זכר לחורבן

אמר העורך: רשימה זו פורסמה לראשונה במדורו של חיים באר, 'מזכרונותיה של תולעת ספרים', במוסף 'דבר השבוע' של העיתון דבר, ח' באב תשנ"א (19 ביולי 1991), עמ' 14-12. היא תראה אור שוב בכרך השני של 'מזכרונותיה של תולעת ספרים: רשימות ירושלמיות' (שם זמני), בעריכתו של גדעון טיקוצקי. ברוך גיאן, שהכין את הצילומים לרשימה המקורית, שב לאותם מקומות וצילם אותם מחדש בחלוף כחצי יובל שנים.

לוּ יתקיים בנו הפסוק: 'כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ' (זכריה, ח 19). אמן.

מאת חיים באר 
צילם ברוך גיאן 

באחד מימי בין המצָרים יצאתי עם ברוך גיאן, מוותיקי המדריכים של החברה להגנת הטבע בירושלים, לשוטט בחוצות העיר, להתחקות אחרי כמה מגילויו של מנהג יהודי עתיק יומין, שנשתכח בשנים האחרונות, לקבוע זיכרון לחורבן בית המקדש בכניסות הבתים. 

בתוספתא למסכת סוטה מסופר, כי משחרב הבית בשנייה רבו פרושים בישראל, לא היו אוכלים בשר ולא היו שותים יין. נטפל להם ר' יהושע ואמר להם: מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: נאכל בשר, שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין, שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שממנו היו מביאים שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה, שמהם מנסכים מים בחג, תאנים וענבים לא נאכל, שמהם מביאים ביכורים בעצרת. שתקו. אמר להם: בָּנַי, בואו ואומר לכם, להתאבל יותר מדי אי אפשר, שאין גוזרים גזֵרָה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ושלא להתאבל כלל אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט זכר לירושלים, עושה אדם כל צורכי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים, עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים, שנאמר, 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'.

ההלכה קבעה כי על בונה הבית לשייר אמה על אמה בלא סיד כנגד הפתח, כדי שה'זכר לחורבן' ייראה מיד בכניסה לבית. אבל במרוצת השנים לא הסתפקו בעלי הבתים במזכרת שעיקרה הימנעות מסיד אלא הפכו את המנהג מָנוף לנטיותיהם האמנותיות. מקצת בעלי ההלכה הזעפנים לא ראו את הדבר בעין יפה. 'לא יפה עושים הנוהגים לסייד כל הבית ואחר כך צובעים בשחור אמה על אמה, כי צריך לשייר מקום אמה על אמה ולהניחו מקולקל ובלתי מתוקן כלל, כדי לגנות הבניין, שיזכור החורבן מתוך שברון לב, אבל שיחוּר זה אינו מגנה אלא מייפהו ומשמח הלב כשאר ציורים', כתב ר' מרדכי יפה בעל ה'לבוש', ומתוך רוגזו יכולים אתם להיווכח עד כמה השתרש באותם הימים האינדיווידואליזם האמנותי של בעלי הבתים בישראל, עובדה שתוכלו להיווכח בה אם תתלוו לשוטטותנו ברחובות ירושלים. 

א. בית קָמָרָה, רחוב דוד ילין פינת רחוב יחיאל מיכְל פינס

את מסענו בעקבות ההתעסקות היהודית הנואשת כמעט והפתטית בעניין הזיכרון – 'רק בישראל ולא בשום עַם מלבדו נתפס הציווי לזכור כמצווה דתית לעם כולו', כתב יוסף חיים ירושלמי בספרו זָכוֹר, והוסיף כי 'הציווי לזכור הוא מוחלט' – בחרתי להתחיל בשכונת רוחמה, שקיבלה את שמה מדברי הנחמה של הושע, 'וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה'. 

בשכונות העממיות הללו של צפון ירושלים, שנבנו בראשית תקופת המנדט – וכוונתי לשכונות גאולה וכרם אברהם, מקור ברוך ורוחמה – נהגו הקבלנים, ברובם יהודים יוצאי חַלֶבּ או ס"ט ותיקים, לקבוע בכניסות לחצרות, מעל לשערי הברזל, את הכתובת 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', בתוספת מגִני דוד ודגמים של 'זריחה'. לדברי האדריכל דוד קרויאנקר, מוטיב 'הזריחה', אחד ממאפייני סגנון היוּגֶנדשטיל שהיה נפוץ באירופה בתחילת המאה וביטא את השאיפה להתחדשות, הפך אצל היהודים סמל להוצאת העם מאפלה לאור גדול. כך שהצירוף של 'זכר לחורבן' עם מוטיב 'הזריחה' ביטא את שילוב הזיכרון עם התקווה, העבר עם העתיד, המסורת עם החידוש. 

בלב שכונות אלו, בפינת הרחובות דוד ילין ויחיאל מיכְל פינס, בנה את ביתו אדון קמרה. זהו בית מהודר, בנוי אבני גזית ורודות. בסורגים שמעל שער המבוא קשר בעל הבית בחוטי ברזל גולגולת שור שקרניו צבועות ירוק, לנגח בהם את אלה שעינם צרה בו והמקנאים בביתו החדש. בכניסה פנימה – זכר לחורבן. אדון קמרה חיבר דברי שיר, תוכם רצוף געגועים למקדש החרב, ומשעמד הבית על תלו הזמין אמן מיוחד שיצייר לו ריבוע שחור וירשום משני צִדיו את קינתו הנוגעת ללב.

העובר על פני הבית הזה – שקבעתי בו את ביתו של גיבור נוצות מרדכי לֶדֶר וגם את מפקדת צבא התזונה הפּוֹפֶּר-לינקֵאַנית שלו – ומציץ פנימה אל חדר המדרגות, יכול לקרוא גם כיום את חרוזיו של האדון קמרה: 

מקדש אור חמדתי זכור זכרתיהו  

ועל ראש שמחתי בין עיני שׂמתיהו  

ומכתלי ביתי ניכר כי שחרתיהו

שנים רבות יכול היה ההלך, אם אימץ את עיניו, להבחין בתחתית הריבוע בחתימת הצייר 'קיטש'. 

לבית קמרה יש שתי כניסות ובכל אחת 'זכר לחורבן'

זמן רב סבור הייתי כי החתימה אינה אלא תעלול של הצייר, תלמיד 'בצלאל' ככל הנראה, שבדרך זו הביע את הסתייגותו מן המלאכה שנאלץ לעשות בכדי לקיים את עצמו עד שאי-מי מחברי גילה, אגב עיון בדואר היום, כי בסוף שנות העשרים אכן חי בירושלים, בשכונת נחלת צדוק, צַבָּע ושמו אדון קיטש. 

קיטש הגיע אל הכרוניקה הירושלמית בעקבות אסון שאירע במשפחתו. 'ה' קיטש יצא לרגעים מספר את חדר ביתו לחצר והשאיר את אשתו ואת בתו, ילדה בת שנתיים, בחדר, בשעה שהאם גיהצה חפצים. הילדה שיחקה בבקבוק נפט וכשפנתה האם לחדר אחר, באה הילדה ושפכה נפט על המגהץ החם', מספר דואר היום, 'מיד זינקה להבת אש כבירה ונאחזה בשמלת הילדה. לצעקת הילדה חזרה האם אל החדר ומיד אחזה גם בה הלהבה'. 

האם והבת הובאו במצב אנוש לבית החולים 'הדסה' ושם, כדברי העיתון, נפחו את נשמתן אחרי ייסורים קשים. בינתיים הזמינו בעלי הבית הנוכחיים צבע שישפץ את חדר המדרגות והוא שהעביר את מברשתו על 'קיטש' האומלל והעביר אף אותו מן העולם.

דאר היום, 10 ביולי 1929

ב. בית ד"ר אביגדורי, רחוב חזנוביץ 6 

תחנתנו הבאה היא ביתו של הרופא ד"ר אביגדורי, שבסמוך לספריית 'בני ברית' מזה ולרחוב החבשים מזה. 

ד"ר שניאור זלמן אביגדורי (ויגדורהויז) בא לארץ בשנת 1919 על סיפונה של האונייה 'רוסלאן' – ה'מֶייפְלַאוּאֶר' של העלייה השלישית. הוא נולד בניקולאייב שברוסיה, וכפי ששמותיו הפרטיים מעידים עליו, מוצאו ממשפחה חב"דית. הוא למד רפואה באוניברסיטת דורפט ושימש כפנימאי בבית החולים בפטרבורג וכרופא מחוזי בבֶּ‏‏‏סָ‏רָ‏בּ‏יָ‏ה. במלחמת העולם הראשונה היה רופא צבאי בדרגת סגן אלוף. בצד עבודתו הרפואית עסק אביגדורי בפעילות ציבורית ענפה בקרב יהודי רוסיה – היה חבר בוועדים להשכלה עממית ולהשכלה גבוהה, ובימי המלחמה השתתף בחברת הסיוע ליהודי רוסיה. 

שניאור זלמן אביגדורי (1960-1891) (מקור: אדם בגליל)

בהיותו בן עשרים ושמונה עלה ארצה. הוא עבד כרופא של 'הדסה' בגליל העליון והתחתון, בבית החולים בצפת, בטבריה, בחיפה ולאחר מכן בתל אביב. בסוף שנות העשרים עלה לירושלים. בצד הפרקטיקה הרפואית עשה רבות למען הרפואה הציבורית והיה מראשי הנלחמים במלריה ובשחפת. הוא היה ממייסדי הליגה למלחמה בשחפת, יו"ר ההסתדרות הרפואית בירושלים, ובמלחמת השחרור התגייס לפעילות רפואית לשעת חירום.

את ביתם הפרטי בנו ד"ר אביגדורי ורעייתו יונה בראשית שנות השלושים, לאחר ששנים אחדות גרו בדירות שכורות ברחוב החבשים. 'בית זה', סיפרה לי בתו הדסה אביגדורי-אבידֹב, שלחמה בשורות הפלמ"ח והיתה בין מלווי השיירות לירושלים, תקופה שאותה תיעדה בספרה בדרך שהלכנו, 'היה הבית היהודי הראשון בסביבה זו שרובו ככולו היה אזור של בתים ערביים, בתי נָשַשיבּי'. 

בכניסה, מעל לפתח, קבע אביגדורי כזכר לחורבן אבן-הר פראית, שכאילו נעקרה מלב הסלע, ושעומדת בניגוד גמור לרוגע של אבני הבניין המסותתות ולשלמותן. 

אחרי מותו של ד"ר אביגדורי החליף ביתו בעלים. בעבר שכנו בחדריו משרדי קולק ובנו בע"מ ועתה כמנהג ירושלים, פועלת בו ישיבה. האבן הפראית משמשת מחסה מגשם לנורת החשמל המאירה את הפתח. 

ג. בית הכנסת האיטלקי, בית הספר שמידט, רחוב הלל 25

מביתו של ד"ר אביגדורי שׂמנו פנינו לבית הספר שמידט שבמורד רחוב הלל, בעורף 'ברודוויי הירושלמית', כך כונה פעם מקבץ בתי הקולנוע שבאזור. 

בקומה השנייה של בית הספר, שהיה חלוץ המפעלים הגרמניים-הקתוליים בארץ ולימים הפך לבית הספר הדתי-הלאומי 'מעלה', נמצא מאז שנת 1952 בית הכנסת כמנהג בני רומי. כל ריהוטו המפואר של בית הכנסת, כולל ארון הקודש המוזהב, הועלה ארצה מהעיירה קוֹנֶליַאנוֹ שבקרבת ונציה. גם ספר תורה, שהעניקו יהודי איטליה לחיילי החטיבה היהודית הלוחמת, מתנדבי ארץ ישראל, שהשתתפו בשחרור איטליה במלחמת העולם השנייה, שמור בארון הקודש שלו. העלאת בית כנסת של קהילה שהתחסלה נתפשׂה בימים התמימים והמוארים של ראשית שנות החמישים כסמל לניצחונה הגדול של הציונות, כשכל מִקדשי המעט הולכים ומתרכזים בארץ, כצעד מכין לגאולה העתידה. 

בכניסה לבית הכנסת מקדם את הנכנס לוח שיש שהובא גם הוא מקוֹנֶליַאנוֹ – זכר לחורבן, מקורי בחריזתו הפשוטה והבהירה: 'שחור על הלבן – זכר לחורבן'. 

ד. בית משפחת שאר-ישוב, רחוב פלוגת הכותל, הרובע היהודי 

חצינו את נחלת שבעה ואת מתחם ממילא וטיפסנו אל עבר העיר העתיקה, אל ביתה של משפחת שאר-ישוב שברובע היהודי, סמוך לחומה הרחבה. 

משפחת שאר-ישוב זכתה לפרסום בעיתונות הישראלית כאשר בנה חננאל, תלמיד תיכון, חצה באוגוסט 1990 את הגבול לירדן והלך עם חברו לפטרה. השניים הצליחו להגיע לאתר, אך בדרכם חזרה נתפסו בידי כוחות צבא ירדן, נחקרו והוחזרו ארצה בשלום. 

האב, הרב ד"ר אהרֹן שאר-ישוב, מרצה באוניברסיטת בר-אילן לפילוסופיה כללית ויהודית, נולד כווּלפגָנג-אנטוֹן שמידט בבּוֹכוּם שבאיזור קלן לקצין אס-אס, ובסופה של דרך הפך מפרח כמורה פרוטסטנטי לרב אורתודוקסי המקורב לישיבת 'מרכז הרב' ולרב לווינגר. 

אהרן שאר-ישוב (מקור: ויקיפדיה)

האם, מרים שאר-ישוב, נולדה באלג'יר, גדלה בטבריה והתחנכה בבתי ספר של 'בית יעקב'. חנה קלדרון, שכתבה עליה בהארץ, סיפרה עליה שהיא נוהגת לרדת מדי יום לנקבת השילוח כדי להיטהר ומגדלת על גג ביתה יונים המגיעות היישר מהכותל. 

על קיר הכניסה, מול הפתח, צילם ברוך גיאן מנורה דמוית חנוכייה ענקית, מוזהבת, שעשתה מרים והיא לדבריה סמל לתקווה ולאמונה. המנורה, שבצדה סימן לחורבן, עמוסה בשמות ירושלים וכן בתפילה 'מלך בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו', מתוך תפילת שלוש רגליים ותיקון חצות. 

על שולחן האוכל, בצד צפון, תריסר לחמים, זכר ללחם הפנים, ובפינה דולקים נרות בשמן זית לזכר בית המקדש, ולצדם מנורה שאינה דולקת – זכר לחורבן. 

ה. בית המשיח, רחוב עזרא 21, שכונת הבוכרים 

מעל הקיר המבוטן יש שתי אבנים שאינן מסותתות, והן ה'זכר לחורבן'

מן העיר העתיקה חזרנו לעיר המערבית, אל שכונת הבוכרים. 

בראשית המאה העשרים בנו שם אלישע יהודיוף וחתנו ישראל חפץ את ארמונם, שנחשב לאחד הבניינים המפוארים והבולטים של ירושלים היהודית. המסורת המקומית מספרת כי בעלי הבית רצו להכין בית שבו יוכל המשיח להתגורר ולקבל את אורחיו כשיגיע לירושלים. בזמן מלחמת העולם הראשונה שכנה בבית המפקדה הטורקית ולאחר הכיבוש הבריטי נערכה בו קבלת פנים חגיגית של תושבי ירושלים וּועד הצירים לגנרל אלנבי. 

משירדו בעלי הבית מנכסיהם הפך הארמון לבית ספר לבנות ('תלמוד תורה') בניהולה של הגברת חנה שפיצר. בתה של גברת שושנה שפיצר, נישאה לדוד רזיאל, ועשרים שנה לאחר שהכובש הבריטי נתקבל שם בלחם ובמלח הפך הבית למרכז פעילות של האצ"ל נגדם. עם סגירתו של בית הספר לבנות נפתח בקומתו התחתונה בית ספר לבנות של חב"ד הממשיך להיקרא 'בית חנה' – אך לא על שם מייסדת בית ספר שפיצר, כי אם על שם הרבנית חנה שניאורסון, אמו של האדמו"ר מלובאוויץ'. 

'חלומו של הגביר הבוכרי מתממש', חייך אלי אחד העבדקנים שפגש אותי בכניסה, 'הסיסמה שלנו כאן היא "וי וואנט משיח נאוּ, בקרוּב ממש!" '. 

המיליונרים הבוכרים, שחשו שלא בנוח עם ארמון שכזה, שעה שבית ה' חרב, קבעו בפתחו אבן ענקית, לא מסותתת, המונחת למלוא רוחב הכניסה, והיא סדוקה באמצעה, כאילו פקע לבה מחמת הצער – זכר לחורבן. באבן הזיכרון הזו ניתן להבחין בין המרפסת המרכזית לקיר המגן, שנבנה מאימת צלפי הלגיון הירדני לפני דלת הכניסה, ומשום מה איש לא טרח להסירו. 

זכר לחורבן ב'בית המשיח'

עוד על 'בית המשיח' ראו ברשימתו של ברוך גיאן.

ו. בית הרב מימון, רחוב אריאל 3, שכונת רוממה 

תחנתנו האחרונה הייתה בפתח ביתו של הרב מימון. 

הרב יהודה הכהן פישמן-מימון – האיש שהתכבד בידי בן-גוריון לברך 'שהחיינו' בשם ובמלכות במעמד הכרזת המדינה – מסמל יותר מכל אדם אחר את האנטיתזה לרעיון הפרדת הדת מהמדינה. מנהיגה של 'המזרחי' ושר הדתות הראשון היה ראש למטיפים ולפועלים לביסוס המדינה היהודית על יסודות הדת היהודית וברוח המשפט העברי, ולחידוש הסנהדרין כמוסד הרוחני העליון למטרה זו. 

טקס הכרזת העצמאות, ה' באייר תש"ח. הרב מימון יושב בין דוד בן-גוריון לבין פרץ ברנשטיין
(צילום: בנו רותנברג, ארכיון המדינה)

בשנת 1919 חזר ארצה, לאחר שבמלחמת העולם הראשונה נאסר על ידי הטורקים וגורש ממנה, והעביר לירושלים את ביתו ואת המרכז העולמי של 'המזרחי'. תחילה גרו הוא ומשפחתו בדירה שׂכוּרה ברחוב הלני המלכה במרכז העיר. היה זה בביתו של ד"ר אבוּשְׁדִיד, הרופא בן למשפחה הצפון-אפריקנית הוותיקה, שבתו היתה נשואה לאיתמר בן אב"י, 'הילד העברי הראשון' ועורך דואר היום. 

הרב מימון ורעייתו ביקשו לבנות להם בית קבע. 'היו הצעות שונות והתלבטויות באשר למקום', מספרת בתו גאולה בת-יהודה בספרה הרב מימון בדורותיו, 'העיקרון המנחה של הרב מימון היה להרחיב את גבולות ירושלים ולהקים שכונות יהודיות הרחק מריכוזי היישוב הקיימים'. הבחירה נפלה לבסוף על מבואות העיר, ליד מצבת הזיכרון הבריטית לזכר כיבושה על ידי אלנבי, לא הרחק מהכפר הערבי ליפתא. בשנת 1922 הונחה אבן הפינה. הרב מימון עמד על כך שביתו ייבנה על ידי פועלים יהודים והדבר גרם קשיים לא מעטים לר' חיים ישראל – מי ששימש אדריכל, קבלן ומנהל עבודה. קבוצת פועלים יהודים, מספרת הבת, השתכנה באוהלים בקרבת אתר הבנייה והחלה בעבודתה. 'העבודה לא התנהלה בקצב שר' חיים ישראל תבע מעובדיו וגם עינה הפקוחה של הרבנית אשר ימים תמימים עמדה בחוץ ליד הפיגומים ועקבה אחר הנעשה לא הקלה על מצבו'. העבודה נמשכה כשנה עד שנשלם הבית. בחזיתו נקבעו מגן דוד וכתובת, 'הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה (תרפ"ב)'. 'יהודה' הוא כמובן גם רמז לשמו של בעל הבית. 

בי"ט בתמוז תרפ"ב עקרה משפחת מימון מבית אבושדיד לביתה החדש ברוממה – כך נקראה השכונה החדשה, לפי הצעת הרב, על שום מיקומה הגבוה וכמובן בעקבות הפסוק 'יְמִין ה' רוֹמֵמָה'. בפתח הבית דאג הרב מימון לקבוע לוח קרמיקה בן תריסר אריחים, שבחלקו העליון מצויר נהר ועל גדותיו עץ ערבה עמוס כינורות ונבלים, מעליו הפסוק 'עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ', ומתחתיו הכיתוב: 'זכר לחורבן – אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. זהו לוח קרמיקה מתוצרת 'בצלאל', שכדברי גאולה בת-יהודה, היה 'זכר לחורבן' מקורי ביותר.