז נדפס הספר, ובמשך מאות שנים, הוא אוזכר פעמים ספורות ולא זכה להתייחסות, עד שגאל אותו פרופ' חנא שמרוק מן השכחה ופרסם מחקר מפורט על הספר והסופרת ('הסופרת היהודית הראשונה בפולין: רבקה בת מאיר טיקטינר וחיבוריה', גלעד, ד-ה, 1978, עמ' 23-13). גם אחר כך רק מעטים עסקו בספר, ועד כה לא ידענו שהאוד המוצל מאש (פעמיים) הגיע אלינו בשרשרת ארוכה שעגנון עמד באחת מקצותיה.
העותק השמור ב-JTS נושא עמו צלקות וכוויות שהיו מנת חלקו במסעו הארוך. הספר עבר תהליכי שיקום ונכרך מחדש (בקטלוג לא צוין תאריך). כשעגנון תיאר את העותק שבידיו כ'טופס חסר' הוא התכוון לכך שפרק ב' (מלבד העמוד הראשון) וחצי מפרק ג' חסרים (מתוך שבעה פרקי הספר), ובמקומם שובצו תשעה עמודים של פרקי אבות בתרגום ליידיש (מהדורת קרקוב, 1617). הכריכה המקורית (או לפחות הכריכה שהיתה ב-1924) כנראה נשרפה מבחוץ, ומי ששיקם את הספר שמר את הדף שהודבק בחלק הפנימי של הכריכה המקורית. ידוע שכורכים נהגו להשתמש בדפים בלויים מספרים שנתפרקו כדי להדביק את דף החיבור (endpaper) לקרטון או ללוחות העץ של הכריכה.
תופעה זו, המכונה 'הגניזה האירופית', ידועה היטב לחוקרי הספר העברי ובדור האחרון נמצאו בזכותה מציאות רבות. אותם שצפו בסרט 'הערת שוליים' זוכרים מן הסתם איך גילתה אחת הדמויות נוסח אבוד של התלמוד הירושלמי בתוך כריכת ספר נוצרי בארכיון הוותיקן. הפעם, להפתעתנו, קרה ההיפך: בתוך ספר הכתוב יידיש התגלה כתב יד לא-יהודי!
ואכן, מאחורי כריכת מינקת רבקה, גילינו טקסט בלטינית, כולו שחור וחרוך מבחוץ וקריא וברור מבפנים (ניתן לשחזר את הכיוונים כלפי חוץ וכלפי פנים על פי קיפולי הדף).
הכריכה הפנימית של 'מינקת רבקה'. סימני השריפה ניכרים בה היטב (באדיבות ספריית בית המדרש ללימודי יהדות [Jewish Theological Seminary], SHF 1882:2 RB 5715) |
לאחר חקירה ודרישה גיליתי שהדף השרוף נלקח מכתב יד (תאריכו אינו ידוע) של השיר 'על טבע היקום' (De rerum Natura), ספר XXII, מאת המשורר הרומי לוקרטיוס, אשר חי בערך בשנים 55-99 לפנה"ס. שיר ארוך זה, בן כ-7,400 הקסמטרים דקטיליים, מציג בפני קוראיו את עקרונות הפילוסופיה האפיקוראית. בצירוף מקרים מעניין גם הוא כמעט אבד ונשכח בימי הביניים, אבל אוהדיו ומעריציו של המחבר החזירוהו לתודעת אנשי הרנסנס.
בספרו ,The Swerve ההיסטוריון של התרבות והספרות, סטיבן גרינבלט מאוניברסיטת הרווארד, מספר על פּוֹג'יוֹ ברצ'וליני, שליח האפיפיור ואספן ספרים אובססיבי, שאיתר בשנת 1417 את העותק האחרון של 'על טבע היקום' במנזר גרמני וכך הצילו מכיליון. לטענתו של גרינבלט, הודות להפצתו של השיר מגוון רעיונות חשובים ומשפיעים שהובלעו בו הביאו לפריחת הרנסנס והופנמו בעידן המודרני. ספרו הנפלא של גרינבלט תורגם גם לעברית ונדפס ב-2017 בהוצאת מאגנס בכותרת התפנית: הולדת המודרניות.
לוקרטיוס הכחיש בין השאר את עמדתו של הפילוסוף היווני הרקליטוס (המאה החמישית לפנה"ס), ש'האש היא המקור לכל נוצר'. כמה מתאים אפוא שדף מתוך ספרו 'על טבע היקום' היה זה שהגן על מינקת רבקה, ובכך הוכיח כביכול שבין אם היא המקור לכל נברא ובין אם לא, האש איננה בהכרח סופו של הכל.
כשמרטין בובר בישר לפרנץ רוזנצווייג על אסון השריפה אצל עגנון ועל גורלה המר של עבודתם המשותפת בכינוס סיפורי החסידים ('קורפוס חסידיקום'), ניחם אותו רוזנצוויג:
ספרים וכתבי יד אינם בבחינת 'ממון' בעלמא, אבל אם 'גוף' הם, הרי לפחות אבר שיש לו תמורה ... לא, רק המוות מוחק, האש איננה מוחקת (מ"מ בובר, חילופי אגרות, ב, מוסד ביאליק, 1990, מכתב 151).
מאה שנה אחרי שריפת ביתו של עגנון, אנו משתאים נוכח האירוניה של ההיסטוריה. צאו וראו עד כמה יצירותיהם של שלושה סופרים גדולים – בלטינית, ביידיש ובעברית – לא נמחו ולא נמחקו, על אף שכחת הדורות ועל אף בעירת הלהבות.
______________________________________________
הרב יוסף (ג'פרי) סאקס הוא מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים saks@agnonhouse.org.il
תודה לאנדרו כץ ולפרופ' מרדכי שוורץ מספריית JTS, ולד"ר אורית מיטל, מנהלת בית עגנון, על עזרתם ונדיבותם. שאלותיו של מר קורט לביאנט הן שהביאוני לחפש את עקבות מינקת רבקה בכתבי עגנון.
רשומה נפלאה ומחכימה, שנחמה גדולה בכנפיה. רוב תודות ויישר כוח!
השבמחקמרתק ותודה מקרב 💗 לכותב
השבמחקתודה ליוסף סאקס על התחקיר היפה. רציתי לציין כי סיפורו של פוג'יו ברצ'לוני וגילוי כתב היד של השיר 'על טבע היקום' מאת לוקרטיוס, התפרסם לאחרונה שנית בהוצאת שוקן, בספרו מאיר העיניים של רוס קינג (שתורגם לעברית), 'מוכר הספרים מפירנצה: וספסיאנו דה ביסטיצ'י וכתבי היד המאוירים של הרנסנס'.
השבמחקרשימתו המושקעת והמעניינת של ג׳פרי סקס הזכירה לי את האמרה הלטינית . ״ לספרים גורלות משלהם״ Habent sua fata libelli או ״כל ספר וגורלו״.
השבמחקפעם ביקרתי בבית עגנון ועמדתי מול הארונית מלאת הספרים שקיבל מסופרים שונים - כל סופר שכיבד את עצמו, מלאה גולדברג ועד עמוס עוז המוקדם, שלחו את ספרם לסופר הנכבד בצירוף הקדשה.. באצבעות עדינות הרמתי את כריכת ספרו של יונתן רטוש, שתפש את עיני, ההקדשה אמרה - 'ליהודי גדול , מכנעני קטן..'
השבמחקhttps://onegshabbat.blogspot.com/2012/01/blog-post_05.html
מחקסליחה טעות שלי, מאהרון אמיר אכן (אבל הכנענים הם אותם כנענים
מחקמאמרו המרתק של ג'וסף סאקס הוא בבחינת פרק אחרון, מפתיע ורב-תהפוכות, בסאגה נמשכת בכתבי עגנון על ספרים וספריות שרופות, להם ייחדתי את ספרי 'מחשבות על עגנון, כרך ג') שראה אור לפני כחודשיים. בפרק 'שריפה כחורבן שבטי וכגניזה משפחתית' (עמ' 35 ואילך) הצבעתי על כך כי שריפת ספרים מקבלת אצל עגנון מובן מטא-פרסונאלי מעין גזירת גורל שנגזרה עוד טרם לידתו. בספרו 'קורות בתינו' (נוסח ראשון) נעץ את ראשית היוחסין של משפחתו בדמותו של פייטן מהמאה העשירית, מר ריבי צדקיה, ששרף את פיוט העקדה שכתב - מעשה שעליו מספר עגנון בסיפורו 'לפי הצער השכר'. אולם מעבר לבדיון הספרותי שבסיפור זה התייחס עגנון בגלוי וברמז לאירוע היסטורי שאירע טרם לידתו בעת שפרצה שריפת ענק בשנת תרכ"ד ( 1865) בעיר הולדתו בוטשאטש ואשר בה כלו באש כל ספריותיה הגדולות של העיר. אסון זה שפקד את אחד האוספים הגדולים והחשובים של העולם הספרייתי-היהודי במזרח אירופה בעת החדשה משתקף גם בעיתונות העברית של אותו זמן. בכתבה נרחבת מאת בעריש שטערן בעיתון המגיד (30 באוגוסט 1865) תיאר הכותב את תכולתן של הספריות הללו, ששריפתן הותירה את העיר ללא כל אוסף ספרייתי לקריאה וללימוד. לתיקון הנזק הנורא הזה התגייס סבו של עגנון ר'יהודה פארב בכך שנסע ללמברג באותה שנה וקנה מאת המדפיס הידוע ר' יצחק אברהם מענקיש עשרה עותקים של מהדורת הש"ס המפוארת החדשה שהדפיס זה עתה והביאה לבוטשאטש. מעשה זה הוא היסוד לסיפור 'ש"ס של בית זקני ז"ל'. אסון שריפתם של כתבים וספרים הוא אפוא חלק מ'המיתולוגיה' המשפחתית של עגנון, ועגנון הופך והופך בפרקיה וקורא בה גם מידה מסוימת של הכרח וגם מידה מבעיתה של גזירת גורל בלתי נפסקת, שהרי גזירה זו פקדה אותו גם בימי מלחמת העולם הראשונה כשנשרפו כתביו המוקדמים בבית הוריו, וגם לאחר אסון באד-הומבורג כשספרייתו הייתה לבז בידי פורעים בשכונת תלפיות. עם זאת שריפתן של ספריות, התכלותם של ספרים ואבדנם של כתבי יד, 'טיפח' מסורת מיוחדת של שינונם בעל-פה כלומר למדנות מופלגת כמו זו שעגנון רומז אליה בקורות בתינו כשהוא רומז לדמותו המופתית של רבי שמואל מפליזא, מבעלי התוספות, שנאלץ לפסוק הלכה בלא שיהיו לו ספרים לאחר שריפת כרכי התלמוד בפריס (1242).
השבמחקאני מנסה לעמוד במקומם של כל מי שעזר להציל ספר יהודי מההרס הדדול שארע בבניין הייוא בקהילת בואנוס איירס, בשנת 1994. הסרטונים המראים את הצלת הספר היהודי, רבים מהספרים הובאו מאירופה וקוטלגו בספריית היווא. קהל רב, צעירים ומבוגרים, ניצבו בשרשרת אדם, כדי חהעביר בזהירות דפים, כריכות וספרים שרופים ולהצילם. עד היום זכרונות הצלת הספרים מונצחים בשיחות, בהרצאות, בסרטים....וזה נותן את התחושה של עבודת קודש, תרתי משמע, של הצלת הספר היהודי.
מחקלתחושתי - סיפור ההרס והבנייה הוא חלק מהמיתולוגויה (העצמית?) של עגנון, שנהג להציג את תאריך לידתו כ-ט' באב, אגב, למרות שנולד ביום אחר בחודש זה.. לשריפת הספרים והמיתולוגיה שלה היה חלק בעלייתו השניה לארץ, לאחר ש'נתקע' בגרמניה למעלה מעשור, עם עזיבתו לאחר עלייתו הראשונה,,
השבמחקל'סימן' משמיים זה היה חלק בדחיפתו לשוב אל הארץ, הצרה והמעיקה, אליה נמשך אך גם נדחה, כמו רבים וטובים מאז ועד היום,,
זו גם העילה לבניית ביתו ה'מבוצר' בתלפיות, כולל כספת לכתבים נגד שריפות, וממבצרו זה המשיך לשיר את שירת הלויים המשקיפים אל הקודש העזוב, כפי שאמר בנאום הנובל שלו,,
*לי זה מזכיר גם את סיפורו של ביאליק, שעלה, עם היסוסיו הרבים, עד שנבנה לו בית דרכו היה יכול להתבונן מקרוב/מרחוק על המתרחש, ובבחינת המתמיד הבודד היה שוקד, בעל כורחו לעיתים, על שימור מכמני הספרות ההולכים ומשתכחים..חורבן ובנייה אמרנו?..
כל כך מאיר עיניים ויפה. אין לנו עניין שלא צריך להודות עליו משנגאל בעונ"ש.
השבמחקהאנדרטה שבתמונה המצורפת למאמר על ספרייתו של עגנון הוצבה בשנת 1993 בפארק הסמוך למקום שבו עמד ביתו של עגנון בבאד הומבורג, פארק גדול וחשוב הנקרא "קורפארק"
השבמחקעל המצבה יש קטע מנאומו של עגנון בעת שקבל פרס נובל, הקטע שבו הוא מזכיר את מגוריו בבאד הומבורג ואת הספריה שנשרפה. הקטע הנ"ל מובא במצבה בעברית ובתרגום לגרמנית שנעשה לצורך זה ע"י טוביה ריבנר.
לפני כחמש עשרה שנה קראה עיריית באד הומבורג את המשעול החוצה את הפארק מן הכניסה שליד ביתו של עגנון והעובר סמוך לאנדרטה וממשיך הלאה בשמו של עגנון. כנהוג בשלטים כאלה מצורף לשלט גם הסבר על אודות עגנון. במעמד קריאת שם הרחוב נכח נכדו של עגנון הפרופ' אמוץ עגנון.
עיריית באד בקשה בסמוך למועד קריאת הדרך בשם עגנון גם לייסד אירוע שנתי במסגרתו תנתן הרצאה ע"ש עגנון. אירוע אחד התקיים זמן מה לאחר מכן וכלל הרצאה של אנה בירקנהאואר אך זה לא נמשך.
התרשמתי מאד מהפרטים על שריפת בית עגנון. עבדתי בבאד הומבורג 10 שנים ברחוב של הבית ושמעתי שם את הסיפור מספרנית העיריה. היא סיפרה בגאווה שבן העיר שלה עגנון קיבל פרס נובל ולכן זכה להנצחה באנדרטה לזכרו
השבמחקפה ראוי לציין לציבור, כי עם כל הכבוד, עגנון חלק את פרס הנובל שלו עם נלי זק"ש, המשוררת היהודיה בעלת הנטיות המסטיות, נאמר כך.. זה היה מקרה נדיר שבו פרס נובל לספרות נחלק בין שניים בעת ובעונה אחת.. מבחינה היסטורית נראה לי כי האקדמיה השוודית רצתה להביע הערכה לשתי ספרויות 'יהודיות' אולם בעלות ערך 'אוניברסלי' - זו הארצישראלית והעברית, שמטבע הדברים קרובה לליבנו, אך גם זו היהודית ה'קוסמופוליטית', נוסח נלי זק'ש או פאול צלאן, המציינת את המשך חוויתו הקיומית של היהודי שאינו ארצישראלי בהכרח..!
השבמחקתודה על כתבה מרתקת! ותודה לך דוד, בעל העונ"ש שהארת את עינינו. ובשולי הדברים, קשה לי לקרוא על האובדן הגדול של עגנון בשריפה מבלי לחשוב על כל אובדנם של חברי הקיבוצים שביתם נשרף, בשמחת תורה תשפ"ד. בניהם היו בתים שעל קירותיהם התנוססו יצירות אומנות, ספריות עשירות וכמובן אלבומים וחפצים בעלי ערך אישי נוסטלגי והכל עלה השמיימה בשרפה הנוראה.
השבמחקכן, גם עזה נשרפה, ופה אפילו האותיות לא פורחות באויר
השבמחקועל כך אמר כבר הנביא עמוס בנבואתו האלמותית: "ושלחתי אש בחומת עזה, ואכלה ארמנתיה"
מחקhttps://www.haaretz.co.il/opinions/2016-12-05/ty-article-opinion/.premium/0000017f-f007-dc28-a17f-fc3757520000
השבמחקבהקשר הזה אני ממליץ לקרוא את דבריו של אמוץ עגנון, הנכד שהוזכר ברשימה, על המורכבות של חתימת סבו על מנשר התנועה למען ארץ ישראל השלימה, לאחר 67'..הנכד נשוי אגב לדפנה גולן..עגנון כמו רבים וטובים דבק לעיתים בנאראטיב היהודי ולעיתים מתוך תקווה שהבעיה הערבית תיעלם, איכשהו, אם חיצונית ואם 'תיבלע' בתוכנו..את קשיי בניית ביתו למרות התקפות הערבים יש לראות כמובן במשלו הידוע, מאויב לאוהב..
"הנרטיב היהודי", כפי שאתה קורא לו (בשמץ של זלזול?) אינו אלא החזון הציוני מדורי דורות. מ"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" של גולי בבל, ועד "ציון הלוא תשאלי" של יהודה הלוי, ועד "אם אשכחך" של הרצל בקונגרס, דרך כל החתנים הנושאים ברמה שבועה זו בחופתם. רק מכוחו הגענו לכאן, ורק אם נשמר אותו לא כ"נרטיב" אלא כאמת היסטורית מוצקה ומבוססת, בלי גמגומים ובלי טשטושים, אל מול השקרים והכזבים של אויבינו, יסכימו ילדינו לחרף נפשם למען המדינה ושגשוגה.
השבמחקמה המצאת?
השבמחקצריך להיות לאומן מהסוג הדתי-לאומי הנפוץ כדי להיות פטריוט? ציוני? חלוצי? מקריב? - טעית
שאלתי את אבא שלי, יליד ניו יורק 1951, האם היה פעם בספריית ה-JTS ? והאם הוא זוכר את השריפה ההיא?
השבמחקתשובתו: לא אני לא זוכר, ואכן אני אחד מן האורתודוקסים שלא דרכו רגליו במקום. אמנם ברבות הימים למדתי שהייתה חוכמה במוסד וגם חכמים גדולים. אבל במהלך לימודיי ב'ישיבה יוניברסיטי' (YU), בשנת 1970 או סביבה, הספרייה ע"ש גוטסמן של YU עברה ממקומה המקורי והישן לבניין חדיש ומרווח. התיאור על התנאים הירודים והמסוכנים של ספריית JTS (כולל גרם המדרגות הצר) ממש מזכירים לי את המצב העגום של הספרייה הישנה ב-YU. אני מתאר לעצמי שמה שאירע ב-JTS דרבן את המוסד להעביר את אוצרותיו למקום החדש.