לכבוד יום השפה העברית, המצוין בי"ט בטבת, ובמלאת מאה שנה למותו של אליעזר בן יהודה, הנה תרומתנו הצנועה.
הוא עלה לארץ לבדו בשנת 1909 והיה ראשון העולים הציונים מעיירתו.
לאחר שהתפרקה הקואופרציה (1918) עבר ס"ט לירושלים, ושם עבד במשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות וב'סולל בונה'. בסוף 1923, זמן מה לאחר כתיבת המכתב שלפנינו, השתקע בקיבוץ עין חרוד, שם עבד בהנהלת החשבונות וכרצען ושם גם נפטר ב-1937.
 |
| אליהו ס"ט (1937-1889) |
כמה שנים אחרי כתיבת המכתב עלה גם האח שמואל יוסף ס"ט ארצה והתיישב בחיפה. הוא היה פעיל במועצת עיריית חיפה ובאגודת 'הפועל', כינה את עצמו בשם ניסן (על שם אחיו המבוגר שנעלם ברוסיה) וכך גם הכירוהו כולם. בנו, שנולד ב-1939, נקרא אלי (הוא אלי ס"ט מקיבוץ גדות), על שמו של האח הגדול, החלוץ הקנאי לשפה העברית, שמת שנתיים קודם לכן והוא בן 47 בלבד. מנוחתו כבוד בבית העלמין הישן של קיבוץ עין חרוד, ליד מושב גדעונה.
לנוחות הקריאה הוכנסו תיקוני פיסוק וכתיב קלים. תודה לאבישי ליוביץ' על ההקלדה.
ירושלים, ז' סיון תרפ"ג 22/5/1923
שמואל יוסף אחי! כיון שאתה נותן לי צדק במשפטי עם אסתר יוטא [אחותם של השניים, שכנראה סירבה להתכתב עם אחיה בעברית], ואתה מכיר ומודה שיש לי הזכות והרשות המלאה לדרוש מכם שתכתבו אלי בעברית, 'משום שבמקרה זה – כפי שאתה מתבטא – הבינותָ אותי היטב', עלי להוסיף ולהגיד לך, אחי, בכדי שתבין אותי עוד יותר טוב, וגם יותר נכון, כי אליבא דאמת, ואליבא דעובדה כמו שהיא היתה, לא דרשתי זאת מכם אף פעם. אני רק הבעתי את חפצי לפניכם, רק גיליתי לכם את רצוני וחפץ לבבי ולא יותר. אז, במכתבי הראשון, התבטא רצוני זה באופן סתום, מן הצד ובין השיטין, ועכשיו במכתבי האחרון גלוי ומפורש. אבל דרֹש לא דרשתי ובקש לא ביקשתי זאת מכם אף פעם. וכמו תמיד, כן גם עד היום הזה, קיבלתי תמיד את מכתביכם – אף כי היו כתובים אידית – בשמחה וברצון, ולא עשיתי 'שביתה' ולא רקדתי 'ברוגז', כאשר אסתר יוטא עשתה זאת לי, משום שאני כותב עברית.
לא דרשתי מכם, כי לדאבוני חשבתי שאתם לא תוכלו להבין את דרישתי ואת צדקתה, משום שרצוני – צריך אתה לדעת, אחי – אינו רק זה שאתם תכתבו אלי את מכתביכם בעברית. רצוני אינו מסתיים ואינו מסתפק בזה בלבד, רצוני משתרע למרחק רב מזה בהרבה, וגם עמוק הוא רב יֶתֶר מאשר יכלתָ לשָעֵר ותיארתָ לך עד כה. לא השטח, לא הקַל והצָף למעלה, אלא העומק, הכָבֵד, היורד וחודר עמוק עמוק עד לתהום, הוא בשבילי, בשביל רצוני, עיקר. לא חשוב לי אם אתם כותבים אלי עברית או לא, חשוב הוא שאתם תבינו ותכירו את השפה העברית, ותתייחסו אל שפה זו כמו שמתייחס אליה אני ועוד כמוני. ואם אפילו לא תכתבו בה אלי ( – ברם אם כה כאשר אמרתי יהיה יחסכם אליה, אזי ממילא לא תכתבו אלי בשפה אחרת, אך כאמור לא הכתיבה בלבד חשובה – ), ולא רק לשם זה שעל ידה תוכלו להבין יותר אותי, להכיר ולהרגיש אותי ולהיות יותר קרובים לי, לאחיכם, אלא גם, ובעיקר, בכדי שתבינו ותכירו יותר גם את עצמכם, את נפשכם אתם. כי בלעדיה, בלעדי השפה העברית, רחוקים הנכם לא רק ממני, אחיכם האחד, אלא זרים הנכם אף לנפשכם, זרים לשורשכם ולמקורכם, מקור חייכם, חיינו.
כן, אח יקיר! שורש, מקור חיים ( – ולא איזו הרכבה מלאכותית, אם גם נקלטה ועשתה פרי – ) כזו היא שפת אם. שפת אבותי ואבות אבותי! ומזה תשובה למה שאמרתָ, ש'האיש מההמון-העובד, בקבעו עתים לתורה, אחרי עבודה ועמל יום קשה, אינו צריך לאבד את זמנו זה בלמוד שפה, שסוף סוף איננה מדע'. אם נכונה דעתך בנוגע לשפה זרה, אינך צודק כלל ביחס לשפת האם, שהיא ראשית כל מדע, קודמת למדע, ועוד יותר ממדע, ובלולה היא בצווי האנושי-האלוהי 'דע את עצמך'! (אגב, עומדת שאלה זו רק ביחס לאנשים מבוגרים; ביחס לילדים קטנים בגני ילדים ובבתי ספר וכו' אין כלל שאלה כזו – ובמשך דור אחד, או לכל היותר שני דורות, אם תהיה רק ההכרה והרצון החזק והשפה תהיה לשפת הדיבור, והשולטת לא רק בבתי הספר אלא גם בבית, ברחוב ובשוק, אזי תרד השאלה לגמרי מהפרק אף ביחס לאנשים מבוגרים...).
אך פה מתעוררת שוב השאלה, שפת אם, שפת אמנו, מה היא? עברית או אידית? ולא אכפת לי לגמרי, ואינני חושש כלל, אם תבוא ותגיד לי בביטול ובאירוניה: זו היא 'חקירה'. תהי חקירה זו יתרון האדם על הבהמה. ולא נכון הוא להגיד סתם בעלמא 'ברגע זה השאלה היא כבר מחוץ לכל ויכוח', אם הפתרון האחד והאמתי עוד טרם נמצא. ושטות היא, ועוד יותר מאשר שטות, ישנה סכנה בפשרה זו המחַלֶקֶת את העם לחלקים חלקים, לארצות מושבותיו ולמקומות פזוריו הרבים, ולהניח ששפת האם היא בכל מקום השפה השגורה בפי ההמון. סכנה גדולה מאוד ישנה בפשרה זו לאחדות העם לכל תפוצותיו ונדחיו, וכל בר דעת, כל אוהב עמו, וכל המדבר על 'עם', לא ירצה, לא יאבה ולא יסכים לפשרה מְמִיתַה זו, ולא יעלה אותה על דעתו אפילו. וכיון שלפשרה אין כאן מקום, כי כל פשרה בנדון זה, גם זו של אבותינו שלעברית הקציעו את המקום הרוחני בתוכם, והשתמשו בה לתפילה, ללימוד, לספרות וכדומה, ובחיי החול, השוק, הרחוב והבית השתמשו בשפת העם שבתוכם ישבו, שאח"כ ברוב הימים ואחרי כמה וכמה גלגולים ובלבולים נעשתה לשפה אידית, גם פשרה זו, אף כי היא הרבה פחות מסוכנה, גם היא, ככל פשרה, רק מבדילה ומחלקת את העם וממעיטה את דמותו, וכל חילוק והבדלים בעם רק מזיקים.
וכיון שכך, הרי שוב עולה השאלה: שפת אמנו, שפת העם העברי, מה היא? ועל שאלה זו ישנה רק תשובה אחת: העברית! וכמה מטמטום הלב, כמה אי הגיון, אי הבנה והמעטת הדמות יש בדעה הרוצה להחליט ששפת עם ישראל, עם קדומים, היא השפה האידית ששנותיה לכל היותר הן שנות מאות חמש, וספרות העם העברי, העם העתיק בעמים, היא הספרות האידית, שימיה כימי דור אחד ולכל המותר שני דורות?! וכאן אחי אני נתקל במכתבך במשפטים אופיים [אופיינים] מעין אלה, 'ומה עלינו לעשות אם למרות היותנו כה רצוצים יצרנו קולטורה יהודית שאין לה כלל להתבייש', 'מה אנו אשמים אם כוכבים מזהירים כאלה לנו בכל מקצועות המדע?', 'מה יכולים אנו לעשות אם הכל שבו אנו יכולים להֵרָאות בפני אנשים נוצר רק באידית?'.
ואני לא אבוא כמוך להתפאר ולהתהלל לפניך ולספר לך על התנ"ך, על כתובים אחרונים, חיצוניים וגנוזים, על המשנה ועל התלמוד, מדרשים ואגדה, חכמת הקבלה וחסידות, וספרות הרבנית מימי רבנן סבוראי והגאונים עד עתה, יַמים רחבים ועמוקים המחכים עוד לדוליהם העזים, שיבואו וידלו את הפנינים והאיזמרגדים וכל שאר מיני אבנים טובות הפזורים לרוב על קרקעם ותהומם, יערות עולם יערֵי עד המצפים לגַמָדיהם המתמידים והחרוצים שיבואו, יחפרו ויאספו את כל אוצרות כספם וזהבם הטמונים וכמוסים בעמקיהם. ועל הספרות העברית החדשה, שבכל אופן אין גם ערכה פחות מזו האידית, אינני מדבר כלל. ובכל אלה אני לא מתפאר. איני אוהב זאת, ולא כל העושר הזה חשוב כאן, אלא המקור והעצמיות. ועל התפארותך אתה לפני אגיד לך רק זאת, שבתחילה, בשעה שקראתי את דבריך, חשבתי לענות לך על זה באותו הטון שלך. כן, בודאי! הרי את התנ"ך אתה יודע בעל-פה, והמשנה והאגדה וכו' אתה בקי ומכיר כהכיר איש את מבואות ביתו וחדריו, כעשר אצבעותיו. ואם אתה חוזר ואומר באבטוריטטיות [סמכותיות] כזו שאין להרהר אחריה, "שהכל אשר בו אנו יכולים להרָאות בפני אנשים נוצר אך באידית", ודאי שהנך יודע מה שאתה אומר, ואמת הדבר, נכון ויציב'. ככה חשבתי לענות לך. אך האירוניה בולטת פה יותר מדי, ונזכרתי גם שאתה, אחי, הנך זה שכתבתָ את הדברים האלה. אחי, עצמי ובשרי, ולמי אלעג? וכמו שאומרים באידית 'אז דער נאַר איז מיינער' [הטיפש הזה הוא שלי], און, 'טאַטע דו לאַכסט? אז און וועה צו דיין געלעכטער!' [אבא אתה צוחק? אוי ואבוי לצחוק שלך]. נזכרתי, ובמקום הצחוק בא הצער...
ואם על ההתפארות עם-הארצית שלך הצטערתי, הנה לא יכולתי, ואיני יכול גם כעת, להתאפק ולא לצחוק להדמיון וההשוואה שאתה עושה ביני ובין ניסן אבא [אח נוסף], בין השפה העברית והרוסית. ולי כמו לו, להעברית כמו לרוסית, אתה קורא טמיעה (אסמילַציה). חה, חה, חה! אסמילציה! אולי, שמואל יוסף, תמצא מִלון לועזי ותראה שמה את פרוש המלה הזרה הזו? או אולי תשאל פי אלה ממכיריך הרגילים אצל מלים לועזיות יותר ממך? ויגידוך כי מה ששייך לאיש עברי והשפה העברית, ובכלל למה שהוא עצמו ואינו יסוד זר, אין למלה זו כל שליטה. ויגידו לך אולי גם זה, שהשידוך אשר שידכת לה למלה זו (כנראה ברצותך לרכך קצת את הרושם) אינו שידוך מתאים כלל, כי אין כלל במציאות, ואי אפשר להגיד 'אסמילציה קדושה'. ותבין אז אולי גם זאת, שלו רציתי אני להשתמש במלים מפוצצות הייתי יכול להפוך את הנשק הזה נגדך וביתר הצלחה, והייתי יכול לקרוא לשפה האידית אסמילציה מקודשה (לא 'קדושה' אלא 'מקודשה', ניט הייליגע, נאר פארהייליגטע). והרבה ישנם בתוכנו יסודות זרים, מנהגים ואמונות שונות, שמן החוץ באו אלינו, התעָרו בין ההמון וברוב הימים גם נתקדשו קדושות שונות, ואז כאשר תבין, אפשר שכמוני תצחק גם אתה לשטות זו שנפלטה מעטך באקראי מבלי חשוב עליה הרבה, רק מתוך הרושם שעשה עליך כאֵבָה של אמא ('כאֵב' ולא 'אמת'), ששני בניה כותבים לה בשפות שהיא אינה מבינה [עברית ורוסית], ואינה יכולה לקרוא בעצמה.
אתה רואה אפוא אחי, שגם בשבילי יצאה כבר שאלה זו מגדר הויכוח. ברור בשבילי כשמש שרק השפה העברית צריכה ויכולה להיות השפה היחידה והאחת של עמנו בכל תפוצותיו גם בא"י וגם בגולה. אף כי בדרך כלל אין אצלי שאלה יוצאת מגדר הויכוח, תמיד ועל הכל אפשר להתוכח, ותמיד הנני מוכן ומזומן לבטל את דעתי אם רק אמצא אצל מתנגדי ובדבריהם דברי טעם, אמת, הגיון וצדק שיהיה לאל ידם להוכיח את טעותי על פני. אך בשאלה זו, מיום עלותה על הפרק עד היום, ראיתי מצד מתנגדי העברית ומצדדי האידית המושבעים רק עמדה עקשנית ולא יותר, ולא שמעתי כל הזמן אף נימוק הגיוני אחד. לא שמעתי כל דבר של טעם, כל הוכחה צודקת ונכונה. הטענה הכי חזקה ושיש לה גם ערך ידוע, והיחידה שאני שומע תמיד ובכל זמן, ואשר גם אתה משתמש בה, היא: 'צריכים להתחשב עם העובדה שרוב מנינו ורוב בנינו של עם ישראל מדבר אידית'. ונכון הדבר, העובדה היא עובדה ואין מי שיכחישה, אבל לא כל אשר הוא עובדה הוא גם אמת, ולא כל מה שהנהו עובדה הוא גם צודק. צריך להתחשב? כן! בעובדה צריך להתחשב, כהתחשב עם כח, ולא כעם אמת. צריך לדעתה, נחוץ להכירה, בכדי לאַפשֵר ולהקֵל את המלחמה נגדה, אבל לא להודות בצדקתה ולהשלים אִתָה רק משום שהיא עובדה. הגלות הִנֶהָ כבר עובדה בת אלפיים שנה, זמן ארוך פי חמש או שש מהזמן שיהודים מדברים אידית, ופי עשרים ויותר מהזמן שהתחילה הספרות האידית, ולחץ הפועל ושעבודו של מעמד העובדים הוא עובדה, אולי כזמן היות האדם על פני האדמה. ובכל זאת, מי בר דעת, מי בעל לב, מי בן האדם אשר יצדיק את העובדות ההן וישלים אתן רק משום שעובדות הן? ומי יודע מה היתה העובדה ואיך היו פניה אלמלא אתם, התועים ומתעים, דַבָרֵי ההמון ומנהיגיו, המתימרים לדבר בשמו ולטובתו, המשתמשים בבערותו ומנצלים את את חוסר הכרתו, את קשי גורלו ויומו, להטותו מן הדרך אל עמו, תחִיָתו ובנינו, ומשתמשים בכל האמצעים אשר בידכם להשניא עליו ולעשות ללעג ולקלס כל דבר, כל מעשה וכל צעד המוביל לדרך זו. והדרך הזו, צריך להודות, קשה היא וארוכה, ודורשת היא מן ההולכים בה הרבה מאוד. דורשת היא את הכל, את כל האדם, את כל נפשו, גופו ומאודו. ואין, אפוא כל פלא אם עכשיו, במלחמתכם נגדנו, לעת עתה עדיין ידכם על העליונה. אך מי יודע, אלמלא כל זה, אלמלא למרות כל המכשולים וכל הקושי הייתם גם אתם כֻּלכם, כל העם כֻּלו כאיש אחד וברצון אחד גדול וחזק בוחרים והולכים בדרכנו זו. הדרך האחת והיחידה המובילה למטרה ואשר חיים בה חיי עם, מי יודע איך היתה העובדה ומה היו פניה אז?...
ואם אפילו יקוימו דבריך, שמואל יוסף, והיום או מחר מסירה ממשלת א"י את ההגבלות לעליה ופותחת את שערי הארץ לפני ההמונים, ויחד עם פתיחת השערים נפתחת גם אפשרות להתישבות גדולה ורחבה והתפתחות המסחר והתעשיה, וע"י זה נוצר הבסיס הקיים לקיום המונים גדולים בארץ, והמוני עם ישראל הסובלים למקומותיהם והמבקשים אוכל לפיהם ולפי טפם ואינם מוצאים, מתחילים לזרום ולבוא הנה לרבבותיהם, ויחד עם ההמון שבעצם אין לו כלום נגד השפה העברית ונגד תחיית עם ישראל, באים בין הבאים לארץ גם אלה השונאים את העם ואינם רוצים בטובתו, המתנגדים לכל דבר המוביל את העם אל עצמו ואל תחיתו, והמתימרים למרות זאת להיות באי כוחו ולדבר בשמו, והם מתחילים גם כאן לחרחר, לגרות ולשסות את ההמון בלעג ובנאצה לאמר, 'הנה הביטו! מה העבריים האלה עושים, איך המה מתעללים בכם ואינם מתחשבים אתכם כלל, את ילדיכם בבתי הספר הם מלעיטים ומפטמים באיזו שפה ברברית מתה, עברית הם קוראים לה. ובאספות פומביות כשאנו מתאספים לדון ולדבר על ענינים שונים שלנו, הם מדברים ומלהגים אליכם בשפה מתה זו, שאין אתם מבינים בה מלה אחת. וכאשר אנחנו עולים על הבמה ורוצים לדבר אתכם בשפה שאתם יודעים, בשפתכם, באידית, מאַמע לשון, אינם נותנים. הלאה הבורגנים! הלאה העברית! הלאה שפת הבורגנים! וכו' '. וההמון בעִוְרונו, ושסוי ע"י קריאות נאצה אלה, מתחיל ללחום את מלחמת האידית ונגד העברית, ובכחו הוא כובש את כל הבמות באספות הפומביות, כובש את בתי הספר העממים והתיכונים, ובמקום העברית באה לשלוט בכל ועל הכל השפה האידית. אם אפילו נניח שכל זה היה ונעשה, ואתה, אחי, בא אלי אז ואומר לי, בשמחה ובצחוק נצחון, 'נו, אחא אליהו! עם מי הצדק? אִתְךָ אַתָה או אִתִי אני? חה, חה, אני אחא, הלא מראש אמרתי לך שככה יהיה!', גם אז, אחי, לא אכנע. אמנם אוריד לרגע את ראשי מצער, אך תכף ארימו שוב, ובקומה זקופה, בראש מורם ובהכרה ברורה ומלאה, אענה לך גם אז ואומר – כמו שאני אומר כעת ביחס לשאלה זו בגולה – כן, אחי! אתכם הכח, לעת עתה אתם חזקים ממנו, אך הצדק, האמת, אִתִי הוא! ולא אתכם! אתנו הצדק!...
עכשיו, אחא שמואל יוסף, אם אפילו אינני מקוה שכעת כבר תסכים בכל לדעתי, ותיתן לי צדק בשאלה זו ככל אשר אמרתי, אחת בכל זאת אני מאמין, שמעתה תבין אותי יותר טוב ויותר נכון מאשר חשבת להבין אותי ממכתבי הקודם. עתה תראה שלא כבקש נדבה, ושלא כרעב המבקש לחם, אני מבקש אתכם שתכתבו אלי עברית. רוצה אני ומִתְאַוֶה להרבה יותר מזה, הרבה מאוד, ולכן אין אני מבקש כלום ומאומה אינני דורש, את זאת, חושבני, תבין עכשיו, אחי, והיה שלום ובריא יקירי ודרוש בשלום שרתך. מדוע אין היא כותבת פעם משהו? ומה שלום רבקה לאה המהוללה? העברה האַדֶמֶת ( – מוזלען –) בשלום? ההבריאה כבר? שלום לכלכם וכתבו.
שלכם
אליהו
