'מה חלום ומה חידה': יום הולדת לנעמי שמר

מאת יהודה בְּלֶכֶר

נעמי שמר ודן אלמגור חולקים יום הולדת משותף: 13 ביולי, סמוך ל'אמצע התמוז'. היא נולדה ב-1930, כשנה לאחר זעזוע מאורעות תרפ"ט. הוא נולד חמש שנים אחר כך, ב-1935, כשנה לפני פרוץ מאורעות המרד הערבי הגדול (תרצ"ו-תרצ"ט). שניהם השתייכו לדור ה'צברים' שנולדו בארץ וגדלו בה בשנות השלושים של המאה הקודמת – זו בקבוצת כנרת וזה ברחובות – ושניהם השפיעו רבות על אוצר שירי הזמר העבריים למן שנות החמישים ואילך. לנעמי שמר המנוחה, שאתמול מלאו תשעים שנה להולדתה (י"ז בתמוז תר"ץ), מוקדשת רשימה זו; לדן אלמגור, יאריך ימים ושנים, תוקדש הרשימה הבאה.

נעמי שמר, 1987 (צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אין ספק שנעמי שמר הייתה הארי והלביאה בחבורת יוצרי הזמר העברי בתקופת המדינה. אליהו הכהן אמר פעם, כי מאז שירת הלויים בבית המקדש לא נוצרה לעם ישראל יצירה כְּשֶׁלָּהּ. תלי-תילים של מילים כבר נכתבו ונאמרו עליה ועל יצירתה ולכאורה לא נותר עוד מה לחדש. אנסה אפוא לשפוך אור על פרט קטן בביוגרפיה העשירה שלה: משהו על שמות העט אותם בחרה לעצמה בשנים הראשונות ליצירתה.

למה בכלל עשתה כך ולא הזדהתה בשמה האמיתי? שמות עט היא תופעה מקובלת, לעיתים אופנה, שבה נוקטים, מסיבות שונות, אמנים, סופרים ויוצרים בכל הזמנים ובכל השפות. לעתים מסיבות אישיות (צניעות קיצונית, חוסר ביטחון, שעשוע), לעתים מנסיבות שנכפו עליהם (חוסר רצון להיחשף בפני המשפחה או הסביבה). 

באשר לנעמי שמר ניתנו הסברים שונים, כגון חששה מגרימת 'בושות משפחתיות' בגלל תִּיּוּגָה כפזמונאית, או 'מה יגיד אלתרמן' ומה יאמרו בקבוצת כנרת. ד"ר תמר זיגמן, המופקדת על ארכיונה של נעמי שמר בספרייה הלאומית, כתבה: 'השימוש בשמות הבדויים – "ש. כרמל" ו"אליפז" – ששמר השתמשה בהם בשנות יצירתה הראשונות, נבע מתחושת בושה ונחיתות שנקשרה בימים ההם לכתיבת פזמונים קלים' ('תחנות בחייה של נעמי שמר', בלוג הספרנים, 20 באוקטובר 2019). היא עצמה, ככל שידוע לי, מעולם לא הסבירה זאת בכתב או בעל-פה.

כלל ידוע הוא, שגם שמות עט אינם נבחרים במקרה. על פי רוב מוכמן בהם רמז שאם יתפענח נכונה הוא יכול ללמד משהו מהותי על היוצר ועל עולמו בעת בחירת השם.

בפברואר 1956 העלתה להקת פיקוד המרכז את תכניתה החדשה, החמישית במספר, 'פשיטה בכפר...'.

זה היה 'מערך מוזיקלי' בשפת אותם ימים (את המילה 'מחזמר' טבעו ב-1962 דן בן אמוץ וחיים חפר, בעת ש'הבימה' העלתה את הגירסה העברית של 'אירְמָה לָה-דוּס'). אהרן מגד כתב את המחזה, שעלילתו נבעה מאופנת אימוצי יחידות צה"ל שהחלה באותן שנים. וכך מספר המחזה על קבוצת חיילים שאומצה על ידי חברי מושב ותיק שבסמוך לו חונה יחידתם. החיילים סבורים לתומם שהם מגיעים לחופשה של כיף, במיוחד עם ה'עיקר', הלא היא 'בת האיכר', אלא שהדברים מתפתחים אחרת. המושבניקים 'מנדבים' את החיילים לעבודה חקלאית מפרכת והחיילים, כתגובה, 'מארחים' את המושבניקים לאימון מפרך בבסיס. הסוף הוא טוב וההדורים מתיישרים במסיבה סוערת שבה כולם חוגגים ושמחים.

התכנית זכתה להצלחה רבה ודחקה אפילו את מי שמשלה אז בכיפת הלהקות הצבאיות, להקת הנח"ל, שבאותן שנים שרה להיטים כמו 'תותחים במקום גרבים', 'כיתה אלמונית' ו'יא משלטי'. להקת הנח"ל הופיעה באוגוסט 1956 בקיבוץ עין גדי, לכבוד חגיגות אזרוחו לאחר שנתיים של האחזות נח"ל. לאחר ההופעה כתבו חברי המשק לחברי הלהקה: 'הייתם כמעט כמו להקת פקוד מרכז. באמת. לא רע!'. עם 'מחמאות' כאלה, חברי להקת הנח"ל היו צריכים לערוך חשבון נפש...

כפי שאפשר לראות מדף התכנית 'פשיטה בכפר', רוב הפזמונים (שבעה במספר) נכתבו על ידי פלוני ושמו ש. כרמל, שאף התכבד בהלחנת שניים מהם. כל השירים האחרים (למעט אחד) הולחנו בידי יוחנן זראי המחונן והמוכשר, שהיה אז כוכב עולה (תרתי משמע: גם עולה חדש; הוא עלה לארץ מהונגריה ב-1950) בחיי המוזיקה בישראל, הן הקלה (לצידם של משה וילנסקי וסשה ארגוב) הן הקלאסית.

על ש. כרמל, שקיבל הזדמנות לעלות לליגה הלאומית של כותבי הפזמונים ללהקות הצבאיות, שבה פעלו עד אז כותבים מנוסים כמו יחיאל מוהר וחיים חפר, איש לא שמע. תעלומה!

התעלומה נפתרה כעבור כחצי שנה. בעקבות ההצלחה המסחררת של 'פשיטה בכפר' החליט תיאטרון 'אהל' להעלות את המחזמר על בימתו. בגרסה החדשה, שנקראה 'חמש:חמש', השתתפו שחקניו המנוסים של ה'אהל' לצד מקצת מחברי הלהקה הצבאית. הצוות המקצועי המקורי (הבמאי, המנהל המוזיקלי, כותב הפזמונים והמדריכה המוזיקלית), הושאר על כנו. המחזה עלה על קרשי הבמה מיד לאחר מבצע 'קדש' וזכה להצלחה מסחררת. 

או אז נחשפה ש. כרמל בזהותה האמיתית: אשה, יחידה במינה בעולם גברי של פזמונאים ומלחינים ששלטו אז בממלכת הבמה הקלה בישראל, ושמה האמיתי נעמי שמר (לבית ספיר). התברר כי היא בת קבוצת כנרת, רעייתו הצעירה של הבמאי גדעון שמר (שביים את המופע) ותלמידתו של יוחנן זראי באקדמיה למוזיקה בירושלים. 

אבל האם השם שבחרה לעצמה היה מקרי או שמא טמונה בו משמעות כלשהי? נעמי שמר ומקריות לא הלכו אף פעם יחד, ולפיכך כדאי לשים לב לגימטרייה: ש' כרמל = נ' שמר = 590.

הנה 'רב האור', אחד השירים הידועים ביותר מאותו מופע, שכתבה נעמי שמר והלחין יוחנן זראי, ושרה ריקה זראי, אז רעייתו של המלחין, שהייתה המדריכה המוזיקלית של הלהקה וגם מילאה תפקיד ראשי בהצגה ב'אהל':

שנתיים אחרי כן, בשנת 1958, שנת העשור למדינה, נעמי שמר הייתה כבר ממובילי חבורת היוצרים של הזמר הישראלי. ייחודה היה בכך שכמעט כל הפזמונים שכתבה גם הולחנו על ידה. כמעט כל השירים שכתבה, נעשו על פי הזמנה, וההזמנות זרמו אליה מכל עבר: להקות צבאיות ואזרחיות, זמרים וזמרות, הרכבים קוליים שונים ומופעים רבים על הבמה הקלה. הנה רשימה חלקית של שירים שיצרה בשנים 1958-1957: 'נועה', 'זַמָּר נודד', 'בגלל מסמר', 'הי טירילַי', 'חמסינים במשלט', 'הלילה הולך בשדרות', 'העיר הלבנה' ועוד ועוד. 

דף השיר של 'בגלל מסמר', הוצאת 'אילן', תל אביב 1958 (המחלקה למוזיקה, הספרייה הלאומית)

כך כתב עליה אז נתן דונביץ:

הארץ, 22 בינואר 1958

צמד 'הדודאים', שנוסד ב-1957, הקליט אז שניים משיריו הידועים ביותר: 'שיר לחג עשור' ו'שיירת הרוכבים'. נעמי שמר חיברה את המילים ואת הלחן של 'שיר לחג עשור", ואילו מילות 'שיירת הרוכבים' נכתבו בידי מאן דהוא שהזדהה כ'אליפז'. הלחן, בסגנון מנגינת מערבונים טיפוסית, היה של שמעון ישראלי.

הנה 'שיירת הרוכבים' בפי הדודאים:

לא עבר זמן רב והתברר כי 'אליפז' אינו אלא שם עט של נעמי שמר. האם גם כאן נגנזה משמעות כלשהי, ואם כן מה היא?

בשם המקראי אליפז נקראו גם בנו של עֵשָׂו וגם אליפז התימני, רֵֵעוֹֹ של איוב. לא ידוע לנו על חיבה מיוחדת בין נעמי שמר לבין דמויות אלה, ולפיכך, בהנחה ששם זה לא נבחר על ידה סתם כך, שומה עלינו לנסות ולמצוא הסבר אחר.

הנה מילות השיר. קראו אותן היטב ושימו לב איזו אות מאותיות האלף-בית העברי חסרה בשיר.

בין הרי הסלע הכהים
בין הרי הסלע הגבוהים,
לילה, לילה, מול ירח
הפולח בעבים,
תתעורר שיירת הרוכבים.

הם רוכבים ושרים
לרגלי ההרים,
הם רוכבים לבדם שם בוואדי, מול הים.

לבם הומה עצבת
גבם עייף עד מוות
ומבטם תועה בכוכבים.
אבל, אל מול הרוח,
כאיש אחד תנוע,
תנוע לה שיירת הרוכבים.

הם יצאו לדרך בסערה
הם יצאו לעיר הנצורה
אך אי שם בלב הוואדי,
עת הרעימו הרובים
נלכדה שיירת הרוכבים.

קולות הקרב תמו
ותותחיו נדמו
ושבנו אל בתינו הטובים
אבל אל מול הרוח
כאיש אחד תנוע
תנוע לה שיירת הרוכבים

הם רוכבים ושרים,
בשבילי ההרים
אך השביל אל הים
לא יגיע לעולם.

והנה, כל אותיות האלף-בית כלולות בשיר, לבד מאחת והיא האות השביעית ז'. ללמדך שלאליפז יש אולי משמעות אחרת, לא גימטרייה אלא ראשי תיבות: אליפ"ז = אין לי פה ז'...
__________________________________

יהודה בְּלֶכֶר הוא מוזיקאי בעל עניין מיוחד בזמר העברי