‏הצגת רשומות עם תוויות רן אלירן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רן אלירן. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 29 בדצמבר 2023

שיר מחיי הטבע עם סוף טרגי: גלגולי 'אבא ודני'

אבא ודני: רמי בר גיורא ובנו דני (צילום: דוד אסף)

שיר השטות (או 'שיר לצון' כפי שמחברו מעדיף להגדירו) 'אבא ודני' נולד בשנת 1955 (פרטים בהמשך), אך הקהל הישראלי שמע עליו לראשונה רק עשר שנים אחר כך. בשנת 1965 העלו אורי זוהר ושייקה אופיר ערב שירה ומערכונים במועדון 'הסנטר הכפול' ביפו ושם שר אותו אורי זוהר. כמה חודשים אחר כך הנחה זוהר את 'אח, איזה לילה!', המופע המרכזי של יום העצמאות תשכ"ה, וגם אז שר את 'אבא ודני'. בשתי ההזדמנויות הקדים זוהר לשיר הקדמה משעשעת ובה טען, בין השאר, כי הוא זה שכתב את השיר, 'גם את המילים וגם את המנגינה'. את השיר עצמו הגדיר כ'שיר רציני מחיי הטבע עם סוף טרגי'...

ואלה המילים:

אבא ודני יום אחד

קמו לדוג דגים.

דני חזר עם דג ביד,

אמא אמרה לו:

'יא! איזה דג גדול'.

והבן ענה לה כך:

'זה לא כלום, אמא,

יש דג יותר גדול,

זה שאכל את אבא'.


מוסר השכל, ש... זהו זה, 

החיים אינם קלים,

כמו שכתוב בשיר השירים:

טי-לה-לה-לה-לה-לה-לה (או שריקה)

הנה ההקלטה הראשונה של השיר. הבה ניזכר:

 

וכאן בגרסה מורחבת יותר, במופע שנערך בערב יום העצמאות תשכ"ה:

 

אני יכול לתאר לעצמי שכל מי שהקשיב למונולוג של זוהר הניח שדברי ההתפארות שלו ('אני בעצמי כתבתי אותו. גם את המילים גם את המנגינה') לא נאמרו ברצינות, אלא היו חלק מהבדיחה. זוהר לא כתב ולא הלחין. אבל מי כן? את זה הוא לא סיפר.

מי שרכש את התקליט של ההופעה ב'סנטר הכפול' יכול היה למצוא על הדבקית את הייחוס ה(כמעט) נכון: רן אלירן. בתקליט של ההופעה בערב יום העצמאות לא נכתב מאומה.



האם רן אלירן  שמו המסחרי והמוכר של הזמר מנחם לייזרוביץ, שכּוּנה על ידי כל מי שהכיר אותו בשם לייזר  הוא אכן אביו-מולידו של השיר? כן ולא.

כאן נכנס לסיפור חברו הטוב של לייזר  רמי בר גיורא. 

רמי הוא דמות ידועה בירושלים. פסיכולוג קליני רב-מוניטין, שבמשך שלושים שנה ניהל את התחנה לטיפול בילד ובנוער (ברחוב החי"ש בשכונת קטמון). רמי נולד בתל אביב בשנת 1936, ב-1957, לאחר שחרורו מצה"ל, עבר לירושלים והוא גר בה עד היום. פרט חשוב, גם אם לא קשור: רמי נמנה עם קוראי בלוג עונג שבת, ובנו דני, לשעבר המנהל המהולל של בית הספר התיכון לאמנויות בירושלים, מנהל מנח"י, שבעשור האחרון ניהל את בית ספר מָנְדֶל למנהיגות חינוכית, הוא חבר שלי (גילוי נאות: שנינו שוחים כל בוקר בבריכת ימק"א, אבל אין מה להשוות. להגיד שאנחנו שוחים יחד זה כמו שהזבוב אומר לשור 'חרשנו יחד'). עם רמי ודני נפגשתי לשיחה נינוחה במרפסת הבית שברחוב מוהליבר. 

הכניסה לביתו של רמי (צילום: דוד אסף)

רמי, חניך התנועה המאוחדת, התגייס בשנת 1954, לנח"ל כמובן. בניגוד לרצונו הופרש ל'אחוזים', אך לא לקצונה, כמקובל, אלא כאקורדיוניסט בצוות הווי הנח"ל, שמנה חמישה או שישה זמרים. הצוות כשמו כן היה: יחידה קטנה שיכלה בקלות לעלות על משאית או קומנדקר ולנוע ממקום למקום. לא הייתה תכנית, לא היה במאי, לא הייתה תפאורה או כלי נגינה (למעט אקורדיון). כמובן שעל תקליטים איש לא חלם. הם שרו ולימדו שירים ישנים וחדשים, הרקידו ריקודי עם והשתתפו במסכתות של האחזויות נח"ל חדשות. בנוסף, צוות ההווי עמד בצלה של 'הלהקה', להקת הנח"ל שהייתה אז בשיא תהילתה. רמי, לעדותו, לא אהב את השירות שאליו נקלע. הוא לא רצה להיות ג'ובניק אלא חייל רגיל יחד עם חבריו מהתנועה (לקראת סוף שירותו, בימי מבצע קדש, גם מימש זאת, הסתלק מהצוות כדי להשתתף במלחמה וכמעט שנשפט כעריק). 

המידע על צוותי ההווי של הנח"ל באותה תקופה ראשונית ועד מלחמת ששת הימים אינו רב, ואפילו שמות חבריהם לא נרשמו בצורה מסודרת. רק ב-1968 הוקם צוות הווי הנח"ל הראשון, שביצע שירים שנכתבו במיוחד עבורם ובהם היו גם להיטים רבים  כמו 'חורשת האקליפטוס' (שבמקור נכתב עבור ילדי קבוצת כנרת) או 'זמר שכזה', אבל בשנות החמישים שרו חברי הצוות שירים של אחרים.

הכוכב הגדול של הצוות היה מנחם לייזרוביץ, שכונה על ידי חבריו בשם לייזר. מנחם מי? ובכן, זהו שמו האמיתי של רן אלירן. עוד שירתו בצוות ההווי, ככל שהצלחתי לברר, גם בני ברמן, יזרעאלה כהנא, יוסי ואלד, גדי קפלן ושייקה פייקוב

צוות הווי נח"ל, סביב 1955. הבחור בצד ימין שרוכן על חברו הוא רן אלירן, המשופם הוא רמי בר גיורא, והעומד משמאל הוא יוסי ואלד. הזיהויים האחרים בתגובתו של עפר גביש למטה (באדיבות רמי בר גיורא)

מנחם לייזרוביץ נולד בדצמבר 1934 בחיפה וגם הוא מצא את עצמו בצוות ההווי ולא בלהקה האמיתית. אך שלא כמו חברו הטוב, האקורדיוניסט רמי, שקילל את ימיו בצוות, עבור לייזר זו הייתה מקפצה לחיי הזמרה והבידור שאליהם שאף. לאחר השחרור צעד כל איש בדרכו: רמי הלך ללמוד ספרות עברית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ואילו לייזר חבר לנחמה הנדל  שאותה הכיר מימי שירותם המשותף בנח"ל  ויחד הקימו בשנת 1958 את הצמד רן ונמה שזכה להצלחה מסחררת בארץ ובעולם. כל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה... 

רן אלירן ונחמה הנדל מביטים במודעה על המבחן שערך אד סוליבאן לאמני ישראל, 1958
(צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

ואיך נולד השיר? הנה כך:

יום אחד בשנת 1955  סיפר רמי  חזר לייזר לבסיס מחופשה בבית. באוטובוס, שעשה את דרכו מחיפה לבסיס פיקוד הנח"ל ביפו, נצצה במוחו הקודח מנגינה שלא הרפתה ממנו. לייזר לא ידע לכתוב תווים ולכן רץ לרמי, המהם באוזניו את המנגינה ורמי רשם מיד את התווים והכין גם ליווי. רק אחר כך התפנו השניים לחשוב על המילים. רמי התאים למנגינה בדיחה שהכיר והבדיחה הפכה לשיר 'אבא ודני'. הלחן קדם אפוא למילים.

'למה דני?', שאלתי. 'כבר אז חשבת על השם שלימים תיתן לבנך?' 

רמי דחה על הסף סברת כרס פסיכואנליטית זו. 'דני היה שם פופולרי בעשור הראשון של המדינה, ובכל מקרה חיפשתי שם בעל שתי הברות שיתאים למנגינה'. 

'מתי שרתם אותו, הרי השיר לא היה חלק מהתוכנית של צוות ההווי?' 

'שרנו אותו', משיב רמי, 'בזמן הטוּ-לוּ-לוּ-לוּ'.

'טוּ-לוּ-לוּ-לוּ' הוא מושג שכבר נשכח מהלב. כך קראו אז לפרק הזמן שלאחר סיום ההופעה ה'רשמית', שאז ישבו חברי הצוות או הלהקה יחד עם החיילים במעין קומזיץ. בליווי האקורדיון שרו כולם יחד שירים שונים ומשונים באווירה של עליצות והתפרקות. כך סיפרה לימים מירי אלוני, מכוכבי להקת הנח"ל: 

הייתה לנו מסורת בשם 'טו לו לו לו', שהתחילה עוד בתקופת טופול. אחרי ההופעה, ואחרי שפירקנו בעצמנו את הבמה, היינו נשארים בשטח עם החיילים ושרים להם במשך שעות שירי ארץ ישראל. קראו לזה 'טו לו לו לו', כי חלק גדול מהשירים לא הכרנו בעל-פה, מילה במילה, ובמקום לשיר את המילים היינו מזמזמים איתם 'טו לו לו לו'. זה היה כמו לה לה לה, רק קצת יותר יצירתי (יובל אברמוביץ', 'כל הנחלים', ישראל היום, 18 בספטמבר 2015).

אפשר להניח שאז גם לראשונה שמע אורי זוהר  שהיה חבר להקת הנח"ל  את השיר, שאותו שלף מזיכרונו עשר שנים מאוחר יותר.

אורי זוהר (משמאל) ואריק איינשטיין (מימין) בלהקת הנח"ל (ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

השיר הוא אמנם שיר לצון, ובכל זאת גם ללצון או שטות יש תוכן והיגיון פנימי. השיר משקף מוטיב פולקלורי של תחרות בין שניים, כאשר אחד מתפאר בדבר-מה, ואז בא השני ומגמד את הישגו בדרך מקאברית. אלתר דרויאנוב או דב סדן היו מן הסתם מוצאים את שרשרת היוחסין הבין-לאומית של מוטיב זה, אבל כבר אין את מי לשאול.

וכמובן שמהדהד כאן סיפורו של יונה הנביא שנבלע על ידי דג גדול: 'וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת' (יונה, ב 1).

ז'אן דוד, 'יונה במעי הדג', בולי מועדים לשמחה תשכ"ד (התאחדות בולאי ישראל)

למען האמת צריך לומר ששמם של היוצרים האמיתיים לא הועלם לחלוטין, ומי שרצה לדעת את זהותם יכול היה לעשות זאת אם היה חופר כהוגן. כך למשל נרשמו השניים בספר בן שלושת הכרכים לשיר עם אפי נצר: השירים שאנו אוהבים (ההסתדרות, מפעלי תרבות וחינוך, 1983): 'השיר: ר' בר-גיורא, הלחן: רן אלירן'.

לשיר עם אפי נצר, א, עמ' 223

שימו לב לשורת ההנחיה, למעלה מצד שמאל: 'לא ברצינות רבה מדי'...

כל העניין לא הזיז לרמי בר גיורא (הוא קרא לי 'זוּטָן', אדם שעוסק בזוטות, ואני בתגובה טענתי שאני 'רב-זוּטָאִי'), אבל דווקא רן אלירן כעס מאוד. בשנת 2005 סיפר רן אלירן בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם', שערכה עפרה הלפמן (חלק ראשון, תזמון 47:04), כי 'יש בי זעם גדול על אורי זוהר שגנב לי את השיר אבא ודני'. 

לפני עשור, בשנת 2013, ביקר רן אלירן בארץ ובהופעה מטעם אקו"ם הזמין את 'הבחורצ'יק' רמי בר גיורא ללוותו. אלירן, חיוני ושופע הומור ממרום 79 שנותיו, חזר וטען בפשטות כי אורי זוהר 'גנב לנו את השיר'.

לכבוד האירוע, שאותו הנחה חיים קינן, חיברו השניים בית חדש:

אמא ודני יום אחד

יצאו לקנות דג בשוק.

אמא חזרה עם דג גדול

יופי של דג שתפסו אותו אתמול.

אך בדג יש הפתעה.

מי שם? אבא קטנצ'יק.

איך זה הוקטן כל כך?

כי העולם אותו שכח.

מוסר השכל...

     

רגע לפני שנפרדנו הזמין אותי רמי לחדר העבודה שלו, שם כבר היה מונח האקורדיון, ובמיוחד לכבודי ולכבוד קוראי הבלוג ניגן את היצירה האלמותית:  


חשבתם שנגמר? חכו קצת...

במחברות מאיר נוי (מחברת 4, עמ' 119), השמורות בספרייה הלאומית, מצאתי גרסה נוספת של השיר ולה הוצמד בית חדש שרמי כלל לא הכיר. השיר נקרא 'אבא ו...' ושם מחברו לא צוין.

אבא וגדי יום אחד

הלכו לצוד שועלים

גדי חזר עם שועל גדול

אז אמא אמרה לו:

יא, איזה שועל גדול

איזה שועל יפה.

אז גדי אמר לה:

זה לא זה! זה לא זה!

יש שועל גדול מזה:

זה שטרף את אבא. 

ומעניינת השורה האחרונה 'וכן הלאה עם כל חיות הביבר', כלומר מדובר בשיר דוגמה שאפשר לשיר אותו גם עם כל שמות הילדים (בעלי שתי הברות, כמו דני או גדי) וגם על כל בעלי החיים, מדגים ושועלים ועד קופים ואריות. 

מחברות מאיר נוי, הספרייה הלאומית

לימים, בשנת 1980, שולב השיר 'אבא ודני' במופע מוזיקלי לילדים של האחים והאחיות, ששמו היה 'זלמן יש לו מכנסיים'. המופע, שערך גידי קורן והפיק דודו אלהרר, התבסס על שירי שטות ושירי רחוב עממיים, שלכאורה חוברו בידי ילדים. אחר כך הופק גם תקליט בשם זה. 

במופע ובתקליט היה השיר חלק מלקט 'שירי דני': 'בחצות הלילה' ('בצאת הכוכבים דני ורותי מתחתנים'); 'דני אל תבכה' ('כי אתה בחור יפה'); 'על שפת הנחל' ('ומחכה ומצפה, למי למי למי? לדני לדני לדני'לה שלי'), 'דנ'לה, אכול את הבננה'לה', ולבסוף גם 'אבא ודני'. 

והנה גרסתם של האחים והאחיות: המילים אותן מילים אך הלחן עובד בצורה שונה. ההקלטה היא משנת 1981 במופע לכבוד פורים ששודר בטלוויזיה הלימודית דאז:

                         

ולסיום, מה יכולים לבקש יוצרים יותר מאשר מחווה ליצירתם, גם אם זו איננה אלא זוטא שבזוטות?   

מחבריו של 'אבא ודני' זכו למחווה כזו, פרי עטו הגאוני של דני סנדרסון (עוד דני!), שב-1979 כתב ללהקתו 'גזוז' את השיר ההיתולי 'אמא ודני הלכו לים'. 

פרט לכותרת האירונית (במקום אבא זו אמא) אין בשיר התייחסות למקור והכל שונה  המילים לא דומות וכמובן גם לא הלחן. הלוויתן החליף את הדג הגדול ומי שנבלע בבטנו הוא דני בעצמו. גם ההגחכה של סיפור יונה במעי הדג בוטה וגלויה ('בבטן פגש נביא זקן'). בין כך ובין כך, אין ספק ששיר הלצון המקורי של רן ורמי היה מקור ההשראה של סנדרסון והוא מציץ ומגחך מתוך מעיו של הלוויתן.

מתוך חוברת השירים שנספחה לתקליטור 'גזוז'

   

הזוּטָן והרב-זוּטַאְי (צילום: דני בר גיורא)


יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

תרנגול בן גבר ופרגית בתולה

איור מתוך 'משק העופות', ג (1950), עמ' 83

בשל מכתב שקיבלתי מתמר ועמוס רודנר החלטתי לחלץ את התרנגול בן-גבר, שנלכד בסוף פוסט הכפרות של רמי נוידרפר, ולתת לו מקום משלו. כזכור, הבאתי שם את שירם של נעמי שמר ויוחנן זראי 'סמוך על התרנגול', שמוכר יותר בשם 'תרנגול בן גבר'.

דן אלמגור הזכיר לי כי השיר נכתב במקורו עבור להקת פיקוד מרכז ותכניתה 'פשיטה בכפר'. זה היה מחזה מוסיקלי, שחיבר אהרן מגד, והוא עוסק בקבוצת חיילים המגיעה למושב בשרון (שיר נוסף שזכור מאותה תכנית, וגם אותו כתבו שמר וזראי, היה 'רב האור והתכלת').

נעמי שמר – אז עדיין צעירה חסרת בטחון בת 26  השתמשה בשמה הספרותי ש' כרמל. למה בחרה שמר להסוות את זהותה דווקא בשם זה? יהודה בלכר הפנה את תשומת לבי לכך שאין זו בחירה סתמית ונעמי שמר בגימטרייה (590) הוא ש' כרמל (590).

תכניית 'פשיטה בכפר'  נעמי שמר מסתתרת מאחורי הכינוי 'ש. כרמל' 
(שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות, יד יצחק בן-צבי, תשס"ז, עמ' 137)

התכנית הועלתה בפברואר 1956  אגב, חודש חשוב בהיסטוריה הפרטית שלי, שכן בו נולדתי  וזכתה להצלחה גדולה. מאוחר יותר באותה שנה הפכה התכנית למחזמר של ממש והוצגה בתיאטרון 'אהל' תחת השם 'חמש-חמש'. בשנת 1980 נעשה סרט מוסיקלי בשם 'חמש חמש', בבימויו של שמואל אימברמן, אך כל הפזמונים המקוריים הושמטו ובמקומם נכתבו שירים חדשים.

ואלה מילות השיר: 
סמוך על התרנגול

מאת: נעמי שמר
לחן: יוחנן זראי

כָּל הַיּוֹם תַּרְנְגוֹל בֶּן גֶּבֶר
הִתְרַגֵּש כְּאֶפְרוֹחַ בֶּן שָעָה?
מַה פִּתְאוֹם תַּרְנְגוֹל בֶּן גֶּבֶר
מִתְרַגֵּש כְּאֶפְרוֹחַ בֶּן שָעָה?
בֶּחָצֵר בְּרֹאש גַּל הַזֶּבֶל
הוּא הִכִּיר-כִּיר-כִּיר
פַרְגִּיוֹנֶת נִפְלָאָה
עַל גַּל הַזֶּבֶל אֲהָה אֲהָה
הוּא הִכִּיר פַרְגִּיוֹנֶת נִפְלָאָה

אַך מִיַּד כָּל בְּנוֹת כַּרְבּוֹלֶת
עַל הַגֶּבֶר הֵרִימוּ קַרְקֵרָה
הַכֵּיצַד כָּל בְּנוֹת כַּרְבּוֹלֶת
עַל הַגֶּבֶר הֵרִימוּ קַרְקֵרָה
הֵן קָרְאוּ: תּוֹאִיל הַקְּטַנְטוֹנֶת
לְחַכּוֹת כּוֹת-כּוֹת
בֵּינָתַיִים לְתוֹרָהּ
יֵש תּוֹר יֵש וֶתֶק, אֲהָה אֲהָה
תְּחַכֶּה הַקְטַנְטוֹנֶת לְתוֹרָהּ,

וְכָעֵת הַפַּרְגִּית הִיא גְּבֶרֶת
אַךְ עוֹדֶנָּהּ יוֹשֶבֶת בְּבִתּוּל
אִם כָּעֵת הַפַּרְגִּית הִיא גְּבֶרֶת
אֵיךְ עוֹדֶנָּהּ יוֹשֶבֶת בְּבִתּוּל?
עַד הַיּוֹם תּוֹרָהּ לֹא הִגִּיעַ
לְבִיקוּר-קוּר-קוּר
וַאֲפִילוּ לְטִיּוּל
אֲבָל הַגֶּבֶר, אֲהָה אֲהָה,
הוּא, מִסְכֵּןֵ, מִתְחַתֵּן עִם כָּל הַלּוּל.

במילות השיר שהבאתי בפוסט הקודם, כפי שמצאתי אותן באינטרנט (למשל באתר 'שירונט'), היה שינוי אחד קטן בבית החמישי, שם נכתב שהפרגית יושבת ב'ביטול'.

וכעת הפרגית היא גברת,
אך עודנה יושבת בביטול.
אם כעת הפרגית היא גברת
איך עודנה יושבת בביטול?

לכאורה מה הגיוני יותר?
כתבו תמר ועמוס:
כל מי שהכיר את צחקנותה הממזרית של נעמי שמר יודע  אף בלי לראות את הטקסט  שנעמי כתבה 'אַךְ עוֹדֶנָּהּ יוֹשֶבֶת בְּבִתּוּל'. אך כיוון שבכל הפמפלטים, השירונטים וחוברות מארזי התקליטים כתוב 'אך עודנה יושבת בביטול', וכיוון שנעמי לא פירסמה בדפוס שירים שלא כתבה להם את המנגינות, פנינו לללי שמר בִּתה, שענתה: 'הביתול נכון ביותר, ושגוי בכל הגרסאות האחרות', ובעיקר שלחה לנו את השיר בכתב ידה של נעמי.


וכאן בהגדלה:

נעמי שמר (2004-1930)

ועוד הוסיפו הרודנרים על השיר בכללו:
מדובר בשיר מאוד משמעותי ביצירתה של נעמי שמר, כי הוא אולי התעודה היחידה, בה משתקפים זכרונות לא נעימים מקבוצת כינרת, שבה נולדה.  
כל שיריה ודבריה של נעמי בתקשורת הכתובה והאלקטרונית מכים בתופי געגועים גדולים לכינרת. אבל, 'יש תור, יש וֶתק, אהה אהה / תחכה הקטנטונת לתורה' הוא כנראה הצירוף היחיד המזכיר שלנעמי היו גם זיכרונות פחות נעימים משם, בעיקר מיחס 'ציבור החברים' לסגנון חיי הפסנתר, שקבעה אמא רבקה, ביישוב העמלני והשוויוני (ובקצוות  קטנוני).  
הצרוף 'למה נוֹמי?! למה נוֹמי?!', רדף אחריה מגיל שש. ליציאתה לאקדמיה למוזיקה הייתה התנגדות קשה ומקיפה בשתי אסיפות כלליות בקיבוץבסופו סוכם הדבר בחיוב רק בהתערבותה של שרה מאירוב  ששכלה זמן קצר קודם לכן את בנה גוּר, בקרבות תש"ח בעמק הירדן. שרה קראה לעבר החברים: 'אתם לא מבינים שזה הייעוד שלה?'  
כשחזרה נעמי לכינרת מהאקדמיה לא זכתה להיות מורה למוזיקה בבית החינוך המשותף בדגניה (במקום כבר היה יקותיאל שוּר) ולימדה ריתמיקה את ילדי הגן. להם כתבה את ה'שירים מכינרת'.  
ומשהו א-פרופו יוחנן זראי (2016-1929), מלחין השיר. נעמי שמר העידה שאף כי היתה בוגרת (בהצטיינות) של האקדמיה למוזיקה, זראי קידם בהרבה את יכולת ההלחנה שלה כשיעץ לה (במילעיל): 'ביד שמאל תתני את האטמוספירה, ואז ביד ימין תציירי יפה את המלודיה'.
המלחין יוחנן זראי (ארכיון התמונות של תיאטרון הקאמרי)

הנה שוב שני הביצועים של השיר, כל אחד מקסים יותר מזולתו.
כאן נחמה הנדל ורן אלירן (הזכורים כצמד רן ונמה) מתאחדים שוב בתכנית האירוח של רבקה מיכאלי 'סיבה למסיבה'. השנה היא 1986:


וכאן מחדשת אחינועם ניני את השיר בביצוע מ-ד-ה-י-ם עם התזמורת הסימפונית של ירושלים (2011): אריה בלול התרנגולות:


בביצוע של ניני שולב שיר תרנגולים נוסף, הוא שיר הילדים 'תרנגול אני', שחיברה אנדה עמיר-פינקרפלד והלחין יצחק אֶדֶל.
הנה המילים:

תַּרְנְגוֹל אֲנִי, תַּרְנְגוֹל קָטָן
מִי עוֹד כָּמוֹנִי גַּנָּן
קוּקוּרִיקוּ!

לֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!
וַאֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
קוּקוּרִיקוּ!

בּוֹאוּ, רְאוּ
אֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
וְלֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!

יום חמישי, 26 בינואר 2012

'הורה ממטרה' או 'חבל על כל טיפה'?

מאת דן אלמגור ודוד אסף

גשמי עוז ושלגים ירדו השבוע, גם בארצנו וגם בניו יורק (מקום מושבה הזמני של מערכת עונ"ש), ואין שבוע מתאים מזה לשוב ולעסוק במים. ברשימה הקודמת עסקנו כזכור במצוקת המים בימי המצור על ירושלים, ועכשיו נלווה את חווית החיסכון במים במדינת ישראל הצעירה של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

א. הורה ממטרה

'יקום חזון הנגב' - כרזת קק"ל בעיצובו של פרנץ קראוס (בערך 1955)

בשנות החמישים החלה מדינת ישראל לנקוט בצעדי חרום לניהול משק המים שלה והיהלום שבכתר היה הקמת 'המוביל הארצי', מערך הצינורות שהביאו מים מהצפון הגשום לדרום הצחיח. על הקמת המוביל הארצי החליט דוד בן-גוריון בשנת 1951, ובשנת 1952, עם הקמת תה"ל, החל התכנון המפורט.
בסוף שנת 1952 החל גם הביצוע של קו המים ירקון-נגב, ועל רקע הפעילות התזזיתית הזו כתב יחיאל מוהר בשנת 1953 עבור להקת הנח"ל את שירו 'הורה ממטרה' בלחנו של משה וילנסקי. השיר  שהמילה 'הורה' כלל לא נזכרת בו, אך הוא נקרא כך בשל ריבוי ריקודי ההורה של אותם ימים (הורה מדורה, הורה נתגבר, הורה סחרחורת, הורה נעורים, הורה היאחזות, הורה טוב, ועוד רבים)  נכלל בתכניתה החמישית של הלהקה 'נח"ל ונחלה'. לימים התפרסם השיר (שכמובן גם הפך לריקוד) בביצועה של שושנה דמארי ואחר כך של דודו זכאי, הקיבוצניק מדליה.
הנה הקלטה נדירה של 'הורה ממטרה' בפי איתמר כהן, שהיה סולן להקת הנח"ל בשנות החמישים ('בלדה על מעיין וים'; 'רחל, רחל'), בהופעה בצרפת, 1965:



עטיפת התקליט של שושנה דמארי, 1959

הנה פלייבק מקולה הנצחי של שושנה דמארי. הביצוע שייך למלכת דראג ירושלמית ושמה 'גלינה פור דה  ברה' (גיל נוה):



וכאן מחדש דודו זכאי את השיר בפסטיבל עין גב, 2002:

ואלו המילים כפי שנדפסו בספר 'להקת הנח"ל שרה' בעריכתו של מרדכי נאור (משרד הבטחון, 1964), מלווים באיוריו של שמואל כץ:

ב. נא לסגור את הברז, חבל על כל טיפה!

דן גלברט, פנימי בהחלט: צרור קריקאטורות מחיי הקיבוץ (הקיבוץ המאוחד, 1954)

בראשית שנות השישים נרתם גם דן אלמגור למאמץ הלאומי. הוא נענה להזמנת המועצה לחיסכון במים וחיבר שתי וריאציות על נושא אחד. ב-31 באוקטובר 1961 התפרסם ב'טור דני טרדני' שבשבועון 'מעריב לנוער' השיר הסאטירי הזה:


דרך נעימה לחיסכון במים

שיר נוסף של דן אלמגור על החיסכון במים התפרסם בשנת 1962 והולחן על ידי משה וילנסקי. זהו הפזמון 'חבל על כל טיפה' ששר רן אלירן.

כך זה נשמע:



(תודה לרפי בינדר על איתור השיר)
וכך זה נקרא: 
סבא נוח הצדיק
היה בחור כארז.
ורק חבל שלא הספיק
לסגור קצת את הברז.

פזמון     חבל על כל טיפה.
            חבל על כל טיפה.

הבנות של אבא לוט
השקוהו פעמיים.
למה דווקא יין? כי
רצו לחסוך במים.

על הגג בתוך גיגית
בת-שבע רחצה לה.
בא המלך, שמו דוד,
וכך לחש מלמעלה:

            "חבל על כל טיפה..."

ושתי, ושתי המפונקה
ישבה לה במקלחת.
בא המן האגגי
וכך אמר בנחת:

            "חבל על כל טיפה..."

ארכימדס המלומד
ישב לו באמבטי,
כשהמים נשפכו
אז הוא צעק" "מצאתי!"

סוקרטס הרגיש צמא,
לכן שתה 'לחיים'.
כוס-של-רעל הוא שתה -
כדי לחסוך במים.

            חבל על כל טיפה...

"מים, מים בששון,"
כך כל היום נרקודה.
מים זה דבר יקר -
אז שתה, חביבי, סודה.

סובי, סובי, ממטרה,
המטירי גשם חסד,
והשקי את הגינה -
רק לא את המרפסת.

            חבל על כל טיפה...

למה שוב בבהלה
אל השרברב נרוצה?
שוב מישיבת-הממשלה
היו דליפות החוצה.

על במה עומד עסקן
נואם כבר שעתיים.
מה צריך לומר לאיש
המבזבז כך מים?

            חבל על כל טיפה...           

יש נהר, ו-וולגה שמו.
יש נהר שמו טיבר.
אך אצלנו מה רצוי?
לסגור קצת את ה'שיבר'!

            חבל על כל טיפה...

כרזת חסוך במים, 1960
עיצוב גרפי: סטודיו רולי (גרד רוטשילד וזאב ליפמן)

צילומי הכרזות נלקחו מתוך האתר: The Palestine Poster Project Archives