זוֹ כל תורת הַיְחָסִים: יום הולדת לדן אלמגור

דן אלמגור, 2020 (צילום: דוד אסף)

מאת יהודה בלכר

דן אלמגור ציין השבוע את יום הולדתו ה-85, ומכאן אנו שולחים לו, בשם כל קוראי בלוג עונג שבת – לו תרם מראשיתו – ברכת מזל טוב והמשך חיי יצירה. אלמגור (אלבלינגר במקור) נולד ברמת גן (13 ביולי 1935; י"ב בתמוז תרצ"ה), אך ילדותו ונערותו עברו עליו ברחובות וזהותו טבועה בחייה של אותה מושבה שהייתה אז קטנה ונחבאת אל הכלים.

איך כתב דן בשיר מ-1958 שביצעה רביעיית מועדון התיאטרון:

אָז מָה אִם אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת?

אֲנַחְנוּ מֵרְחוֹבוֹת – אָז מָה?

תּוּכְלוּ לְחַיֵּךְ בְּזִלְזוּל עַד מָחָר,

אֲבָל תִּצְטָרְכוּ אָז לִזְכֹּר

אֶת שְׁנֵי הקָּצַ’לְסְקִים,

אֶת ס' יִזְהָר,

מֵאִיר וַיְסְגַל, וּ'בּוּסִי'

וְדָן אַלְמָגוֹר.

לא נסקור כאן את כל מרחבי עיסוקיו הרבים: חוקר הספרות העברית לדורותיה (כולל כתיבת דוקטורט), מחזאי, פזמונאי, פובליציסט, עיתונאי, סופר, מתרגם, חוקר תרבות, עורך ומנחה תכניות טלוויזיה. מה לא? 

לכבוד יום הולדתו נגיש לו שי צנוע ונדון בשניים משיריו: האחד מוכר ואהוב, השני כמעט שאינו מוכר, אפילו מנגינתו לא השתמרה, אך הוא נושא עמו פרשה היסטוריה מעניינת.

דן אלמגור תרגם לעברית את 'קומדיה של טעויות'; חברתו הטובה עדה רפפורט-אלברט, שנפטרה לפני חודש, 
ציירה אותו מחבק את ויליאם שייקספיר (באדיבות דן אלמגור)

א. תורת היחסים

בין השנים 1967-1957, בעשור השקט שבין מלחמה למלחמה, חוותה המדינה עידן של פריחה תרבותית שאליו מתגעגעים רבים. רק בשנת 1957 עצמה עלו על הבמה הרכבים כמו 'הדודאים', 'בצל ירוק', 'רביעיית מועדון התיאטרון', וזו גם הייתה השנה שבה פרצו דן אלמגור ונעמי שמר יחד לתודעת חובבי הזמר העברי. 

ב-1957 היה דן בסך הכול ינוקא בן 21 מרחובות, אך כבר הוזמן להשתתף ב'שלושה בסירה אחת', תכנית הדגל של 'קול ישראל' באותה עת (אם לא מחשיבים את הפזמון האקטואלי שכתב לתכנית השבועית 'תיבת נח' על פי לחנים של מאיר נוי).

משתתפי 'שלושה בסירה אחת' בהקלטה לפני קהל. מימין לשמאל: דן אלמגור, אמנון אחי נעמי, שמואל אלמוג, שלום רוזנפלד וגבריאל צפרוני, ינואר 1957 (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

בשנת 1962 העלה שמעון ישראלי את תכנית היחיד הרביעית שלו, שנשאה את השם 'תורת היחסים' כשם שיר הנושא של התכנית. ישראלי הלחין ואלמגור כתב את מילות השיר (כמו עוד כארבעים שירים נוספים שכתב לישראלי במרוצת השנים).

שמעון ישראלי בתכניתו 'תורת היחסים', איור של זאב (מעריב, 16 בדצמבר 1962)

הנה שמעון ישראלי שר את הבתים האחרונים של השיר, שמילותיו משעשעות במיוחד:

 

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 87

ועכשיו קצת מתמטיקה. האמנם טעה התלמיד המסכן איינשטיין כשאמר למורה שלו לחשבון, ש'עשרים ועוד עשרים הם חמישים'?

אנו נוהגים, בעיקר מטעמי נוחות, להשתמש בשיטה העשרונית, או הבסיס הדצימלי (בסיס 10), שיש בה עשר ספרות, מ-0 ועד 9. באותה מידה יכולנו להשתמש בבסיס אוקטלי (בסיס 8), שיש בו שמונה ספרות, מ-0 ועד 7. יש גם, כידוע, בסיסי חישוב אחרים, כמו הבסיס הבינארי (בסיס 2), שבו עושים שימוש בשני מספרים, בדרך כלל 0 ו-1. המרת מספרים מבסיס לבסיס היא פשוטה וקלה.

נחזור אפוא לשיר, ונראה שבאמת הכל יחסי.

מי אמר שתשובתו (בשיר) של איינשטיין היתה על בסיס השיטה העשרונית? הרי גאון כמוהו יכול היה לעשות חישובים של אברי המשוואה בבסיסים אחרים, אחר כך להמיר את הכל למכנה משותף של בסיס 10 ולקבל תוצאה מדויקת להפליא!

הנה כך זה עבד: 208 (20 בבסיס 8) הם 1610 (16 בבסיס 10) + 207 (20 בבסיס 7) הם 1410 (14 בבסיס 10) = 506 (50 בבסיס 6) הם 3010 (30 בבסיס 10).

עטיפת תקליט המופע של שמעון ישראלי, 1963 (סטריאו ומונו)

ואכן, כמו שכתב דן בשיר אחר שלו, 'פלאפל', 'כל ילד בגן יודע כי' בבסיס עשר 30=16+14, ובמילים אחרות (ובמקרה זה במספרים אחרים): 506=208+207. ואם כך, עשרים ועוד עשרים הם אכן חמישים, בבסיסי ספירה שונים ש'מנורמלים' לבסיס 10. 

ללמדך שאמנות החריזה משיקה לעתים למדע המדויק.

שאלתי פעם את דן אלמגור אם היה מודע לאפשרות הזו, והוא השיב לי משהו בסגנון: 'ברחובות ידעו על בסיסי ספירה בערך כמו שהבינו את תורת הקוונטים' (זה היה כמובן לפני שהקימו את מכון וייצמן)...

ואם תרצו לברך את דן בן ה-85 בברכת עד 120 דווקא בשיטה הבינארית (בסיס ספירה 2) זה ייראה כך: לדן בן ה-1010101 בברכת עד 1111000. ממש ימי מתושלח!

ב. הכומתה והילד

(Xtrain)

כאמור, כתרים הרבה נושא דן אלמגור אך אחד מהם ידוע רק למעטים: הוא חיבר שיר שככל הנראה היה הראשון שנפסל על ידי הצנזורה להשמעה על בימת התיאטרון בישראל. כפי שנראה בהמשך, פסילה זו גם קיבלה 'רוח גבית' מכמה משוררים ידועים.

בשלהי שנת 1956 הסעירה את הארץ פרשת הטבח בכַּפְר קָאסִם, שאירע ביום פרוץ מבצע קדש (29 באוקטובר 1956). ככל שהתקדם משפטם של הנאשמים כן התעצמה סערת הרוחות. בקרב אנשי הרוח היה נתן אלתרמן הראשון שהגיב על מעשה הרצח המזעזע. ב-7 בדצמבר 1956 הוא פרסם במדורו 'הטור השביעי' בעיתון דבר, שיר ושמו 'תחום המשולש', ובו תקף בחמת זעם את 'אותו מעשה מחריד' ואת נסיונות הצנזורה לטשטשו ואף להעלימו. אלתרמן כתב את השיר ברוח שירו המפורסם 'על זאת', שעסק בשאלת 'טוהר הנשק' בימי מלחמת העצמאות (על השיר 'תחום המשולש' ראו מה שכתב מרדכי נאור בספרו הטור השמיני, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 312-309).  

דבר, 7 בדצמבר 1956

בלחץ העיתונות מסר ראש הממשלה דוד בן-גוריון הודעה רשמית ובה הגדיר את האירוע 'מעשה זוועה הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי'. בה בשעה ניסה בן-גוריון להמעיט בערך העניין וציין כי חיילי משמר הגבול פגעו ב'כמה כפריים' (בפועל נרצחו כחמישים איש, בהם נשים וילדים). 

בתקופה שבה התנהל המשפט הוקם התיאטרון הסאטירי הקטן 'סמבטיון', שאחד מחבריו היה השחקן והזמר שמעון ישראלי (משיריו שם זכורים לטוב 'הלילה הולך בשדרות' של נעמי שמר ו'עשרה בני טובים' של דידי מנוסי ויוחנן זראי). גם הוא, כמו רבים אחרים, הזדעזע ממעשי הזוועה שנחשפו במשפט (בעקבות משפט זה נכנסה לקוד המוסרי של מדינת ישראל וצה"ל קביעתו של השופט בנימין הלוי בדבר 'פקודה בלתי חוקית בעליל', שדגל שחור מתתנוסס עליה ואסור לחייל לציית לה).

שמעון ישראלי, ניצול שואה שהתייתם כמעט מכל משפחתו וכילד חבר לפרטיזנים ביערות, חש צורך דחוף לבטא על הבמה את תחושותיו הקשות. לקראת ינואר 1959 עמד 'סמבטיון' להעלות את תכניתו החמישית ששמה היה 'תן חיוך'. למרות האופי הקליל של המופע ביקש ישראלי מאלמגור שיכתוב עבורו שיר מיוחד שבאמצעותו יביע את הזעזוע ממה שאירע בכפר קאסם. אלמגור, שהיה שותף לאותן תחושות זעם, חיבר שיר שנשא את השם 'הכומתה והילד' והוא נמסר למלחין יוחנן זראי שחיבר לו מנגינה. כנהוג באותם ימים נשלחה התכנית כולה לאישור 'המועצה לביקורת סרטים ומחזות', וזו – על פי עדותו של דן אלמגור – פסלה את השיר להשמעה. 

אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית

אך לא רק הצנזורה פסלה את השיר. ככל הנראה, חברי הלהקה עצמם חשו לא נח איתו. הבמאי חיים אברון שלח את השיר לכמה משוררים 'מומחים', בהם נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אביגדור המאירי 'ומשוררים אחרים', כדי שגם הם יחוו דעתם על 'שיר המרמז באופן די שקוף על פרשת כפר קאסם'. 

מעריב, 26 בדצמבר 1958

דעתם הייתה שלילית. כך על כל פנים נכתב ברשימה בעיתון למרחב, ועל פיה 'משוררים ואנשי ציבור' חיוו דעתם, 'שאין זה מן הטעם ומן התבונה לנגוע בנושא כאוב זה מעל בימת התיאטרון':

למרחב, 31 בדצמבר 1958

ככל שהדיווחים הללו נכונים, קשה להבין את מניעיהם של חברי 'מועצת גדולי השירה' הללו. ככלות הכל, אלתרמן היה הראשון שפרסם שיר ביקורתי על הפרשה ('התחום המשולש' שהובא לעיל). אפשר להניח ששלונסקי, שהיה מזוהה עם מפ"ם, גם הוא לא חשש למתוח ביקורת על ממשלת בן-גוריון. זאת ועוד, באותה עת כבר נגזרו העונשים החמורים על האשמים, והפרשה כולה הייתה ידועה ומוכרת לציבור הישראלי. מיד לאחר פרסום פסק הדין והעונשים הכבדים שנגזרו על הנאשמים פרסם אלתרמן עצמו טור נוקב על הפרשה, שכותרתו 'עם פסק הדין' (דבר, 17 באוקטובר 1958). מה היה אפוא 'הטעם והתבונה' להסתיר אותה שוב ומדוע התמסרו 'המשוררים ואנשי הציבור' לשגיונות הצנזורה? לפי שעה לא מצאנו הדים נוספים לפרשה זו. חידה היא ותהי לחידה.

'ביעור קוצים!', קריקטורה של אריה נבון לאחר פרסום פסק הדין בפרשת כפר קאסם (דבר, 17 באוקטובר 1958)

בין כך ובין כך, השיר לא הושמע וספק אם הוקלט. שמעון ישראלי נטש את 'סמבטיון' ועבר ל'בצל ירוק'. שם השתתף בתכנית השלישית 'אף מילה למורגנשטיין' (מרץ 1959) וייזכר לעד בשל אותה תרועה אלמותית 'פם-פרם-פם איי', בפתיח לשירו של דן אלמגור 'ונצואלה' שהולחן על ידי משה וילנסקי בקצב הקליפסו (על הולדתו של שיר זה ראו כאן).

לפני כשנתיים התארח דן אלמגור בתוכנית בעריכתי שהוקדשה לשיריו של שמעון ישראלי. הוא סיפר כי היה זה המקרה הראשון בתולדות הבמה בישראל ששיר נפסל להשמעה על הבמה וכמובן גם לשידור. הוא לא התייחס למעורבותם של המשוררים בפסילה, ואולי כלל לא ידע על כך. 

לכבוד דן, בעל ה-פ"ה ובעל הלשון המושחזת, הנה אפוא דבריו באותה תוכנית על נסיבות כתיבת השיר. דן סיפר כי יחד עם שמעון ישראלי אמורים היו לשיר גם אריק איינשטיין ורחל אטאס. זו כנראה טעות, שכן באותה עת היה איינשטיין בן העשרים עדיין חייל בשירות סדיר בלהקת הנח"ל. אריק החליף את שמעון ישראלי ב'סמבטיון' רק בתכנית השישית ('השד יודע'). ואגב, גם רחל אטאס לא השתתפה ב'תן חיוך' מסיבה פשוטה: היא הייתה בחופשת לידה...

ככל הידוע, השיר לא הוקלט אף פעם, וגם תויו לא השתמרו (אולי בארכיון של יוחנן זראי, אם יש כזה, יימצאו התווים), ונשמח אם יהיה מי שיוכל לאתר את הביצוע האבוד ולשפוך אור נוסף על הפרשה.
__________________________________

יהודה בְּלֶכֶר הוא מוזיקאי בעל עניין מיוחד בזמר העברי

'מה חלום ומה חידה': יום הולדת לנעמי שמר

מאת יהודה בְּלֶכֶר

נעמי שמר ודן אלמגור חולקים יום הולדת משותף: 13 ביולי, סמוך ל'אמצע התמוז'. היא נולדה ב-1930, כשנה לאחר זעזוע מאורעות תרפ"ט. הוא נולד חמש שנים אחר כך, ב-1935, כשנה לפני פרוץ מאורעות המרד הערבי הגדול (תרצ"ו-תרצ"ט). שניהם השתייכו לדור ה'צברים' שנולדו בארץ וגדלו בה בשנות השלושים של המאה הקודמת – זו בקבוצת כנרת וזה ברחובות – ושניהם השפיעו רבות על אוצר שירי הזמר העבריים למן שנות החמישים ואילך. לנעמי שמר המנוחה, שאתמול מלאו תשעים שנה להולדתה (י"ז בתמוז תר"ץ), מוקדשת רשימה זו; לדן אלמגור, יאריך ימים ושנים, תוקדש הרשימה הבאה.

נעמי שמר, 1987 (צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

אין ספק שנעמי שמר הייתה הארי והלביאה בחבורת יוצרי הזמר העברי בתקופת המדינה. אליהו הכהן אמר פעם, כי מאז שירת הלויים בבית המקדש לא נוצרה לעם ישראל יצירה כְּשֶׁלָּהּ. תלי-תילים של מילים כבר נכתבו ונאמרו עליה ועל יצירתה ולכאורה לא נותר עוד מה לחדש. אנסה אפוא לשפוך אור על פרט קטן בביוגרפיה העשירה שלה: משהו על שמות העט אותם בחרה לעצמה בשנים הראשונות ליצירתה.

למה בכלל עשתה כך ולא הזדהתה בשמה האמיתי? שמות עט היא תופעה מקובלת, לעיתים אופנה, שבה נוקטים, מסיבות שונות, אמנים, סופרים ויוצרים בכל הזמנים ובכל השפות. לעתים מסיבות אישיות (צניעות קיצונית, חוסר ביטחון, שעשוע), לעתים מנסיבות שנכפו עליהם (חוסר רצון להיחשף בפני המשפחה או הסביבה). 

באשר לנעמי שמר ניתנו הסברים שונים, כגון חששה מגרימת 'בושות משפחתיות' בגלל תִּיּוּגָה כפזמונאית, או 'מה יגיד אלתרמן' ומה יאמרו בקבוצת כנרת. ד"ר תמר זיגמן, המופקדת על ארכיונה של נעמי שמר בספרייה הלאומית, כתבה: 'השימוש בשמות הבדויים – "ש. כרמל" ו"אליפז" – ששמר השתמשה בהם בשנות יצירתה הראשונות, נבע מתחושת בושה ונחיתות שנקשרה בימים ההם לכתיבת פזמונים קלים' ('תחנות בחייה של נעמי שמר', בלוג הספרנים, 20 באוקטובר 2019). היא עצמה, ככל שידוע לי, מעולם לא הסבירה זאת בכתב או בעל-פה.

כלל ידוע הוא, שגם שמות עט אינם נבחרים במקרה. על פי רוב מוכמן בהם רמז שאם יתפענח נכונה הוא יכול ללמד משהו מהותי על היוצר ועל עולמו בעת בחירת השם.

בפברואר 1956 העלתה להקת פיקוד המרכז את תכניתה החדשה, החמישית במספר, 'פשיטה בכפר...'.

זה היה 'מערך מוזיקלי' בשפת אותם ימים (את המילה 'מחזמר' טבעו ב-1962 דן בן אמוץ וחיים חפר, בעת ש'הבימה' העלתה את הגירסה העברית של 'אירְמָה לָה-דוּס'). אהרן מגד כתב את המחזה, שעלילתו נבעה מאופנת אימוצי יחידות צה"ל שהחלה באותן שנים. וכך מספר המחזה על קבוצת חיילים שאומצה על ידי חברי מושב ותיק שבסמוך לו חונה יחידתם. החיילים סבורים לתומם שהם מגיעים לחופשה של כיף, במיוחד עם ה'עיקר', הלא היא 'בת האיכר', אלא שהדברים מתפתחים אחרת. המושבניקים 'מנדבים' את החיילים לעבודה חקלאית מפרכת והחיילים, כתגובה, 'מארחים' את המושבניקים לאימון מפרך בבסיס. הסוף הוא טוב וההדורים מתיישרים במסיבה סוערת שבה כולם חוגגים ושמחים.

התכנית זכתה להצלחה רבה ודחקה אפילו את מי שמשלה אז בכיפת הלהקות הצבאיות, להקת הנח"ל, שבאותן שנים שרה להיטים כמו 'תותחים במקום גרבים', 'כיתה אלמונית' ו'יא משלטי'. להקת הנח"ל הופיעה באוגוסט 1956 בקיבוץ עין גדי, לכבוד חגיגות אזרוחו לאחר שנתיים של האחזות נח"ל. לאחר ההופעה כתבו חברי המשק לחברי הלהקה: 'הייתם כמעט כמו להקת פקוד מרכז. באמת. לא רע!'. עם 'מחמאות' כאלה, חברי להקת הנח"ל היו צריכים לערוך חשבון נפש...

כפי שאפשר לראות מדף התכנית 'פשיטה בכפר', רוב הפזמונים (שבעה במספר) נכתבו על ידי פלוני ושמו ש. כרמל, שאף התכבד בהלחנת שניים מהם. כל השירים האחרים (למעט אחד) הולחנו בידי יוחנן זראי המחונן והמוכשר, שהיה אז כוכב עולה (תרתי משמע: גם עולה חדש; הוא עלה לארץ מהונגריה ב-1950) בחיי המוזיקה בישראל, הן הקלה (לצידם של משה וילנסקי וסשה ארגוב) הן הקלאסית.

על ש. כרמל, שקיבל הזדמנות לעלות לליגה הלאומית של כותבי הפזמונים ללהקות הצבאיות, שבה פעלו עד אז כותבים מנוסים כמו יחיאל מוהר וחיים חפר, איש לא שמע. תעלומה!

התעלומה נפתרה כעבור כחצי שנה. בעקבות ההצלחה המסחררת של 'פשיטה בכפר' החליט תיאטרון 'אהל' להעלות את המחזמר על בימתו. בגרסה החדשה, שנקראה 'חמש:חמש', השתתפו שחקניו המנוסים של ה'אהל' לצד מקצת מחברי הלהקה הצבאית. הצוות המקצועי המקורי (הבמאי, המנהל המוזיקלי, כותב הפזמונים והמדריכה המוזיקלית), הושאר על כנו. המחזה עלה על קרשי הבמה מיד לאחר מבצע 'קדש' וזכה להצלחה מסחררת. 

או אז נחשפה ש. כרמל בזהותה האמיתית: אשה, יחידה במינה בעולם גברי של פזמונאים ומלחינים ששלטו אז בממלכת הבמה הקלה בישראל, ושמה האמיתי נעמי שמר (לבית ספיר). התברר כי היא בת קבוצת כנרת, רעייתו הצעירה של הבמאי גדעון שמר (שביים את המופע) ותלמידתו של יוחנן זראי באקדמיה למוזיקה בירושלים. 

אבל האם השם שבחרה לעצמה היה מקרי או שמא טמונה בו משמעות כלשהי? נעמי שמר ומקריות לא הלכו אף פעם יחד, ולפיכך כדאי לשים לב לגימטרייה: ש' כרמל = נ' שמר = 590.

הנה 'רב האור', אחד השירים הידועים ביותר מאותו מופע, שכתבה נעמי שמר והלחין יוחנן זראי, ושרה ריקה זראי, אז רעייתו של המלחין, שהייתה המדריכה המוזיקלית של הלהקה וגם מילאה תפקיד ראשי בהצגה ב'אהל':

שנתיים אחרי כן, בשנת 1958, שנת העשור למדינה, נעמי שמר הייתה כבר ממובילי חבורת היוצרים של הזמר הישראלי. ייחודה היה בכך שכמעט כל הפזמונים שכתבה גם הולחנו על ידה. כמעט כל השירים שכתבה, נעשו על פי הזמנה, וההזמנות זרמו אליה מכל עבר: להקות צבאיות ואזרחיות, זמרים וזמרות, הרכבים קוליים שונים ומופעים רבים על הבמה הקלה. הנה רשימה חלקית של שירים שיצרה בשנים 1958-1957: 'נועה', 'זַמָּר נודד', 'בגלל מסמר', 'הי טירילַי', 'חמסינים במשלט', 'הלילה הולך בשדרות', 'העיר הלבנה' ועוד ועוד. 

דף השיר של 'בגלל מסמר', הוצאת 'אילן', תל אביב 1958 (המחלקה למוזיקה, הספרייה הלאומית)

כך כתב עליה אז נתן דונביץ:

הארץ, 22 בינואר 1958

צמד 'הדודאים', שנוסד ב-1957, הקליט אז שניים משיריו הידועים ביותר: 'שיר לחג עשור' ו'שיירת הרוכבים'. נעמי שמר חיברה את המילים ואת הלחן של 'שיר לחג עשור", ואילו מילות 'שיירת הרוכבים' נכתבו בידי מאן דהוא שהזדהה כ'אליפז'. הלחן, בסגנון מנגינת מערבונים טיפוסית, היה של שמעון ישראלי.

הנה 'שיירת הרוכבים' בפי הדודאים:

לא עבר זמן רב והתברר כי 'אליפז' אינו אלא שם עט של נעמי שמר. האם גם כאן נגנזה משמעות כלשהי, ואם כן מה היא?

בשם המקראי אליפז נקראו גם בנו של עֵשָׂו וגם אליפז התימני, רֵֵעוֹֹ של איוב. לא ידוע לנו על חיבה מיוחדת בין נעמי שמר לבין דמויות אלה, ולפיכך, בהנחה ששם זה לא נבחר על ידה סתם כך, שומה עלינו לנסות ולמצוא הסבר אחר.

הנה מילות השיר. קראו אותן היטב ושימו לב איזו אות מאותיות האלף-בית העברי חסרה בשיר.

בין הרי הסלע הכהים
בין הרי הסלע הגבוהים,
לילה, לילה, מול ירח
הפולח בעבים,
תתעורר שיירת הרוכבים.

הם רוכבים ושרים
לרגלי ההרים,
הם רוכבים לבדם שם בוואדי, מול הים.

לבם הומה עצבת
גבם עייף עד מוות
ומבטם תועה בכוכבים.
אבל, אל מול הרוח,
כאיש אחד תנוע,
תנוע לה שיירת הרוכבים.

הם יצאו לדרך בסערה
הם יצאו לעיר הנצורה
אך אי שם בלב הוואדי,
עת הרעימו הרובים
נלכדה שיירת הרוכבים.

קולות הקרב תמו
ותותחיו נדמו
ושבנו אל בתינו הטובים
אבל אל מול הרוח
כאיש אחד תנוע
תנוע לה שיירת הרוכבים

הם רוכבים ושרים,
בשבילי ההרים
אך השביל אל הים
לא יגיע לעולם.

והנה, כל אותיות האלף-בית כלולות בשיר, לבד מאחת והיא האות השביעית ז'. ללמדך שלאליפז יש אולי משמעות אחרת, לא גימטרייה אלא ראשי תיבות: אליפ"ז = אין לי פה ז'...
__________________________________

יהודה בְּלֶכֶר הוא מוזיקאי בעל עניין מיוחד בזמר העברי

בין תחמושת לתחפושת: חידושי הלשון של שלונסקי והזֶמֶר העברי

אברהם שלונסקי, 1936 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

מאת יהודה בלכר

לפני 120 שנה נולד אברהם שלונסקי (1973-1900), מגדולי החדשנים של השפה העברית בכל הזמנים (בעצמו חידש את המילה 'חדשנות') ונחשון לדור של משוררים וסופרים עבריים ילידי המאה העשרים. 

כמות השבחים שאפשר לעטור לראשו היא אין סופית: מתרגם-אמן של מחזות לתיאטרון ומחזאי בזכות עצמו; וירטואוז שפה שאין שני לו; עורך ספרותי מחונן; משורר לירי אנין וכותב פזמונים משעשעים לבמה הקלה והסאטירית; בוהמיין 'שובב' (אך לא פרחח); בעל לשון מושחזת ומלוטשת, שדרוכה תמיד לתגובה שנונה מיידית, לרוב בלתי צפויה וחורגת מן המוסכמות אבל אף פעם אינה משתלחת; כותב יצירות גאוניות לילדים, שלא ראה פחיתות כבוד גם בחיבור פירסומות מסחריות. את כל הפרסים (ופרס ישראל בכללם) שעוטר בהם ואת כל השבחים שהורעפו עליו הוא הרוויח ביושר, בזכות מה שבּוֹרך וחוּנן בו.

יצירתו של שלונסקי היא ים שאין לו סוף, וגם עליה נכתב בלי די. לפני כמה חודשים עלה למרשתת האתר 'אברהם שלונסקי: חייו ויצירתו', ביזמתה של פרופסור חגית הלפרין, החוקרת המובהקת של יצירתו, ושם ימצא המבקש חומרים רבים על איש דגול זה ועל יצירתו בכל התחומים, וכמובן גם בתחום ה'לשונסקי'. 

לבני הדור הצעיר, שלונסקי – אם בכלל שמעו עליו – נשמע משהו מימי קדם. הנה אפוא הזדמנות להיזכר: שיחה טלוויזיונית שהוקלטה בטלוויזיה החינוכית (אז 'הלימודית') בשנת 1968. המראיינים הם מיכל גוברין וה'ילדים' עטרה אופק ואבשלום קור:



נטעים אפוא את הקוראים בכמה דוגמאות מתוך הספר האלבומי דגש קל, אוסף דברי השנינה וההומור של שלונסקי, שנערך על ידי אריה אהרוני (ספרית פועלים, 1993):

א. אִמְרוֹת כנף ('שְׁנוּנִיּוֹת לשון' בלשונו של שלונסקי), שספק אם ידעתם ששלונסקי אחראי לניסוחן העברי:

• אוֹרֵחַ לְרֶגַע רוֹאֶה כָּל פֶּגַע
• עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ אֵין לְהִתְוַכֵּחַ
• אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת בְּשִׁנּוּי אַדֶּרֶת
• בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל גַּם לֵאָה כְּרָחֵל
• אִם הָאָסוּר מֻתָּר, הַמֻּתָּר מְיֻתָּר
• אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַלָּצוֹן
• הַפֶּה הַמְּלַבֶּה הוּא הַפֶּה הַמְּכַבֶּה
• לֹא מִדִּבּוּר עִבּוּר

ב. חידושים לפועל 'שָׁגֹל'

• אִישׁ הָאֶשְׁגּוֹלוֹת (עתיר און)
• וְשִׁגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה
• שְׁגוּלָה מֵרְבָבָה (נַפְקָנִית; גם זה חידוש של שלונסקי)
• שְׁגוֹל וְכִשָּׁלוֹן (שחוק על ספרו של ברנר)
• עַם שְׁגוּלָה (וַלְדָּנִית, ברוכת ילדים)
• שִׁגּוּל דַּעַת (בלבול מח)

ג. שונות 

• אַל תִּפְתַּח פֶּה לַסַּרְטָן (כששוכנע שהעישון מזיק לבריאות. שְׁנוּנִית שהפכה סיסמת האגודה למלחמה בסרטן)
• אִילוּ-זֶה-הָיָה (אִילוּזְיָה)
• דֶּרֶךְ-עֲגָב (פְלִירְט)
• אַמְבּוּלַנְס (שֶׁגֶר-פֶּגֶר)
• בַּעַל נִבְגָּד (בפעם הראשונה: קֶרֶן הַיְּסוֹד; מן הפעם השנייה ואילך: קֶרֶן קַיֶּמֶת)
• וַהֲרֵי הַחֲדָשׁוֹת וְעִקָּרָן תְּחִלָּה (על שתי צעירות אלמוניות ודַדָּנִיּוֹת שנכנסו לקפה 'כסית')
• שְׁתִינוֹק (תרגום מיידיש של המונח פּישערל)  

 ד. פרסומות

פרסומת אחת שחיבר שלונסקי לשמן 'מגד' (טורים, 30 במרס 1934) הייתה בלי ספק מקור ההשראה ל'שיר הפטנטים' של חיים חפר (1961): 

אֶפְשָׁר בְּנָקֵל לְרַמּוֹת בְּנֵי אָדָם, אֶפְשָׁר לְאַחֵז הָעֵינַיִם,

אֲבָל לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל, לְעוֹלָם, לְרַמּוֹת גַּם אֶת בְּנֵי הַמֵּעַיִם.

(בעניין זה ראו מה שכתבו חגית הלפרין ואליהו הכהן בחדשות בן עזר, 195, 27 בנובמבר 2006)

הארץ, 25 באפריל 1935

אז איך קרה שהאיש המוכשר והמבריק הזה כמעט ונשכח? הרי זה פשוט הָזוּי! (גם זה כמובן חידוש של שלונסקי).

         

כאמור, תחומי פעילותו והצטיינותו של שלונסקי היו רבים, אך כאן נעסוק בכמה מחידושי הלשון שלו שחלחלו לזמר העברי. לפני כשלושים שנה ערך אריה אהרוני והביא לדפוס את חיבורו רב-ההיקף של המילונאי יעקב כנעני (1978-1894) מלון חדושי שלונסקי (ספרית פועלים, 1989). מלון זה כולל מאות ערכים ובהם מילים שחודשו על ידי שלונסקי במשך למעלה מיובל שנות פעילות שפסקו רק עם מותו במאי 1973. אתה מעלעל בעמודי המילון ומשתאה לא רק מול העושר הלשוני השופע, אלא גם עד כמה הוא עדיין נוכח ורלוונטי בשיח העברית של ימינו, ודי אם נזכיר מילים כמו נִבְצָרוּת, גִּזְעָנוּת, רִבּוֹנוּת או פְּרַקְלִיטוּת...

והנה כמה דוגמאות לחידושיו של שלונסקי אשר מצאו את דרכם לשירי זמר המושרים אצלנו עד היום. ויודגש, אלה רק דוגמאות מזוטו של ים:

א. זֶהוּ זֶה!

איזה שם היה ניתן ל'זהו זה', סדרת הפולחן של הטלוויזיה הישראלית, ששודרה בשידור ישיר, אחת לשבוע, משך עשרים שנה (1998-1978) – וחודשה לאחרונה 'בזכות' מגפת קורונה – ומה היה גורל שיר הפתיחה האהוב של התכנית (אהוד מנור ובני נגרי): 'זֶהוּ זֶה וְלֹא אַחֶרֶת, מִיַּם סוּף עַד יַם כִּנֶּרֶת / בַּקִּבּוּץ, בִּכְפַר, בַּקֶּרֶת, זֶהוּ זֶה וְלֹא אַחֶרֶת' 

הנה תזכורת משעשעת:

 

צירוף זה חלחל גם לכותבים נוספים, למשל יורם טהרלב ב'פשוט שיריונר': 'הוּא פָּשׁוּט שִׁרְיוֹנֶר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר / קְצַת נֶחְמָד, קְצַת נִבְזֶה, זֶה הַכֹּל, זֶהוּ זֶה'. וגם נעמי שמר בשירה 'יש לי חג': 'וְזֶהוּ זֶה הַחַג הָאֲמִתִּי ... וְזֶהוּ זֶה הַחַג בַּהֲדָרוֹ ... וְזֶהוּ כָּל הַחַג – הַלְלוּיָהּ'. 

שלונסקי חידש גם את המילה הבודדת זֶהוּ (במשמעות זה הוא) וכן את זֹאתִי (זֹאת הִיא), והמעבר למבנה המקוצר והמלעילי סייע לפזמונאים המוכשרים שלנו.

ב. טנגו תורנות

בשנים הראשונות לאחר הקמת צה"ל הרים שלונסקי תרומה גם לקביעת מונחים צבאיים בעברית (במסגרת יחידת הפירסומים והמינוח במחלקת ההדרכה במטכ"ל). בשנת 1966 ביצעה להקת פיקוד המרכז את 'טנגו תורנות' למילותיו של יוסי גמזו (לשיר זה הקדיש דוד אסף פוסט מיוחד, חידת הלחן של 'טנגו תורנות', בלוג עוגנ שבת, 3 במרס 2017). 

גמזו הכניס לשיר זה כמה מחידושיו של שלונסקי כמו אִגּוּף, מִיוּן, נַַשָּׁק, קַשָּׁר. גמזו אף שדרג את חידושיו של שלונסקי באמצעות כפל לשון של נשיקת הַנַּשָּׁק (שהוא המומחה לְנֶשֶׁק) או ה'פלונטר' (קֶשֶׁר מסובך) עם הַקַּשָּׁר. 

הפרסום הראשון של טנגו תורנות (מעריב לנוער, 11 באוקטובר 1966)

הנה תזכורת לטנגו הנהדר:



ג. תַּחְמוֹשֶׁת

איזה שם היה ניתן ל'גבעת התחמושת', לא רק לאתר שבצפון ירושלים אלא לשירו של יורם טהרלב? שיר זה התפרסם בביצועה של להקת פיקוד המרכז, בתוכניתה 'איפה המרכז' (1968), והפך לאחד השירים הידועים ביותר שנכתבו אחרי מלחמת ששת הימים ולציון דרך בתולדות הזמר העברי. בשיר תואר הקרב הקשה והעקוב מדם שהתנהל במוצב הירדני, במתכונת דוקומנטרית כביכול, שמשלבת קטעי דיבור מסמרי שיער וציטוטים מדברי חיילים שהשתתפו בקרב עם לחן הרואי בלתי נשכח שכתב יאיר רוזנבלום. 

המילה תחמושת, שחידש שלונסקי, כבר שימשה את חיים חפר בספר הפזמונים הראשון שלו תַּחְמֹשֶׁת קַלָה (ספרית פועלים, 1949), כמו גם את נתן אלתרמן בשיר 'אליפלט', שאותו כתב ב-1959 ללהקת גיסות השריון (מאוחר יותר התפרסם השיר בביצוע התרנגולים): 'הָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית מְנֻתֶּקֶת, מְלַאי תַּחְמֹשֶׁת אָזַל בָּהּ מִכְּבָר'. בתו של אלתרמן, תרצה אתר, שהייתה אז חברה בלהקה (וכנראה בשל כך העביר להם אלתרמן את השיר), הייתה הסולנית של השיר. הנה היא בביצוע שלא כל כך מוכר: 



ד. מִרְדָּף

חידוש לשון זה של שלונסקי היה גם לכותרת שיר שכתב ירון לונדון לסרטו התיעודי של מיכה שגריר 'המלחמה לאחר המלחמה' (1969). את השיר, בלחנו של נחום היימן, שרה חוה אלברשטיין, והוא נכלל גם בתקליטה מאותה שנה שנשא אף הוא את השם מִרְדָּף. 

אֶרֶץ אֲשֶׁר מִרְדָּפִים קוֹרוֹתֶיהָ, 
אַלְפַּיִם דַּפִּים וְעוֹד דַּף, 
עַד שֶׁנִּשְׂרָף עוֹד מְעַט כָּל חַמְצַן רֵאוֹתֶיהָ 
בִּגְלַל מְרוּצַת הַמִּרְדָּף. 

אֶרֶץ אֲשֶׁר יִרְדְּפוּהָ אוֹיְבֶיהָ 
וְהִיא אֶת אוֹיְבֶיהָ תִּרְדֹּף בַּמִּרְדָּף. 
הִיא אֶת אוֹיְבֶיהָ תַּשִׂיג, 
אַךְ אוֹיְבֶיהָ הֵם לֹא יִלְכְּדוּהָ בַּכַּף.



גם חיים חפר השתמש במילה זו בשירו משנת 1970 'יש לי אהוב בסיירת חרוב': 'הוּא נִשְׁבָּע: אֲחֲכֶּה לָךְ, מִרְדָּף יֵשׁ לְיַד יַם הַמֶּלַח'.

ה. גַּשָּׁשׁ 

המילה גשש היא חידושו של שלונסקי. המפיק האגדי אברהם דשא (פשנל), שנודע בחיבתו לשמות מוזרים, צירף לגשש את מילת התואר חִוֵּר וכך נוצר צמד המילים הַגַּשָּׁשׁ הַחִוֵּר. זה היה שמה של שלישייה שהפכה מוסד וגיבורת תרבות בישראל במשך השליש האחרון של המאה הקודמת. השפעתם של 'הגששים' על השפה העברית המדוברת הייתה עצומה וחותמה ניכר עד היום, בעיקר בזכות כותבים כמו נסים אלוני, שייקה אופיר ויוסי בנאי. שלונסקי תרם גם את המילה זַרְבּוּבִית שחדרה לרפליקה האלמותית שדן אלמגור כתב לגששים במערכון 'הכה את המומחה': בתשובה לשאלה 'איך קוראים בעברית לצ'ופצ'יק של הקומקום?', ענה 'המומחה ללשון': 'זרבובית'... 

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 94

על שלונסקי והגששים מצאנו את הידיעה הזאת שנדפסה במוסף 'גבר לענין' של עיתון מעריב (21 באוקטובר 1985, עמ' 11). חתום עליה עיתונאי ושמו יאיר לפיד...

חיים חפר קלט גם הוא את ה'גשש' ושילב אותו בשירו הנודע משנת 1958 'הסלע האדום', ועליו הוסיף עוד חידוש שלונסקאי: מַטָּח ('רִאשׁוֹן הָלַךְ גַשָּׁשׁ, מֵרִים פָּנָיו ... מַטַּח הַיְּרִיּוֹת הָיָה קָצָר').

ו. מַחְצָבָה 

מחצבה ליד עין חרוד, 1941 (צילום: זולטן קלוגר; ויקימדיה)

את המילה מחצבה חידש שלונסקי אולי כמחווה לתקופה הקצרה בה שהה בקיבוץ עין חרוד בחברת אנשי גדוד העבודה, ובמיוחד עם אנשי 'חבורת העמק', להם יצא שם של רבי-אומנים (גם זה חידוש של שלונסקי) בעבודות חציבה וסלילה. טוביה, אביו של שלונסקי (ומי שהתאים את הלחן לשירו של טשרניחובסקי 'אני מאמין', הלא הוא 'שחקי, שחקי'), היה מומחה בעבודות כרייה ולימד את חלוצי העמק את המקצועות הללו. המחצבה היא גם חלק מנוף הארצישראליות (חידוש של שלונסקי) במספר שירי זמר, והנה כמה דוגמאות: 

• 'בַּמַּחְצָבָה נָפַל אָבִיךָ וְנִשְׁמָתוֹ בַּתֹּהוּ. אֵין דָּבָר, סְּגוֹר אֶת פִּיךָ, תִּהְיֶה חוֹצֵב כָּמוֹהוּ' ('תשרי סבא' של עמנואל הרוסי; 1928) 

• 'הֲתִזְכֹּר שִׁירֵי יָרֵחַ וְחָצָב בּוֹדֵד פּוֹרֵחַ, אֶת הַמַּחְצָבָה שֶׁהִתְעַטְּפָה בְּאוֹר כָּסוּף' ('נחל התנינים' של אהוד מנור; 1969)

• 'מַחְצָבָה בְּצַד הַדֶּרֶךְ וְעָלֶיהָ צֵל אִילָן' ('סימני דרך' של נעמי שמר; 1982) 

ז. גֶֶּּמֶר 

שלונסקי, שחידש מילה זו, הבליע אותה בעלילות מיקי מהו: 'טוֹב כִּי זֶמֶר יֵשׁ לוֹ גֶּמֶר', שהפך 'להיט' בחריזת פזמונים שבהם מופיעה המילה זֶמֶר (דוגמת 'חליל' ו'גליל'). הנה כמה דוגמאות: 

• 'כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶּמֶר, אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר' ('כלניות' של נתן אלתרמן; 1945) 

• 'בְּרִית הַפֶּרַח וְהַנִּיר, בְּרִית הַשֶּׁקֶט וְהַזֶּמֶר / מַמְטֵרָה, שִׁירֵךְ הוּא שִׁיר, רַנְּנִיהוּ עַד אֵין גֶּמֶר' ('הורה ממטרה' של יחיאל מוהר; 1953)

• 'זֶמֶר הַבּוֹקְרִים יַעֲלֶה וְיִבְקַע, עַל מֶרְחָבִים אֲבוּדִים עַד אֵין גֶּמֶר / וְתִזְרַח הַחַמָּה וְתִשְׁקַע, וּמוֹסִיף וְקוֹלֵח הַזֶּמֶר' ('שיר הבוקרים' של יעקב אורלנד; שנות החמישים) 

• 'אַךְ עִם עֶרֶב כְּשֶׁבָּא דַּרְכָּם עַד גֶּמֶר, הִתְבָּרֵר כִּי שָׁכְחוּ אֶת כָּל הַזֶּמֶר' ('חיילים יצאו לדרך' של נעמי שמר; 1962) 

• 'הוי, חומר זה של שחוק וסבל, חוזר בכל מראש עד גמר / כשמנגנים את זה על נבל, הנה יוצא מזה שיר זמר ... כי עת נמרוד לנו בגמר, לא יעירנו עוד שום זמר' ('שיר סיום' של המחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' מאת נתן אלתרמן; 1964)

• 'מַה סּוֹפוֹ שֶׁל זֶה הַזֶּמֶר? בִּים בַּם בּוֹם / אִם תִּרְצוּ לָשִׂים לוֹ גֶּמֶר, בִּים בַּם בּוֹם' ('בים בם בום' של יורם טהרלב; שנות השישים) 

ח. אֵי שָׁם 

מן החידוש הזה בלבד, שראשיתו בשנות העשרים של המאה הקודמת, אפשר להכין שירון לתפארת. הנה כמה דוגמאות:

• 'יַלְדָּה הָיְתָה אֵי שָׁם בַּכְּפָר, בֵּיתָהּ טָבַל בִּשְׂדוֹת דָּגָן' ('רחל, רחל' של יחיאל מוהר; 1956)

• 'אֵי שָׁם עַל הַחוֹף עָמְדָה הִיא בָּאֹפֶק, יַלְדַּת דַּיָּגִים הוֹמִיָּה' ('בת הדייג' של בנימין אביגל; 1959)

• 'חוֹשֵׁב בִּשְׂמֹאל וְחַי לוֹ בַּיָּמִין, בַּוִּילָה שֶׁבָּנָה אֵי שָׁם בְּהֶרְצְלִיָּה' ('בלדה לעוזב קיבוץ' של יעקב רוטבליט; 1970)

• 'אֵי שָׁם בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ, הַתְחַכִּי עִם רֶדֶת עֶרֶב? הֵי חֲלִילִי, יַלֵּל יַלֵּל חֲלִילִי' ('בשדות בית-לחם' של נעמי שמר; 1971): שמר גם שדרגה צירוף זה ל'אֵי מִשָֹּם': 'אי משם, שר לו בדרך, אי משם, שר פעמון / אי משם, שובה הביתה, בזמן הנכון' (בשיר 'סימני דרך' שהוזכר לעיל)  

'סימני דרך' בכתב ידה של נעמי שמר (הספרייה הלאומית)

• 'אֶתְפֹּס עָגוּר וּלְרַגְלוֹ אַצְמִיד מִכְתָּב דּוּמָם, פְּרִישַׁת שָׁלוֹם לְכָל אַחַי אֵי שָׁם' ('העגורים' של דן אלמגור; 1971)

• 'הָעֵמֶק דָרוּךְ עִם רֶדֶת הַלֵּיל, אֵי שָׁם כְּבָר מִקְלָע מְיַלֵּל' ('עמק שלי' של יצחק קינן; 1971)

• 'אֵי שָׁם, שָׁם נִמְצָא בְּיַחַד אֶת הַגַּן, אֶת גַּן הָאַהֲבָה' ('אי שם' של אהוד מנור; 1973). עם שיר זה ייצגה אילנית את ישראל בתחרות האירוויזיון שנערכה בלוקסמבורג (וזכתה במקום הרביעי)

• 'יֵשׁ אֵי שָׁם, מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב עָלַיִךְ, מִישֶׁהוּ רוֹצֶה אוֹתָךְ נוֹרָא, יֵשׁ אֵי שָׁם, יֵשׁ אֵי שָׁם' ('יש אי שם' של ענת גוב ויוני רכטר; 1983)

ט. מֹתֶק

איך היינו מְתַקְשֵׁרִים זה עם זה ללא כינוי החיבה הזה שטבע שלונסקי: 'כן מותק', 'לא מותק', 'בסדר מותק'...

הנה כמה דוגמאות מתוקות ל'מותק' בזמר העברי:

• הדוגמה המוכרת ביותר היא כנראה הסולו מרעיד הלב של אריק איינשטיין בלהקת הנח"ל, עם המשפט הבלתי נשכח שזועק יהורם גאון: 'לַנַּעֲרָה שׁוּב אֵין אוֹמְרִים: הֵי, בּוּבָּה, מֹתֶק, בּוֹאִי לִרְקוֹד' ('רוח סתו' של יחיאל מוהר; 1959)

• וכאן שרות בנות להקת גיסות השריון: 'הוּא אָמַר לִי: בּוֹאִי מֹתֶק, שְׁתֵּי מִלִּים וְלֹא יוֹתֵר, וַאֲנִי כְּמוֹ תִּינוֹקֶת, רַצְתִּי אֶל הַשִּׁרְיוֹנֶר' ('פשוט שיריונר' של יורם טהרלב; 1969)

• 'הִשְׁאִיר לִי פִּתְקָה: מֹתֶק, תֵּכֶף אָשׁוּב, לָקַח לוֹ שָׁבוּעַ, אַךְ מַה זֶּה חָשׁוּב' ('יש לי אהוב בסיירת חרוב' של חיים חפר; 1970)

• 'וְאֵצְלנוּ בַּפְּלֻגָּה, מְבַקְּשִׁים קְצַת הֲפוּגָה, מֹתֶק, לֹא לִשְׁלוֹחַ לִי עֻגָּה' ('אין לך מה לדאוג' [מוכר כ'שִׁלחי לי תחתונים וגופיות'] של תלמה אליגון-רוז; 1974)

• 'מֹתֶק, זֶה אַתָּה שֶׁתַּחְלִיט אִם יִהְיֶה לְךָ טוֹב אוֹ אִם רַע / מֹתֶק, מִצִּדִּי אֶעֱשֶׂה אֶת כֹּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר בִּשְׁבִילְךָ' ('מותק' של זאב נחמה בביצוע להקת אתניקס; 2013)

י. מִינִיּוּת ומִזְמוּז

גם את שתי המילים הללו המציא שלונסקי...

אחד משירי המזמוז הראשונים, שתיעדו כבדרך אגב את האווירה השוביניסטית מדי שנהגה אז בצה"ל, היה 'שיר אהבה חיילי', שביצעו התרנגולים בתכניתם השנייה בשנת 1963 (כתב חיים חפר והלחין סשה ארגוב). משיר זה זכורות השורות: 'אַהֲבָתֵנוּ אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, אַהֲבָתֵנוּ אַדִּירָה, וְאִם גַּם נְמַזְמֵז אַחֶרֶת, זֶה לֹא נוֹרָא, זֶה לֹא נוֹרָא, נַחְשֹׁב עָלַיִךְ, יַקִּירָה' (בהמשך זה מתדרדר ל'וכששולחים אנו ידיים אל אחוריים חביבים').



יא. תְּכוֹל 

שלונסקי חידש את המילה 'תְּכוֹל' במובן של צבע כחול-בהיר. רבים סבורים שחידוש זה נכלל בתרגומו המפורסם (מרוסית) לפזמון 'מטפחת כחולה', שאותו חיבר באפריל 1944 עבור ההצגה 'שי לחייל' שהעלה תיאטרון המטאטא. אלא שלא היא. במקור השלונסקאי נכתב 'טֹהַר וּכְחוֹֹל הַמִּטְפַּחַת', ובהמשך: 'כְּחוֹל הַמִּטְפַּחַת, קֻרְטוֹב שֶׁל נַחַת וְנִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם' (דגש קל, עמ' 39). שיר זה זכה לשיבושים אין סוף (ראו ברשימתו של גרימי גלעד, 'איך מחפפים? שינויי הנוסח של 'תכול המטפחת' ", בלוג עונג שבת, 30 בינואר 2013), וכך גם שובש ה'כְּחוֹל' ל'תְּכוֹל' כבר בביצוע של טובה פירון ב-1945.

אבל המילה 'תכול' נמצאת בכמה משירי הזמר האחרים של שלונסקי: 

• 'שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ, שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל' ('זמר', מוכר במילות הפתיחה 'לא אורחת גמלים'; 1947)

• 'בִּתְכוֹל השמים, בגובה כי רב' ('בתכול השמים', בפתיחת הספר אני וטלי או ספר מארץ הלמה, 1957)

כותבים רבים אחרים אהבו חידוש זה והשתמשו בו בשיריהם: 

• 'כֶּרֶם גֶּפֶן, נִים-לֹא-נִים תֵּל, חָרְבָּה נֶחְרֶשֶׁת, תְּכוֹל לֵילוֹת וִילֵל-תַּנִּים, מַשְׁאֵבָה נוֹקֶשֶׁת' ('הוי, ארצי! מולדתי!' של שאול טשרניחובסקי; 1933). כן, גם טשרנחובסקי הגדול הפנים חידוש זה באחד משיריו הראשונים שכתב לאחר עלותו ארצה. וכי אפשר לתאר נוף ארץ-ישראלי בלי תכול?

• 'אֶת הַיְּקוּם פִּתְאוֹם לְפֶתַע, עַרְפִלִּים הֵלִיטוּ לוֹט, תְּכוֹל מֶרְחַב גָּזְלוּ מִמֶּנִּי שְׁתֵּי עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת' ('שירת הנודד', המוכר במילות הפתיחה 'הי ציוניוני הדרך', של אהרן אשמן; שנות השלושים) 

• 'תְּכוֹל עֵינֶיהָ כַּשָּׁמַיִם, מַבָּטָהּ כַּלֶּהָבָה' ('רותי' של חיים חפר; 1946) 

• 'כַּלָּנִית שָׁנִי עַל סֶלַע מַאֲדֶמֶת, אֱלֵי בְּנִי צוֹהֶלֶת וְאֶל תְּכוֹל עֵינָיו' ('עוֹד שָׂדִי פּוֹרֵחַ' של פניה ברגשטיין; 1949) 

• 'אֶלְעָד יָרַד אֶל הַיַּרְדֵּן, הוּא הִבִּיט בִּתְכוֹל רָקִיעַ' ('אלעד' של אברהם זיגמן; 1972) 

• 'הַגְּדוּד הִמְשִׁיךְ לִצְעוֹד בַּשְּׁבִיל עַד יָם הַתְּכוֹל' ('עוד נשוב מחר' של אלי נצר; ראשית שנות השבעים)

• 'אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ תְּכוֹל אֵין עָב' ('ארץ' של שייקה פייקוב; 1976)

יב. תַּחְפֹּשֶׂת 

אחת המילים המזוהות ביותר עם חג פורים היא התחפושת, שהומצאה על ידי שלונסקי. מעניין שמילה זו כמעט ולא נמצאת בזמר העברי, ועל כן נעיף מבט על היבט פורימי אחר ביצירתו של שלונסקי, שהרבה לכתוב פזמונים לנשפי פורים שנערכו בימי 'תל אביב הקטנה'. 

הנה ביצוע פשוט נפלא ומרגש של שלוש משחקניות 'המטאטא' – חינה רוזובסקה, ברונקה זלצמן ודבורה קידר (שתי הראשונות כבר נפטרו) – תחילה הן שרות את 'דנֶלֶ'ה, אכול את הבננה'לה', שלא קשור לשלונסקי (כתב יוסף אוקסנברג והלחין משה וילנסקי), ואחר כך (בתזמון 4:07) את שירו של שלונסקי 'שֶׁלִּי, שֶׁלָּךְ', שנכתב לנשפי פורים שנחגגו בשנת תרצ"ד (1934). התכנית 'הדרן לתל אביב' הוקלטה ב-1984 ובין הנוכחים אפשר לזהות את לובה אליאב, שלמה להט (צ'יץ) ורעייתו זיוה, טדי קולק, רפאל קלצ'קין, שמואל רודנסקי ועוד.

כרוניקה רפואית לימי קורונה 

ולסיום, הנה ידיעה (על אירוע שלא היה) שממחישה עד כמה חידושי הלשון של שלונסקי נמצאים בעברית שאותה מדברים כולנו (חידושיו מודגשים):

מר ישראלי לקה אמש בהתקף שיעול קשה ועמד על סף התעלפות. אחיו, שחשש לתסבוכת, פינה אותו מיד למיון. נלקחה ממנו בדיקה ולאחר מספר שעות התקבלה אבחנה חד-משמעית: זה לא נגיף. מצבו עדיין מיוצב והוחלט להשאירו למעקב של יומיים-שלושה.  

לחולה היה רקע רפואי קודם שהוא גם תורשתי. בעבר לקה בהתקף לב שטופל באופן פולשני באמצעות צינתור. לאחרונה חלה האטה בפעילות שריר הלב והרופאים מעריכים, בסבירות גבוהה, כי יזדקק בעתיד להשתלה ועליו להפנים זאת.  

'איך המרגש?', נשאל מר ישראלי. ועל כך השיב: 'על-באמת, בהתחלה הייתי קצת בהלם, וטיפ-טיפה חששתי, אבל כעת מצבי מדהים ואין עליי שום מגבלה. הכל בזכות הרופאים המדהימים והמקצועיות שלהם. המתכון לכך הוא למלא בצייתנות אחר הוראותיהם'.

__________________________________

יהודה בְּלֶכֶר הוא מוזיקאי בעל עניין מיוחד בזמר העברי


בעלי התוספות

איזו הפתעה נחמדה הכין לנו קובי מידן בפתיח של תכניתו 'סוכן תרבות', ששודרה ב-22 במאי (תאגיד השידור כאן). הוא התייחס בדיוק לרשימה הזו ולאתר הנהדר שנקרא 'עונג שבת'...