כוס של מים במצור על ירושלים

מאת דן אלמגור ודוד אסף

כרזת חסוך במים, בערך 1960 (עיצוב גרפי: אסף)

הפעם נעסוק בצו השעה, ושמא 'זה צו הדורות': חיסכון במים.

פעם קראו לזה בעדינות 'חבל על כל טיפה', ואילו בשנים האחרונות משודרים בטלוויזיה סרטונים מעוררי אימה - 'ישראל מתייבשת'. הרעיון אותו רעיון חיובי וחינוכי - לא לבזבז! וכך עברנו דרך ארוכה מימי הפזרנות והבזבזנות של 'ושאבתם מים בששון' ועד לשון התחנונים: 'הבו לנו מים, מים'...

הנה תזכורת מלחיצה ובה מתייבשות כאפיקים בנגב פניהם היפות של כמה מידועני ישראל (כולל בר רפאלי):



ברור שאתוס החיסכון במים עמוק יותר מאשר מפלס הכינרת, והוא בוודאי קשור לזיכרונות מימי מצור, צמא ורעב, כשהלחם היה צר והמים לחץ, והכל חולק במשורה.

חילקנו את הרשימה לשניים. כאן נעסוק בפזמון 'היתה לי כוס של מים', שנכתב על רקע המצור על ירושלים. הרשימה הבאה תעסוק בכמה שירים משנות החמישים והשישים.

נתחיל אפוא בגלגוליו של שיר הקשור בימי המצור הערבי על ירושלים (דצמבר 1947-יוני 1948). זהו שירו של דן אלמגור 'כוס אחת של מים' שנכתב בשנת 1969 (שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים) לערב הנוסטלגיה 'ירושלים שלי' שהוצג בתיאטרון 'החאן'. השיר הולחן והושר על ידי דני גרנות.

כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם 

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת,

כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם.
הָיָה זֶה בַּמָּצוֹר,
בְּעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

לָגַמְתִּי מִן הַכּוֹס

טִפָּה אחת אוֹ שְׁתַּיַם.
רַק כָּכָה, לְהַרְטִיב
קְצָת אֶת הַשְּׂפָתַיִם;

הִרְטַבְתִּי אֶת שְׂפָתַי,

נָטַלְתִּי אֶת הַמַּיִם,
וּבִזְהִירוּת רַבָּה
צִחְצַחְתִּי תָּ'שִׁנַּיִם.

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת...

צִחְצַחְתִּי אֶת שִׁנַּי

וּבִשְׁאֵרִית הַמַּיִם
כִּבַּסְתִּי, בִּמְחִילָה,
זוּג-שֶׁל-מִכְנָסִים.

כִּבַּסְתִּי מִכְנָסַי.

הִשְׁחִירוּ קְצָת הַמַּיִם.
אָז בְּאוֹתָהּ הַכּוֹס
כִּבַּסְתִּי זוּג-גַּרְבַּיִם.

            הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת...

כִּבַּסְתִּי אֶת גַּרְבַּי
וְאָז, בְּכוֹס הַמַּיִם,
שָׁטַפְתִּי תָּ'רִצְפָּה
שֶׁלֹּא רוֹחֲצָה חָדְשַׁיִם.

אֶת הַסְּמַרְטוּט הַלַּח

סָחַטְתִּי בַּיָּדַיִם.
הִשְׁקֵיתִי בֶּעָצִיץ
שׁוֹשָׁן, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם.

סָחַטְתִּי עוֹד יוֹתֵר,

וּבְעֶזְרַת שָׁמַיִם –
בְּבֵית-הַשִּׁמּוּשׁ
הוּרְדוּ, סוֹף-סוֹף, קְצָת מַיִם.

חָזַרְתִּי אֶל הַכּוֹס -

נוֹתְרָה טִפָּה שֶׁל מַיִם.
אָז בַּטִּפָּה הַזֹּאת
רָחַצְתִּי תָּ'יָדַיִם.

            הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת,
            כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם.
            נֵס-חֲנֻכָּה
            שׁוּב לֹא קָרָה
            בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

וכאן אפשר לשמוע את דני גרנות הצעיר שר את השיר:




על הולדתו של פזמון זה מספר דן:

כשנה וחצי אחרי מלחמת ששת הימים, עם שובי ארצה מחמש שנות לימוד בארה"ב ומיד אחרי שכתבתי את המחזה 'איש חסיד היה', פנה אלי ישראל שפירא, מנהל התיאטרון החדש 'החאן', ובקשני לכתוב הצגה על ירושלים, ובה ייחנך התיאטרון והיא תוצג גם במסגרת 'פסטיבל ישראל'.  

החלטתי לחלק את ההצגה לשניים – החלק הראשון יעסוק בתולדות ירושלים מראשיתה ועד לתום מלחמת השחרור, והחלק השני – בהווי היום-יום הירושלמי של שנות החמישים והשישים, שהיה מוכר לי אישית מימי לימודיי באוניברסיטה העברית. כך נולדה ההצגה 'ירושלים שלי', שפזמוניה הולחנו בידי נועם שריף (המנהל המוסיקלי של ההצגה), סשה ארגוב, נורית הירש ושניים ממשתתפיה הצעירים של ההצגה – דני גרנות ויאיר קלינגר. לצידם השתתפו גאולה נוני, מוטי פליישר, חיליק צדוק ושוש רוזן. ההצגה בוימה על ידי יואל זילברג, התפאורה עוצבה על ידי עדה המאירית, התאורה הופקדה בידי בן-ציון מוניץ ובין המנגנים היה יוסף מור-חיים. כמה מפזמוני ההצגה - כמו 'ירושלים שלי', 'ירושלים של אז' ('זאת ירושלים') - מוכרים לרבים ומושמעים מדי פעם גם כיום, במיוחד ב'ימי ירושלים'. עוד נחזור אל חלק מהם בפינות הבאות.

כרזת ההצגה 'ירושלים שלי'

בחלק הראשון, ההיסטורי-האנתולוגי, כללתי תעודות שונות (כמו מכתב שכתב הילד איתמר בן-אב"י אל הברון רוטשילד, קטע מעדותו של הרב קוק בפני ועדת החקירה הבריטית בעניין הכותל, דיווח על הטבח במוצא), וכן כמה קטעי שירה קצרים, וביניהם שיר שהופיע בעתון 'המעש' של הלח"י וקטעים משניים משיריו ההרואיים של אורי צבי גרינברג על ירושלים. בתיווכם של שניים מעורכי 'מעריב', שהכירו את אצ"ג, ביקשתי את רשותו של המשורר לשבץ את שני הקטעים האלה בהצגה. הוא ביקש לדעת מה הם הקטעים ולאחר שקיבל אותם נתן את הסכמתו.

תוך עיון בקובץ 'שחוק לישראל: ילקוט לפולקלור, הווי, הומור ובדיחה על מדינת ישראל בחזון ובמציאות', שערך אפרים דוידזון (הוצאת 'מטמונים', רמת גן 1958), מצאתי (בעמ' 139) שיר של מחבר אלמוני שכינה את עצמו 'אץ קוצץ' ונתן ביטוי קליל לבעייה אמיתית שממנה סבלו תושבי ירושלים בימי המצור. כמי שהיה בימי המצור ילד בן שתים-עשרה במושבה רחובות, וליד המחנה הצבאי שמול ביתו התרכזו השיירות שיצאו לירושלים הנצורה, החלטתי מיד לעבד את השיר לפזמון שייכלל בהצגה.

אלה הן מילותיו של השיר המקורי:

מחסור המים בירושלים (משירי אץ קוצץ)

היה לי בסך הכל לוג מים
ואשלוק בהם ביצים עשרים ושתים.

הוצאתי מהם את הביצים

וארחץ למשעי את הידיים.

אחרי הידיים כיבסתי בהם

לבנים: כותנות ומכנסיים,

ועדיין היו די נקיים

לכבס בהם את הגרביים;

ורק עתה שפכתים על הרצפה

ושטפתיה – תאווה לעיניים.

מפה העברתים על הגזוזטרה

מבלי לאבד אף טיפה בינתיים.

ולבסוף הרבצתי את פרחי:

"ויתן לכם אלהים מטל השמים".

ואולם – אבוי! –לשתות, רבותי,

לשתות כוס מים –אין!

<על שיר זה ראו גם ב'בעלי התוספות' למטה>

הוראות לחיסכון במים שחולקו לתושבי ירושלים ב-1948

ביום שישי, 1 באוגוסט 1969 – יום לפני הצגת הבכורה ב'חאן' – הקדיש 'ימים ולילות', מוסף השבת של 'מעריב', שני עמודים להצגה, תחת הכותרת 'לחיות, לחיות בירושלים'. הכתב, יחיאל (חיליק) לימור, סיפר על ההצגה החדשה, ולצד כמה צילומים יפים מתוכה צורפו גם המילים של חמישה משיריה: 'שמותיה של ירושלים' (עיבוד שערכתי לפי אחת ממשליו של הימן הירושלמי, הוא א"מ הברמן), 'הנלך, אמי, לירושלים?' (תרגום חפשי שלי לרומאנסה ספרדית), הפזמון 'ירושלים שלי' (על ששת בתיו), השיר 'לחיות בירושלים', והשיר 'כוס אחת של מים' (משירי מצור ירושלים) - שהוא ענייננו כאן.

הפרסום ב'מעריב' שהעלה את חמתו של אצ"ג

כמה שעות אחרי צאתו של העתון לאור קיבלתי טלפון בהול ונרגש ממנהל 'החאן'. מסתבר שמוסף השבת הגיע לידיו של המשורר אצ"ג, שהציץ בו כנראה בעניין (בכל זאת ירושלים!), ואז ביקש – עד כמה שזכור לי – מרעייתו עליזה טור-מלכא לצלצל ל'מעריב', או ל'חאן', ולהודיע להם שהוא מסיר את הסכמתו לכך ששני קטעים משיריו ייכללו בהצגה, שבה מזכירים בסמיכות לשמה של ירושלים את צירוף המילים "בית שימוש"...  

המשורר אורי צבי גרינברג (1981-1896)

מנהל התיאטרון היה מבוהל. מחר בערב, מוצאי שבת, ההצגה הראשונה. מה נעשה?

החלטנו, כמובן, לכבד את בקשתו של המשורר אנין הטעם. שיריו הוצאו מהתכנית וכבודה של ירושלים – עיר היבוסים שדוד הצעיר, נעים זמירות ישראל, חדר לתוכה דרך הצינור (צינור של מה?) - ניצל.

תושבי ירושלים בתור לחלוקת המים

בעלי התוספות

בדיקה מחודשת העלתה כי השיר 'היה לי בסך הכל לוג מים', שיוחס למעלה ל'אץ קוצץ' ולימי המצור על ירושלים, פורסם כבר בשנת תרפ"ה (1925) ואינו קשור כלל למלחמת העצמאות. השיר נדפס בכתב העת 'המזרח' (גיליון א, עמ' 10), שאותו ערך המשורר אביגדור המאירי, וחתום בפסבדונים 'בעלת בית', שהיה אחד משמות העט של אביגדור המאירי עצמו.

הנה מה שהובא במהדורה השנייה והמעודכנת של 'שחוק פינו' בעריכת אפרים דוידזון (הוצאת ביבלוֹס, תשל"ב), חלק ב, עמ' 388: