'בְּסַעֲרִי': שירי אהבה וייאוש שכתב אברהם חלפי לשרה פוקסמן

מאת אלי סַ"ט

ברשימה שהקדיש דוד אסף לגלגולי שירו המפורסם של אברהם חלפי (1980-1906), 'שיר על התוכי יוסי' ('גלגולו של ניגון: מיהו התוכי יוסי ומהי תוגת המאירי', בלוג עונג שבת, 17 בפברואר 2015), נכתב כך: 

'שיר על התוכי יוסי' כמעט בן שמונים. הוא נדפס לראשונה בט"ו באלול תרצ"ה (13 בספטמבר 1935) בעיתון 'דבר'. לימים, היו שנטו לראות בדמות שדוברת בשיר את המשורר הרווק והמופנם, שלא זכה לאהבה או לילדים ('עֲרִירִי, בְּלִי אִשָּׁה תֻּכִּיָה וְיוֹלֶדֶת / לְתֻכִּי שֶׁכָּמוֹךָ אָסוּר לֶאֱהוֹב' וכו'), אבל ברור שזו נקודת מבט אנכרוניסטית. כאשר נדפס השיר לראשונה חלפי היה בסך הכל בן 29, לא בדיוק הגיל שבו מקוננים על חיים חשׂוּכי אהבה [ההדגשה שלי].

כשקראתי את הדברים מיהרתי וכתבתי לדוד. טענְתי בפניו כי לעתים אהבה מוקדמת ורבת עוצמה משפיעה על כל החיים וסיפרתי לו את סיפור אהבתו של חלפי לאמי, שרה פוּקסמן, בשנים 1924-1923.

אני זוכר היטב כיצד נודע לי הסיפור. בחורף 1950 הייתי בן עשר. היו אלה ימות השלג הכבד שירד אז בכל הארץ, ובספרייה שבבית הוריי, ב'מעונות עובדים' שברחוב ברזילי בחיפה, ראיתי לראשונה את מִזָּוִית אֶל זָוִית, ספר השירים הראשון של חלפי (הוצאת יחדיו, תל אביב תרצ"ט). נמשכתי, כנראה, לציפוי האריג שעל כריכת הספר וכשפתחתי אותו שמחתי לגלות שהוא יצא לאור שנה לפני שנולדתי. אחר כך גם גיליתי את ההקדשה שכתב חלפי לאמי ב-20 באפריל 1939:

הקדשה על הספר 'מזוית אל זוית', 20 באפריל 1939

באותם ימים לא היה מוכר חלפי כמשורר, אלא כשחקן תיאטרון 'אֹהל', שהיה מזוהה עם הסתדרות העובדים. לא היה זה דבר של מה בכך. בביתנו הפועלי התייחסו לשחקני תיאטרון זה בחרדת קודש.

'אמא, את מכירה את חלפי?', שאלתי. 'הכרתי אותו', ענתה אמא בקיצור ולא הרחיבה.

ניסיתי לקרוא את השירים שבספר, אבל הבנתי (או חשבתי שהבנתי) רק אחד, שיר שהיה שונה מכולם: 'שיר על התוכי יוסי'. לשיחה הקצרצרה עם אמא לא היה, לצערי, המשך.

אמי, שרה, נולדה ב- 1905 בעיר קוברין (אז חלק מהאימפריה הרוסית, בין שתי המלחמות חלק מפולין והיום בתחומי בלארוס). היא הייתה שלישית מששת ילדיהם של אהרן פוקסמן, שנמנה עם חסידי סְלונים, ורחל, בתו של מתתיהו צוקרמן, שניהל בעיר בית ספר לבנות. המשפחה המבוססת התפרנסה מחנות לשעונים ותכשיטים שמקומה היה ברחוב הראשי של העיר. אמא, שבגרותה עברה עליה בתוך גבולותיה של הרפובליקה הפולנית החדשה, השלימה את לימודי הגימנסיה בביאליסטוק, התחילה ללמוד באוניברסיטה בוורשה ובד בבד נמשכה לפעילות ציונית. היו אלה שנות הקשר בין חלפי לבינה.

הנה כמה ציונים ביוגרפיים בחייה: כבת תשע-עשרה, ביום 24 באוגוסט 1924, עזבה אמא את לימודיה ואת בית הוריה ועלתה לארץ ישראל כדי להגשים את החלום הציוני (גם חלפי עלה לארץ בשנת 1924). תקופת מה גרה בירושלים, יחד עם אחותה חינה, ולמדה באוניברסיטה העברית.

שרה (יושבת) וחינה בירושלים, שנות העשרים

פעם היה דבר כזה... – תעודת 'שומע שלא מן המנין' באוניברסיטה העברית

הלימודים, מסתבר, לא היה בהם די כדי לפרנס את הלהבה הציונית שבערה בה. היא עברה לגור בחיפה ועבדה בבניין. בין השאר השתתפה בסלילת כביש ג'ידה (היום רמת ישי)–חיפה, ושם, כנראה, גם פגשה לראשונה את אבי, שמואל יוסף (שכולם קראו לו ניסן) סַ"ט, ממנהיגי הפועלים בחיפה.

בשנת 1928 נסעה שרה לוועידת הקרן הקיימת לישראל בבריסק (בְּרֶסט ליטובסק). את כרטיס הציר שלה מצאתי בעיזבונה, ואני מניח כי הייתה זו עבורה הזדמנות לבקר את בני משפחתה וחבריה בקוברין הסמוכה.

בשנת 1934 נישאו הוריי בכפר יחזקאל ומסדר הקידושין היה 'רב הפועלים' בנימין זאב רוטנברג.

שנה אחר כך, ב-1935, כבר נולד אחי הבכור איתן בביתם החדש בקריית חיים. בספטמבר 1938 הספיקה אמא לנסוע לפולין יחד עם בנה. זה היה בדיעבד ביקור פרדה, שכן כל בני משפחתה שנותרו בפולין נספו בשואה.

באוקטובר 1939, כמה שבועות אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, נולדתי אני.

חיי האושר של המשפחה הקטנה לא נמשכו זמן רב, בשלהי 1942 נפטר אבי ממחלת לב, ואמא הפכה באחת לאלמנה טרודה וקצרת סבלנות שרק מעט הנאות לה בחייה. לפרנסתה עבדה כפקידה ב'לשכת המס' של ההסתדרות בחיפה; חברים עזרו 'לסדר' אותנו, הילדים, כילדי חוץ בקיבוץ גבת. אחי ואני הקמנו את חיינו בקיבוץ גדות שבגליל העליון ובסוף שנות השבעים העברנו לכאן גם את אמא ואת ברוך בן-זוגה.

כשארזנו את ספריה גילינו את שיריו של חלפי. היו שם שישה שירי אהבה קצרים ביידיש, שנכתבו בראשית חודש יוני 1924, כאשר הוא היה בן עשרים, וקובצו בכריכת ניר ועליה הכותרת: 'צו דיר' (לָךְ). בדף האחרון נרשם שיר קטן ולא מתוארך בעברית. השירים נכתבו מתוך סערת נפש, אך הועתקו בקפידה, בכתב יד מסודר וללא מחיקות. בנוסף היו שם שני שירים ביידיש שנכתבו בבריסק בחודשים נובמבר-דצמבר 1923 ('בלדת קבר'; 'לשרה'), ועוד שיר שנכתב במארס 1924 ובו קורא חלפי לאינקוויזיטור האיטלקי המפורסם: 'סָבוֹנָרוֹלָה, בוא!'. כמו כן, מצאנו שתי גלויות דואר כתובות ברוסית, בלווי ציורים וגרפיקה מקברית של גולגלות ועצמות מוצלבות – סמלם הבינלאומי של שודדי הים. 

אמא הלכה לעולמה בשנת 1983 ונקברה בקיבוץ גדות. על מצבתה חקקנו את הדבר היפה ביותר שנכתב לה בחייה, את השיר שכתב לה חלפי...

כששיריו של חלפי התחילו להישמע בציבור, פרסם חיים באר את סיפור אהבתו של חלפי לאמא במדורו 'מזיכרונותיה של תולעת ספרים', שפורסם במוסף 'דבר השבוע' של עיתון דבר (17 במארס 1989, עמ' 12-10). באר תיאר את סיפור אהבתם של חלפי ואמי, ושיבץ ברשימתו כמה תרגומים לעברית, פרי עטו של שלמה צוקר, ממחברת השירים ביידיש שכתב חלפי לאמי (מאמרו של באר נכלל גם בספרו מזכרונותיה של תולעת ספרים: בעקבות סופרים וספרים, עם עובד, 2011, עמ' 416-406). זמן לא רב אחר כך הפך השיר 'עטור מצחך זהב שחור', בביצועו של אריק איינשטיין, לאחד השירים האהובים ביותר ודורשי רשומות החלו לשער למי כתב חלפי את השיר (רק לאחרונה סיכם חן מלול את הפרשה ברשימה שפורסמה בבלוג הספרייה הלאומית, 'הסיפור מאחורי "עטור מצחך"', 26 בנובמבר 2017), אבל לי אין כל ספק למי נכתב השיר – לאמי, שרה פוקסמן.

מאז  חלפו שנים רבות וניסיונותיי למצוא מתרגם לשירים ולפואמות שבחוברת עלו בתוהו. התשובות הרגילות היו: 'זה רגיש', 'זה יותר מדי אישי', 'זה מוקדם מדי'. אבל עתה כבר שנת 2018, יותר משלושים שנה שחלפי ואמי כבר אינם אתנו, והגיעה השעה לחשוף את הטקסטים הללו בשלמותם. לשמחתי נמצא לי עזר כנגדי, אבישי ליוביץ' מתל אביב, שתרגם את כל הטקסטים מיידיש לעברית ותרגומו מובא למטה בנספח – אני אסיר תודה לו. הנה רק כמה שורות לדוגמה, מהן נחשפת עוצמת האהבה שרחש חלפי לאמא: 

בּוֹאִי! בּוֹאִי!
אֲנִי רוֹעֵד, אֲנִי קוֹדֵחַ, אֲנִי נִכְסָף, אָה, אֲנִי סוֹבֵל!
בּוֹאִי! בּוֹאִי!
לְאִישׁ לֹא אוּכַל לוֹמַר זֹאת, מִלִּים אֵלֶּה שַׁיָּכוֹת רַק לָךְ.
בּוֹאִי! בּוֹאִי! בּוֹאִי!
הַיְּקָרָה מִכֹּל! הַקְּדוֹשָׁה מִכֹּל! הַנִּצְחִית מִכֹּל! סוֹדִי אַעֲנִיק לָךְ.

לִבִּי הַקָּרוֹב טָבַע בַּמֶּרְחָק! אֲנִי בּוֹדֵד...

אֲנִי קוֹרֵא לָךְ. אֲנִי מַמְצִיא לָךְ שֵׁם, שֵׁם קֶסֶם

סַא-רַא-פוּ...

נוֹצְרָה הַמִּלָּה מֵעַצְמָהּ וְלִבִּי יְלָדָהּ מֵחָדָשׁ

סַא-רַא-פוּ...

...

כְּאֵבִי בְּתוֹכִי אֶלֶף לַיְלָה וָיוֹם צָמַח וְשִׂגְשֵׂג,

עַד אֲשֶׁר סַארַאפוּ – עַד אֲשֶׁר מִלַּת הַמִּלִּים וְרֶגֶשׁ הָרְגָשׁוֹת

הַנּוֹתָרִים בְּלֵב הָעוֹלָם כְּסֵמֶל שִׁירִי חַי לָעַד...

'סאראפו' (Sarafu) הוא השם שהמציא חלפי כדי לכנות בו את אמי; צירוף שמה הפרטי 'שרה' וההברה הראשונה של שם משפחתה 'פוּקסמן'.

נשארו כחידה שתי הגלויות שכתב חלפי ברוסית. בשנים האחרונות אני מתרגם שירים מרוסית, אבל קריאת כתב-יד היא מעל יכולתי, ואולי גם לא ממש רציתי לדעת מה כתוב שם. פרופ' דוד אסף עודד אותי וחבר מאודסה שיעתק עבורי לאותיות דפוס. תוכלו לראות במו עיניכם: הגלויות צועקות גם הן אהבה נואשת!

הנה הגלויה הראשונה (בצד שמאל שילבתי את התרגום העברי בתוך הגלויה). הקלקה כפולה על האיור תגדיל אותו:

כמה הערות לגלויה זו: בשורת התאריך מופיעה המילה 'גולודני' שפירושה ברוסית 'רעב'. לא ברור אם זה שם המקום בו נכתבה הגלויה, או שזה תיאור מצבו הנפשי של הכותב. האמרה 'החיים – פרידה נצחית' מיוחסת בגלויה להיינריך היינה, אך בין אמרותיו הרבות של היינה לא מצאתי את האמרה הזו. אולי מישהו מהקוראים מכיר את המקור? המילה 'יסורים' ברוסית מתחרזת עם המילה 'פרידה' שבשורה הראשונה.

וזו הגלויה השנייה,שכתב חלפי לאמא, חודשיים לפני עלייתה לארץ (21 ביוני 1924):

הערות לגלויה זו: כמו בגלויה הראשונה, כך גם כאן, חלפי חתם באותיות הרוסיות: 'אגר' (Агр) או 'אבר'[הם], והוסיף סימן שאלה ומתחתיו שלוש נקודות. הגלויה נכתבה מברסט (היא העיר ברסט-ליטובסק, שבפי היהודים נקראה בריסק), שגם היא, כקוברין, הייתה אז בתחומי פולין והיום בבלארוס. חלפי גר שם עם בני משפחתו. בעוד כל הגלויה כתובה ברוסית, שם העיר נכתב בפולנית.

בנוסף לקריאות האהבה ולסימנים הגרפיים המקבריים, שמאיירים את עומק הרגש של הכותב, בשתי הגלויות הוא הראה גם סימני ספק באשר להצלחת קריאותיו, בשתיהן רשם בסוף הגלויה אמירות פסימיות: בראשונה הוסיף 'הבל הבלים', ובשנייה 'אפילו המוות עצמו צחק עלי'.

חמש-עשרה שנים מאוחר יותר שלח חלפי את ספרו הראשון מִזָּוִית אֶל זָוִית למי שככל הנראה הוא אף פעם לא שכח – שרה פוקסמן.

נספח

'צו דיר' – אסופת שירים ביידיש שכתב אברהם חלפי

(התרגום לעברית מובא לאחר הטקסטים המקוריים) 

לָךְ / אברהם חלפי

נוסח עברי: אבישי ליוביץ'

א

אַיֵךְ, כַּאֲשֶׁר אֲנִי נִכְסָף לִנְשִימָתֵךְ, אַ, יְקָרָה שֶׁלִּי?

הַיְּקָרָה מִכֹּל!... זֶהוּ שְׁ מֵ ךְ, שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמֵךְ.

אַיֵךְ? אַיֵךְ? בְּשָֹדוֹת יְרֻקֵּי דֶּשֶׁא אָבִיב

צְעָדַיִךְ כְּסוּפִים פּוֹסְעִים,

בְּמֶרְחֲבֵי שָֹדוֹת אֶחֱזֶה כָּעֵת דְּמוּתֵךְ הָעֲדִינָה, מְהֻרְהֶרֶת...

זוֹ אַתְּ אֵלַיִךְ הָלַכְתְּ, זוֹ אַתְּ אוֹתִי שָכַחַתְּ.

קַנּוֹא אֲקַנֵּא בָּרוּחַ הַנּוֹשֶקֶת שִֹמְלוֹתַיִךְ, פָּנַיִךְ, צְעָדַיִךְ...

בִּמֶּרְחָק הַגּוֹזֵל מַבָּטַיִךְ מִמֶּנִי אֲקַנֵּא...

עֵינַיִךְ – עֵינַי עֲמֻקּוֹת שְׁתִיקָה! שֶׁל מִי הֵן? הֲלוֹא שֶׁלִּי?

אָה, אֶרְאֵךְ שָׁם בַּשָֹדוֹת!

מִלּוֹת פֶּרֶא, חֲבוּיוֹת, מִלּוֹת לֵב מְגַמְגֵּם אֲנִי אֵלַיִךְ בְּמֶרְחַקַּיִךְ, אֵלַיִךְ –

אֲבָל הָרוּחַ הִסְתִּירֵךְ בְּחֻבּוֹ, הַשָֹּדֶה –

אוֹתָךְ, אֶת דְּמוּתֵךְ...

בּוֹאִי! בּוֹאִי!

אֲנִי רוֹעֵד, אֲנִי קוֹדֵחַ, אֲנִי נִכְסָף, אָה, אֲנִי סוֹבֵל!

בּוֹאִי! בּוֹאִי!

לְאִישׁ לֹא אוּכַל לוֹמַר זֹאת, מִלִּים אֵלֶּה שַׁיָּכוֹת רַק לָךְ.

בּוֹאִי! בּוֹאִי! בּוֹאִי!

הַיְּקָרָה מִכֹּל! הַקְּדוֹשָׁה מִכֹּל! הַנִּצְחִית מִכֹּל! סוֹדִי אַעֲנִיק לָךְ.

_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _   

_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _   

אֲנִי נוֹפֵל, כְּהֵד סִבְלִי שֶׁלִּי, בִּכְנָפַיִם מְדַמְּמוֹת

שָׁבוּר מֵאֵלַי, לַתְּהוֹם...

ב

לִבִּי הַקָּרוֹב טָבַע בַּמֶּרְחָק! אֲנִי בּוֹדֵד...

אֲנִי קוֹרֵא לָךְ. אֲנִי מַמְצִיא לָךְ שֵׁם, שֵׁם קֶסֶם

סַא-רַא-פוּ...

נוֹצְרָה הַמִּלָּה מֵעַצְמָהּ וְלִבִּי יְלָדָהּ מֵחָדָשׁ

סַא-רַא-פוּ...

כַּמָּה סוֹד, כַּמָּה סוֹד צָפוּן לְעִתִּים בְּמִלָּה...

וְסוֹד הַמִּלָּה סַארַאפוּ – סוֹדִי הוּא...

וּמִלַּת-סַארַאפוּ מִלָּתִי הִיא...

וּמִלַּת-סַארַאפוּ הִיא עֲטֶרֶת בְּדִידוּתִי

כְּאֵבִי בְּתוֹכִי אֶלֶף לַיְלָה וָיוֹם צָמַח וְשִׂגְשֵׂג,

עַד אֲשֶׁר סַארַאפוּ – עַד אֲשֶׁר מִלַּת הַמִּלִּים וְרֶגֶשׁ הָרְגָשׁוֹת

הַנּוֹתָרִים בְּלֵב הָעוֹלָם כְּסֵמֶל שִׁירִי חַי לָעַד...

אָה, סַארַאפוּ, סַארַאפוּ! הִנָּךְ אַהֲבָה; קִנְאָה אַתּ; סֵבֶל אַתּ...

אָה, סַארַאפוּ! אַתּ הַכֹּל, הֲפַכְתִּיךְ לְמֻשָׂג...

ג

בַּהֲמוֹן דְּמוּיוֹת דְּמוּתֵךְ לִי הִיא, סַארַאפוּ!

דְּמוּתֵךְ, זְרוֹעוֹתַיִךְ – לִי, שֶׁלִּי...

הֲנוֹעָז אֲנִי מִדַּי?

אַךְ כָּךְ אֶרְצֶה הֱיוֹת, בִּשְׁמִי וּבְשֵׁם הָאֱמֶת אֲשֶׁר לִי.

תִּכְלֶאנָה זְרוֹעוֹתַיִךְ אֶת רָאשִׁי וּתְאַמֵּצְנָה אוֹתוֹ אֶל לִבֵּךְ.

מִבַּעַד לְלִבֵּךְ אֶרְאֶה עוֹלָם, מִלִּבּוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּךְ אֶחֱזֶה.

תְּנִי לִי יָדֵךְ וְיַחַד נֵצֵאָה לִנְדּוֹד.

תְּנִי לִי יָדֵךְ וְיַחַד נֵצֵא לַמֶּרְחָב, לְחַפֵּשׂ.

מַכִּיר אֲנִי כְּבָר אֶת דַּרְכֵי הַחִפּוּשׂ!

אַךְ בְּתוֹךְ נְתִיבֵי הַמְּצוֹא אֲשֶׁר לֹא מָצָאתִי

הִנָּךְ נְתִיבָה יְחִידָה אֵלֶיהָ הִגַּעְתִּי...

תְּנִי לִי יָדֵךְ כִּי  נִ צְ חִ י ת  אַתְּ לִי...

ד

קַרְנֵי הַיּוֹם מִשְּׁנָתִי הֱקִיצוּנִי.

קַרְנֵי הָרְחוֹב מוֹשְׁכוֹת אוֹתִי לִנְמַל חַיֵּי הַיּוֹמְיוֹם.

וְלֹנָּמָל הוֹלֵךְ אֲנִי...

בִּרְכוֹת 'בֹּקֶר טוֹב' מְקַדְּמוֹת אֶת פָּנַי, מִבְּרִיּוֹת, מִמִּגְדָּל, מִגַּלִּים, מִשִׁירִים...

אַךְ חָסֵר בְּבִרְכוֹת אָדָם, מִגְדָּל, גַּל, שִׁיר...

חָסֵר – הַכֹּל:

סַארַאפוּ...

חָסֵר הַנִּצְחִי-אַלְמוֹתִי שֶׁל בַּר הַתְּמוּתָה שֶׁל יוֹמְיוֹם...

כֵּיצַד יֵחָשֵב זֶה הַיּוֹם בְּתוֹךְ יוֹמְיוֹמַי כֻלָּם?

[אולי חתימה בראשי תבות]

ה

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בַּגֻּלְגֹּלֶת שֶׁנָּתַתְּ לִי פַּעַם...

אֵינִי רוֹצֶה לִזֱכּוֹר כִּי גֻּלְגֹּלֶת מָוֶת הִיא.

מָוֶת?! אָה, לֹא!

אִם לִבִּי יְצָרֵךְ, כִּי אָז אֶת הַמָּוֶת לְאַיִן שָׂם.

אִם לִתְחִלַּת אֵינְסוֹף הִגַּעְתִּי, מַה לִּי וּלְזֵכֶר מָוֶת?

שְׁמֵךְ הַנִּצְחִי – מִגְדַּל-אוֹר בְּתוֹכִי.

שְׁמֵךְ הַנִּצְחִי – אַתְּ-אֲנִי...

ו

אַתְּ-אֲנִי! סַארַאפוּ – אֲנִי!

אָה, אֵיךְ מִלִּים נִשְׁזָרוֹת לְזֵרִים

וְעוֹטְרוֹת מִקְלַעַת מַשָֹּא מְבֻשֶֹּמֶת!

אַתְּ – דְּמוּתֵךְ, שְׂעָרֵךְ, עֵינַיִךְ. בִּי! אֲנִי בָּהֶם!

לַהֲבוֹת לְבָבוֹת בְּתוֹכֵנוּ!

אָנוּ זוֹהֲרִים בִּרְקִיעֵי יוֹמיוֹם אָפֹר

וּמְרַחֲפִים בְּדוֹם וּבְשִׁיר עַד אֵלֵינוּ...

אָנוּ מֵתִים וְנוֹלָדִים...

אָנוּ חַיִּים!

אֲנִי – אַתְּ! אַתְּ – אֲנִי!

שִׁיר שִׁירַי...

שִׁיַרת שִׁירוֹתַי...

סַארַאפוּ!

קוברין-פינסק, 4-3 ביוני 1924

אברהם חלפי

[שיר בעברית]

בְּסַעֲרִי לֹא אֵדַע מִי הַמְּטוֹרָף

אָנֹכִי אוֹ הַלֵּיל,

וּמִי הַצּוֹעֵק:

אֲהַבְתִּיך!...

בַּלָּדַת קֶבֶר

שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת שְׁחוֹרוֹת

בְּקֶבֶר הַלֵיל נִצְמְדוּ

בְּדוּמִיִּת הַקֶּבֶר

שִׁירַי חֶרֶשׁ

שְׁנַיִם, נֶהֱגוּ...

בְּאַנְחַת פִּתּוּלֵי עֲנָנִים

מִמֶּרְחָק מְשַׁיְּטוֹת סוּמוֹת חֲשֵׁכוֹת

בַּחֲלוֹם נִצְחִי... 

_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _   

עַל גַּלֵּי  הַזְּמָן 

נְשָׁמָה שֶׁלִישִׁית נִשֵׂאת – יֶלֶד. 

שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת שְׁחוֹרוֹת – נִבְהָלוֹת הֵן: 

'כְּלוּם קֵץ לֹא יָבוֹא לַכְּאֵב וְלִסֵּבֶל 

שֶׁל אֶרֶץ, שָׁמַיִם, 

מוֹחוֹת וּלְבָבוֹת... 

בְּלֹבֶן תַּכְרִיךְ יִתְרַפֵּאוּ'. 

שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת שְׁחוֹרוֹת – קוֹפְאוֹת הֵן 

דַּלּוֹת נִשְׁאָרוֹת הֵן, בְּהִרְהוּר הַמֵּתִים. 

עוֹזְבוֹת לָעוֹלָם הֵן 

לְדוֹר יְרֻשָּה 

יֶלֶד יֻלַּד מִקִּבְרוֹ שֶבַּלֵיל.

20 בדצמבר 1923, בריסק

אברהם חלפי

לְשָׂרָה

אֲנִי הוֹלֵךְ, נִגְרָר בִּרְחוֹבוֹת אֲרֻכִּים

בִּפְסִיעוֹת אִטִּיּוֹת, שְׁקֵטוֹת...

אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת עוֹלָמִי הָרָחוֹק, הַטָּבוּעַ בִּמְצוּלוֹת חֲלוֹם...

אֲבָל אֵינִי מוֹצְאוֹ –

לֹא אֶמְצָאֶנּוּ

וְלָמָּה אֲחַפֵּשׂ?

אֲנִי שָׂם פְּעָמַי בַּחֲזָרָה

כְּסוּמָא בַּאֲרֻבָּה

בְּדִידוּת וְעֶצֶב עֵינַיִם לִי מְחַכִּים...

מְיֻתָּם אֶעֱמוֹד בֵּין קִירוֹת אִלְּמִים

וּמִלָּה לֹא אֶהֱגֶה...

לְשֵׁם מַה אֲדַבֵּר?

_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  

_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _   

יַלְדִּי! כְּאֵב-לִבְּךָ קוֹרֵעַ קְרִיעָה

בְּכָתְלֵי אֶבֶן אִלְּמִים

קְפוּאִים בִּבְעָתָה...

לָמָּה, יַלְדִּי?

רֹאשֵׁךְ הֶעָצוּב אֶל פְּנֵי הַסֵּבֶל מַבִּיט

בְּמַבְּטֵי שְׁלִּילָה...

מַה תְּחַפֵּשׂ, יֶלֶד? מַה תִּרְצֶה לִמְצוֹא?

שַׁחַר הַיּוֹם מֻרְעָל בְּמָוֶת!...

_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  

18 בנובמבר 1923, בריסק 

אברהם חלפי

ברסט [בריסק], 21 במארס 1924

שרה!

אמש הייתי בנשף מסכות של פורים בתחפושת. אתמול התחשק לי להשתגע. לשחק פורים-שפּיל. היום?...

*   *

*

[I]

אֶתְמוֹל בָּרַחְתִּי מִמְּעוֹן עִצְּבוֹנִי.

עֵירֻמִּי סָכַכְתִּי בְּשִׁרְיוֹן אִישׁ אַחֵר,

וְהָלַכְתִּי לַאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ הֵם עַצְמָם...

מַסֵּכוֹת...

הַטּוֹב חָשַׂף שִׁנַּיִם...

נְחַש הַזֻּהֲמָה נָקִי הָיָה...

יָד בְּיָד רָקְדוּ

אַךְ אִישׁ לְעַצְמוֹ בָּדָד –

וּבְכָל זֹאת לֹא הוּא...

וּבִרְאוֹתִי כָּךְ אֶמֶשׁ

חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי:

סָבוֹנָרוֹלָה, בּוֹא!

II

הִתְעוֹרֵר לְחַיִּים אַחַר דּוֹרוֹת!

שַבֵּר!

רֹסֵּק!

עַוֵּר, אַלֵּם,

נַתֵּץ אֶת הַכִּעוּר!

אֱלֹהִים סוֹבֵל...

וְהֵם? הֵם מְחַפְּשִׂים שִׂמְחָה –

פֶּרַח לָבָן

בְּשָׁחוֹר לְהָמִיר

בְּפֶצַע-הָעַד שֶׁל אֱלֹהִים...

_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  

סָבוֹנָרוֹלָה, בּוֹא!

_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  

_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  

אֶתְמוֹל בָּרַחְתִּי מִמְּעוֹן עִצְּבוֹנִי

אֶל  מִשְׁכַּן עֶצְבָּם שֶׁלָּהֶם...

הֵם לְעָגְמָתָם לֹא שָׁעוּ

אַךְ אֲנִי?

III

גַּם מַסֵּכָה...

בִּנְשָׁמוֹת שְתַּיִם בֵּינֵיהֶם הִלַּכְתִּי

עִם שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת מְקַרְטְעוֹת

פִּטְפַּטְתִּי...

וְאֶמֶשׁ בִּרְאוֹתִי זֹאת

חָשַׁבְתִּי לִי כָּךְ:

כַּקַּשׁ תִּבְעַר

תְּהִלַּת הָאָדָם הֹמִּצְעָרָה.

וְאִם כְּנֵצַח יִגֹּל הַלֵּיל עַל רֹאשׁ אָדָם

אֲזַי הֲלוֹא – בְּרֶגַע יֵאוֹר יוֹם...

רַק בְּרֶגַע...

וְצוֹדֵק הָאוֹמֵר

כִּי רֶגַע כּוֹמֵס בְּחֻבּוֹ נֵצַח...

_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  

IV

אֲנִי מאמין גם לך. אֲנִי מרגיש אותך. את רואה, שכעת נעשיתי אדם בעל תוכן. מה המשמעות של זה, את יודעת? העמקה עצמית. כאב ראש של העדר תוכן. מחשבה. מחשבה כעגלו של השטן. במילה אחת: מחאה נגד עצמך. שחרור מעבדות פנימית. משמע, נעשיתי עצמי, ליתר דיוק, אֲנִי הולך ונעשה עצמי. להיעשות עצמך – אין זה תהליך של מה בכך, ואם חושבים כך לפעמים הרי זו טעות גדולה.

23 במארס 1924

אתמול חוויתי לראשונה מומנט חדש לי לחלוטין. 

במקרה פגשתי ב'סַרוּבְקֶה' [אולי שם של בית קפה או מסעדה?] בליכטנשטיין ודיברנו על נשף המסכות כשלוש שעות והוא חשבני לאחר ובשום אופן לא הכירני.

________________________________

אלי סַַ"ט הוא חבר קיבוץ גדות. כתב שני ספרי שירה ושלושה ספרי הדרכה וטיולים באופני הרים.