שלטים מקומיים / על האבן ועל הסלוטייפ

צילם וכתב איתמר וכסלר

מי יתנני קופת אורחים. אצטדיון טדי, ירושלים, 2011.

לא פעם מתעורר אצלי צורך לערוך סיכום ביניים כדי לעמוד על המאפיינים התרבותיים שנוצרים חדשות לבקרים בארצנו הקטנה ומוקפת האויבים. אני משער שמקורו של הצורך הזה הוא בניסיון להאחז במשהו קבוע ויציב, משהו שיאפשר לי להיות יותר בטוח בעצמי ובשיוכי הלאומי. במשך שנים אני חוזר ושואל את עצמי, האם קיים משהו קבוע כזה, ואם כן, מהו? יש לי רושם שלו הייתי מעמיד את השאלה הזו למשאל רחוב, היו מתקבלות תשובות כמספר הנשאלים, ולכן, וללא כל יומרה להיות צודק, אני מתנדב להיות המשיב הראשון ולתרום כמה תובנות משלי.

כדי לעקוף את המכשולים העומדים בפני כל מי שמנסה לענות ברצינות על השאלה 'מהי תרבות?' או 'מהי תרבות ישראלית?', אני מציע להתמקד בתמונה שצילמתי לא מזמן באיצטדיון טדי בירושלים, שלדעתי הופכת את הדיון לפשוט ובהיר. התמונה מצמצמת את הסוגיה לשני הקצוות העיקריים שלה, המיוצגים כאן על ידי שני חומרים: האבן והסלוטייפ.

בנייני האבן מייצגים את הצורך של עמנו ביציבות, ביסוד של קבע שאין עליו ערעור. משום כך, עם היסטוריה כמו שלנו, בנייני האבן – בהיותם זכר לבית המקדש, סלע קיומנו זה אלפיים שנה – הם ברירת המחדל, ואין כמותם לבטא את אהבת ארץ ישראל ואת הקשר המיסטי אליה. במונחים פרקטיים אפשר לומר שמיזוג הפן המטפיזי עם הפן הנדל"ני (שבו אנחנו כל כך מצטיינים), יצר את אחד הסגנונות האדריכליים הרווחים ביותר בארץ: בניינים דמויי מצודות אבן, המיועדים לכל תכלית – החל מפתרונות דיור, עבור בבתי כנסת וכלה באצטדיונים.

הסלוטייפ מייצג את היסוד השני, יסוד הארעיות שבחיינו. ההיסטוריה היהודית, כפי שלימדו אותנו, מתחלקת לתקופה שלפני הגלות, לגלות עצמה ולכל מה שבא אחר כך. בלי להתווכח או לערער על מה שלימדו אותנו בשיעורי ההיסטוריה, נדמה לי שעד היום אנחנו לא מאמינים שהארץ שבה אנחנו חיים איננה דמיונית. כי הלא רק באמצעות הדמיון אפשר להתקיים אלפיים שנה על בסיס ארעי, ובידיעה שבכל יום אתה עלול לאבד את כל מה שיש לך. השאלה היא אם כך, היש בכלל אפשרות להיגמל ממשהו שהוא חלק ממך במשך כל כך הרבה זמן. התשובה היא: כנראה שלא.

בחיינו הפרטיים מתבטאים שני היסודות האלו באופן שבו אנו מתייחסים בחיי היום-יום אל המרחב הפרטי לעומת המרחב הציבורי. בעוד שהמרחב הפרטי הוא סלע קיומנו האישי, אותו אנו מטפחים בקנאות, הרי שאל המרחב הציבורי אנו מתייחסים כלאחר יד. כאן שולט היסוד הארעי המלווה אותנו בכל אשר נפנה והוא בא לידי ביטוי בלכלוך, בהזנחה, באדישות ובחוצפה, שהיו לנו טבע שני. וכל אלה מתגלמים בטבעיות במדביק הלאומי שלנו, הסלוטייפ, שבו אנו משתמשים כדי להשאיר את עקבותינו על פני השטח ולהפוך אותו תוך כדי כך ללוח מודעות ענקי.

הסלוטייפ הוא חומר פשוט, יעיל, זמין וזול, והשימוש היצירתי שנעשה בו נדבק לרוב התחומים. הסלוטייפ הוא זה שגם מעניק לסביבה את הטאצ' הסופי. הוא זה שמחבר את מה שכבר התפרק ונשבר, מעֵטים שבורים ונעלי בית מתפוררות ועד מראות סדוקות וחלקי מכוניות מאולתרים. הוא גם זה שנשאר דבוק לשמשה או לקיר כשכל היתר כבר נעלם, כי איש אינו טורח להסיר אותו.

הבעיה האמיתית היא, שכאשר מחפשים את כל מה שאמור להימצא בטווח שבין המצודות לבין הסלוטייפ, כל אותם דברים שהופכים אותנו לעם תרבותי ונאור כפי שהיינו רוצים להיות, צריך להצטייד בזכוכית מגדלת. כי אחרי הכל אנו חיים בארץ קטנה ומוקפת אויבים, שלא לדבר על אויבים מבית.