מִשׁוּט בארץ: דוד לוי, חלום ושברו, כח צביקה, היו זמנים, שעת חסד

א. בית שאן, דוד לוי

צילום: איתמר לויתן

לא חלף חודש ממותו של דוד לוי (2 ביוני 2024) ו-4 ביולי הודיעה שרת התחבורה מירי רגב כי תחנת הרכבת בבית שאן תיקרא על שמו.

אני חושב שזו מחווה יפה ואפילו מתבקשת, אבל הזריזות הזו קצת לא מסתדרת עם חוסר התפקוד הכללי של הממשלה. בדרך כלל בנושאים כאלה דנות ועדות שונות ומשונות, סוחבות וסוחבות, ועוברות כמה שנים עד שבני משפחת המנוח זוכים לקצת נחת. 

אבל כשנזכרים מיהי שרת התחבורה, כל האורות ברמזור נדלקים בסדר הנכון...

ב. החלום ושברו

מאת טל סגל

את שרוליק, הצבר האולטימטיבי שיצר הקריקטוריסט דוש (2000-1921), אין צורך להציג. הוא הופיע לראשונה בשנת 1950 ומאפייניו המוכרים היו כובע טמבל, מכנסיים קצרים וסנדלים תנ"כיים. לימים עברה הדמות התאמות ושינויים.

חנדלה, המקבילה הפלסטינית שלו, פחות מוכרת לנו, למרות שכמעט בכל כפר או עיר ערבית הוא מופיע בגרפיטי, בדרך כלל עם מפת ארץ ישראל צבועה בצבעי דגל פלסטין. אביו-מולידו הוא הקריקטוריסט הפלסטיני נאג'י אל-עלי (1987-1938). הופעתו הראשונה של חנדלה הייתה בשנת 1969. אל-עלי עצמו נולד בכפר ליד צומת גולני ובגיל עשר גלה ללבנון. גיל עשר זהו הגיל של חנדלה בציורים. חנדלה מופיע יחף, בגדים קרועים, שיער מפוזר ומפנה את גבו אלינו עם ידיים משולבות מאחורי הגב. משמעות השם: פקועה מרה.

בסרט התיעודי הירדני-פלסטיני 'האייקון' (2007) אמר היוצר על יצירתו:

קורא יקר, הרשה לי להציג את עצמי לך. השם שלי: חנדלה, שמו של אבי: לא צריך לדעת, השם של אמא: 'הנכבה', ואחותי הקטנה: פאטמה. מידת הרגליים: אני לא יודע כי אני תמיד יחף. תאריך לידה: נולדתי ב-5 ביוני 67. הלאומיות שלי: אני לא פלסטיני, לא ירדני, לא כוויתי, לא לבנוני ולא מצרי, אני לא אף אחד... בקיצור, אין לי זהות, ואני לא מתכוון שתהיה לי אזרחות... אני רק בן אדם ערבי... (מצוטט בויקיפדיה)

נאג'י אל-עלי נרצח בלונדון בשנת 1987 וזהות המתנקשים לא נודעה עד היום, יש אומרים (נחשו מי?) כי הייתה זו הוראה של  יאסר עראפת, יש אומרים (נחשו מי) כי היו אלה סוכני המוסד.

לפני כעשור צייר יהונתן כיס-לב את חנדלה ושרוליק מחבקים אחד את השני. הציור הזה נמצא עד היום ברחוב הרב יצחק ידידיה פרנקל בשכונת פלורנטין.

שרוליק וחנדלה עם הפנים לעתיד, גרפיטי של יהונתן כיס-לב ברחוב פרנקל בתל אביב (ויקימדיה)

אמנים אחרים, דוגמת יובל כספי, עשו וריאציות לנושא. כאן למשל ניתן לראות את השניים, מחובקים, וחנדלה מסמן באצבעותיו את האות V כסמל לשלום. הציור, משנת 2020, נמצא בקרית המלאכה בתל אביב.

צילום: טל סגל

מדרך הטבע, טבח אוקטובר 2023 לא פסח גם על 'הידידות' המופלאה, וכגודל החלום גודל השברון.

במרחק לא רב מציורו הקודם, האופטימי, צייר כספי ציור חוצות נוסף. הפעם, בצבעים עזים. שרוליק אוחז בדגל ישראל, חנדלה עטוף בדגל פלסטין. מבט מקרוב מראה שחנדלה, בידו השמאלית, נעץ סכין בגבו של שרוליק. כתם דם גדול מכסה את חולצתו הכחולה, ורגליו מבוססות בדמו. בידו הימנית, אותה יד שבציור הקודם עשתה את סמל השלום, מחזיק חנדלה סכין קצבים גדולה ונוטפת דם.... 

צילום: טל סגל

ג. צביקה א', צביקה ב'

צילום: נעמי מורג

חובבי הזמר העברי הישן אולי זוכרים את 'שיר על צביקה', שירם העצוב של דידי מנוסי ויוחנן זראי, על שלושה חברים בפלמ"ח ושמם צביקה, ולפיכך כונו: צביקה א', צביקה ב', צביקה ג'.

על אותו עיקרון כתב פוצ'ו את ספרו חבורה שכזאת (1957): ארבעה פלמ"חניקים ששמם יוסף, וכדי שלא להתבלבל לכל אחד מהם היה כינוי חיבה שונה: יוסקה, יוסל'ה, יוסי-פס ויוסיניו. כולם כמובן שכנו באוהל אחד. 

צעירים יותר אולי יזכרו את קרבות החומוס המיתולוגיים באבו גוש: בין חומוס אבו שוקרי המקורי לבין חומוס אבו שוקרי המקורי מס' 1 – שתי חומוסיות ששכנו זו ליד זו (וצרכני החומוס לדורותיהם נהגו להבדיל בין 'הימני' לבין 'השמאלי'), שלא לדבר על הפילוג הגדול של סטקייות המעורב הירושלמי ברחוב אגריפס בין 'סימה' לבין 'סמי' שנפתח ממש ממול (ובינתיים כבר נסגר).

נחזור לצביקה שבתמונה. נעמי מורג, שצילמה, סיפרה לי כי השלט עומד בפנייה שמאלה למודיעין מכביש 3 ומדובר במחלוקת בין שני בעלי בסטות למימכר פירות וירקות (ללא רישיון כמובן).

אז הנה הזדמנות לאוורר את השיר הנהדר והישן על צביקה. לא שניים כי אם שלושה, שהיו ואינם. 

ההקלטה מ-1958 מתוך ההצגה 'הפינג'אן' שהועלתה בתיאטרון 'זירה'. בין השרים ראובן שפר ושמעון בר וליד הפסנתר – המלחין זראי.

  

צביקה א', צביקה ב', צביקה ג',

על שלושתם רצינו פעם לספר,

צביקה א', צביקה ב', צביקה ג',

כל אחד שוה שלושה, אם לא יותר!

 ד. היו זמנים בהיכל התרבות

במבואה (פוּאָיֶיה) של היכל התרבות בתל אביב מתקיימת בימים אלה תערוכה צנועה ונוסטלגית במלאת 66 שנה להקמת המוסד, שאי אפשר לתאר בלעדיו את חיי התרבות, המוזיקה והבידור בתל אביב בפרט ובמדינת ישראל בכלל.

פעם קראו להיכל התרבות על שם מאן (הבדיחה הקבועה הייתה שלא מדובר בסופר הגרמני חתן פרס נובל תומאס מאן, אלא בנדבן היהודי-אמריקאי פרדריק מאן, שהדבר הכי מוצלח שכתב היה המחאות), היום קוראים למקום על שם צ'רלס ברונפמן. מיליונרים באים והולכים, התרבות נשארת.

הנה קצת טעימות:

כרזה למופע של הארי בלפונטה מאת יוסף בס. האמרגן היה גיורא גודיק, 1960

כרזה למופע קריאה ושירה מיצירות איציק מאנגר בהנחיית שרגא פרידמן, 1967

'פסטיבל הגשש החיוור'. קבלת פנים עם שובה של השלישייה מחו"ל, 1969

הגשש החיוור בצילומים לסרטון פרסמות למשקה 'קריסטל', 1982
(צילום: נתי הרניק / ישראל סאן, אוניברסיטת הרווארד)

אריק איינשטיין, שלום חנוך ודפנה ארמוני, 1979 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

הופעה של הזמר היהודי-אמריקאי בילי ג'ואל, 1980

ה. בלי רחמים

לסדום היינו.

בחניון העמודים, ברחוב הרב אג"ן בירושלים (ליד בית אנה טיכו), אין ולו שעת חסד אחת...

צילום: טובה הרצל

זוֹ כל תורת הַיְחָסִים: יום הולדת לדן אלמגור

דן אלמגור, 2020 (צילום: דוד אסף)

מאת יהודה בלכר

דן אלמגור ציין השבוע את יום הולדתו ה-85, ומכאן אנו שולחים לו, בשם כל קוראי בלוג עונג שבת – לו תרם מראשיתו – ברכת מזל טוב והמשך חיי יצירה. אלמגור (אלבלינגר במקור) נולד ברמת גן (13 ביולי 1935; י"ב בתמוז תרצ"ה), אך ילדותו ונערותו עברו עליו ברחובות וזהותו טבועה בחייה של אותה מושבה שהייתה אז קטנה ונחבאת אל הכלים.

איך כתב דן בשיר מ-1958 שביצעה רביעיית מועדון התיאטרון:

אָז מָה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת?

אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת – אָז מָה?

תּוּכְלוּ לְחַיֵּךְ בְּזִלְזוּל עַד מָחָר,

אֲבָל תִּצְטָרְכוּ אָז לִזְכֹּר

אֶת שְׁנֵי הקָּצַ’לְסְקִים,

אֶת ס' יִזְהָר,

מֵאִיר וַיְסְגַל, וּ'בּוּסִי'

וְדָן אַלְמָגוֹר.

לא נסקור כאן את כל מרחבי עיסוקיו הרבים: חוקר הספרות העברית לדורותיה (כולל כתיבת דוקטורט), מחזאי, פזמונאי, פובליציסט, עיתונאי, סופר, מתרגם, חוקר תרבות, עורך ומנחה תכניות טלוויזיה. מה לא? 

לכבוד יום הולדתו נגיש לו שי צנוע ונדון בשניים משיריו: האחד מוכר ואהוב, השני כמעט שאינו מוכר, אפילו מנגינתו לא השתמרה, אך הוא נושא עמו פרשה היסטוריה מעניינת.

דן אלמגור תרגם לעברית את 'קומדיה של טעויות'; חברתו הטובה עדה רפפורט-אלברט, שנפטרה לפני חודש, 
ציירה אותו מחבק את ויליאם שייקספיר (באדיבות דן אלמגור)

א. תורת היחסים

בין השנים 1967-1957, בעשור השקט שבין מלחמה למלחמה, חוותה המדינה עידן של פריחה תרבותית שאליו מתגעגעים רבים. רק בשנת 1957 עצמה עלו על הבמה הרכבים כמו 'הדודאים', 'בצל ירוק', 'רביעיית מועדון התיאטרון', וזו גם הייתה השנה שבה פרצו דן אלמגור ונעמי שמר יחד לתודעת חובבי הזמר העברי. 

ב-1957 היה דן בסך הכול ינוקא בן 21 מרחובות, אך כבר הוזמן להשתתף ב'שלושה בסירה אחת', תכנית הדגל של 'קול ישראל' באותה עת (אם לא מחשיבים את הפזמון האקטואלי שכתב לתכנית השבועית 'תיבת נח' על פי לחנים של מאיר נוי).

משתתפי 'שלושה בסירה אחת' בהקלטה לפני קהל. מימין לשמאל: דן אלמגור, אמנון אחי נעמי, שמואל אלמוג, שלום רוזנפלד וגבריאל צפרוני, ינואר 1957 (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

בשנת 1962 העלה שמעון ישראלי את תכנית היחיד הרביעית שלו, שנשאה את השם 'תורת היחסים' כשם שיר הנושא של התכנית. ישראלי הלחין ואלמגור כתב את מילות השיר (כמו עוד כארבעים שירים נוספים שכתב לישראלי במרוצת השנים).

שמעון ישראלי בתכניתו 'תורת היחסים', איור של זאב (מעריב, 16 בדצמבר 1962)

הנה שמעון ישראלי שר את הבתים האחרונים של השיר, שמילותיו משעשעות במיוחד:

 

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 87

ועכשיו קצת מתמטיקה. האמנם טעה התלמיד המסכן איינשטיין כשאמר למורה שלו לחשבון, ש'עשרים ועוד עשרים הם חמישים'?

אנו נוהגים, בעיקר מטעמי נוחות, להשתמש בשיטה העשרונית, או הבסיס הדצימלי (בסיס 10), שיש בה עשר ספרות, מ-0 ועד 9. באותה מידה יכולנו להשתמש בבסיס אוקטלי (בסיס 8), שיש בו שמונה ספרות, מ-0 ועד 7. יש גם, כידוע, בסיסי חישוב אחרים, כמו הבסיס הבינארי (בסיס 2), שבו עושים שימוש בשני מספרים, בדרך כלל 0 ו-1. המרת מספרים מבסיס לבסיס היא פשוטה וקלה.

נחזור אפוא לשיר, ונראה שבאמת הכל יחסי.

מי אמר שתשובתו (בשיר) של איינשטיין היתה על בסיס השיטה העשרונית? הרי גאון כמוהו יכול היה לעשות חישובים של אברי המשוואה בבסיסים אחרים, אחר כך להמיר את הכל למכנה משותף של בסיס 10 ולקבל תוצאה מדויקת להפליא!

הנה כך זה עבד: 208 (20 בבסיס 8) הם 1610 (16 בבסיס 10) + 207 (20 בבסיס 7) הם 1410 (14 בבסיס 10) = 506 (50 בבסיס 6) הם 3010 (30 בבסיס 10).

עטיפת תקליט המופע של שמעון ישראלי, 1963 (סטריאו ומונו)

ואכן, כמו שכתב דן בשיר אחר שלו, 'פלאפל', 'כל ילד בגן יודע כי' בבסיס עשר 30=16+14, ובמילים אחרות (ובמקרה זה במספרים אחרים): 506=208+207. ואם כך, עשרים ועוד עשרים הם אכן חמישים, בבסיסי ספירה שונים ש'מנורמלים' לבסיס 10. 

ללמדך שאמנות החריזה משיקה לעתים למדע המדויק.

שאלתי פעם את דן אלמגור אם היה מודע לאפשרות הזו, והוא השיב לי משהו בסגנון: 'ברחובות ידעו על בסיסי ספירה בערך כמו שהבינו את תורת הקוונטים' (זה היה כמובן לפני שהקימו את מכון וייצמן)...

ואם תרצו לברך את דן בן ה-85 בברכת עד 120 דווקא בשיטה הבינארית (בסיס ספירה 2) זה ייראה כך: לדן בן ה-1010101 בברכת עד 1111000. ממש ימי מתושלח!

ב. הכומתה והילד

(Xtrain)

כאמור, כתרים הרבה נושא דן אלמגור אך אחד מהם ידוע רק למעטים: הוא חיבר שיר שככל הנראה היה הראשון שנפסל על ידי הצנזורה להשמעה על בימת התיאטרון בישראל. כפי שנראה בהמשך, פסילה זו גם קיבלה 'רוח גבית' מכמה משוררים ידועים.

בשלהי שנת 1956 הסעירה את הארץ פרשת הטבח בכַּפְר קָאסִם, שאירע ביום פרוץ מבצע קדש (29 באוקטובר 1956). ככל שהתקדם משפטם של הנאשמים כן התעצמה סערת הרוחות. בקרב אנשי הרוח היה נתן אלתרמן הראשון שהגיב על מעשה הרצח המזעזע. ב-7 בדצמבר 1956 הוא פרסם במדורו 'הטור השביעי' בעיתון דבר, שיר ושמו 'תחום המשולש', ובו תקף בחמת זעם את 'אותו מעשה מחריד' ואת נסיונות הצנזורה לטשטשו ואף להעלימו. אלתרמן כתב את השיר ברוח שירו המפורסם 'על זאת', שעסק בשאלת 'טוהר הנשק' בימי מלחמת העצמאות (על השיר 'תחום המשולש' ראו מה שכתב מרדכי נאור בספרו הטור השמיני, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 312-309).  

דבר, 7 בדצמבר 1956

בלחץ העיתונות מסר ראש הממשלה דוד בן-גוריון הודעה רשמית ובה הגדיר את האירוע 'מעשה זוועה הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי'. בה בשעה ניסה בן-גוריון להמעיט בערך העניין וציין כי חיילי משמר הגבול פגעו ב'כמה כפריים' (בפועל נרצחו כחמישים איש, בהם נשים וילדים). 

בתקופה שבה התנהל המשפט הוקם התיאטרון הסאטירי הקטן 'סמבטיון', שאחד מחבריו היה השחקן והזמר שמעון ישראלי (משיריו שם זכורים לטוב 'הלילה הולך בשדרות' של נעמי שמר ו'עשרה בני טובים' של דידי מנוסי ויוחנן זראי). גם הוא, כמו רבים אחרים, הזדעזע ממעשי הזוועה שנחשפו במשפט (בעקבות משפט זה נכנסה לקוד המוסרי של מדינת ישראל וצה"ל קביעתו של השופט בנימין הלוי בדבר 'פקודה בלתי חוקית בעליל', שדגל שחור מתתנוסס עליה ואסור לחייל לציית לה).

שמעון ישראלי, ניצול שואה שהתייתם כמעט מכל משפחתו וכילד חבר לפרטיזנים ביערות, חש צורך דחוף לבטא על הבמה את תחושותיו הקשות. לקראת ינואר 1959 עמד 'סמבטיון' להעלות את תכניתו החמישית ששמה היה 'תן חיוך'. למרות האופי הקליל של המופע ביקש ישראלי מאלמגור שיכתוב עבורו שיר מיוחד שבאמצעותו יביע את הזעזוע ממה שאירע בכפר קאסם. אלמגור, שהיה שותף לאותן תחושות זעם, חיבר שיר שנשא את השם 'הכומתה והילד' והוא נמסר למלחין יוחנן זראי שחיבר לו מנגינה. כנהוג באותם ימים נשלחה התכנית כולה לאישור 'המועצה לביקורת סרטים ומחזות', וזו – על פי עדותו של דן אלמגור – פסלה את השיר להשמעה. 

אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית

אך לא רק הצנזורה פסלה את השיר. ככל הנראה, חברי הלהקה עצמם חשו לא נח איתו. הבמאי חיים אברון שלח את השיר לכמה משוררים 'מומחים', בהם נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אביגדור המאירי 'ומשוררים אחרים', כדי שגם הם יחוו דעתם על 'שיר המרמז באופן די שקוף על פרשת כפר קאסם'. 

מעריב, 26 בדצמבר 1958

דעתם הייתה שלילית. כך על כל פנים נכתב ברשימה בעיתון למרחב, ועל פיה 'משוררים ואנשי ציבור' חיוו דעתם, 'שאין זה מן הטעם ומן התבונה לנגוע בנושא כאוב זה מעל בימת התיאטרון':

למרחב, 31 בדצמבר 1958

ככל שהדיווחים הללו נכונים, קשה להבין את מניעיהם של חברי 'מועצת גדולי השירה' הללו. ככלות הכל, אלתרמן היה הראשון שפרסם שיר ביקורתי על הפרשה ('התחום המשולש' שהובא לעיל). אפשר להניח ששלונסקי, שהיה מזוהה עם מפ"ם, גם הוא לא חשש למתוח ביקורת על ממשלת בן-גוריון. זאת ועוד, באותה עת כבר נגזרו העונשים החמורים על האשמים, והפרשה כולה הייתה ידועה ומוכרת לציבור הישראלי. מיד לאחר פרסום פסק הדין והעונשים הכבדים שנגזרו על הנאשמים פרסם אלתרמן עצמו טור נוקב על הפרשה, שכותרתו 'עם פסק הדין' (דבר, 17 באוקטובר 1958). מה היה אפוא 'הטעם והתבונה' להסתיר אותה שוב ומדוע התמסרו 'המשוררים ואנשי הציבור' לשגיונות הצנזורה? לפי שעה לא מצאנו הדים נוספים לפרשה זו. חידה היא ותהי לחידה.

'ביעור קוצים!', קריקטורה של אריה נבון לאחר פרסום פסק הדין בפרשת כפר קאסם (דבר, 17 באוקטובר 1958)

בין כך ובין כך, השיר לא הושמע וספק אם הוקלט. שמעון ישראלי נטש את 'סמבטיון' ועבר ל'בצל ירוק'. שם השתתף בתכנית השלישית 'אף מילה למורגנשטיין' (מרץ 1959) וייזכר לעד בשל אותה תרועה אלמותית 'פם-פרם-פם איי', בפתיח לשירו של דן אלמגור 'ונצואלה' שהולחן על ידי משה וילנסקי בקצב הקליפסו (על הולדתו של שיר זה ראו כאן).

לפני כשנתיים התארח דן אלמגור בתוכנית בעריכתי שהוקדשה לשיריו של שמעון ישראלי. הוא סיפר כי היה זה המקרה הראשון בתולדות הבמה בישראל ששיר נפסל להשמעה על הבמה וכמובן גם לשידור. הוא לא התייחס למעורבותם של המשוררים בפסילה, ואולי כלל לא ידע על כך. 

לכבוד דן, בעל ה-פ"ה ובעל הלשון המושחזת, הנה אפוא דבריו באותה תוכנית על נסיבות כתיבת השיר. דן סיפר כי יחד עם שמעון ישראלי אמורים היו לשיר גם אריק איינשטיין ורחל אטאס. זו כנראה טעות, שכן באותה עת היה איינשטיין בן העשרים עדיין חייל בשירות סדיר בלהקת הנח"ל. אריק החליף את שמעון ישראלי ב'סמבטיון' רק בתכנית השישית ('השד יודע'). ואגב, גם רחל אטאס לא השתתפה ב'תן חיוך' מסיבה פשוטה: היא הייתה בחופשת לידה...

ככל הידוע, השיר לא הוקלט אף פעם, וגם תויו לא השתמרו (אולי בארכיון של יוחנן זראי, אם יש כזה, יימצאו התווים), ונשמח אם יהיה מי שיוכל לאתר את הביצוע האבוד ולשפוך אור נוסף על הפרשה.
__________________________________

יהודה בְּלֶכֶר הוא מוזיקאי בעל עניין מיוחד בזמר העברי

'מה חלום ומה חידה': יום הולדת לנעמי שמר

מאת יהודה בְּלֶכֶר

נעמי שמר ודן אלמגור חולקים יום הולדת משותף: 13 ביולי, סמוך ל'אמצע התמוז'. היא נולדה ב-1930, כשנה לאחר זעזוע מאורעות תרפ"ט. הוא נולד חמש שנים אחר כך, ב-1935, כשנה לפני פרוץ מאורעות המרד הערבי הגדול (תרצ"ו-תרצ"ט). שניהם השתייכו לדור ה'צברים' שנולדו בארץ וגדלו בה בשנות השלושים של המאה הקודמת – זו בקבוצת כנרת וזה ברחובות – ושניהם השפיעו רבות על אוצר שירי הזמר העבריים למן שנות החמישים ואילך. לנעמי שמר המנוחה, שאתמול מלאו תשעים שנה להולדתה (י"ז בתמוז תר"ץ), מוקדשת רשימה זו; לדן אלמגור, יאריך ימים ושנים, תוקדש הרשימה הבאה.

נעמי שמר, 1987 (צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אין ספק שנעמי שמר הייתה הארי והלביאה בחבורת יוצרי הזמר העברי בתקופת המדינה. אליהו הכהן אמר פעם, כי מאז שירת הלויים בבית המקדש לא נוצרה לעם ישראל יצירה כְּשֶׁלָּהּ. תלי-תילים של מילים כבר נכתבו ונאמרו עליה ועל יצירתה ולכאורה לא נותר עוד מה לחדש. אנסה אפוא לשפוך אור על פרט קטן בביוגרפיה העשירה שלה: משהו על שמות העט אותם בחרה לעצמה בשנים הראשונות ליצירתה.

למה בכלל עשתה כך ולא הזדהתה בשמה האמיתי? שמות עט היא תופעה מקובלת, לעיתים אופנה, שבה נוקטים, מסיבות שונות, אמנים, סופרים ויוצרים בכל הזמנים ובכל השפות. לעתים מסיבות אישיות (צניעות קיצונית, חוסר ביטחון, שעשוע), לעתים מנסיבות שנכפו עליהם (חוסר רצון להיחשף בפני המשפחה או הסביבה). 

באשר לנעמי שמר ניתנו הסברים שונים, כגון חששה מגרימת 'בושות משפחתיות' בגלל תִּיּוּגָה כפזמונאית, או 'מה יגיד אלתרמן' ומה יאמרו בקבוצת כנרת. ד"ר תמר זיגמן, המופקדת על ארכיונה של נעמי שמר בספרייה הלאומית, כתבה: 'השימוש בשמות הבדויים – "ש. כרמל" ו"אליפז" – ששמר השתמשה בהם בשנות יצירתה הראשונות, נבע מתחושת בושה ונחיתות שנקשרה בימים ההם לכתיבת פזמונים קלים' ('תחנות בחייה של נעמי שמר', בלוג הספרנים, 20 באוקטובר 2019). היא עצמה, ככל שידוע לי, מעולם לא הסבירה זאת בכתב או בעל-פה.

כלל ידוע הוא, שגם שמות עט אינם נבחרים במקרה. על פי רוב מוכמן בהם רמז שאם יתפענח נכונה הוא יכול ללמד משהו מהותי על היוצר ועל עולמו בעת בחירת השם.

בפברואר 1956 העלתה להקת פיקוד המרכז את תכניתה החדשה, החמישית במספר, 'פשיטה בכפר...'.

זה היה 'מערך מוזיקלי' בשפת אותם ימים (את המילה 'מחזמר' טבעו ב-1962 דן בן אמוץ וחיים חפר, בעת ש'הבימה' העלתה את הגירסה העברית של 'אירְמָה לָה-דוּס'). אהרן מגד כתב את המחזה, שעלילתו נבעה מאופנת אימוצי יחידות צה"ל שהחלה באותן שנים. וכך מספר המחזה על קבוצת חיילים שאומצה על ידי חברי מושב ותיק שבסמוך לו חונה יחידתם. החיילים סבורים לתומם שהם מגיעים לחופשה של כיף, במיוחד עם ה'עיקר', הלא היא 'בת האיכר', אלא שהדברים מתפתחים אחרת. המושבניקים 'מנדבים' את החיילים לעבודה חקלאית מפרכת והחיילים, כתגובה, 'מארחים' את המושבניקים לאימון מפרך בבסיס. הסוף הוא טוב וההדורים מתיישרים במסיבה סוערת שבה כולם חוגגים ושמחים.

התכנית זכתה להצלחה רבה ודחקה אפילו את מי שמשלה אז בכיפת הלהקות הצבאיות, להקת הנח"ל, שבאותן שנים שרה להיטים כמו 'תותחים במקום גרבים', 'כיתה אלמונית' ו'יא משלטי'. להקת הנח"ל הופיעה באוגוסט 1956 בקיבוץ עין גדי, לכבוד חגיגות אזרוחו לאחר שנתיים של האחזות נח"ל. לאחר ההופעה כתבו חברי המשק לחברי הלהקה: 'הייתם כמעט כמו להקת פקוד מרכז. באמת. לא רע!'. עם 'מחמאות' כאלה, חברי להקת הנח"ל היו צריכים לערוך חשבון נפש...

כפי שאפשר לראות מדף התכנית 'פשיטה בכפר', רוב הפזמונים (שבעה במספר) נכתבו על ידי פלוני ושמו ש. כרמל, שאף התכבד בהלחנת שניים מהם. כל השירים האחרים (למעט אחד) הולחנו בידי יוחנן זראי המחונן והמוכשר, שהיה אז כוכב עולה (תרתי משמע: גם עולה חדש; הוא עלה לארץ מהונגריה ב-1950) בחיי המוזיקה בישראל, הן הקלה (לצידם של משה וילנסקי וסשה ארגוב) הן הקלאסית.

על ש. כרמל, שקיבל הזדמנות לעלות לליגה הלאומית של כותבי הפזמונים ללהקות הצבאיות, שבה פעלו עד אז כותבים מנוסים כמו יחיאל מוהר וחיים חפר, איש לא שמע. תעלומה!

התעלומה נפתרה כעבור כחצי שנה. בעקבות ההצלחה המסחררת של 'פשיטה בכפר' החליט תיאטרון 'אהל' להעלות את המחזמר על בימתו. בגרסה החדשה, שנקראה 'חמש:חמש', השתתפו שחקניו המנוסים של ה'אהל' לצד מקצת מחברי הלהקה הצבאית. הצוות המקצועי המקורי (הבמאי, המנהל המוזיקלי, כותב הפזמונים והמדריכה המוזיקלית), הושאר על כנו. המחזה עלה על קרשי הבמה מיד לאחר מבצע 'קדש' וזכה להצלחה מסחררת. 

או אז נחשפה ש. כרמל בזהותה האמיתית: אשה, יחידה במינה בעולם גברי של פזמונאים ומלחינים ששלטו אז בממלכת הבמה הקלה בישראל, ושמה האמיתי נעמי שמר (לבית ספיר). התברר כי היא בת קבוצת כנרת, רעייתו הצעירה של הבמאי גדעון שמר (שביים את המופע) ותלמידתו של יוחנן זראי באקדמיה למוזיקה בירושלים. 

אבל האם השם שבחרה לעצמה היה מקרי או שמא טמונה בו משמעות כלשהי? נעמי שמר ומקריות לא הלכו אף פעם יחד, ולפיכך כדאי לשים לב לגימטרייה: ש' כרמל = נ' שמר = 590.

הנה 'רב האור', אחד השירים הידועים ביותר מאותו מופע, שכתבה נעמי שמר והלחין יוחנן זראי, ושרה ריקה זראי, אז רעייתו של המלחין, שהייתה המדריכה המוזיקלית של הלהקה וגם מילאה תפקיד ראשי בהצגה ב'אהל':

שנתיים אחרי כן, בשנת 1958, שנת העשור למדינה, נעמי שמר הייתה כבר ממובילי חבורת היוצרים של הזמר הישראלי. ייחודה היה בכך שכמעט כל הפזמונים שכתבה גם הולחנו על ידה. כמעט כל השירים שכתבה, נעשו על פי הזמנה, וההזמנות זרמו אליה מכל עבר: להקות צבאיות ואזרחיות, זמרים וזמרות, הרכבים קוליים שונים ומופעים רבים על הבמה הקלה. הנה רשימה חלקית של שירים שיצרה בשנים 1958-1957: 'נועה', 'זַמָּר נודד', 'בגלל מסמר', 'הי טירילַי', 'חמסינים במשלט', 'הלילה הולך בשדרות', 'העיר הלבנה' ועוד ועוד. 

דף השיר של 'בגלל מסמר', הוצאת 'אילן', תל אביב 1958 (המחלקה למוזיקה, הספרייה הלאומית)

כך כתב עליה אז נתן דונביץ:

הארץ, 22 בינואר 1958

צמד 'הדודאים', שנוסד ב-1957, הקליט אז שניים משיריו הידועים ביותר: 'שיר לחג עשור' ו'שיירת הרוכבים'. נעמי שמר חיברה את המילים ואת הלחן של 'שיר לחג עשור", ואילו מילות 'שיירת הרוכבים' נכתבו בידי מאן דהוא שהזדהה כ'אליפז'. הלחן, בסגנון מנגינת מערבונים טיפוסית, היה של שמעון ישראלי.

הנה 'שיירת הרוכבים' בפי הדודאים:

לא עבר זמן רב והתברר כי 'אליפז' אינו אלא שם עט של נעמי שמר. האם גם כאן נגנזה משמעות כלשהי, ואם כן מה היא?

בשם המקראי אליפז נקראו גם בנו של עֵשָׂו וגם אליפז התימני, רֵֵעוֹֹ של איוב. לא ידוע לנו על חיבה מיוחדת בין נעמי שמר לבין דמויות אלה, ולפיכך, בהנחה ששם זה לא נבחר על ידה סתם כך, שומה עלינו לנסות ולמצוא הסבר אחר.

הנה מילות השיר. קראו אותן היטב ושימו לב איזו אות מאותיות האלף-בית העברי חסרה בשיר.

בין הרי הסלע הכהים
בין הרי הסלע הגבוהים,
לילה, לילה, מול ירח
הפולח בעבים,
תתעורר שיירת הרוכבים.

הם רוכבים ושרים
לרגלי ההרים,
הם רוכבים לבדם שם בוואדי, מול הים.

לבם הומה עצבת
גבם עייף עד מוות
ומבטם תועה בכוכבים.
אבל, אל מול הרוח,
כאיש אחד תנוע,
תנוע לה שיירת הרוכבים.

הם יצאו לדרך בסערה
הם יצאו לעיר הנצורה
אך אי שם בלב הוואדי,
עת הרעימו הרובים
נלכדה שיירת הרוכבים.

קולות הקרב תמו
ותותחיו נדמו
ושבנו אל בתינו הטובים
אבל אל מול הרוח
כאיש אחד תנוע
תנוע לה שיירת הרוכבים

הם רוכבים ושרים,
בשבילי ההרים
אך השביל אל הים
לא יגיע לעולם.

והנה, כל אותיות האלף-בית כלולות בשיר, לבד מאחת והיא האות השביעית ז'. ללמדך שלאליפז יש אולי משמעות אחרת, לא גימטרייה אלא ראשי תיבות: אליפ"ז = אין לי פה ז'...
__________________________________

יהודה בְּלֶכֶר הוא מוזיקאי בעל עניין מיוחד בזמר העברי

תרנגול בן גבר ופרגית בתולה

איור מתוך 'משק העופות', ג (1950), עמ' 83

בשל מכתב שקיבלתי מתמר ועמוס רודנר החלטתי לחלץ את התרנגול בן-גבר, שנלכד בסוף פוסט הכפרות של רמי נוידרפר, ולתת לו מקום משלו. כזכור, הבאתי שם את שירם של נעמי שמר ויוחנן זראי 'סמוך על התרנגול', שמוכר יותר בשם 'תרנגול בן גבר'.

דן אלמגור הזכיר לי כי השיר נכתב במקורו עבור להקת פיקוד מרכז ותכניתה 'פשיטה בכפר'. זה היה מחזה מוסיקלי, שחיבר אהרן מגד, והוא עוסק בקבוצת חיילים המגיעה למושב בשרון (שיר נוסף שזכור מאותה תכנית, וגם אותו כתבו שמר וזראי, היה 'רב האור והתכלת').

נעמי שמר – אז עדיין צעירה חסרת בטחון בת 26 – השתמשה בשמה הספרותי ש' כרמל. למה בחרה שמר להסוות את זהותה דווקא בשם זה? יהודה בלכר הפנה את תשומת לבי לכך שאין זו בחירה סתמית ונעמי שמר בגימטרייה (590) הוא ש' כרמל (590).


תכניית 'פשיטה בכפר' – נעמי שמר מסתתרת מאחורי הכינוי 'ש. כרמל' 
(שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות, יד יצחק בן-צבי, תשס"ז, עמ' 137)

התכנית הועלתה בפברואר 1956 – אגב, חודש חשוב בהיסטוריה הפרטית שלי, שכן בו נולדתי – וזכתה להצלחה גדולה. מאוחר יותר באותה שנה הפכה התכנית למחזמר של ממש והוצגה בתיאטרון 'אהל' תחת השם 'חמש-חמש'. בשנת 1980 נעשה סרט מוסיקלי בשם 'חמש חמש', בבימויו של שמואל אימברמן, אך כל הפזמונים המקוריים הושמטו ובמקומם נכתבו שירים חדשים.

ואלה מילות השיר: 

סמוך על התרנגול

מאת: נעמי שמר

לחן: יוחנן זראי

כָּל הַיּוֹם תַּרְנְגוֹל בֶּן גֶּבֶר
הִתְרַגֵּש כְּאֶפְרוֹחַ בֶּן שָעָה?
מַה פִּתְאוֹם תַּרְנְגוֹל בֶּן גֶּבֶר
מִתְרַגֵּש כְּאֶפְרוֹחַ בֶּן שָעָה?
בֶּחָצֵר בְּרֹאש גַּל הַזֶּבֶל
הוּא הִכִּיר-כִּיר-כִּיר
פַרְגִּיוֹנֶת נִפְלָאָה
עַל גַּל הַזֶּבֶל אֲהָה אֲהָה
הוּא הִכִּיר פַרְגִּיוֹנֶת נִפְלָאָה

אַך מִיַּד כָּל בְּנוֹת כַּרְבּוֹלֶת

עַל הַגֶּבֶר הֵרִימוּ קַרְקֵרָה

הַכֵּיצַד כָּל בְּנוֹת כַּרְבּוֹלֶת

עַל הַגֶּבֶר הֵרִימוּ קַרְקֵרָה

הֵן קָרְאוּ: תּוֹאִיל הַקְּטַנְטוֹנֶת

לְחַכּוֹת כּוֹת-כּוֹת

בֵּינָתַיִים לְתוֹרָהּ

יֵש תּוֹר יֵש וֶתֶק, אֲהָה אֲהָה

תְּחַכֶּה הַקְטַנְטוֹנֶת לְתוֹרָהּ,

וְכָעֵת הַפַּרְגִּית הִיא גְּבֶרֶת

אַךְ עוֹדֶנָּהּ יוֹשֶבֶת בְּבִתּוּל

אִם כָּעֵת הַפַּרְגִּית הִיא גְּבֶרֶת

אֵיךְ עוֹדֶנָּהּ יוֹשֶבֶת בְּבִתּוּל?
עַד הַיּוֹם תּוֹרָהּ לֹא הִגִּיעַ

לְבִיקוּר-קוּר-קוּר

וַאֲפִילוּ לְטִיּוּל

אֲבָל הַגֶּבֶר, אֲהָה אֲהָה,

הוּא, מִסְכֵּןֵ, מִתְחַתֵּן עִם כָּל הַלּוּל.

במילות השיר שהבאתי בפוסט הקודם, כפי שמצאתי אותן באינטרנט (למשל באתר 'שירונט'), היה שינוי אחד קטן בבית החמישי, שם נכתב שהפרגית יושבת ב'ביטול'.

וכעת הפרגית היא גברת,
אך עודנה יושבת בביטול.
אם כעת הפרגית היא גברת
איך עודנה יושבת בביטול?

לכאורה מה הגיוני יותר?

כתבו תמר ועמוס:

כל מי שהכיר את צחקנותה הממזרית של נעמי שמר יודע – אף בלי לראות את הטקסט – שנעמי כתבה 'אַךְ עוֹדֶנָּהּ יוֹשֶבֶת בְּבִתּוּל'. אך כיוון שבכל הפמפלטים, השירונטים וחוברות מארזי התקליטים כתוב 'אך עודנה יושבת בביטול', וכיוון שנעמי לא פירסמה בדפוס שירים שלא כתבה להם את המנגינות, פנינו לללי שמר בִּתה, שענתה: 'הביתול נכון ביותר, ושגוי בכל הגרסאות האחרות', ובעיקר שלחה לנו את השיר בכתב ידה של נעמי.

וכאן בהגדלה:

נעמי שמר (2004-1930)

ועוד הוסיפו הרודנרים על השיר בכללו:

מדובר בשיר מאוד משמעותי ביצירתה של נעמי שמר, כי הוא אולי התעודה היחידה, בה משתקפים זכרונות לא נעימים מקבוצת כינרת, שבה נולדה.  

כל שיריה ודבריה של נעמי בתקשורת הכתובה והאלקטרונית מכים בתופי געגועים גדולים לכינרת. אבל, 'יש תור, יש וֶתק, אהה אהה / תחכה הקטנטונת לתורה' הוא כנראה הצירוף היחיד המזכיר שלנעמי היו גם זיכרונות פחות נעימים משם, בעיקר מיחס 'ציבור החברים' לסגנון חיי הפסנתר, שקבעה אמא רבקה, ביישוב העמלני והשוויוני (ובקצוות – קטנוני).  

הצרוף 'למה נוֹמי?! למה נוֹמי?!', רדף אחריה מגיל שש. ליציאתה לאקדמיה למוזיקה הייתה התנגדות קשה ומקיפה בשתי אסיפות כלליות בקיבוץ. בסופו סוכם הדבר בחיוב רק בהתערבותה של שרה מאירוב – ששכלה זמן קצר קודם לכן את בנה גוּר, בקרבות תש"ח בעמק הירדן. שרה קראה לעבר החברים: 'אתם לא מבינים שזה הייעוד שלה?'  

כשחזרה נעמי לכינרת מהאקדמיה לא זכתה להיות מורה למוזיקה בבית החינוך המשותף בדגניה (במקום כבר היה יקותיאל שוּר) ולימדה ריתמיקה את ילדי הגן. להם כתבה את ה'שירים מכינרת'.  

ומשהו א-פרופו יוחנן זראי (2016-1929), מלחין השיר. נעמי שמר העידה שאף כי היתה בוגרת (בהצטיינות) של האקדמיה למוזיקה, זראי קידם בהרבה את יכולת ההלחנה שלה כשיעץ לה (במילעיל): 'ביד שמאל תתני את האטמוספירה, ואז ביד ימין תציירי יפה את המלודיה'.

המלחין יוחנן זראי (ארכיון התמונות של תיאטרון הקאמרי)

הנה שוב שני הביצועים של השיר, כל אחד מקסים יותר מזולתו.

כאן נחמה הנדל ורן אלירן (הזכורים כצמד רן ונמה) מתאחדים שוב בתכנית האירוח של רבקה מיכאלי 'סיבה למסיבה'. השנה היא 1986:

וכאן מחדשת אחינועם ניני את השיר בביצוע מ-ד-ה-י-ם עם התזמורת הסימפונית של ירושלים (2011): אריה בלול התרנגולות:

בביצוע של ניני שולב שיר תרנגולים נוסף, הוא שיר הילדים 'תרנגול אני', שחיברה אנדה עמיר-פינקרפלד והלחין יצחק אֶדֶל.

הנה המילים:

תַּרְנְגוֹל אֲנִי, תַּרְנְגוֹל קָטָן
מִי עוֹד כָּמוֹנִי גַּנָּן
קוּקוּרִיקוּ!

לֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!
וַאֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
קוּקוּרִיקוּ!

בּוֹאוּ, רְאוּ
אֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
וְלֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!