מִשׁוּט בארץ: דוד לוי, חלום ושברו, כח צביקה, היו זמנים, שעת חסד

א. בית שאן, דוד לוי

צילום: איתמר לויתן

לא חלף חודש ממותו של דוד לוי (2 ביוני 2024) ו-4 ביולי הודיעה שרת התחבורה מירי רגב כי תחנת הרכבת בבית שאן תיקרא על שמו.

אני חושב שזו מחווה יפה ואפילו מתבקשת, אבל הזריזות הזו קצת לא מסתדרת עם חוסר התפקוד הכללי של הממשלה. בדרך כלל בנושאים כאלה דנות ועדות שונות ומשונות, סוחבות וסוחבות, ועוברות כמה שנים עד שבני משפחת המנוח זוכים לקצת נחת. 

אבל כשנזכרים מיהי שרת התחבורה, כל האורות ברמזור נדלקים בסדר הנכון...

ב. החלום ושברו

מאת טל סגל

את שרוליק, הצבר האולטימטיבי שיצר הקריקטוריסט דוש (2000-1921), אין צורך להציג. הוא הופיע לראשונה בשנת 1950 ומאפייניו המוכרים היו כובע טמבל, מכנסיים קצרים וסנדלים תנ"כיים. לימים עברה הדמות התאמות ושינויים.

חנדלה, המקבילה הפלסטינית שלו, פחות מוכרת לנו, למרות שכמעט בכל כפר או עיר ערבית הוא מופיע בגרפיטי, בדרך כלל עם מפת ארץ ישראל צבועה בצבעי דגל פלסטין. אביו-מולידו הוא הקריקטוריסט הפלסטיני נאג'י אל-עלי (1987-1938). הופעתו הראשונה של חנדלה הייתה בשנת 1969. אל-עלי עצמו נולד בכפר ליד צומת גולני ובגיל עשר גלה ללבנון. גיל עשר זהו הגיל של חנדלה בציורים. חנדלה מופיע יחף, בגדים קרועים, שיער מפוזר ומפנה את גבו אלינו עם ידיים משולבות מאחורי הגב. משמעות השם: פקועה מרה.

בסרט התיעודי הירדני-פלסטיני 'האייקון' (2007) אמר היוצר על יצירתו:

קורא יקר, הרשה לי להציג את עצמי לך. השם שלי: חנדלה, שמו של אבי: לא צריך לדעת, השם של אמא: 'הנכבה', ואחותי הקטנה: פאטמה. מידת הרגליים: אני לא יודע כי אני תמיד יחף. תאריך לידה: נולדתי ב-5 ביוני 67. הלאומיות שלי: אני לא פלסטיני, לא ירדני, לא כוויתי, לא לבנוני ולא מצרי, אני לא אף אחד... בקיצור, אין לי זהות, ואני לא מתכוון שתהיה לי אזרחות... אני רק בן אדם ערבי... (מצוטט בויקיפדיה)

נאג'י אל-עלי נרצח בלונדון בשנת 1987 וזהות המתנקשים לא נודעה עד היום, יש אומרים (נחשו מי?) כי הייתה זו הוראה של  יאסר עראפת, יש אומרים (נחשו מי) כי היו אלה סוכני המוסד.

לפני כעשור צייר יהונתן כיס-לב את חנדלה ושרוליק מחבקים אחד את השני. הציור הזה נמצא עד היום ברחוב הרב יצחק ידידיה פרנקל בשכונת פלורנטין.

שרוליק וחנדלה עם הפנים לעתיד, גרפיטי של יהונתן כיס-לב ברחוב פרנקל בתל אביב (ויקימדיה)

אמנים אחרים, דוגמת יובל כספי, עשו וריאציות לנושא. כאן למשל ניתן לראות את השניים, מחובקים, וחנדלה מסמן באצבעותיו את האות V כסמל לשלום. הציור, משנת 2020, נמצא בקרית המלאכה בתל אביב.

צילום: טל סגל

מדרך הטבע, טבח אוקטובר 2023 לא פסח גם על 'הידידות' המופלאה, וכגודל החלום גודל השברון.

במרחק לא רב מציורו הקודם, האופטימי, צייר כספי ציור חוצות נוסף. הפעם, בצבעים עזים. שרוליק אוחז בדגל ישראל, חנדלה עטוף בדגל פלסטין. מבט מקרוב מראה שחנדלה, בידו השמאלית, נעץ סכין בגבו של שרוליק. כתם דם גדול מכסה את חולצתו הכחולה, ורגליו מבוססות בדמו. בידו הימנית, אותה יד שבציור הקודם עשתה את סמל השלום, מחזיק חנדלה סכין קצבים גדולה ונוטפת דם.... 

צילום: טל סגל

ג. צביקה א', צביקה ב'

צילום: נעמי מורג

חובבי הזמר העברי הישן אולי זוכרים את 'שיר על צביקה', שירם העצוב של דידי מנוסי ויוחנן זראי, על שלושה חברים בפלמ"ח ושמם צביקה, ולפיכך כונו: צביקה א', צביקה ב', צביקה ג'.

על אותו עיקרון כתב פוצ'ו את ספרו חבורה שכזאת (1957): ארבעה פלמ"חניקים ששמם יוסף, וכדי שלא להתבלבל לכל אחד מהם היה כינוי חיבה שונה: יוסקה, יוסל'ה, יוסי-פס ויוסיניו. כולם כמובן שכנו באוהל אחד. 

צעירים יותר אולי יזכרו את קרבות החומוס המיתולוגיים באבו גוש: בין חומוס אבו שוקרי המקורי לבין חומוס אבו שוקרי המקורי מס' 1 – שתי חומוסיות ששכנו זו ליד זו (וצרכני החומוס לדורותיהם נהגו להבדיל בין 'הימני' לבין 'השמאלי'), שלא לדבר על הפילוג הגדול של סטקייות המעורב הירושלמי ברחוב אגריפס בין 'סימה' לבין 'סמי' שנפתח ממש ממול (ובינתיים כבר נסגר).

נחזור לצביקה שבתמונה. נעמי מורג, שצילמה, סיפרה לי כי השלט עומד בפנייה שמאלה למודיעין מכביש 3 ומדובר במחלוקת בין שני בעלי בסטות למימכר פירות וירקות (ללא רישיון כמובן).

אז הנה הזדמנות לאוורר את השיר הנהדר והישן על צביקה. לא שניים כי אם שלושה, שהיו ואינם. 

ההקלטה מ-1958 מתוך ההצגה 'הפינג'אן' שהועלתה בתיאטרון 'זירה'. בין השרים ראובן שפר ושמעון בר וליד הפסנתר – המלחין זראי.

  

צביקה א', צביקה ב', צביקה ג',

על שלושתם רצינו פעם לספר,

צביקה א', צביקה ב', צביקה ג',

כל אחד שוה שלושה, אם לא יותר!

 ד. היו זמנים בהיכל התרבות

במבואה (פוּאָיֶיה) של היכל התרבות בתל אביב מתקיימת בימים אלה תערוכה צנועה ונוסטלגית במלאת 66 שנה להקמת המוסד, שאי אפשר לתאר בלעדיו את חיי התרבות, המוזיקה והבידור בתל אביב בפרט ובמדינת ישראל בכלל.

פעם קראו להיכל התרבות על שם מאן (הבדיחה הקבועה הייתה שלא מדובר בסופר הגרמני חתן פרס נובל תומאס מאן, אלא בנדבן היהודי-אמריקאי פרדריק מאן, שהדבר הכי מוצלח שכתב היה המחאות), היום קוראים למקום על שם צ'רלס ברונפמן. מיליונרים באים והולכים, התרבות נשארת.

הנה קצת טעימות:

כרזה למופע של הארי בלפונטה מאת יוסף בס. האמרגן היה גיורא גודיק, 1960

כרזה למופע קריאה ושירה מיצירות איציק מאנגר בהנחיית שרגא פרידמן, 1967

'פסטיבל הגשש החיוור'. קבלת פנים עם שובה של השלישייה מחו"ל, 1969

הגשש החיוור בצילומים לסרטון פרסמות למשקה 'קריסטל', 1982
(צילום: נתי הרניק / ישראל סאן, אוניברסיטת הרווארד)

אריק איינשטיין, שלום חנוך ודפנה ארמוני, 1979 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

הופעה של הזמר היהודי-אמריקאי בילי ג'ואל, 1980

ה. בלי רחמים

לסדום היינו.

בחניון העמודים, ברחוב הרב אג"ן בירושלים (ליד בית אנה טיכו), אין ולו שעת חסד אחת...

צילום: טובה הרצל