מאת אליהו הכהן
את הרשימות של רוחמה אַלְבָּג, שקובצו לספר
'אל המקום', קראתי לראשונה כשהתפרסמו במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ'. בכל זאת, כשהופיעו עתה במרוכז בספר, שבתי וקראתי אותן בשקיקה, ואני
מודה שלא יכולתי להניח מידי את הספר. אינני זוכר מתי הזדמן לי לקרוא ספר מרתק כל כך, העוסק במסע אל עיירות
יהודיות במזרח אירופה בעקבות יצירות ספרותיות.
אם באתי לומר שבחיה של המחברת, הרי בראש ובראשונה אומר לזכותה
שכמעט בכל עמוד בספרה היא עוררה בי את הרצון לגשת אל ארון הספרים, לשלוף את כתבי
הסופרים שאת מחוזות ילדותם היא מציירת בלשון עשירה, ולשוב ולקרוא ביצירות שהיא
מזכירה בספר, הפעם אל מול התיאורים והצילומים המובאים שם.
רוחמה יצאה אל בית גידולם של הסופרים אחרי הכנה מוקדמת מדוקדקת. היא
צעדה בשבילים שבהם צעדו, נשמה את הנופים שהיו להם מקור השראה, בלשה והתחקתה
אחרי כל שריד של מה שתיארו בספריהם או בזיכרונותיהם: בתים ובקתות, רחובות
וסמטאות, גדרות ובארות מים, בתי כנסת ובתי מדרש, חורשות וגנים. עם ספרו של היוצר
פתוח בידה היא נאחזה בכל רמז שיסייע לה לזהות את האתרים המוזכרים בו.
היא לא היססה לפנות אל עוברים ושבים, להקיש על דלתות בתים, ולתחקר
בלי לאות את יושביהם כדי ללקט עדויות שישלימו את הפסיפס הססגוני של מה שהיה
ואיננו, והנפש נכספת לגלותו. את מה שראו עיניה היא העלתה על הכתב ברגישות רבה ובסגנון כובש לב,
ובכך עזרה לנו להבין מה נשאר מן העיירה ומתיאורי הסופרים ומה השתנה.
העיירה היהודית, ה'שטעטעל', על טיפוסיה ופרנסיה, הייתה
זירת ההתרחשות במאות סיפורים שנכתבו בעברית וכמובן גם ביידיש. מה לא נכתב עליה, בעדה ונגדה? מנדלי,
פרישמן, יל"ג וברנר קטרגו עליה, חשפו את הכיעור שבה והפנו לה עורף, ואילו
אברהם קריב, פולמוסן רב זכויות, יצא במלחמת חורמה כנגדם, התרפק עליה בערגה והרעיף בזכותה דברי שבח נלהבים.
אל מול כל אלה, כשרוחמה בוחנת את השתקפות העיירה ביצירות הסופרים,
היא לא דבקה רק בתיאורים שבכתובים, אלא מלקטת עדויות ומציירת תמונה מפוכחת של
המציאות אז והיום. אם מזיכרונות הסופרים מצטיירת העיירה היהודית לעתים כמקבץ של בקתות
עץ נוטות ליפול בסמטאות עלובות, רוחמה לא פוסחת על הצד המלבב שבה: היא מתארת את
הפסטורליה של העיירה וסביבתה הכפרית, על כרי הדשא ופלגי המים, החורשות והבוסתנים. בכך, ספרה מוסיף רובד נוסף לספרות הממוארית על העיירה.
 |
| רוחמה אלבג על מדרגות ישנות בעיירתו של עגנון בוצ'אץ' (צילום: ברוך גיאן) |
חלק נכבד בספר מוקדש לגליציה, חבל ארץ שבו רחש עולם תרבותי עשיר שנכחד.
רשימותיה של רוחמה מסייעות לעקור מן השורש דעות קדומות על יהודי גליציה שרווחו
בפולקלור הארץ-ישראלי. הכינוי 'גליציאַנר' לא היה שם חיבה. הוא נחשב שם נרדף
לתככן ערמומי, זה שנקרא ביידיש 'דרעייער'. כשמישהו ניסה להתחכם ולסובב
עניינים, היינו אומרים לו: 'אל תהיה גליציאנר'. בינתיים נעלמו הגליציאנרים המקוריים כמעט לחלוטין מן הנוף הישראלי, ואתם נעלם
גם הכינוי...
ספרה של רוחמה אלבג מאיר דימוי שונה לחלוטין של הגליצאים: רבנים והוגים,
אמנים ואומנים, אנשי רוח, ספר וצליל. בתחומי ערי גליציה ועיירותיה שכנו מרכזים
תוססים של תרבות עברית, ופעלו שם עשרות בתי דפוס עבריים שהדפיסו מאות ספרים וכתבי
עת עבריים.
כך, למשל, בעיירה זלוצ'וב שבגליציה המזרחית נולד מחבר ההמנון הלאומי נפתלי הרץ אימבר. כדאי
לדעת, כי שם גם נדפס בשנת 1900 קובץ שיריו השני 'ברקאי החדש', שכלל נוסח
שני, חדש ובלתי מוכר של השיר 'תקוותנו', הוא 'התקווה'. כמעט
כל עותקי הספר נשרפו בדליקה שפרצה בבית משפחת אימבר.
 |
| ידיעה על הופעתו הצפויה של 'ברקאי החדש' (המגיד, 12 ביולי 1900) |
או קחו את העיר ברודי, שהייתה מרכז שוקק של תרבות
וצלילי מוזיקה יהודית. אפשר לכנותה 'ערש חבורות הזמר'. האם ידעתם כי שם קמה חבורת
הזמר הראשונה? 'זמרי ברודי' קראו להם והם הונצחו ב'הכנסת
כלה' של עגנון, בשיריו של איציק מאנגר ובמאמריו של דב סדן. הם ערכו סיבובי הופעות בקהילות רבות במזרח אירופה עם רפרטואר של שירי
הווי, שירי-עם ופזמונים, ושעשעו את שומעיהם בקטעי הומור ומשחק. ניתן לראותם היום
כמהדורה המוקדמת של 'הגששים', ובפועל הם בישרו את הולדתו של התאטרון היהודי ביידיש שהקים מאוחר
יותר אברהם גולדפאדן.
 |
| חורבות בית הכנסת הגדול בברודי (צילום: דוד אסף) |
רוחמה ביקרה גם בעיירה הגליצאית זְבָּארָז', בעקבות סיפוריה של אידה פינק, ילידת המקום וניצולת השואה. רוחמה מביאה תיאור נוגע ללב של פגישותיה עם פינק לפני ואחרי ביקורה בזבארז'. אך כמה מאתנו שמעו על יליד העיירה הזאת ולוול זבארז'ר? זה
היה כינויו של בנימין זאב אֶרֶנְקְרַנְץ, מחלוצי היוצרים של זמר עברי בעולם. הוא
היה טרובדור שנדד מעיירה לעיירה ושר שירים שחיבר בעברית וביידיש, כדי
שהמוני העם יבינו אותו, וגם הדפיס אותם בחוברות זמר דו-לשוניות, נוסח עברי מול
נוסח ביידיש. אלה היו החוברות המוקדמות ביותר של זמר עברי והן נדפסו
בגליציה באמצע המאה ה-19, כימי דור לפני העלייה הראשונה. בין היתר מופיע בהן שיר זמר בעברית על השפה
העברייה, שאותו חיבר ולוולה עוד לפני שאליעזר בן-יהודה נולד. ולוולה נקבר באיסטנבול בשנת 1883, ואולי עוד הספיק לפגוש שם את הביל"ויים, שעשו את דרכם לארץ שנה קודם לכן. הכתובת על מצבתו היא שיר הלל לזמר העברי.
 |
| קטע ממצבת קבורתו של ולוול ארנקרנץ |
 |
| כיכר השוק בזבארז', בערך 1925 |
הקורא ברשימותיה של רוחמה אי אפשר שלא יתעוררו בו הרהורים על מה שהיה
עשוי להתפתח במרכזי התרבות העברית במזרח אירופה אילולא נחרבו. האם יכולה הייתה להתממש שם האופציה של קיום חיים עבריים מלאים במקביל
למה שהתפתח בארץ? האם הייתה צומחת ספרות עברית חדשה, חוץ ישראלית, בביאליסטוק, בקרקוב
ובקישינב, כמו בימי הביניים בספרד? האם יצירות חדשות היו נכתבות על ידי ילידי
המקום, שהלשון העברית הייתה נעשית בהדרגה לשפת אמם, ושירי זמר עבריים חדשים היו
זורמים ממשכנות היהודים באירופה ומעשירות את מאגר הזמרה העברית בארץ? – סביר
מאד שכן.
בעיניי, אחד הפרקים המרגשים בספר הוא זה המספר על ביקור במיכאילובקה, כפר הולדתו של שאול טשרניחובסקי, השוכן על גבול אוקראינה וחצי האי קרים.
זהו כפר פסטורלי, טבול בירק ופרחים ורחוק מדימוי העיירה היהודית שטשרניחובסקי
הירבה לתארו בַּשירים, בַּאידיליות וּבַפואמות שלו. רוחמה שוטטה בשבילי הכפר בליווי ילידת המקום ומתרגם אוקראיני, במסע מרתק
של גילויים. בין היתר היא גילתה במוזיאון ההיסטורי בכפר את הפסלים שהיו פעם פזורים
בשדות ואותם הזכיר טשרניחובסקי בשיריו ומבקרי ספרות לא ידעו למה
התכוון.
הנה קטע זה מספרה של רוחמה:
הנה קטע זה מספרה של רוחמה:
 |
| אל המקום, עמ' 58-57 |
רשימה זו של רוחמה הזכירה לי חווית ילדות שנצרבה עמוק בתודעתי: בבית הספר העממי שבו למדתי, התנוססה על קיר הכיתה כרזה שבה נכתב: 'הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה / הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ'. משמאל לכרזה הודבקה תמונת פורטרט של טשרניחובסקי, מחבר
השיר 'האדם אינו אלא...' שממנו נלקח הציטוט שבכרזה. כל שעות הלימוד בכיתה עמדה כתובת זו אל מול עיניי, והייתי יושב ובוהה
בה. בימי שישי יצאתי עם כל חבריי לכיתה לעבוד בגינת בית הספר. בערוגה שטיפלתי בה הוצב דחליל, שמשום מה הדביקו לו רעמת שיער מתולתלת
ושפם עבות. הייתי בטוח שזהו דיוקנו של טשרניחובסקי. יתר על כן, הייתי בטוח שתקעו אותו באדמה כדי להמחיש את הכתובת
שהתנוססה בכיתה. דימיתי שערוגת הצנוניות שלי היא אותה קרקע ארץ קטנה, ודחליל
טשרניחובסקי הנעוץ בה, מסמל את תבנית נוף מולדתי. ומאז, הכתובת שעל הקיר בכיתה הייתה בעיניי 'תו תקן' לשיר מולדת ארץ-ישראלי. לימים כשבגרתי, קראתי את השיר כולו, ומה רבה הייתה אכזבתי כשהתברר לי
שהוא מתאר מולדת אחרת, שנופיה זרים לי והיא איננה מולדתי – ערבות אוקראינה. ממש
התאבלתי, ומאז גם הפסקתי לאכול צנוניות.
איך ייתכן – שאלתי את עצמי – שאותו משורר עצמו, שחיבר שיר מולדת ארץ-ישראלי קלאסי בשם 'הוי, ארצי! מולדתי!', מגדיר בשיר אחר פרי עטו ארץ אחרת, זרה,
כמולדתו. הייתכנו שני שירי מולדת של טשרניחובסקי, שכל אחד מתייחס למולדת אחרת?
בשנת 1924, כשחיבר טשרניחובסקי את 'האדם אינו אלא...',
הוא עוד טרם ראה את הארץ בעיניו, ועדיין התלבט מה הוא המקום שיבחר לגור בו. את ההתלבטות הזו חשף בשירו: 'וְשִׁירִי נָכְרִי, שִׁירִי זָר לְלֵב אֻמָּתִי ... וְאֵיפֹה אֶבְנֶה קִנִּי?'. כעבור שנה, בשנת 1925, הגיע לביקור גישוש ראשון בארץ. הוא לא הצליח
לזכות במשרת רופא ב'הדסה' במולדת החדשה וחזר למולדת הישנה. רק בשנת
1931 שב והשתקע בארץ, וכעבור שנתיים חיבר, בהזדהות מלאה, את 'הוי, ארצי! מולדתי!'.
תחושת המולדת הכפולה, שלאה גולדברג כינתה 'כאב שתי
המולדות', באה לידי ביטוי לא רק בשירים ובאידיליות של טשרניחובסקי, שרוחמה
הרבתה לצטט בספרה, אלא היא מחלחלת ועוברת כחוט השני כמעט אצל כל הסופרים שהיא
ביקרה במחוזות ילדותם: ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, יעקב אורלנד, שמשון מלצר ואחרים.
אולי זהו הגבול הדק שבין 'ארץ הולדת' ל'ארץ מולדת'.
י"ל פינסקר כפר במושג 'ארץ מולדת', וטען שמולדתם של היהודים היא לא הארץ אלא
הספר, כלומר התנ"ך. דרך ארוכה עשה המושג 'ארץ מולדת' בשירה העברית, מאז חיבר הסופר פרץ סמולנסקין את שיר המולדת הראשון בראשית לבלובם של ימי חיבת ציון. הוא הכתיר את שירו בשם 'אהבת ארץ מולדת' ופרסמו בשנת 1869 בחוברת הראשונה של 'השחר', כתב העת
החלוצי שייסד וערך. אך זהו סיפור בפני עצמו...
סיפור מסעותיה של רוחמה בארצות מזרח אירופה מרגש ומחדש, והוא בא
אל מקומנו כגשם המרענן דשאים. גדולתו בכך, שהוא מצליח לצמצם את המרחק הפעור בין
היצירות שהיא מספרת עליהן ובין המציאות.
 |
| שדה החמניות שמקיף את מיכאילובקה, עיירת הולדתו של טשרניחובסקי (צילום: רוחמה אלבג) |
תודה על הרשימה וההמלצה
השבמחקתודה על הרשימה. תודה לרוחמה על שהביאה בפנינו את עברנו העשיר והיפה, על שחיתתה רגליה בעקבות העיירות שהיו ואינן. התרגשתי מהסיפור הנפלא שלה. ותודה גם לאליהו הכהן ופרופ' דוד אסף.אין מילים בפי על הסיור בערבות אוקראינה ועיירות גליציה. תבורכו.
השבמחקצ"ל: שכיתתה רגליה
מחק"אָלֶף כל": אני רצה לקנות את הספר, לאחר שתשכך סערת החורף השבוע. "בֵּית כל": רשימתך, אליהו הכהן, מושכת לב ומלאת צבע, שלא לדבר - ולמה לא? - טעונת ידע שזורם לקורא בבהירות ונקלט בנפש חפצה. השאלות שהעלית מה היה יכול להתרחש אלמלא עלה הכורת על יהדות מזרח אירופה, מעוררות מחשבות בכיוון ההיסטורי, תרבותי, ציוני, יהודי - מחשבות כאב. אולי באמת היינו אז אור לגויים גם בארץ וגם בין הגויים.
השבמחקקטע הצנוניות וטשרניחובסקי מעיד כי האדם הוא תבנית נוף ילדותו...
בשיח שמתנהל בפייסבוק בעניין שטר הכסף ובו דמותו של טשרניחובסקי, כתבתי בתגובה לכעס שהובע על המשורר, כי שירת טשרניחובסקי אהובה עלי מאוד, ואין לכך קשר לגישה האנטי מזרחית של אי אלו קובעי מדיניות ועיתונאים בארץ, גישה הטוענת שאין גדולי רוח בין יהודי המזרח, גישה שאני מתקוממת עליה ודוחה אותה. עוררתי עלי כעס רב בין המגיבים השונים.
האכסניה השבועית עונ"ש מסבה לי, כרגיל, עונג שבת אמתי, אלא שהחלטתי להתחיל את העונג כבר היום, יום רביעי, שבו, בחוץ - ייהום הסער, וצפוי להתקרר עד כדי פתיתי שלג בירושלים וסביבותיה. עונ"שך דוד אסף הוא עניין לעניין וגם עניין לשמחה. תודה וניפגש בשמחות!
המסע לאוקראינה עם רוחמה לא ישכח במהרה.שבע שנים חלפו מאז והוא עדיין נוכח בי.
השבמחקכקוראת מתמידה של עונ"ש, נהניתי שוב מרשומה מרתקת. את מאמריה של רוחמה אלבג קראתי במוספי הספרות של עיתון הארץ. אך רשומתך המרגשת עוררה בי את הרצון לקרוא שוב ושוב. מתעתדת לרכוש את הספר. שוב תודה לך.
השבמחק