הבטחנו, אבל לא הבטחנו לקיים: מחווה ליפה ירקוני

עמוס בידרמן (הארץ, 3 בינואר 2012)

_____________________________________________________________________

עונ"שו של דן


מאת דן אלמגור ודוד אסף

השבוע הלכה יפה ירקוני (2012-1925) לעולמה, ולזכרה אנו מקדישים רשימה זו שנפתחת באחד השירים שכל כך זוהו אתה – 'האמיני יום יבוא'. כולנו, יחד עם יפה ירקוני, רצינו להאמין שהיום הזה יבוא ובמהרה, אבל בינתיים הוא לא בא, וכבר יותר משישים שנה שאנו נותרים עם טעם תפל של הבטחה – אחת מני רבות – שהופרה.

מספרים על ראש הממשלה יצחק שמיר, שכאשר בא אליו השר יובל נאמן ודרש ממנו לקיים הבטחה שניתנה בהסכם קואליציוני כלשהו, אמר לו שמיר: 'נכון שהבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים'. וכששאל אותו נאמן, 'אז מה שווה ההסכם שעליו חתמנו?' ענה שמיר: 'מצדי, אתה יכול למסגר אותו ולתלות על הקיר'.

דרך אגב, אמרת הכנף הזו ('הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים') יוחסה גם ללוי אשכול, לפנחס ספיר ולשמחה ארליך, ואפילו להיינריך הימלר ימ"ש מפקד הס.ס., וכל נסיונותינו למקם אותה בזמן ובמקום כשלו. האם יש מישהו מן הקוראים שיכול להאיר את עינינו ולמצוא תשובה של ממש לשאלה מיהו אבי הפתגם?

בקיצור, יש כל מיני הבטחות שלא מקויימות וכמובן שלא נעסוק בכולן. אבל הידעתם שבתנועת 'הצופים' לא נשבעים ולא מתחייבים אלא מבטיחים (ויש אפילו תנועת אצבעות מיוחדת)?



א. טוב יהיה מבטיח לך... (בלי טובות)

מלחמת העצמאות הביאה עמה שירים רבים ויפים, שריגשו ומרגשים עד היום את כל מי שמזמר אותם. כמה מהם התבססו על אמונה תמימה, משאלות לב או הבטחות, שהעתיד יהיה טוב יותר, שזה יהיה הקרב האחרון, ושבאופן כללי יהיה טוב ולֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

שיר ההבטחה המפורסם ביותר הוא כמובן 'האמיני יום יבוא', שאת מילותיו כתב בשנת 1948 רפאל קלצ'קין ואת הלחן חיבר מנשה בהרב (קלצ'קין הוא גם זה שכתב את המילים העבריות של 'בערבות הנגב', שבו עסקנו בהרחבה בפינה קודמת, וגם אותו שרה יפה ירקוני). כאמור, יפה ירקוני היתה הראשונה לשיר את 'האמיני יום יבוא' והנה היא בהקלטה משנת 1969:

דורות של בני נוער נהנו לשבש את מילות השיר. זוכרים?

האמיני יום יבוא

כולם צועקים: שלא יבוא

טוב יהיה מבטיח לך

כולם צועקים: בלי טובות

לחבק אותך אבוא

כולם צועקים: פויה גס וכו' וכו'

הנה המילים המקוריות בשלמותן (מתוך זמרשת) :

הַיּוֹם אָחוֹת הִיא מִלְחַמְתֵּנוּ
לָכֵן רָחוֹק אֲנִי מִכָּאן
תָּחֹגִּי נָא אֶת פְּגִישָׁתֵנוּ
בְּמִטְבָּחֵנוּ הַקָּטָן.

עַל מְקוֹמִי שֶׁבְּחַרְתִּיהוּ
תָּשִׂימִי יַיִן מְלוֹא כּוֹסִית
תִּרְאִי כְּאִלּוּ זֶה אֲנִי הוּא
יוֹשֵׁב אִתָּךְ כְּמוֹ תָּמִיד.

הַאֲמִינִי יוֹם יָבוֹא
טוֹב יִהְיֶה מַבְטִיחַ לָךְ
לְחַבֵּק אוֹתָךְ אָבוֹא
וְהַכֹּל אָשִׂיחַ לָךְ.

אֶתְמוֹל לַפְּעֻלָּה יָצָאנוּ
עַד לְאַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה
הַיּוֹם שָׁקַטְנוּ וְנִרְגַּעְנוּ
וּמַכְסִיפָה כֹּה הַלְּבָנָה.

אֶת פְּגִישָׁתִי אִתָּךְ זָכַרְתִּי
בְּשִׂמְלָתֵךְ הַיְּרֻקָּה
הַלַּיְלָה טוֹב לִי, כֹּה אָמַרְתִּי
כִּי אַתְּ קְרוֹבָה מֵרְחוֹקָה.

הַאֲמִינִי יוֹם יָבוֹא...

כְּשֶׁנּוֹבְחִים פִּיּוֹת הַסְּטֶנִים
הַמַּרְגֵּמוֹת נֶאֱנָחוֹת
אָז מַחְשַׁבְתִּי תַּעֲבִירֵנִי
אֵלַיִךְ, רֵעָה וְאָחוֹת.

וְאָז אֵדַע – לַקְּרָב יֵשׁ טַעַם
אַף כִּי הַמְּחִיר יָקָר מְאוֹד
כְּדֵי שֶׁיּוֹם יָבוֹא אֵי פַּעַם
נוּכַל לִנְשֹׁם פֹּה וְלִחְיוֹת!

הַאֲמִינִי יוֹם יָבוֹא...

היום אחות היא מלחמתנו
לכן רחוק אני מכאן
תחוגי נא את פגישתנו
במטבחנו הקטן.

על מקומי שבחרתיהו
תשימי יין מלוא כוסית
תראי כאילו זה אני הוא
יושב איתך כמו תמיד.

האמיני יום יבוא
טוב יהיה מבטיח לך
לחבק אותך אבוא
והכל אשיח לך.

אתמול לפעולה יצאנו
עד לאשמורת ראשונה
היום שקטנו ונרגענו
ומכסיפה כה הלבנה.

את פגישתי איתך זכרתי
ושמלתך הירוקה
הלילה טוב לי, כה אמרתי
כי את קרובה מרחוקה.

האמיני...

כשנובחים פיות הסטנים
המרגמות נאנחות
אז מחשבתי תעבירני
אלייך רעה ואחות.

ואז אדע - לקרב יש טעם
אף כי המחיר יקר מאוד
כדי שיום יבוא אי פעם
נוכל לנשום פה ולחיות!

האמיני...

מוזר ביותר, אבל השיר הזה – שכל כך מזוהה עם מלחמת העצמאות ואין אדם מן היישוב שאינו מכיר אותו– לא נכלל בקובץ השירים משפחת הפלמ"ח שערכו חיים גורי וחיים חפר בשנת 1974.

סתם שכחה או איזה חשבון פוליטי נסתר?

התשובה פשוטה: יפה גוסטין-ירקוני הייתה כוכבת ה'חִישְׁטְרוֹן' – להקת חילות השדה (חי"ש) של 'ההגנה', שהייתה קשורה בחטיבת גבעתי, ה'מתחרה' הגדולה של הצ'יזבטרון הפלמ"חאי. הפלמ"חניקים הביטו מלמעלה על לוחמי גבעתי (שלמען האמת השתתפו בקרבות קשים לא פחות מהפלמ"ח ורבים מהם נפלו בקרב), לגלגו לפעמים על תנאי הלבוש המשופרים שלהם (ראו למשל בשיר 'היֹה היה פלמ"חניק', של חיים חפר ופרנק פלג, שיש בו רמז למעילים החמים שקיבלו אנשי החטיבות האחרות). גם אם הפלמ"חניקים שרו ליד המדורה את שיריהם של יפה ירקוני, בובי פנחסי וטולי רביב ואת 'בערבות הנגב' של רפאל קלצ'קין, גורי וחפר לא היו מוכנים לכלול בספרם שירים של להקות תש"ח אחרות, כמו החישטרון, להקת הכרמל, אלכסנדרוני ועוד.

מתוך אתר נוסטלגיה בעריכת דיוויד סלע

ב. האם אפשר שבחורים ישאגו: 'זה נגמר'?

לעומת זאת, את 'הן אפשר', השיר הנפלא של של חיים חפר ודוד זהבי, שגם הוא שיר הבטחה מובהק, שרו כולם.

בספר משפחת הפלמ"ח (עמ' 222) נכתב על שיר זה:

פתאום מכריזים על הפוגה. מן המשלטים יורדים בני השמונה-עשרה והתשע-עשרה, פנים חיוורות ועיניים אדומות. הם מגיעים אל הפרדסים, או אל מטע הזיתים, אל 'דרג ב' ', ושם הם נופלים על פיסת שמיכה, מתחת לחתיכת ברזנט, ונמים את מנוחת הלוחם. אולי שם, מתוך העייפות הנוראה, עלה השיר הזה.

בשלכת נושב כבר הסתו
האבק בדרכים אט שקע
והיום רק אלייך נשרף
וחולם על פגישה רחוקה.

הן אפשר כי עוד ערב יבוא
והשער יחרוק לו דומם
ועינייך יהיו כה טובות
כמו אין מלחמה בעולם.

הן אפשר, הן אפשר
שיהיה זה פשוט כבר מחר
הן אפשר ובגי'יפ שעבר
שאגו בחורים כי נגמר
הן אפשר, הן אפשר
שיהיה זה פשוט כבר מחר.

הן אפשר כי חדרך העצוב
מחכה בחיוורון קירותיו
וקורא הוא לשנינו לשוב
מקרבות, מדרכים ומסתיו.

הן אפשר כי פתאום ניפגש
במשלט או בדרך עפר;
הן אפשר בין עשן ובין אש
גם לחלום שהכול כבר נגמר.

הן אפשר...

ואכן, השיר נכתב כנראה בימי ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות (ההפוגה, שנמשכה חודש, החלה ב-11 ביוני 1948).

על פי אתר 'זמרשת', השיר נכתב בימי ההפוגה הראשונה. הוא נכלל בתכנית השלישית של להקת הצ'יזבטרון 'הפלמ"חניק מחפש את המחר' (בכורה: 25.10.1948, באר שבע).

הנה אריק איינשטיין שר את 'הן אפשר':

ואלה המילים:

בַּשַּׁלֶּכֶת נוֹשֵׁב כְּבָר הַסְּתָו,

הָאָבָק בַּדְּרָכִים אַט שָׁקַע,
וְהַיּוֹם רַק אֵלַיִךְ נִשְׂרָף
וְחוֹלֵם עַל פְּגִישָׁה רְחוֹקָה.

הֵן אֶפְשָׁר כִּי עוֹד עֶרֶב יָבוֹא,
וְהַשַּׁעַר יַחֲרֹק לוֹ דּוּמָם
וְעֵינַיִךְ יִהְיוּ כֹּה טוֹבוֹת
כְּמוֹ אֵין מִלְחָמָה בָּעוֹלָם...

הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר,
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט, כְּבָר מָחָר.
הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפּ שֶׁעָבַר –
שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר.
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר,
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר.

הֵן אֶפְשָׁר כִּי חַדְרֵךְ הֶעָצוּב
מְחַכֶּה בְּחִוְרוֹן קִירוֹתָיו,
וְקוֹרֵא הוּא לִשְׁנֵינוּ לָשׁוּב
מִקְּרָבוֹת, מִדְּרָכִים וּמִסְּתָו.

הֵן אֶפְשָׁר כִּי פִּתְאוֹם נִפָּגֵשׁ
בְּמִשְׁלָט, אוֹ בְּדֶרֶךְ עָפָר,
הֵן אֶפְשָׁר, בֵּין עָשָׁן וּבֵין אֵשׁ –

גַּם לַחֲלֹם שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר...

הֵן אֶפְשָׁר...

'במוצב' – עיתון שנדפס בימי מלחמת יום כיפור (אוקטובר 1973) ובו מילות 'הן אפשר' עם ציור של דן קדר 

וכאן ביצוע יפה של 'הן אפשר' בפי חנן יובל, נתנאלה, אילנה רובינא וגדעון זינגר, שבעצמו היה חבר בלהקת הצ'יזבטרון.

ג. 'אני מבטיח לך שזאת תהיה המלחמה האחרונה', או 'רק אל תבטיח שוב'?

השיר 'המלחמה האחרונה', שחיבר חיים חפר, מוכר בזכות שורת הפזמון שלו: 'אני מבטיח לך, ילדה קטנה שלי / שזאת תהיה המלחמה האחרונה'. על נסיבות כתיבתו של השיר סיפר המלחין דובי זלצר (עושה המנגינות, כנרת, 2010, עמ' 84):

במלחמת יום כיפור יצאנו יהורם גאון ואני להופיע לפני חיילים בקווי כל החזיתות, בדרום ובצפון. הופענו לפני ריכוזים של טנקים, לפני עמדות תותחנים, לפני פלוגות במנוחה – מהחרמון ועד שדה התעופה פאיד במצרים. בכל מקום שאלו אותנו חיילים מדוע לא נכתבו שירים על המלחמה הזאת. באחת ההופעות פגשנו את חיים חפר בבור המפקדה בביר גפגפה. סיפרתי לו על בקשת החיילים... הוא ישב וכתב את מילות השיר, ואני ישבתי על אבן במדבר, ציירתי 'חַמְשָׁה' על פיסת נייר והלחנתי את השיר. למחרת שר יהורם גאון את השיר לפני יחידת הצנחנים, כשהוא קורא את המילים מתוך הדף. הצנחנים הצטרפו לפזמון החוזר, ופה ושם זלגו דמעות מעיניהם.

ועוד הוא מספר (עמ' 258):

כשחזרנו לתל אביב ליומיים נכנסנו לאולפן להקליט את השיר עם שישה מוזיקאים – ואולפן – שהתגייסו למשימה ללא תשלום. כעבור זמן, כשהשיר הופיע כשיר ראשון על אריך הנגן המוקדש לשירי מלחמת יום הכיפורים, התנגד יהורם לכך שהשיר ייכנס למצעד הפזמונים. הוא לא רצה להתפרסם או להתפרנס על חשבונם של הנופלים והנפגעים.

עטיפת התקליט 'המלחמה האחרונה'. יהורם גאון (חבוש בכובע 'קזבלן') שר לחיילי צה"ל

ובעצם אותם הימים של חורף 1973, בקצה השני של חצי האי סיני, שירת דן אלמגור במשך כשישה חודשים במרחב שלמה (מרש"ל) שבדרום סיני, כאיש מילואים מתנדב. מספר דן: 

הדרגה שענדתי כשהשתחררתי משירותי בצה"ל (גדנ"ע, 1956-1953) היתה סמל, אך בגלל הפז"מ הממושך מאז הוענקה לי לפתע דרגה של רס"ר. הייתי מעין קצין החינוך והבידור של כל המרחב (שהיה אז תחת פיקודם של האלופים שייקה גביש, ואחריו שמואל גורודיש). המפקדה היתה במחנה בשארם א-שיח ('אופירה' קראו לה אז), ובכל יום כתבתי, שכפלתי בסטנסיל והפצתי בין הג'בלאות עיתון יומי בן שישה עמודים שכותרתו היתה: 'שרביט המרש"ל'. מרש"ל היו ראשי התיבות של הפיקוד, והמוטו, שהתנוסס מתחת לכותרת, רמז, כמובן, לאימרה המוכרת של נפוליון: 'כל חייל נושא בתרמילו את שרביט המרשל'.

במקביל, ייסדתי עם חבריי למדור החינוך הצנוע את 'אוניברסיטת מרשל', שכן בצד האמנים, שהגיעו כדי לבדר את החיילים, הגיעו לשארם בכל שבוע במטוסי צה"ל למשך שבוע או עשרה ימים לפחות כתריסר פרופסורים, דוקטורים וסופרים, שסובבו בין החיילים בריכוזים הקטנים בג'בלאות סיני, נפגשו אתם, הרצו ושוחחו. חלק מהם אפילו לבשו בחיוך חולצות טי-שירט שנשאו את הכתובת Marshall University   שאותן קבלנו כשי מאוניברסיטה אמריקאית בשם זה שנמצאת בווירג'יניה המערבית.

באותה עת לא היו שירים שזוהו עם המלחמה, למעט השיר העצוב 'לו יהי' של נעמי שמר. יהורם גאון ודובי זלצר סובבו אז, כאמנים רבים אחרים, ביחידות צה"ל וחשו כי מצפים מהם לשירים חדשים ומלהיבים. אז נולד השיר 'המלחמה האחרונה'.

כפי שראינו חפר כבר התמחה בהבטחות שווא עוד בימי תש"ח, כשתיאר בשירו 'הן אפשר' את הבחורים ששאגו 'זה נגמר'... על כל פנים, כאשר שמעתי את הלהיט החדש, כתבתי מיד שיר במתכונתו ובאותו משקל, והדפסתי אותו במו ידי עוד באותו לילה במכונת הכתיבה הרעשנית שבה הקלדתי את כל עמודי העתון. למחרת קראו אותו חיילים ברחבי דרום סיני, ומן הסתם שכחו אותו עד מהרה. השיר לא הועתק אחר כך לשום עיתון ולא נדפס עד כה, ורק בעת כינוס פזמוניי לספר 'הצ'ופצ'יק של הקומקום', החלטתי לגאול אותו מן השיכחה. הוא מובא כאן, ואולי יש בו תשובה שנכתבה בחורף 1973 לשאלה שנשאלה שנים רבות אחר כך בשיר 'ילדי חורף 1973', שבו נעסוק בהמשך.

רק אל תבטיח שוב

הייתי אז תינוקת. זה היה עוד בתש"ח,
כששרת: 'טוב יהיה. אני מבטיח לך!'
חבשת כובע גרב וחיברת לי פזמון.
הבטחת: 'זה יהיה הקרב האחרון!'

כבר אז הבטחת לי: 'תראי, ילדה קטנה,
שזו תהיה המלחמה האחרונה!'

עברו כמה שנים ושוב חזרת אל האש,
במערכות סיני ובמבצע קדש.
ושוב חיברת שיר אשר הפך מיד להיט.
ושוב קניתי לי תקליט – ועוד תקליט.

כי שוב הבטחת לי: 'תראי, ילדה קטנה,
שזו תהיה המלחמה האחרונה!'

וכך הגענו למלחמת ששת הימים,

ושוב יצאת אל האש והדמים.
ושוב חיברת שיר – כזה אופטימי ותמים –
אשר נדפס מיד בכל האלבומים.

כן, שוב הבטחת לי: "תראי, ילדה קטנה,

שזו תהיה המלחמה האחרונה!"

וכך הגענו למלחמת יום הכיפורים.
ושוב מיהרת לחבר לי עוד שירים.
ושוב אמרת לי: 'ילדה שלי קטנה'.
אני גדולה עכשיו – ולא כל כך תמימה!

צריך ללחום? – אז נילחם. אך לפחות

אולי תפסיק, סוף סוף, לשיר לי הבטחות.

רס"ר (מיל') דן אלמגור עם חיילי מרש"ל בשארם א-שיח (1973)

ד. הבטחנו יונה? 

עיצוב: ליאת קוטנר

'חורף 73', שחיבר שמואל הספרי בלחנו של אורי וידסלבסקי, התפרסם כשיר מחאה של דור הילדים שנולדו לאחר מלחמת יום כיפור – 'הבטחתם יונה, עלה של זית' הם מטיחים בהוריהם...

השיר לא נכתב כמובן ב-1973 אלא זמן רב אחרי מלחמת יום הכיפורים. צעירים רבים הזדהו ומזדהים אתו עד היום. מאזינים קשישים יותר, ובעיקר אנשי צבא ובטחון, הסתייגו ומסתייגים ממנו, מכנים אותו 'שיר בכייני', ושואלים: הבטחתם יונה? מי הבטיח? מתי?

רק מעטים שאלו: ומה עם מגילת העצמאות? ומה עם שירי התקווה וההבטחה של תש"ח ('האמיני, יום יבוא / טוב יהיה, מבטיח לך'; 'הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר')? ושאר הצהרות והבטחות רשמיות, בסגנון 'לא היתה אבן שלא הפכנו'.

הנה הביצוע המקורי של להקת חיל החינוך של צה"ל עם הסולנית רותי אבני:

אלה המילים:

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש
חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות
הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב
הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב
וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש
רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה.

כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה
הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה
כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות
אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא
ופניכם בתצלום הישן מוכיחות דיברתם מכל הלב
כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב.

הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות
הבטחתם לקיים הבטחות
הבטחתם יונה

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש
גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש
גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות
גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות
ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים
כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים
אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש
אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת שבעים ושלוש

הבטחתם יונה...

ה. אז עוד מלחמה אחת ודי...

דוד ריב, עוד מלחמה אחת (1996)

בימים אלה, כשהרמטכ"ל מתכנן לנו 'עופרת יצוקה' 2, ושר הביטחון וראש הממשלה מכינים אותנו ל'מהלומה' באיראן, כדאי להציץ בתמונה של דוד ריב 'עוד מלחמה אחת', שהוצגה במוזיאון 'על התפר' בירושלים בתערוכה בשם Dead End שאצר רפי אתגר. הטקסט המריר שמלווה את התמונה הוא פרי עטו של חנוך לוין (מן המחזה 'קטשופ'):

פעם גם אנו אמרנו:

עוד מלחמה אחת.

עוד מלחמה אחת, אמרנו,

רק מלחמה אחת.

היתה מלחמה אחת,

היתה מלחמה שנייה;

עוד מלחמה אחת אמרנו,

רק מלחמה אחת.

המלחמה האחרונה, המלחמה האחרונה,

מפני שכבר לא יכולים;

אז עוד מלחמה אחרונה בהחלט,

ומי שימות בה ידע למה מת,

ומי שיחיה בה יחיה כבר לעד,

אז עוד מלחמה אחת בלבד.

ובנימה לא אופטימית זו נסיים.