‏הצגת רשומות עם תוויות לשון עברית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לשון עברית. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 30 בינואר 2025

מפה ומשם: בורלא גר כאן, פְּסוּעוֹן, מַפְעֵם ומעלית

א. אבן מקיר: יהודה בורלא

יהודה בורלא (גנזים: אגודת הסופרים העברים)

בשבוע שעבר פרסמנו כאן רשימה על לוחות הזיכרון והכבוד שנקבעו בבתיהם התל-אביביים של יוסל ואודרי ברגנר ושל אליהו גולדנברג. אבישי ליוביץ' מיהר לעדכנני כי לפני כשבועיים נקבע לוח זיכרון חדש ומיוחד במינו לכבודו של הסופר יהודה בורלא ברחוב טאגור 8 ברמת אביב. בורלא, חתן פרס ישראל לספרות (1961) ויו"ר אגודת הסופרים, נולד וגדל בירושלים למשפחה ספרדית מיוחסת, ואכן ביצירתו נתן ביטוי נרחב לעולמם של יהודי המזרח ובשל כך זכה להוקרה רבה. בשנות הארבעים והחמישים הוא גר ברחוב החשמונאים ואחר כך עבר לרמת אביב.

אלא שהסיפור כאן קצת שונה מלוחות הזיכרון הרגילים.

הבית המקורי שבו גר בורלא פשוט נהרס ואינו קיים עוד, יחד עם הריסתו נעלם כמובן גם השלט המקורי שהציבה העירייה.

לוח הזיכרון הישן

כתב לי אבישי, תושב ותיק של השכונה: 

בתחלת רחוב טאגור ברמת אביב, בין הרחובות איינשטיין לאנדרסן, נצבו חמישה בתי שיכון אופיינים לסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה הקודמת. שלט גדול הכריז בגאון 'שיכון לדוגמא'. בשנים האחרונות עבר השיכון תהליך של 'פינוי-בינוי' וחמשת הבניינים פינו את מקומם לשלושה מגדלים  שניים בינוניים ואחד גבוה.   
פניתי לעיריית תל אביב לפני מספר חדשים בזו הלשון: 'על הבית ברחוב טאגור 8 הייתה קבועה לוחית זיכרון המנציחה את הסופר יהודה בורלא. כעת, משהסתיים פרויקט פינוי בינוי, שבמסגרתו נהרסו הבתים בטאגור 10-2, אני מצפה שהעיריה תקבע שוב שלט שיספר משהו בנוסח 'בבית שניצב בעבר בכתובת זו חי ויצר הסופר יהודה בורלא'.

וראו זה פלא, העירייה נענתה לבקשתו והציבה לוח חדש, והנוסח הייחודי הוא 'במקום זה עמד ביתו של הסופר'.

לוח הזיכרון החדש (צילום: אבישי ליוביץ')

ב. על קצה הלשון: פְּסוּעוֹן 

ואם כבר עסקינן במפעלותיה של עיריית תל אביב, הנה עוד מחווה נחמדה שלה לכבוד יום הלשון העברית: ריענון של המילה העברית הנשכחת 'פְּסוּעוֹן', במקום מה שאנו נוהגים לכנות 'שְׁפָּגָאט'. 

מי שחידש את המילה היה צבי נִשְׁרִי, המורה הראשון להתעמלות בגימנסיה העברית הרצליה.

צילום: אסף רותם

בתמונה זו מ-1939 רואים את צבי נשרי ותלמידי הכיתה השישית בגימנסיה בשיעור התעמלות, עוד דקה והם כולם יעשו פסועון...

אוסף ביתמונה (ויקימדיה)

ג. אַ מחייה

אני מודה שתמיד התקשיתי להגות את המילה הזו 'דֶפִיבְּרִילָטוֹר' (Defibrillator), לא ידעתי אם זה דֶפִי או דֶפִּי (בדגש)... 

פעם קראו לזה סתם 'מכונת החייאה', והנה נמצאה סוף סוף המילה העברית ההולמת (תרתי משמע): מַפְעֵם. 

כמה יפה ומפעים.

צילום: ל"ד
דפיברילטור בשמו הקודם 'עמדת החייאה' (צילום: יורם שובל, ויקימדיה)

בצירוף מקרים הגיעה לשולחן המערכת תמונה זו מתחנת הרכבת בת גלים בחיפה, שיש בה אם תרצו חדש וישן, מדע ומסורת: עמדת החיאה ועמדת תפילין. יבחר כל אחד את העמדה שמתאימה לו...

צילום: אבי בלדי

ד. אז כמה נכנסים למעלית?

צילום: טובה הרצל

בבית אנה טיכו בירושלים לא סגורים על המספר המקסימלי של נוסעים במעלית.


יום שישי, 6 בינואר 2023

שפת אמנו מה היא? מכתב לגולה בשבח הלשון העברית, 1923

שמואל יוסף ס"ט מסתת מצבות במפעל המשפחתי בזדונסקה וולה, 1918 (ביתמונה; הספריה הלאומית)

לכבוד יום השפה העברית, המצוין בי"ט בטבת, ובמלאת מאה שנה למותו של אליעזר בן יהודה, הנה תרומתנו הצנועה.

את המכתב שלפנינו, בן ארבעת העמודים, מצא אלי ס"ט, חבר ותיק בקיבוץ גדות, המוכר גם לקוראי הבלוג, כשעשה סדר בניירות ישנים. כתב אותו דודו, איש העלייה השנייה, אליהו ס"ט (1937-1889). אליהו נולד בלודז' שבפולין, אך בהיותו בן שנתיים עברה המשפחה לעיירה זְדוּנסקה ווֹלָה (Zduńska Wola), ששוכנת מדרום-מערב ללודז'. אליהו היה בן למשפחה חסידית ענפה, שהתפרנסה מדור לדור מסיתות מצבות ומגילוף רהיטי עץ. 

הוא עלה לארץ לבדו בשנת 1909 והיה ראשון העולים הציונים מעיירתו.

פרידה מאליהו ס"ט (במרכז) שעלה לארץ, זדונסקה וולה 1909

תחילה עבד בחדרה, שם נפצע ברגלו מעץ שנכרת (אפיזודה זו תועדה באידיליה של דוד שמעוני 'ביער בחדרה'). לאחר מכן עבר לכנרת ולמושבה מגדל ועבד בסיקול אבנים. ב-1911 היה בין הראשונים שהצטרפו לחברי הקואופורציה במרחביה, החוה השיתופית הראשונה, שנוסדה בעמק יזרעאל באותה שנה. הוא גם זה שסיתת את מצבתו של יצחק אחדותי, שמת בתאונת עבודה במרחביה והוא בן 17 בלבד. 

לאחר שהתפרקה הקואופרציה (1918) עבר ס"ט לירושלים, ושם עבד במשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות וב'סולל בונה'. בסוף 1923, זמן מה לאחר כתיבת המכתב שלפנינו, השתקע בקיבוץ עין חרוד, שם עבד בהנהלת החשבונות וכרצען ושם גם נפטר ב-1937.



את המכתב שלח אליהו ס"ט בשנת 1923 מירושלים לאחיו הצעיר שמואל יוסף (1942-1901), שבאותה שנה עדיין גר בעיירת הולדתם בפולין.

המכתב מציג עימות רעיוני בין שני האחים על מקומן של העברית והיידיש בחיי העם, ואיזו שפה מהן תגבר על חברתה. בעוד אליהו היה קנאי לעברית, לדיבור ולכתיבה בה, דגל אחיו בעליונותה של היידיש, שכן זו שפתו של רוב העם היהודי. ואכן, בשנה שבה התכתבו האחים חיו בפולין קצת פחות משלושה מיליון יהודים (במפקד שנערך בפולין ב-1921 נספרו 2,855,318 יהודים, כ-10.5 אחוז מכלל האוכלוסייה), ושפת התקשורת היומיומית של רובם הייתה יידיש.

אליהו ס"ט כתב עברית נפלאה, שאותה רכש עוד בהיותו בפולין, וניכר שאת דבריו חצב מקירות לבבו. אומנם, הוא לא ניחן במידת הקיצור והתמצות ולא ידע את סוד הצמצום. הוא מאריך בטענותיו, סובב וחוזר עליהן. ועם זאת, הקריאה במכתבו משאירה 'טעם של פעם'... היו זמנים שבהם אבותינו ואבות אבותינו מסרו את נפשם על ערכים ועל עקרונות, ולא היססו גם להתעמת על כך עם קרובי משפחה יקרים.

אליהו ס"ט (1937-1889)

כמה שנים אחרי כתיבת המכתב עלה גם האח שמואל יוסף ס"ט ארצה והתיישב בחיפה. הוא היה פעיל במועצת עיריית חיפה ובאגודת 'הפועל', כינה את עצמו בשם ניסן (על שם אחיו המבוגר שנעלם ברוסיה) וכך גם הכירוהו כולם. בנו, שנולד ב-1939, נקרא אלי (הוא אלי ס"ט מקיבוץ גדות), על שמו של האח הגדול, החלוץ הקנאי לשפה העברית, שמת שנתיים קודם לכן והוא בן 47 בלבד. מנוחתו כבוד בבית העלמין הישן של קיבוץ עין חרוד, ליד מושב גדעונה.


לנוחות הקריאה הוכנסו תיקוני פיסוק וכתיב קלים. תודה לאבישי ליוביץ' על ההקלדה.

*

ירושלים, ז' סיון תרפ"ג  22/5/1923

שמואל יוסף אחי! כיון שאתה נותן לי צדק במשפטי עם אסתר יוטא [אחותם של השניים, שכנראה סירבה להתכתב עם אחיה בעברית], ואתה מכיר ומודה שיש לי הזכות והרשות המלאה לדרוש מכם שתכתבו אלי בעברית, 'משום שבמקרה זה – כפי שאתה מתבטא – הבינותָ אותי היטב', עלי להוסיף ולהגיד לך, אחי, בכדי שתבין אותי עוד יותר טוב, וגם יותר נכון, כי אליבא דאמת, ואליבא דעובדה כמו שהיא היתה, לא דרשתי זאת מכם אף פעם. אני רק הבעתי את חפצי לפניכם, רק גיליתי לכם את רצוני וחפץ לבבי ולא יותר. אז, במכתבי הראשון, התבטא רצוני זה באופן סתום, מן הצד ובין השיטין, ועכשיו במכתבי האחרון גלוי ומפורש. אבל דרֹש לא דרשתי ובקש לא ביקשתי זאת מכם אף פעם. וכמו תמיד, כן גם עד היום הזה, קיבלתי תמיד את מכתביכם – אף כי היו כתובים אידית  בשמחה וברצון, ולא עשיתי 'שביתה' ולא רקדתי 'ברוגז', כאשר אסתר יוטא עשתה זאת לי, משום שאני כותב עברית.

לא דרשתי מכם, כי לדאבוני חשבתי שאתם לא תוכלו להבין את דרישתי ואת צדקתה, משום שרצוני – צריך אתה לדעת, אחי – אינו רק זה שאתם תכתבו אלי את מכתביכם בעברית. רצוני אינו מסתיים ואינו מסתפק בזה בלבד, רצוני משתרע למרחק רב מזה בהרבה, וגם עמוק הוא רב יֶתֶר מאשר יכלתָ לשָעֵר ותיארתָ לך עד כה. לא השטח, לא הקַל והצָף למעלה, אלא העומק, הכָבֵד, היורד וחודר עמוק עמוק עד לתהום, הוא בשבילי, בשביל רצוני, עיקר. לא חשוב לי אם אתם כותבים אלי עברית או לא, חשוב הוא שאתם תבינו ותכירו את השפה העברית, ותתייחסו אל שפה זו כמו שמתייחס אליה אני ועוד כמוני. ואם אפילו לא תכתבו בה אלי (  ברם אם כה כאשר אמרתי יהיה יחסכם אליה, אזי ממילא לא תכתבו אלי בשפה אחרת, אך כאמור לא הכתיבה בלבד חשובה  ), ולא רק לשם זה שעל ידה תוכלו להבין יותר אותי, להכיר ולהרגיש אותי ולהיות יותר קרובים לי, לאחיכם, אלא גם, ובעיקר, בכדי שתבינו ותכירו יותר גם את עצמכם, את נפשכם אתם. כי בלעדיה, בלעדי השפה העברית, רחוקים הנכם לא רק ממני, אחיכם האחד, אלא זרים הנכם אף לנפשכם, זרים לשורשכם ולמקורכם, מקור חייכם, חיינו. 

כן, אח יקיר! שורש, מקור חיים ( – ולא איזו הרכבה מלאכותית, אם גם נקלטה ועשתה פרי – ) כזו היא שפת אם. שפת אבותי ואבות אבותי! ומזה תשובה למה שאמרתָ, ש'האיש מההמון-העובד, בקבעו עתים לתורה, אחרי עבודה ועמל יום קשה, אינו צריך לאבד את זמנו זה בלמוד שפה, שסוף סוף איננה מדע'. אם נכונה דעתך בנוגע לשפה זרה, אינך צודק כלל ביחס לשפת האם, שהיא ראשית כל מדע, קודמת למדע, ועוד יותר ממדע, ובלולה היא בצווי האנושי-האלוהי 'דע את עצמך'! (אגב, עומדת שאלה זו רק ביחס לאנשים מבוגרים; ביחס לילדים קטנים בגני ילדים ובבתי ספר וכו' אין כלל שאלה כזו  ובמשך דור אחד, או לכל היותר שני דורות, אם תהיה רק ההכרה והרצון החזק והשפה תהיה לשפת הדיבור, והשולטת לא רק בבתי הספר אלא גם בבית, ברחוב ובשוק, אזי תרד השאלה לגמרי מהפרק אף ביחס לאנשים מבוגרים...). 

אך פה מתעוררת שוב השאלה, שפת אם, שפת אמנו, מה היא? עברית או אידית? ולא אכפת לי לגמרי, ואינני חושש כלל, אם תבוא ותגיד לי בביטול ובאירוניה: זו היא 'חקירה'. תהי חקירה זו יתרון האדם על הבהמה. ולא נכון הוא להגיד סתם בעלמא 'ברגע זה השאלה היא כבר מחוץ לכל ויכוח', אם הפתרון האחד והאמתי עוד טרם נמצא. ושטות היא, ועוד יותר מאשר שטות, ישנה סכנה בפשרה זו המחַלֶקֶת את העם לחלקים חלקים, לארצות מושבותיו ולמקומות פזוריו הרבים, ולהניח ששפת האם היא בכל מקום השפה השגורה בפי ההמון. סכנה גדולה מאוד ישנה בפשרה זו לאחדות העם לכל תפוצותיו ונדחיו, וכל בר דעת, כל אוהב עמו, וכל המדבר על 'עם', לא ירצה, לא יאבה ולא יסכים לפשרה מְמִיתַה זו, ולא יעלה אותה על דעתו אפילו. וכיון שלפשרה אין כאן מקום, כי כל פשרה בנדון זה, גם זו של אבותינו שלעברית הקציעו את המקום הרוחני בתוכם, והשתמשו בה לתפילה, ללימוד, לספרות וכדומה, ובחיי החול, השוק, הרחוב והבית השתמשו בשפת העם שבתוכם ישבו, שאח"כ ברוב הימים ואחרי כמה וכמה גלגולים ובלבולים נעשתה לשפה אידית, גם פשרה זו, אף כי היא הרבה פחות מסוכנה, גם היא, ככל פשרה, רק מבדילה ומחלקת את העם וממעיטה את דמותו, וכל חילוק והבדלים בעם רק מזיקים.

וכיון שכך, הרי שוב עולה השאלה: שפת אמנו, שפת העם העברי, מה היא? ועל שאלה זו ישנה רק תשובה אחת: העברית! וכמה מטמטום הלב, כמה אי הגיון, אי הבנה והמעטת הדמות יש בדעה הרוצה להחליט ששפת עם ישראל, עם קדומים, היא השפה האידית ששנותיה לכל היותר הן שנות מאות חמש, וספרות העם העברי, העם העתיק בעמים, היא הספרות האידית, שימיה כימי דור אחד ולכל המותר שני דורות?! וכאן אחי אני נתקל במכתבך במשפטים אופיים [אופיינים] מעין אלה, 'ומה עלינו לעשות אם למרות היותנו כה רצוצים יצרנו קולטורה יהודית שאין לה כלל להתבייש', 'מה אנו אשמים אם כוכבים מזהירים כאלה לנו בכל מקצועות המדע?', 'מה יכולים אנו לעשות אם הכל שבו אנו יכולים להֵרָאות בפני אנשים נוצר רק באידית?'.

ואני לא אבוא כמוך להתפאר ולהתהלל לפניך ולספר לך על התנ"ך, על כתובים אחרונים, חיצוניים וגנוזים, על המשנה ועל התלמוד, מדרשים ואגדה, חכמת הקבלה וחסידות, וספרות הרבנית מימי רבנן סבוראי והגאונים עד עתה, יַמים רחבים ועמוקים המחכים עוד לדוליהם העזים, שיבואו וידלו את הפנינים והאיזמרגדים וכל שאר מיני אבנים טובות הפזורים לרוב על קרקעם ותהומם, יערות עולם יערֵי עד המצפים לגַמָדיהם המתמידים והחרוצים שיבואו, יחפרו ויאספו את כל אוצרות כספם וזהבם הטמונים וכמוסים בעמקיהם. ועל הספרות העברית החדשה, שבכל אופן אין גם ערכה פחות מזו האידית, אינני מדבר כלל. ובכל אלה אני לא מתפאר. איני אוהב זאת, ולא כל העושר הזה חשוב כאן, אלא המקור והעצמיות. ועל התפארותך אתה לפני אגיד לך רק זאת, שבתחילה, בשעה שקראתי את דבריך, חשבתי לענות לך על זה באותו הטון שלך. כן, בודאי! הרי את התנ"ך אתה יודע בעל-פה, והמשנה והאגדה וכו' אתה בקי ומכיר כהכיר איש את מבואות ביתו וחדריו, כעשר אצבעותיו. ואם אתה חוזר ואומר באבטוריטטיות [סמכותיות] כזו שאין להרהר אחריה, "שהכל אשר בו אנו יכולים להרָאות בפני אנשים נוצר אך באידית", ודאי שהנך יודע מה שאתה אומר, ואמת הדבר, נכון ויציב'. ככה חשבתי לענות לך. אך האירוניה בולטת פה יותר מדי, ונזכרתי גם שאתה, אחי, הנך זה שכתבתָ את הדברים האלה. אחי, עצמי ובשרי, ולמי אלעג? וכמו שאומרים באידית 'אז דער נאַר איז מיינער' [הטיפש הזה הוא שלי], און, 'טאַטע דו לאַכסט? אז און וועה צו דיין געלעכטער!' [אבא אתה צוחק? אוי ואבוי לצחוק שלך]. נזכרתי, ובמקום הצחוק בא הצער... 

ואם על ההתפארות עם-הארצית שלך הצטערתי, הנה לא יכולתי, ואיני יכול גם כעת, להתאפק ולא לצחוק להדמיון וההשוואה שאתה עושה ביני ובין ניסן אבא [אח נוסף], בין השפה העברית והרוסית. ולי כמו לו, להעברית כמו לרוסית, אתה קורא טמיעה (אסמילַציה). חה, חה, חה! אסמילציה! אולי, שמואל יוסף, תמצא מִלון לועזי ותראה שמה את פרוש המלה הזרה הזו? או אולי תשאל פי אלה ממכיריך הרגילים אצל מלים לועזיות יותר ממך? ויגידוך כי מה ששייך לאיש עברי והשפה העברית, ובכלל למה שהוא עצמו ואינו יסוד זר, אין למלה זו כל שליטה. ויגידו לך אולי גם זה, שהשידוך אשר שידכת לה למלה זו (כנראה ברצותך לרכך קצת את הרושם) אינו שידוך מתאים כלל, כי אין כלל במציאות, ואי אפשר להגיד 'אסמילציה קדושה'. ותבין אז אולי גם זאת, שלו רציתי אני להשתמש במלים מפוצצות הייתי יכול להפוך את הנשק הזה נגדך וביתר הצלחה, והייתי יכול לקרוא לשפה האידית אסמילציה מקודשה (לא 'קדושה' אלא 'מקודשה', ניט הייליגע, נאר פארהייליגטע). והרבה ישנם בתוכנו יסודות זרים, מנהגים ואמונות שונות, שמן החוץ באו אלינו, התעָרו בין ההמון וברוב הימים גם נתקדשו קדושות שונות, ואז כאשר תבין, אפשר שכמוני תצחק גם אתה לשטות זו שנפלטה מעטך באקראי מבלי חשוב עליה הרבה, רק מתוך הרושם שעשה עליך כאֵבָה של אמא ('כאֵב' ולא 'אמת'), ששני בניה כותבים לה בשפות שהיא אינה מבינה [עברית ורוסית], ואינה יכולה לקרוא בעצמה.

אתה רואה אפוא אחי, שגם בשבילי יצאה כבר שאלה זו מגדר הויכוח. ברור בשבילי כשמש שרק השפה העברית צריכה ויכולה להיות השפה היחידה והאחת של עמנו בכל תפוצותיו גם בא"י וגם בגולה. אף כי בדרך כלל אין אצלי שאלה יוצאת מגדר הויכוח, תמיד ועל הכל אפשר להתוכח, ותמיד הנני מוכן ומזומן לבטל את דעתי אם רק אמצא אצל מתנגדי ובדבריהם דברי טעם, אמת, הגיון וצדק שיהיה לאל ידם להוכיח את טעותי על פני. אך בשאלה זו, מיום עלותה על הפרק עד היום, ראיתי מצד מתנגדי העברית ומצדדי האידית המושבעים רק עמדה עקשנית ולא יותר, ולא שמעתי כל הזמן אף נימוק הגיוני אחד. לא שמעתי כל דבר של טעם, כל הוכחה צודקת ונכונה. הטענה הכי חזקה ושיש לה גם ערך ידוע, והיחידה שאני שומע תמיד ובכל זמן, ואשר גם אתה משתמש בה, היא: 'צריכים להתחשב עם העובדה שרוב מנינו ורוב בנינו של עם ישראל מדבר אידית'. ונכון הדבר, העובדה היא עובדה ואין מי שיכחישה, אבל לא כל אשר הוא עובדה הוא גם אמת, ולא כל מה שהנהו עובדה הוא גם צודק. צריך להתחשב? כן! בעובדה צריך להתחשב, כהתחשב עם כח, ולא כעם אמת. צריך לדעתה, נחוץ להכירה, בכדי לאַפשֵר ולהקֵל את המלחמה נגדה, אבל לא להודות בצדקתה ולהשלים אִתָה רק משום שהיא עובדה. הגלות הִנֶהָ כבר עובדה בת אלפיים שנה, זמן ארוך פי חמש או שש מהזמן שיהודים מדברים אידית, ופי עשרים ויותר מהזמן שהתחילה הספרות האידית, ולחץ הפועל ושעבודו של מעמד העובדים הוא עובדה, אולי כזמן היות האדם על פני האדמה. ובכל זאת, מי בר דעת, מי בעל לב, מי בן האדם אשר יצדיק את העובדות ההן וישלים אתן רק משום שעובדות הן? ומי יודע מה היתה העובדה ואיך היו פניה אלמלא אתם, התועים ומתעים, דַבָרֵי ההמון ומנהיגיו, המתימרים לדבר בשמו ולטובתו, המשתמשים בבערותו ומנצלים את את חוסר הכרתו, את קשי גורלו ויומו, להטותו מן הדרך אל עמו, תחִיָתו ובנינו, ומשתמשים בכל האמצעים אשר בידכם להשניא עליו ולעשות ללעג ולקלס כל דבר, כל מעשה וכל צעד המוביל לדרך זו. והדרך הזו, צריך להודות, קשה היא וארוכה, ודורשת היא מן ההולכים בה הרבה מאוד. דורשת היא את הכל, את כל האדם, את כל נפשו, גופו ומאודו. ואין, אפוא כל פלא אם עכשיו, במלחמתכם נגדנו, לעת עתה עדיין ידכם על העליונה. אך מי יודע, אלמלא כל זה, אלמלא למרות כל המכשולים וכל הקושי הייתם גם אתם כֻּלכם, כל העם כֻּלו כאיש אחד וברצון אחד גדול וחזק בוחרים והולכים בדרכנו זו. הדרך האחת והיחידה המובילה למטרה ואשר חיים בה חיי עם, מי יודע איך היתה העובדה ומה היו פניה אז?...

ואם אפילו יקוימו דבריך, שמואל יוסף, והיום או מחר מסירה ממשלת א"י את ההגבלות לעליה ופותחת את שערי הארץ לפני ההמונים, ויחד עם פתיחת השערים נפתחת גם אפשרות להתישבות גדולה ורחבה והתפתחות המסחר והתעשיה, וע"י זה נוצר הבסיס הקיים לקיום המונים גדולים בארץ, והמוני עם ישראל הסובלים למקומותיהם והמבקשים אוכל לפיהם ולפי טפם ואינם מוצאים, מתחילים לזרום ולבוא הנה לרבבותיהם, ויחד עם ההמון שבעצם אין לו כלום נגד השפה העברית ונגד תחיית עם ישראל, באים בין הבאים לארץ גם אלה השונאים את העם ואינם רוצים בטובתו, המתנגדים לכל דבר המוביל את העם אל עצמו ואל תחיתו, והמתימרים למרות זאת להיות באי כוחו ולדבר בשמו, והם מתחילים גם כאן לחרחר, לגרות ולשסות את ההמון בלעג ובנאצה לאמר, 'הנה הביטו! מה העבריים האלה עושים, איך המה מתעללים בכם ואינם מתחשבים אתכם כלל, את ילדיכם בבתי הספר הם מלעיטים ומפטמים באיזו שפה ברברית מתה, עברית הם קוראים לה. ובאספות פומביות כשאנו מתאספים לדון ולדבר על ענינים שונים שלנו, הם מדברים ומלהגים אליכם בשפה מתה זו, שאין אתם מבינים בה מלה אחת. וכאשר אנחנו עולים על הבמה ורוצים לדבר אתכם בשפה שאתם יודעים, בשפתכם, באידית, מאַמע לשון, אינם נותנים. הלאה הבורגנים! הלאה העברית! הלאה שפת הבורגנים! וכו' '. וההמון בעִוְרונו, ושסוי ע"י קריאות נאצה אלה, מתחיל ללחום את מלחמת האידית ונגד העברית, ובכחו הוא כובש את כל הבמות באספות הפומביות, כובש את בתי הספר העממים והתיכונים, ובמקום העברית באה לשלוט בכל ועל הכל השפה האידית. אם אפילו נניח שכל זה היה ונעשה, ואתה, אחי, בא אלי אז ואומר לי, בשמחה ובצחוק נצחון, 'נו, אחא אליהו! עם מי הצדק? אִתְךָ אַתָה או אִתִי אני? חה, חה, אני אחא, הלא מראש אמרתי לך שככה יהיה!', גם אז, אחי, לא אכנע. אמנם אוריד לרגע את ראשי מצער, אך תכף ארימו שוב, ובקומה זקופה, בראש מורם ובהכרה ברורה ומלאה, אענה לך גם אז ואומר  כמו שאני אומר כעת ביחס לשאלה זו בגולה – כן, אחי! אתכם הכח, לעת עתה אתם חזקים ממנו, אך הצדק, האמת, אִתִי הוא! ולא אתכם! אתנו הצדק!...

עכשיו, אחא שמואל יוסף, אם אפילו אינני מקוה שכעת כבר תסכים בכל לדעתי, ותיתן לי צדק בשאלה זו ככל אשר אמרתי, אחת בכל זאת אני מאמין, שמעתה תבין אותי יותר טוב ויותר נכון מאשר חשבת להבין אותי ממכתבי הקודם. עתה תראה שלא כבקש נדבה, ושלא כרעב המבקש לחם, אני מבקש אתכם שתכתבו אלי עברית. רוצה אני ומִתְאַוֶה להרבה יותר מזה, הרבה מאוד, ולכן אין אני מבקש כלום ומאומה אינני דורש, את זאת, חושבני, תבין עכשיו, אחי, והיה שלום ובריא יקירי ודרוש בשלום שרתך. מדוע אין היא כותבת פעם משהו? ומה שלום רבקה לאה המהוללה? העברה האַדֶמֶת ( – מוזלען ) בשלום? ההבריאה כבר? שלום לכלכם וכתבו.
                                                                                                                        שלכם
                                                                                                                                    אליהו



*

דמותו הפלאית של ס"ט הענקה השראה למשורר זרֻבבל גלעד (1988-1912), איש עין חרוד (מאוחד) ומחבר 'שיר הפלמ"ח'. בשנת 1981, כאשר הגיעה נכדתו שושני למצוות, הוא הקדיש לה ולחבריה, בני גילה, את הפואמה היפה 'מתנת בר מצווה'. גלעד מספר על ס"ט הרצען ואגב כך נזכר ביום הבר-מצווה שלו עצמו, בשנת 1925, ובמתנה שהעניק לו ס"ט: ספר מדינת היהודים של הרצל. 

הפואמה נדפסה בספרו של גלעד, הבאר: שירים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג, עמ' 27-25.

הפואמה פורסמה לראשונה בעיתון דבר, 16 ביולי 1982, עמ' 21 (תודה לאבי)
______________________________

אלי סַַ"ט הוא חבר קיבוץ גדות. כתב שני ספרי שירה ושלושה ספרי הדרכה וטיולים באופני הרים.
elisat.ok@gmail.com

יום שני, 16 בנובמבר 2020

פה ושם בארץ ישראל: לובאים, ספרייה בטבע, תוגת הפלמ"ח, סימון אשפה

 א. לובאים מפוארים

איך אומרים ברבים 'לובי'? 

לא לובי במובן של שדולה אלא לובי במובן האדריכלי, כלומר חלל הכניסה לבית מלון או לבניין (מפואר בדרך כלל). ובכן, בעברית תקינה קוראים ללובי כזה 'מבואה', וברבים 'מבואות'.

חברת קידר מבנים, שבונה בניין מפואר בשכונת הדר יוסף בתל אביב, מצאה צורת ריבוי מקורית משלה: לובאים...

צילום: אפי מיטלמן (תודה לאבישי ליוביץ')


ב. וכתתו חרבותם לספרים

בהרי ירושלים, ליד עין צובה, מוצב ארגז תחמושת ובו ספרים להשאלה. אפשר לעיין ולקרוא תחת צל עצי האלון שמסביב.  

צילום: ברוך גיאן


ג. ראשנו שח

הפלמ"חניקים הולכים ומתמעטים, ואלה שעדיין עמנו כבר לא מחפשים כלום, בטח לא את המחר. כמה חבל שצאצאיהם לא מחפשים את האתמול. 

ספר הפלמ"ח, בן שני הכרכים המונומנטליים (בעריכת זרובבל גלעד ומתי מגד, הקיבוץ המאוחד, תשי"ג), שכן בעבר בגאון ובחרדת קודש בספרייתם של כל מגוייסי הפלמ"ח ועבר בירושה מדור לדור.

עמוד הפתיחה של ספר הפלמ"ח, כרך ראשון 


היום ספרים אלה כבר מוטלים אלי אשפה ודומן, ככלי אין חפץ בו.

צולם ליד פח אשפה בחיפה.

צילום: עפרה פרי

לא רק הפלמ"ח, גם תוגת הישראליות של דורון רוזנבלום הושלך לצד הדרך (ברחוב לוחמי הגטאות ברחובות). 

כמה סמלי...

צילום: ראובן שדה


ד. השביל הזה חסום כאן

ומאשפה לאשפה. בירידה לנחל כזיב, בין אבירים לפסוטה, 'עלי גבעה שם בגליל', נחסם השביל המסומן בגלי אשפת בניין.

ארץ ישראל שלי, ארץ ישראל פורחת... ואין פוצה פה ומצפצף.

צילום: אבי בלדי

יום שישי, 15 במאי 2020

בין תחמושת לתחפושת: חידושי הלשון של שלונסקי והזֶמֶר העברי

אברהם שלונסקי, 1936 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

מאת יהודה בלכר

לפני 120 שנה נולד אברהם שלונסקי (1973-1900), מגדולי החדשנים של השפה העברית בכל הזמנים (בעצמו חידש את המילה 'חדשנות') ונחשון לדור של משוררים וסופרים עבריים ילידי המאה העשרים. 

כמות השבחים שאפשר לעטור לראשו היא אין סופית: מתרגם-אמן של מחזות לתיאטרון ומחזאי בזכות עצמו; וירטואוז שפה שאין שני לו; עורך ספרותי מחונן; משורר לירי אנין וכותב פזמונים משעשעים לבמה הקלה והסאטירית; בוהמיין 'שובב' (אך לא פרחח); בעל לשון מושחזת ומלוטשת, שדרוכה תמיד לתגובה שנונה מיידית, לרוב בלתי צפויה וחורגת מן המוסכמות אבל אף פעם אינה משתלחת; כותב יצירות גאוניות לילדים, שלא ראה פחיתות כבוד גם בחיבור פירסומות מסחריות. את כל הפרסים (ופרס ישראל בכללם) שעוטר בהם ואת כל השבחים שהורעפו עליו הוא הרוויח ביושר, בזכות מה שבּוֹרך וחוּנן בו.

יצירתו של שלונסקי היא ים שאין לו סוף, וגם עליה נכתב בלי די. לפני כמה חודשים עלה למרשתת האתר 'אברהם שלונסקי: חייו ויצירתו', ביזמתה של פרופסור חגית הלפרין, החוקרת המובהקת של יצירתו, ושם ימצא המבקש חומרים רבים על איש דגול זה ועל יצירתו בכל התחומים, וכמובן גם בתחום ה'לשונסקי'. 



לבני הדור הצעיר, שלונסקי  אם בכלל שמעו עליו  נשמע משהו מימי קדם. הנה אפוא הזדמנות להיזכר: שיחה טלוויזיונית שהוקלטה בטלוויזיה החינוכית (אז 'הלימודית') בשנת 1968. המראיינים הם מיכל גוברין וה'ילדים' עטרה אופק ואבשלום קור:



נטעים אפוא את הקוראים בכמה דוגמאות מתוך הספר האלבומי דגש קל, אוסף דברי השנינה וההומור של שלונסקי, שנערך על ידי אריה אהרוני (ספרית פועלים, 1993):


א. אִמְרוֹת כנף ('שְׁנוּנִיּוֹת לשון' בלשונו של שלונסקי), שספק אם ידעתם ששלונסקי אחראי לניסוחן העברי:
  • אוֹרֵחַ לְרֶגַע רוֹאֶה כָּל פֶּגַע
  • עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ אֵין לְהִתְוַכֵּחַ
  • אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת בְּשִׁנּוּי אַדֶּרֶת
  • בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל גַּם לֵאָה כְּרָחֵל
  • אִם הָאָסוּר מֻתָּר, הַמֻּתָּר מְיֻתָּר
  • אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הַלָּצוֹן
  • הַפֶּה הַמְּלַבֶּה הוּא הַפֶּה הַמְּכַבֶּה
  • לֹא מִדִּבּוּר עִבּוּר

ב. חידושים לפועל 'שָׁגֹל'
  • אִישׁ הָאֶשְׁגּוֹלוֹת (עתיר און)
  • וְשִׁגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה
  • שְׁגוּלָה מֵרְבָבָה (נַפְקָנִית; גם זה חידוש של שלונסקי)
  • שְׁגוֹל וְכִשָּׁלוֹן (שחוק על ספרו של ברנר)
  • עַם שְׁגוּלָה (וַלְדָּנִית, ברוכת ילדים)
  • שִׁגּוּל דַּעַת (בלבול מח)

ג. שונות 
  • אַל תִּפְתַּח פֶּה לַסַּרְטָן (כששוכנע שהעישון מזיק לבריאות. שְׁנוּנִית שהפכה סיסמת האגודה למלחמה בסרטן)
  • אִילוּ-זֶה-הָיָה (אִילוּזְיָה)
  • דֶּרֶךְ-עֲגָב (פְלִירְט)
  • אַמְבּוּלַנְס (שֶׁגֶר-פֶּגֶר)
  • בַּעַל נִבְגָּד (בפעם הראשונה: קֶרֶן הַיְּסוֹד; מן הפעם השנייה ואילך: קֶרֶן קַיֶּמֶת)
  • וַהֲרֵי הַחֲדָשׁוֹת וְעִקָּרָן תְּחִלָּה (על שתי צעירות אלמוניות ודַדָּנִיּוֹת שנכנסו לקפה 'כסית')
  • שְׁתִינוֹק (תרגום מיידיש של המונח פּישערל)  


 ד. פרסומות

פרסומת אחת שחיבר שלונסקי לשמן 'מגד' (טורים, 30 במרס 1934) הייתה בלי ספק מקור ההשראה ל'שיר הפטנטים' של חיים חפר (1961): 
אֶפְשָׁר בְּנָקֵל לְרַמּוֹת בְּנֵי אָדָם, אֶפְשָׁר לְאַחֵז הָעֵינַיִם,
אֲבָל לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל, לְעוֹלָם, לְרַמּוֹת גַּם אֶת בְּנֵי הַמֵּעַיִם.
(בעניין זה ראו מה שכתבו חגית הלפרין ואליהו הכהן בחדשות בן עזר, 195, 27 בנובמבר 2006)

הארץ, 25 באפריל 1935

אז איך קרה שהאיש המוכשר והמבריק הזה כמעט ונשכח? הרי זה פשוט הָזוּי! (גם זה כמובן חידוש של שלונסקי).
         
כאמור, תחומי פעילותו והצטיינותו של שלונסקי היו רבים, אך כאן נעסוק בכמה מחידושי הלשון שלו שחלחלו לזמר העברי. לפני כשלושים שנה ערך אריה אהרוני והביא לדפוס את חיבורו רב-ההיקף של המילונאי יעקב כנעני (1978-1894) מלון חדושי שלונסקי (ספרית פועלים, 1989). מלון זה כולל מאות ערכים ובהם מילים שחודשו על ידי שלונסקי במשך למעלה מיובל שנות פעילות שפסקו רק עם מותו במאי 1973. אתה מעלעל בעמודי המילון ומשתאה לא רק מול העושר הלשוני השופע, אלא גם עד כמה הוא עדיין נוכח ורלוונטי בשיח העברית של ימינו, ודי אם נזכיר מילים כמו נִבְצָרוּת, גִּזְעָנוּת, רִבּוֹנוּת או פְּרַקְלִיטוּת...


והנה כמה דוגמאות לחידושיו של שלונסקי אשר מצאו את דרכם לשירי זמר המושרים אצלנו עד היום. ויודגש, אלה רק דוגמאות מזוטו של ים:

א. זֶהוּ זֶה!


איזה שם היה ניתן ל'זהו זה', סדרת הפולחן של הטלוויזיה הישראלית, ששודרה בשידור ישיר, אחת לשבוע, משך עשרים שנה (1998-1978)  וחודשה לאחרונה 'בזכות' מגפת קורונה  ומה היה גורל שיר הפתיחה האהוב של התכנית (אהוד מנור ובני נגרי): 'זֶהוּ זֶה וְלֹא אַחֶרֶת, מִיַּם סוּף עַד יַם כִּנֶּרֶת / בַּקִּבּוּץ, בִּכְפַר, בַּקֶּרֶת, זֶהוּ זֶה וְלֹא אַחֶרֶת' 

הנה תזכורת משעשעת:

 

צירוף זה חלחל גם לכותבים נוספים, למשל יורם טהרלב ב'פשוט שיריונר': 'הוּא פָּשׁוּט שִׁרְיוֹנֶר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר / קְצַת נֶחְמָד, קְצַת נִבְזֶה, זֶה הַכֹּל, זֶהוּ זֶה'. וגם נעמי שמר בשירה 'יש לי חג': 'וְזֶהוּ זֶה הַחַג הָאֲמִתִּי ... וְזֶהוּ זֶה הַחַג בַּהֲדָרוֹ ... וְזֶהוּ כָּל הַחַג  הַלְלוּיָהּ'. 

שלונסקי חידש גם את המילה הבודדת זֶהוּ (במשמעות זה הוא) וכן את זֹאתִי (זֹאת הִיא), והמעבר למבנה המקוצר והמלעילי סייע לפזמונאים המוכשרים שלנו.

ב. טנגו תורנות

בשנים הראשונות לאחר הקמת צה"ל הרים שלונסקי תרומה גם לקביעת מונחים צבאיים בעברית (במסגרת יחידת הפירסומים והמינוח במחלקת ההדרכה במטכ"ל). בשנת 1966 ביצעה להקת פיקוד המרכז את 'טנגו תורנות' למילותיו של יוסי גמזו (לשיר זה הקדיש דוד אסף פוסט מיוחד, חידת הלחן של 'טנגו תורנות', בלוג עוגנ שבת, 3 במרס 2017). 

גמזו הכניס לשיר זה כמה מחידושיו של שלונסקי כמו אִגּוּף, מִיוּן, נַַשָּׁק, קַשָּׁר. גמזו אף שדרג את חידושיו של שלונסקי באמצעות כפל לשון של נשיקת הַנַּשָּׁק (שהוא המומחה לְנֶשֶׁק) או ה'פלונטר' (קֶשֶׁר מסובך) עם הַקַּשָּׁר. 

הפרסום הראשון של טנגו תורנות (מעריב לנוער, 11 באוקטובר 1966)

הנה תזכורת לטנגו הנהדר:



ג. תַּחְמוֹשֶׁת

איזה שם היה ניתן ל'גבעת התחמושת', לא רק לאתר שבצפון ירושלים אלא לשירו של יורם טהרלב? שיר זה התפרסם בביצועה של להקת פיקוד המרכז, בתוכניתה 'איפה המרכז' (1968), והפך לאחד השירים הידועים ביותר שנכתבו אחרי מלחמת ששת הימים ולציון דרך בתולדות הזמר העברי. בשיר תואר הקרב הקשה והעקוב מדם שהתנהל במוצב הירדני, במתכונת דוקומנטרית כביכול, שמשלבת קטעי דיבור מסמרי שיער וציטוטים מדברי חיילים שהשתתפו בקרב עם לחן הרואי בלתי נשכח שכתב יאיר רוזנבלום. 

המילה תחמושת, שחידש שלונסקי, כבר שימשה את חיים חפר בספר הפזמונים הראשון שלו תַּחְמֹשֶׁת קַלָה (ספרית פועלים, 1949), כמו גם את נתן אלתרמן בשיר 'אליפלט', שאותו כתב ב-1959 ללהקת גיסות השריון (מאוחר יותר התפרסם השיר בביצוע התרנגולים): 'הָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית מְנֻתֶּקֶת, מְלַאי תַּחְמֹשֶׁת אָזַל בָּהּ מִכְּבָר'. בתו של אלתרמן, תרצה אתר, שהייתה אז חברה בלהקה (וכנראה בשל כך העביר להם אלתרמן את השיר), הייתה הסולנית של השיר. הנה היא בביצוע שלא כל כך מוכר: 



ד. מִרְדָּף

חידוש לשון זה של שלונסקי היה גם לכותרת שיר שכתב ירון לונדון לסרטו התיעודי של מיכה שגריר 'המלחמה לאחר המלחמה' (1969). את השיר, בלחנו של נחום היימן, שרה חוה אלברשטיין, והוא נכלל גם בתקליטה מאותה שנה שנשא אף הוא את השם מִרְדָּף

אֶרֶץ אֲשֶׁר מִרְדָּפִים קוֹרוֹתֶיהָ, 
אַלְפַּיִם דַּפִּים וְעוֹד דַּף, 
עַד שֶׁנִּשְׂרָף עוֹד מְעַט כָּל חַמְצַן רֵאוֹתֶיהָ 
בִּגְלַל מְרוּצַת הַמִּרְדָּף

אֶרֶץ אֲשֶׁר יִרְדְּפוּהָ אוֹיְבֶיהָ 
וְהִיא אֶת אוֹיְבֶיהָ תִּרְדֹּף בַּמִּרְדָּף
הִיא אֶת אוֹיְבֶיהָ תַּשִׂיג, 
אַךְ אוֹיְבֶיהָ הֵם לֹא יִלְכְּדוּהָ בַּכַּף.



גם חיים חפר השתמש במילה זו בשירו משנת 1970 'יש לי אהוב בסיירת חרוב': 'הוּא נִשְׁבָּע: אֲחֲכֶּה לָךְ, מִרְדָּף יֵשׁ לְיַד יַם הַמֶּלַח'.

ה. גַּשָּׁשׁ 


המילה גשש היא חידושו של שלונסקי. המפיק האגדי אברהם דשא (פשנל), שנודע בחיבתו לשמות מוזרים, צירף לגשש את מילת התואר חִוֵּר וכך נוצר צמד המילים הַגַּשָּׁשׁ הַחִוֵּר. זה היה שמה של שלישייה שהפכה מוסד וגיבורת תרבות בישראל במשך השליש האחרון של המאה הקודמת. השפעתם של 'הגששים' על השפה העברית המדוברת הייתה עצומה וחותמה ניכר עד היום, בעיקר בזכות כותבים כמו נסים אלוני, שייקה אופיר ויוסי בנאי. שלונסקי תרם גם את המילה זַרְבּוּבִית שחדרה לרפליקה האלמותית שדן אלמגור כתב לגששים במערכון 'הכה את המומחה': בתשובה לשאלה 'איך קוראים בעברית לצ'ופצ'יק של הקומקום?', ענה 'המומחה ללשון': 'זרבובית'... 

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 94

על שלונסקי והגששים מצאנו את הידיעה הזאת שנדפסה במוסף 'גבר לענין' של עיתון מעריב (21 באוקטובר 1985, עמ' 11). חתום עליה עיתונאי ושמו יאיר לפיד...


חיים חפר קלט גם הוא את ה'גשש' ושילב אותו בשירו הנודע משנת 1958 'הסלע האדום', ועליו הוסיף עוד חידוש שלונסקאי: מַטָּח ('רִאשׁוֹן הָלַךְ גַשָּׁשׁ, מֵרִים פָּנָיו ... מַטַּח הַיְּרִיּוֹת הָיָה קָצָר').

ו. מַחְצָבָה 

מחצבה ליד עין חרוד, 1941 (צילום: זולטן קלוגר; ויקימדיה)

את המילה מחצבה חידש שלונסקי אולי כמחווה לתקופה הקצרה בה שהה בקיבוץ עין חרוד בחברת אנשי גדוד העבודה, ובמיוחד עם אנשי 'חבורת העמק', להם יצא שם של רבי-אומנים (גם זה חידוש של שלונסקי) בעבודות חציבה וסלילה. טוביה, אביו של שלונסקי (ומי שהתאים את הלחן לשירו של טשרניחובסקי 'אני מאמין', הלא הוא 'שחקי, שחקי'), היה מומחה בעבודות כרייה ולימד את חלוצי העמק את המקצועות הללו. המחצבה היא גם חלק מנוף הארצישראליות (חידוש של שלונסקי) במספר שירי זמר, והנה כמה דוגמאות: 
  • 'בַּמַּחְצָבָה נָפַל אָבִיךָ וְנִשְׁמָתוֹ בַּתֹּהוּ. אֵין דָּבָר, סְּגוֹר אֶת פִּיךָ, תִּהְיֶה חוֹצֵב כָּמוֹהוּ' ('תשרי סבא' של עמנואל הרוסי; 1928) 
  • 'הֲתִזְכֹּר שִׁירֵי יָרֵחַ וְחָצָב בּוֹדֵד פּוֹרֵחַ, אֶת הַמַּחְצָבָה שֶׁהִתְעַטְּפָה בְּאוֹר כָּסוּף' ('נחל התנינים' של אהוד מנור; 1969)
  • 'מַחְצָבָה בְּצַד הַדֶּרֶךְ וְעָלֶיהָ צֵל אִילָן' ('סימני דרך' של נעמי שמר; 1982) 

ז. גֶֶּּמֶר 

שלונסקי, שחידש מילה זו, הבליע אותה בעלילות מיקי מהו: 'טוֹב כִּי זֶמֶר יֵשׁ לוֹ גֶּמֶר', שהפך 'להיט' בחריזת פזמונים שבהם מופיעה המילה זֶמֶר (דוגמת 'חליל' ו'גליל'). הנה כמה דוגמאות: 
  • 'כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶּמֶר, אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר' ('כלניות' של נתן אלתרמן; 1945) 
  • 'בְּרִית הַפֶּרַח וְהַנִּיר, בְּרִית הַשֶּׁקֶט וְהַזֶּמֶר / מַמְטֵרָה, שִׁירֵךְ הוּא שִׁיר, רַנְּנִיהוּ עַד אֵין גֶּמֶר' ('הורה ממטרה' של יחיאל מוהר; 1953)
  • 'זֶמֶר הַבּוֹקְרִים יַעֲלֶה וְיִבְקַע, עַל מֶרְחָבִים אֲבוּדִים עַד אֵין גֶּמֶר / וְתִזְרַח הַחַמָּה וְתִשְׁקַע, וּמוֹסִיף וְקוֹלֵח הַזֶּמֶר' ('שיר הבוקרים' של יעקב אורלנד; שנות החמישים) 
  • 'אַךְ עִם עֶרֶב כְּשֶׁבָּא דַּרְכָּם עַד גֶּמֶר, הִתְבָּרֵר כִּי שָׁכְחוּ אֶת כָּל הַזֶּמֶר' ('חיילים יצאו לדרך' של נעמי שמר; 1962) 
  • 'הוי, חומר זה של שחוק וסבל, חוזר בכל מראש עד גמרכשמנגנים את זה על נבל, הנה יוצא מזה שיר זמר ... כי עת נמרוד לנו בגמר, לא יעירנו עוד שום זמר' ('שיר סיום' של המחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' מאת נתן אלתרמן; 1964)



  • 'מַה סּוֹפוֹ שֶׁל זֶה הַזֶּמֶר? בִּים בַּם בּוֹם / אִם תִּרְצוּ לָשִׂים לוֹ גֶּמֶר, בִּים בַּם בּוֹם' ('בים בם בום' של יורם טהרלב; שנות השישים) 

ח. אֵי שָׁם 

מן החידוש הזה בלבד, שראשיתו בשנות העשרים של המאה הקודמת, אפשר להכין שירון לתפארת. הנה כמה דוגמאות:
  • 'יַלְדָּה הָיְתָה אֵי שָׁם בַּכְּפָר, בֵּיתָהּ טָבַל בִּשְׂדוֹת דָּגָן' ('רחל, רחל' של יחיאל מוהר; 1956)
  • 'אֵי שָׁם עַל הַחוֹף עָמְדָה הִיא בָּאֹפֶק, יַלְדַּת דַּיָּגִים הוֹמִיָּה' ('בת הדייג' של בנימין אביגל; 1959)
  • 'חוֹשֵׁב בִּשְׂמֹאל וְחַי לוֹ בַּיָּמִין, בַּוִּילָה שֶׁבָּנָה אֵי שָׁם בְּהֶרְצְלִיָּה' ('בלדה לעוזב קיבוץ' של יעקב רוטבליט; 1970)
  • 'אֵי שָׁם בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ, הַתְחַכִּי עִם רֶדֶת עֶרֶב? הֵי חֲלִילִי, יַלֵּל יַלֵּל חֲלִילִי' ('בשדות בית-לחם' של נעמי שמר; 1971): שמר גם שדרגה צירוף זה ל'אֵי מִשָֹּם': 'אי משם, שר לו בדרך, אי משם, שר פעמון / אי משם, שובה הביתה, בזמן הנכון' (בשיר 'סימני דרך' שהוזכר לעיל)  

'סימני דרך' בכתב ידה של נעמי שמר (הספרייה הלאומית)

  • 'אֶתְפֹּס עָגוּר וּלְרַגְלוֹ אַצְמִיד מִכְתָּב דּוּמָם, פְּרִישַׁת שָׁלוֹם לְכָל אַחַי אֵי שָׁם('העגורים' של דן אלמגור; 1971)
  • 'הָעֵמֶק דָרוּךְ עִם רֶדֶת הַלֵּיל, אֵי שָׁם כְּבָר מִקְלָע מְיַלֵּל' ('עמק שלי' של יצחק קינן; 1971)
  • 'אֵי שָׁם, שָׁם נִמְצָא בְּיַחַד אֶת הַגַּן, אֶת גַּן הָאַהֲבָה' ('אי שם' של אהוד מנור; 1973). עם שיר זה ייצגה אילנית את ישראל בתחרות האירוויזיון שנערכה בלוקסמבורג (וזכתה במקום הרביעי)


  • 'יֵשׁ אֵי שָׁם, מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב עָלַיִךְ, מִישֶׁהוּ רוֹצֶה אוֹתָךְ נוֹרָא, יֵשׁ אֵי שָׁםיֵשׁ אֵי שָׁם' ('יש אי שם' של ענת גוב ויוני רכטר; 1983)

ט. מֹתֶק


איך היינו מְתַקְשֵׁרִים זה עם זה ללא כינוי החיבה הזה שטבע שלונסקי: 'כן מותק', 'לא מותק', 'בסדר מותק'...

הנה כמה דוגמאות מתוקות ל'מותק' בזמר העברי:
  • הדוגמה המוכרת ביותר היא כנראה הסולו מרעיד הלב של אריק איינשטיין בלהקת הנח"ל, עם המשפט הבלתי נשכח שזועק יהורם גאון: 'לַנַּעֲרָה שׁוּב אֵין אוֹמְרִים: הֵי, בּוּבָּה, מֹתֶק, בּוֹאִי לִרְקוֹד' ('רוח סתו' של יחיאל מוהר; 1959)



  • וכאן שרות בנות להקת גיסות השריון: 'הוּא אָמַר לִי: בּוֹאִי מֹתֶק, שְׁתֵּי מִלִּים וְלֹא יוֹתֵר, וַאֲנִי כְּמוֹ תִּינוֹקֶת, רַצְתִּי אֶל הַשִּׁרְיוֹנֶר' ('פשוט שיריונר' של יורם טהרלב; 1969)
  • 'הִשְׁאִיר לִי פִּתְקָה: מֹתֶק, תֵּכֶף אָשׁוּב, לָקַח לוֹ שָׁבוּעַ, אַךְ מַה זֶּה חָשׁוּב' ('יש לי אהוב בסיירת חרוב' של חיים חפר; 1970)
  • 'וְאֵצְלנוּ בַּפְּלֻגָּה, מְבַקְּשִׁים קְצַת הֲפוּגָה, מֹתֶק, לֹא לִשְׁלוֹחַ לִי עֻגָּה' ('אין לך מה לדאוג' [מוכר כ'שִׁלחי לי תחתונים וגופיות'] של תלמה אליגון-רוז; 1974)
  • 'מֹתֶק, זֶה אַתָּה שֶׁתַּחְלִיט אִם יִהְיֶה לְךָ טוֹב אוֹ אִם רַע / מֹתֶק, מִצִּדִּי אֶעֱשֶׂה אֶת כֹּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר בִּשְׁבִילְךָ' ('מותק' של זאב נחמה בביצוע להקת אתניקס; 2013)

י. מִינִיּוּת ומִזְמוּז

גם את שתי המילים הללו המציא שלונסקי...

אחד משירי המזמוז הראשונים, שתיעדו כבדרך אגב את האווירה השוביניסטית מדי שנהגה אז בצה"ל, היה 'שיר אהבה חיילי', שביצעו התרנגולים בתכניתם השנייה בשנת 1963 (כתב חיים חפר והלחין סשה ארגוב). משיר זה זכורות השורות: 'אַהֲבָתֵנוּ אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, אַהֲבָתֵנוּ אַדִּירָה, וְאִם גַּם נְמַזְמֵז אַחֶרֶת, זֶה לֹא נוֹרָא, זֶה לֹא נוֹרָא, נַחְשֹׁב עָלַיִךְ, יַקִּירָה' (בהמשך זה מתדרדר ל'וכששולחים אנו ידיים אל אחוריים חביבים').



יא. תְּכוֹל 

שלונסקי חידש את המילה 'תְּכוֹל' במובן של צבע כחול-בהיר. רבים סבורים שחידוש זה נכלל בתרגומו המפורסם (מרוסית) לפזמון 'מטפחת כחולה', שאותו חיבר באפריל 1944 עבור ההצגה 'שי לחייל' שהעלה תיאטרון המטאטא. אלא שלא היא. במקור השלונסקאי נכתב 'טֹהַר וּכְחוֹֹל הַמִּטְפַּחַת', ובהמשך: 'כְּחוֹל הַמִּטְפַּחַת, קֻרְטוֹב שֶׁל נַחַת וְנִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם' (דגש קל, עמ' 39). שיר זה זכה לשיבושים אין סוף (ראו ברשימתו של גרימי גלעד, 'איך מחפפים? שינויי הנוסח של 'תכול המטפחת' ", בלוג עונג שבת, 30 בינואר 2013), וכך גם שובש ה'כְּחוֹל' ל'תְּכוֹל' כבר בביצוע של טובה פירון ב-1945.

אבל המילה 'תכול' נמצאת בכמה משירי הזמר האחרים של שלונסקי: 
  • 'שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ, שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל' ('זמר', מוכר במילות הפתיחה 'לא אורחת גמלים'; 1947)
  • 'בִּתְכוֹל השמים, בגובה כי רב' ('בתכול השמים', בפתיחת הספר אני וטלי או ספר מארץ הלמה, 1957)

כותבים רבים אחרים אהבו חידוש זה והשתמשו בו בשיריהם: 
  • 'כֶּרֶם גֶּפֶן, נִים-לֹא-נִים תֵּל, חָרְבָּה נֶחְרֶשֶׁת, תְּכוֹל לֵילוֹת וִילֵל-תַּנִּים, מַשְׁאֵבָה נוֹקֶשֶׁת' ('הוי, ארצי! מולדתי!' של שאול טשרניחובסקי; 1933). כן, גם טשרנחובסקי הגדול הפנים חידוש זה באחד משיריו הראשונים שכתב לאחר עלותו ארצה. וכי אפשר לתאר נוף ארץ-ישראלי בלי תכול?
  • 'אֶת הַיְּקוּם פִּתְאוֹם לְפֶתַע, עַרְפִלִּים הֵלִיטוּ לוֹט, תְּכוֹל מֶרְחַב גָּזְלוּ מִמֶּנִּי שְׁתֵּי עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת' ('שירת הנודד', המוכר במילות הפתיחה 'הי ציוניוני הדרך', של אהרן אשמן; שנות השלושים) 
  • 'תְּכוֹל עֵינֶיהָ כַּשָּׁמַיִם, מַבָּטָהּ כַּלֶּהָבָה' ('רותי' של חיים חפר; 1946) 
  • 'כַּלָּנִית שָׁנִי עַל סֶלַע מַאֲדֶמֶת, אֱלֵי בְּנִי צוֹהֶלֶת וְאֶל תְּכוֹל עֵינָיו' ('עוֹד שָׂדִי פּוֹרֵחַ' של פניה ברגשטיין; 1949) 


    • 'אֶלְעָד יָרַד אֶל הַיַּרְדֵּן, הוּא הִבִּיט בִּתְכוֹל רָקִיעַ' ('אלעד' של אברהם זיגמן; 1972) 
    • 'הַגְּדוּד הִמְשִׁיךְ לִצְעוֹד בַּשְּׁבִיל עַד יָם הַתְּכוֹל' ('עוד נשוב מחר' של אלי נצר; ראשית שנות השבעים)
    • 'אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ תְּכוֹל אֵין עָב' ('ארץ' של שייקה פייקוב; 1976)

      יב. תַּחְפֹּשֶׂת 

      אחת המילים המזוהות ביותר עם חג פורים היא התחפושת, שהומצאה על ידי שלונסקי. מעניין שמילה זו כמעט ולא נמצאת בזמר העברי, ועל כן נעיף מבט על היבט פורימי אחר ביצירתו של שלונסקי, שהרבה לכתוב פזמונים לנשפי פורים שנערכו בימי 'תל אביב הקטנה'. 

      הנה ביצוע פשוט נפלא ומרגש של שלוש משחקניות 'המטאטא'  חינה רוזובסקה, ברונקה זלצמן ודבורה קידר (שתי הראשונות כבר נפטרו)  תחילה הן שרות את 'דנֶלֶ'ה, אכול את הבננה'לה', שלא קשור לשלונסקי (כתב יוסף אוקסנברג והלחין משה וילנסקי), ואחר כך (בתזמון 4:07) את שירו של שלונסקי 'שֶׁלִּי, שֶׁלָּךְ', שנכתב לנשפי פורים שנחגגו בשנת תרצ"ד (1934). התכנית 'הדרן לתל אביב' הוקלטה ב-1984 ובין הנוכחים אפשר לזהות את לובה אליאב, שלמה להט (צ'יץ) ורעייתו זיוה, טדי קולק, רפאל קלצ'קין, שמואל רודנסקי ועוד.



      כרוניקה רפואית לימי קורונה 

      ולסיום, הנה ידיעה (על אירוע שלא היה) שממחישה עד כמה חידושי הלשון של שלונסקי נמצאים בעברית שאותה מדברים כולנו (חידושיו מודגשים):
      מר ישראלי לקה אמש בהתקף שיעול קשה ועמד על סף התעלפות. אחיו, שחשש לתסבוכת, פינה אותו מיד למיון. נלקחה ממנו בדיקה ולאחר מספר שעות התקבלה אבחנה חד-משמעית: זה לא נגיף. מצבו עדיין מיוצב והוחלט להשאירו למעקב של יומיים-שלושה.  
      לחולה היה רקע רפואי קודם שהוא גם תורשתי. בעבר לקה בהתקף לב שטופל באופן פולשני באמצעות צינתור. לאחרונה חלה האטה בפעילות שריר הלב והרופאים מעריכים, בסבירות גבוהה, כי יזדקק בעתיד להשתלה ועליו להפנים זאת.  
      'איך המרגש?', נשאל מר ישראלי. ועל כך השיב: 'על-באמת, בהתחלה הייתי קצת בהלם, וטיפ-טיפה חששתי, אבל כעת מצבי מדהים ואין עליי שום מגבלה. הכל בזכות הרופאים המדהימים והמקצועיות שלהם. המתכון לכך הוא למלא בצייתנות אחר הוראותיהם'.



      __________________________________

      יהודה בְּלֶכֶר הוא מוזיקאי בעל עניין מיוחד בזמר העברי


      בעלי התוספות

      איזו הפתעה נחמדה הכין לנו קובי מידן בפתיח של תכניתו 'סוכן תרבות', ששודרה ב-22 במאי (תאגיד השידור כאן). הוא התייחס בדיוק לרשימה הזו ולאתר הנהדר שנקרא 'עונג שבת'...