יום שלישי, 17 בפברואר 2015

גלגולו של ניגון: מיהו התוכי יוסי ומהי תוגת המאירי?

עטיפת האלבום בו הוקלט 'שיר על התוכי יוסי' צויירה על ידי יורם לוקוב

א. 'שיר על התוכי יוסי'

את 'שיר על התוכי יוסי', שכתב אברהם חלפי (1980-1906), מכירים רבים בלחנו הקסום של מיקי גבריאלוב ובביצועו שובה הלב של אריק איינשטיין. השיר הוקלט לראשונה בשנת 1986 לאלבום המשותף של איינשטיין וגבריאלוב 'אוהב להיות בבית'.

הבה ניזכר:



על המשפט 'העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה' אמר אריק איינשטיין בשיחה עם עלי מוהר: 'גם אם אני אחיה חמש מאות שנה לא אוכל להביא משפט כזה'...

זאב, 'אברהם חלפי' (מעריב, 13 ביוני 1980)

'שיר על התוכי יוסי' כמעט בן שמונים. הוא נדפס לראשונה בט"ו באלול תרצ"ה (13 בספטמבר 1935) בעיתון 'דבר'. לימים, היו שנטו לראות בדמות שדוברת בשיר את המשורר הרווק והמופנם, שלא זכה לאהבה או לילדים ('עֲרִירִי, בְּלִי אִשָּׁה תֻּכִּיָה וְיוֹלֶדֶת / לְתֻכִּי שֶׁכָּמוֹךָ אָסוּר לֶאֱהוֹב' וכו'), אבל ברור שזו נקודת מבט אנכרוניסטית. כאשר נדפס השיר לראשונה חלפי היה בסך הכל בן 29, לא בדיוק הגיל שבו מקוננים על חיים חשׂוּכי אהבה:


ב-1939, ארבע שנים אחר כך, כינס חלפי את השיר לספרו הראשון 'מִזָּוִית אֶל זָוִית' (תל-אביב, תרצ"ט, יחדיו, עמ' 44-43), והכניס בו מעט שינויים. זה הנוסח שנדפס מאוחר יותר כמה פעמים נוספות והוא גם שהיה לנוסח המולחן:


מיהו אפוא התוכי יוסי, מהי 'תוגת המאירי', ומה עומד מאחורי שיר זה?

היו שהתייחסו לחידה זו. כך למשל בשנת 2005, במופע הצדעה לאברהם חלפי, שהתקיים בתיאטרון הקאמרי, סיפר דן אלמגור את הדברים הבאים (מובאים בשינויי עריכה קלים):
אברהם חלפי היה ידידה הטוב של השחקנית נירה רבינוביץ. בביתה היה תוכי יחיד עימו שיחקה ילדתה הקטנה כל העת. בביקוריו בביתה היה חלפי 'משוחח' בבדיחות דעת עם התוכי ומחפש בו דמיון לדמותו שלו.  
כידוע, חלפי היה רווק עד מותו ולא מצא אהבתו (כן פליאה גדולה לזה ששורר את המילים הנפלאות לשיר 'עטור מצחך זהב שחור'...), ובשיר הוא בעצם מקיים דיאלוג עם התוכי הבודד והגלמוד הזה, שגם לו אין בת זוג, ומשליך עליו את סיפורו שלו: 'בלי אישה תוכיה ויולדת', 'צפוי לך מוות שקט', וכן הייסורים על אי מציאת האהבה: 'לתוכי שכמוך אסור לאהוב', 'אתה לא תאהב ... אף פעם'.  
'כמוך הם רק צעצוע בבית, למען יוכלו ילדים לשחק', ממש מתאר את התוכי בביתה של רבינוביץ, וגם את דמותו של חלפי עצמו, שהיה מצחיקן גדול ושחקן שפעל להנאת הקהל.  
ובאשר למילים 'תוגת המאירי', שמופיעות בשיר. בספרון שירים קטן, שיצא עם אסופת שירים נבחרים של חלפי (הוצאת הקיבוץ המאוחד [1945]), נכתב מתחת לכותר השיר [ראו באיור למעלה]: 'והתוכי יוסי - - -' ('בית רבן' אביגדור המאירי). 
אביגדור המאירי, שיצירתו מגוונת ביותר וכוללת סיפורת ושירה ומחזות, כתב ל'קומקום' ו'למטאטא', שהיו מבימות התאטרון הראשונות בארץ. חלפי, מלבד היותו משורר, היה גם שחקן מוכשר (בעיקר בתיאטרון הקאמרי). הוא התפרסם בתפקידים מגוונים, ביניהם ב'ילדי הצל', ב'עוץ לי גוץ לי', ועוד ועוד. הוא הושפע בכתיבתו מהמאירי, אשר השתמש גם הוא בציפורים ביצירותיו, וניתן לראות ביצירות נוספות של חלפי עיסוק בציפורים. 
אלמגור הציע אפוא, שההשראה לתוכי יוסי הגיעה מן התוכי שעמו 'שוחח' חלפי בביתה של נירה רבינוביץ. אבל יש בעיה קטנה: שירו של חלפי נדפס כבר בשנת 1939. באותה שנה נירה רבינוביץ עדיין לא נולדה...


אברהם חלפי

ב. 'תוגת המאירי' (א): חלומות של בית-רַבָּן

אם כך, מאיפה הגיע התוכי יוסי

התשובה נמצאת כמובן בצירוף 'תוגת המאירי' וכדי להבינה יש לעיין בכמה טקסטים שיצאו מעטו השופע של אביגדור המאירי (1970-1890). הראשון בהם – כפי שציין אלמגור בצדק – הוא 'חלומות של בית רבן' (ולא 'בית רבן' כפי שכתב חלפי במוטו).



את הפואמה האוטוביוגרפית 'חלומות של בית רבן' פרסם המאירי לראשונה ב'ספר השירים' שלו, שראה אור בהוצאת עם הספר, תל-אביב תרצ"ב (1933), עמ' 337-297. המאירי שורר שם את חוויות ילדותו בכפר הונגרי זעיר ששכן למרגלות הרי הקרפטים. באותה עת היה כפר זה שייך לאימפריה האוסטרו-הונגרית ושמו היה דאוויד-האזה (Ódávidháza). היום נמצא הכפר בדרום מערב אוקראינה, במחוז זקרפטסקה (Zakarpattia), ונקרא בשם Davydkovo. 

אביגדור, ילד יהודי בסביבה כפרית נוצרית, חש בדידות נוראה ('ואני רק תינוק יהודי, / והעולם כה נוצרי, כה זר'). חבריו הטובים היו בעלי חיים, ובראשם הכלב 'הקטור', 'כלב גבה קומה בעל עינים אצילות ... נורא עלילות ואוהב יהודים' (עמ' 316) והתוכי 'יוסי'.

כשמתה עליו אמו הדסה  שלדבריו לא ידע את שמה עד יום פטירתה  נחה עליו 'רוח התוגה'. אולי זו 'תוגת המאירי'?


ספר השירים, עמ' 304

בכלל, ילדותו ויתמותו מלאים צער, כאב ותוגה, ואפילו מראות הטבע הכפרי לא יכלו לרפאם: 'ואנוכי התינוק הקטן, הנער / מְלֵא יאוש וצער, / צער כה גדול ויאוש כה נורא' (עמ' 315).

בהמשך סיפר המאירי בפירוט על אותם יומיים מרים, שבהם מתו, בזה אחר זה, שלושה מחבריו הטובים  'פטר', 'מריה' ותוכי ושמו 'יוסי'. 

ספר השירים, עמ' 321-320

המאירי ממשיך ומתאר בהרחבה פיוטית את קשרי הנפש שלו עם פטר ומריה, אך זהותם של אלה אינה ברורה לגמרי. מי הוא 'פטר הקטן'? הוא מתואר כמי שפניו 'פני הקוף', 'גופו היה שעיר וארוכות בהונותיו / ענפים היה לועס וְשָׁרָשִׁים נְמַקִּים', וכל ימיו ישב על ענפי העצים, שרק לציפורים, לחתולים ולכלבים. האם הוא קוף שעשועים או שמא ילד גוי ('בן אוֹמַנְתִי הטובה') שלוקה בשכלו? ומי היא 'מריה הַכְּסוּפָה ... יְתוֹמַת חַצְרֵנוֹ', שאותה אהב הילד בכל לבו. האם מדובר בילדה יתומה מדיירות החצר או אולי בחתולת בית? 

כך או כך, מותם של פטר ומריה שבר את לבו של התוכי יוסי, שמת יום לאחר מכן, וכמובן גם את לבו של אביגדור הצעיר שחש בודד מאי-פעם. 

ספר השירים, עמ' 324-323

כתבה לי מרים נייגר-פליישמן שמסיימת בימים אלה חיבור עבודת דוקטור על אביגדור המאירי:
המאירי, שהתייתם מאמו בגיל צעיר, גר בחצר אחוזת סבו (אבי-אמו) דוד רושובסקי, כפי שהעיד ברשימות שפורסמו אחרי מותו בעיתון 'מעריב' על ידי דוד גלעדי שתרגמן מן ההונגרית. הם גרו בבקתה, בחצר האחורית של אחוזת הסבא, מוקפים בתרנגולי הודו. אחוזה זו הוחכרה לסב על ידי הגראף לונאי ולימים עברה לבעלותו של הסב. באזור זה של קרפטורוס, למרגלות העיר מונקאץ', יהודים הורשו לעסוק בחקלאות ובחצר עבדו גויים רבים. הכפר או-דויד האזה  למעשה שורה של בתים ברחוב אחד  הוקם, כנראה, עבור אנשי השירות של האחוזה. הכפר אגב, נראה כך עד היום. ביקרתי שם בשנת 2010.
בשיחה עם אחיינו, אמיל פוירשטיין, סיפר המאירי: בכפר בו נולדתי ... לא היה אלא רחוב אחד. שמו היה דוידהאזה, או בעברית – 'בית דוד'. מסתבר, שאי-פעם קנה יהודי בשם דוד את האדמה באזור והקים כפר על שמו. הכפר השתרע לאורך של קילומטר לכל היותר. היה בו רחוב אחד בלבד וגרו בו כעשרים משפחות, מחציתם יהודים ומחציתם הונגרים ורותנים, שחיו שם 'דרך אגב', זמנית, כדי לשמש 'שבת גוי'. דרוש היה מישהו שיחלל את השבת במקומנו ו'יקנה' מאתנו ערב פסח את כל החמץ עד הפירור האחרון. תפישת בני כפרי אמרה, שה'לא יהודים' קיימים בעולם אך ורק מכיון שאנו היהודים זקוקים להם.  
נראה לי שפטר ומריה הם ילדי גויים. פטר, למיטב זכרוני לא מופיע בשום שיר אחר, אך דמותה של מריה היתומה מופיעה גם מחוץ לשירי 'חלומות של בית רבן', בעיקר בשירת המלחמה של המאירי. לא ברור לגמרי אם זו היא 'מריה הכסופה', אך ישנם לא מעט שירים המוקדשים ל'יתומתי'.  
הרחוב הראשי והיחיד של הכפר האוקראיני דווידקובו (צילום: מרים נייגר-פליישמן)

ג. 'תוגת המאירי' (ב): מסע באירופה הפראית

את שירו זה של המאירי, ואת 'תוגתו', נבין טוב יותר אם נעיין באחד מספריו המיוחדים והפחות מוכרים  'מסע באירופה הפראית: רשמי אגב אנכרוניים', שנדפס בתל-אביב בשנת 1938, שלוש שנים אחרי שהדפיס חלפי את שירו. בספר זה  שבאופן מפתיע נעדר ולוּ לחלוחית של הומור  מתאר המאירי את נסיעתו מארץ ישראל לביקור באירופה בשנת 1930. הספר כתוב מנקודת מבט ציונית מובהקת ושורה עליו רוח פסימית, בעיקר נוכח מה שעיניו ראו ואזניו שמעו באירופה האנטישמית. בין השאר הגיע המאירי גם להונגריה ונסע לבקר את כפר הולדתו הקטן בקרפטורוס, המרוחק כחמישה ק"מ בלבד מן העיר מוּנְקַאץ' (מוּקאצ'בו)ואכן, תיאור ארסי במיוחד הקדיש המאירי לאדמו"ר האנטי-ציוני הקנאי ממונקאץ', חיים אלעזרשפירא שבדיוק באותו זמן היה בארץ ישראל.

לכפר דווידקובו  פנה ימינה (צילום: מרים נייגר-פליישמן)

כשהגיע המאירי לכפר, הוא נזכר כיצד נתנו ילדי ה'חדר' שבו למד שֵׁם מקראי לכל מקום בכפר, וכך דימו לראות בו את ארץ ישראל. הגויים היו 'הכנעני והפריזי', הצוענים הנודדים היו 'הכַּסְלוּחִים והזַמְזוּמִּים' (והשוו לתיאוריו של ח"נ ביאליק בסיפורו 'ספיח', פרקים ט-יא). חבריו הטובים של הנער אביגדור היו בעלי חיים, שגם להם היו שמות – הכלב הקטור והתוכי יוסי, פטר ומריה. מותם של האחרונים, כפי שראינו ב'חלומות של בית רבן', נצרב בנפשו של המאירי וחזר אליו כאשר שב לביקור בחצר בית ילדותו.

מסע באירופה הפראית, עמ' 143-140

תוגת המאירי היא אפוא תוגתו הקיומית של הנער אביגדור שראשיתה עוד כשהיה ילד יתום ובודד בכפר ההונגרי הנידח. תוגה על ילדות שאת אובדנה גילה לעומקה רק כשחזר לבקר בכפר הולדתו.

איכרה בדווידקובו מובילה עדר פרות ברחוב היחיד של הכפר (צילום: מרים נייגר-פליישמן)

ד. 'כי הוא יוסי שלוֹ ולא שלי': חלפי כותב להמאירי

אליסף רובינזון, בעל חנות הספרים רובינזון בתל אביב, העביר לי באדיבותו צילום של הקדשה מעניינת שנמצאת ברשותו ולא התפרסמה אף פעם. ההקדשה נכתבה בידי אברהם חלפי, בפתח ספרו 'שִׁירֵי הָאֲנִי הֶעָנִי' (הקיבוץ המאוחד, 1951), והיא לכבודו של אביגדור המאירי.

לאביגדור המאירי משוררי היקר,
שאת שמוֹ שִׁבצתי כאבן-חן
ב"שיר על התֻּכּי יוֹסִי".
על יוֹסי זה אני חייב תודה לוֹ,
כי הוא יוֹסי שלוֹ ולא שלי.

1951. א. חלפי


למרבית הפלא, 'השיר על התוכי יוסי' כלל אינו מופיע בספרו זה של חלפי. אמנם, נדפסו בו שלושה שירים אחרים, שבהם נזכרים תוכים (כַּחֲלוֹם בֵּין כְּתֵפַי', עמ' 38; 'אָדָם בְּחַדְרוֹ', עמ' 77; 'לוּ וּכְמוֹ תֻּכִּי יָרֹק', עמ' 98), אך שמם אינו 'יוסי' ובעצם אין להם שם כלל.

ב-29 באפריל 1958 שלח חלפי אל המאירי מכתב ובו הוזכר התוכי יוסי בצורה דומה:
ככה זה, אביגדור, נניח להם, ואילו אנחנו נוסיף להטות אוזן לפטפוטיו של התוכי יוסי, שאין כמוהו תוכי עצוב בעולם. 
כל טוב לך, משוררי היקר 
שלך א. חלפי

ארכיון 'גנזים', 119-א-38863; תודה למרים נייגר-פליישמן

כעשרים שנים לאחר מכן הוציא חלפי ספר שירים חדש ושמו 'בצל כל מקום' (עקד, 1970). לכבוד הופעת הספר שוחחה יפה בנימיני עם המשורר, ובין השאר שאלה אותו מה קרה לתוכי שהופיע בכל כך הרבה שירים פרי עטו?

בתשובתו אמר חלפי, כי לאן טס התוכי הוא אינו יודע, אבל מניין הגיע, הוא יודע  משיחה לילית ארוכה שהייתה לו עם אביגדור המאירי. וכשיצא חלפי מאותה שיחה הוא אמר לעצמו: 'אקנה לי תוכי, ושמו יהיה יוסי'...

יפה בנימיני, 'שיחה עם המשורר א. חלפי', דבר, 22 במאי 1970

ה. התוכי ב'חכמת הבהמות'

ועוד ענייני תוכים.

בספרו המצחיק של אביגדור המאירי, 'חכמת הבהמות' (תל-אביב 1933), שאויר על ידי אריה נבון, הוקדש עמוד שלם לתוכי. אמנם הוא לא נקרא יוסי, אבל בכל זאת תוכי. התוכי הזה הוא לא טרגי ולא לירי, אלא דווקא 'הבדחן שבעופות', ש'מעמיד פנים רציניים של פרופסור מן המנין'. האנשים מאמינים משום מה, כתב המאירי, כי התוכי מדבר, אף כי 'מעולם לא הבין איש בעולם אף מלה אחת משפתו'.

באיזו שפה שוחח אפוא חלפי עם התוכי?

איור: אריה נבון

ו. ביצועים נוספים של השיר

ביצועו של אריק איינשטיין, שהובא בפתח הרשימה, הוא בלי ספק יחיד במינו. בכל זאת יש ביצועים נוספים שראויים להקשבה.

ראשון ויפה שבהם הוא של מלחין השיר, מיקי גבריאלוב:



וכאן עמיר בניון בסגנונו האופייני:



וכאן מאיה בלזיצמן, שרה ומנגנת בצ'לו:



גידי גוב ויזהר אשדות (1996):


ז. שלושה אוחזים בתוכי יוסי

ונסיים בקוריוז, שמוכיח עד כמה צדק המאירי כשכתב ב'חכמת הבהמות': 'התוכי, כידוע, מדבר. [אך] מעולם לא הבין איש בעולם אף מלה אחת משפתו'.

בשנת 1972 הגיעה לפתחו של בית המשפט השלום בחיפה פרשה מסובכת של בעלות על תוכי ושמו יוסי. שלושה טענו כי התוכי יוסי הוא שלהם. השופטת ניסתה לגבות עדות מהתוכי, אך הוא סירב לדבר באולם בית המשפט... והיה גם 'מִסְדר נוצות'.

דיווח על כך בהומור אופייני העיתונאי עמוס כרמלי:

דבר, 19 בנובמבר 1972

רוני סומק, אברהם חלפי והתוכי יוסי (שריטה במרפק השירה, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן, 2014)


תודה לאבנר הולצמן, אסא כשר, רמי נוידרפר, מרים נייגר-פליישמן ואליסף רובינזון.

27 תגובות:

  1. הכתבה הזו כל כך נפלאה!! עשית לי את הבוקר.
    יש לי חבר ושמו יוסי
    ויש לו תוכי
    מדבר
    תיכף אשלח לו לינק :)

    השבמחק
  2. גם לי עשית את הבוקר וזה ממש לא עניין פשוט בימים עכורים אלה.

    השבמחק
  3. מרתק ומעניין!
    תודה רבה,

    השבמחק
  4. מאלף ומרגש, אני מרותק אל שירי העצבת של חלפי, באמת תהיתי על מקומם של התוכים ביצירתו ועכשו הכל הסתדר לי, תודה.

    השבמחק
  5. לא מסתדר לי: נירה רבינוביץ נולדה ב-1943. השיר נכתב לפני כן!

    השבמחק
  6. פלא פלאים מה שתוכי יוסי עושה לכולם

    השבמחק
  7. שם הכפר של המאירי הוא "אוּי דויד האזה" דהיינו - "בית דויד החדש"

    השבמחק
  8. בעקבות הערתך הבהירה מרים נייגר-פליישמן: המאירי נולד, כפי שהוא עצמו העיד בכמה מקומות, בכפר בית דוד (הישן), Ó-Dávidháza, שנקרא היום באוקראינית: Stare Davydkovo. לידו הוקם מאוחר יותר כפר חדש, שנקרא כפי שציינת בשם Újdávidháza ובאוקראינית: Nove Davydkovo, כלומר בית דויד החדש.

    השבמחק
    תשובות
    1. אם כך תעתיק שם הכפר לעברית צריך להיות כך: או דאוויד האזה.
      באשר לשם Zakarpattia נראה לי שזהו כתיב מערבי/ אנגלי, וממש לא מקובל בשפות המזרח-אירופאיות...

      מחק
  9. אני רוצה לנסות ולהציע הסבר (ספקולטיבי למדי, אני מודה) לשאלה שלמיטב זכרוני לא עלתה כאן: למה יוסי? מדוע בחר המאירי הילד לקרוא כך לתוכי שלו? הצעתי מבוססת על תיאורו של המאירי עצמו את משחקי הדמיון שלו בימי ילדותו, כפי שהוא מעיד על עצמו בקטע שמופיע לעיל מתוך ספרו "מסע באירופה הפראית". לפנינו ילד המשתעשע בייחוס שמות מקומות ואנשים מעולם המקרא והמשנה למקומות ודמויות בכפרו (הכפר הוא העיר לוד, ה"חדר" הוא "עליית בית נתזה" וסוחרי הבהמות הם "תגרי לוד" וכו').
    ובכן - מהיכן תוכי יוסי? אולי מכאן:
    ישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, וישב יהודה בן גרים איתם.
    פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו (הרומאים)! תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות! ר' יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן: תיקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעַדֵּן בהן עצמם, גשרים - ליטול מהן מכס!
    הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יִגלֶה לציפורי, שמעון שגינה - ייהרג (בבלי, שבת לג ע"ב).
    אין ספק שהמאירי הכיר את הסיפור. אפשר, שבחוש ההומור שלו בחר לקרוא לתוכי הפטפטן שלו בשם יוסי, על שם רבי יוסי בן חלפתא, המוצג כאן דווקא כשתקן שבחבורה.

    השבמחק
    תשובות
    1. נו, אמור מעתה: יוסי מציפורי הוא מקור (!) ההשראה ליוסי הציפור.

      מחק
    2. תגובות מרתקות וטקסט נהדר

      מחק
  10. כתבה נפלאה! ממש מתנה לשבת! וההסבר האחרון, של אנונימי, למה דווקא 'יוסי' מעניין מאוד בעיני!

    השבמחק
  11. איזו כתבה מתוקה !

    השבמחק
  12. מרים נייגר-פליישמן20 בפברואר 2015 בשעה 12:39

    לאנונימי, בהחלט יתכן. המאירי גדל בבית חרדי הונגרי מבית מדרשו של החת"ם סופר. אביו היה תלמידו של המהר"ם שיק בחוסט והוא עצמו קיבל חינוך ברוח זו החל מהחידר ועד לישיבת החת"ם סופר בפרשבורג (ברטיסלבה) משם נזרק לטענתו כי קרא את אריסטו.

    השבמחק
  13. כתבה מרגשת, שיר מקסים וכל כך עצוב.

    השבמחק
  14. הרשימה על הקשר בין יוסי של המאירי לבין יוסי של חלפי מחכימה ומאירת עיניים. תודה לכל מי שהאיר את עינינו.
    הציטוטים שהובאו ברשימה העלו בי תחושה שיש שוני מהותי בין שני המשוררים בענין זה. תמונת העולם של המאירי, על תוגתה ועל גיבוריה, היא כפרית, רבת פנים חיונית ואף תוססת, בעוד שהתמונה שמצייר חלפי משדרת עירוניות מובהקת - דימוייה הפיוטיים כמו מחזקים את תחושת הניכור האורבני, הבדידות והעצבות. זוהי התרשמותי.

    השבמחק
    תשובות
    1. מעניין מאוד. תודה דליה על הזוית הזו.

      מחק
  15. אני עדיין תחת הרושם החזק שהרשימה אותי הכתבה הזו. ממש מפעימה. השיר על העצב והרוך שבו וכל הנספחים שהבאת שמעשירים ומגלים את הרגשות שהשיר מבטא ומגוון הביצועים, שלא דילגתי על אף אחד מהם, שצובעים את התוכי הזה בצבעים האישיים של השרים... תודה גדולה על ה"אפארגעניגן" שהענקת לי. שבת שלום ומבורך. ימימה

    השבמחק
  16. ולי זה דווקא פתר חידה אחרת
    חמי ז"ל נולד בדווידקובו
    אף פעם לא הבנו את השם העברי - אוקראיני הזה

    השבמחק
  17. מאמר יפה,מעניין ומרגש. כמו השיר

    השבמחק
  18. היום הקשבתי לתכנית מוקלטת ברשת ב' על אברהם חלפי. ותוך כך שוטטתי באינטרנט והגעתי למאמר שלך. תודה לך דוד אסף על מאמר מרתק על השיר הנפלא של חלפי. אולי תרצה גם אתה להקשיב לתוכנית הנהדרת: http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1944366

    השבמחק
  19. לצביקה שוורצמן
    חמך נולד ליד העיר מונקץ'. אין להוציא מכלל אפשרות לפחות קרבה פיזית למקום הולדתו של אביגדור המאירי.
    לד. אסף, כל הכבוד. לעניין ולרתק ב'שורות' של שיר, בעושר כה רב, רק תודה רבה.
    יוסי ב.ל.

    השבמחק
  20. איזו רשימה מפוארת! מאירת עיניים, מרהיבה, רחבת היקף במלואה, משכילה ומעודדת, בזכות רוחב ועומק היריעה שפרשת, פרופ. דוד אסף. נפלאות גם התגובות של הקוראים. הנה נוצר לנו אי מכמיר-לב ושמו יהיה: המטים ליבם ליוסים התוכיים ומשורריהם האלמותיים. תבורכו. ואף אנוכי, בתוגת המאירי, אומר לקירות: יוסי מת...

    השבמחק
  21. זו ממש פנינה ומסע בזמן. בדיוק לפני כשבועיים תהיתי שוב על פירוש השיר. תמיד נגע לליבי במיוחד. הכרתי את הפירוש השגוי מסתבר על בדידותו כרווק של חלפי עצמו ועל הביקורים בבית נירה רבינוביץ ואני זוכרת שהתפלאתי באמת מבחינת סינכרון הזמנים אבל הנחתי לזה. הפירוש הנכון, כך נראה, שמובא בבלוג האוצרי הזה עושה הרבה חסד למשורר ענק כמו חלפי וגם לאביגדור המאירי שאני לא יודעת עליו כלום ועכשיו מתכוונת לשנות זאת.. הנושאים שמעסיקים את הכתיבה שלו מזכירים לי גדולים כמו פרוסט. תודה, רונית בר-לביא.

    השבמחק
  22. כיצד מוסבר שינוי הניקוד של המילה 'המאירי' בין הנוסח הראשון לנוסח הסופי?
    אם אכן, כפי ששוכנענו כולנו, שם זה מתייחס למשורר אביגדור המאירי, ה'תיקון' בגירסה הסופית אינו אלא שיבוש.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.