על דעת המקום: המנהרות אשר בהרים

קצין צה"ל בתוך ניקבת טרור של החמאס, מבצע 'צוק איתן'

מאת יהודה זיו

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח. 
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח. 
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות, 
ובנקרות צורים ובמחילות עפר. 
אי שם בלב הלילה, דרוך וחרישי, 
מביט בי מבקש נפשי.

(נעמי שמר, 'שבחי מעוז', 1970)

מבצע 'צוק איתן' העלה על סדר היום את מה שמכונה 'מנהרות הטרור' שנחפרו על ידי ארגון החמא"ס (ראשי תיבות: חַרַכַּת אֶל-מֻקָאוַמָה אֶל-אִסְלָאמִיֶּה; כלומר תנועת ההתנגדות האסלאמית) אל תוך שטחנו. זו הזדמנות לברר מהי בעצם מנהרה ומה בינה לבין ניקבה או ניקרה.

את מערכות ההשקיה הקדומות בהרי יהודה נוהגים לכנות בטעות בשם 'מעיינות ניקבה' או 'מעיינות מנהרה'. המונח הנכון, 'מעיינות ניקרה', נקבע בשנות השישים ושימש מאז בכל הפרסומים ובפי המדריכים והמטיילים עימהם בהרי יהודה. צבי רון, שהיה הראשון אשר החל לחקור אותן ('מדרגות שלחין בהרי יהודה', טבע וארץ, 1966, ח/8-7, עמ' 231-228; 'בתיר – הכפר ומערכת מדרגות השלחין', שם, 1968, י/2, עמ' 128-112), חשב תחילה לכנותן במונח המקראי 'מעין חתום', ואולי אף במקבילתו שבאותו פסוק – 'גל נעול' (שיר השירים, ד 12). ולפיכך כינה את עֵין אֶל-חַ'נְדַק (מעיין התעלה או השוחה), ליד מושב אבן-ספיר, בשם עֵין חָתוּם... (אגב, למעיין אין עד היום שם עברי רשמי ועל כן ראוי לקרוא לו: עין ח'נדק). בסופו של דבר, בעצת לשונאים וחוקרי מקרא, טָבַע הוא עצמו למערכות ההשקייה הקדומות בהרי יהודה את המונח 'מעיינות ניקרה'.

הכניסה אל הפיר של עין ח'נדק (מקור: ויקיפדיה)

בשנת 1988 ראה אור מאמר של ספי פורת, 'בני כמה נחלי המעיינות?' (טבע וארץ, ל/12-11, עמ' 45-42), ובו תהה המחבר על זמנם של 'מעיינות המנהרה'. את השימוש במינוח משונה זה למערכות ההשקיה החצובות הוא נימק כך: 'אנו מעדיפים את המונח מנהרה, ולא ניקבה או ניקרה, שכן מנהרה עשויה להיות מפולשת או בעלת נקב מפולש או פתח אחד בלבד (במקרה זה, פתח יציאת המים)'. כבר אז לא ירדתי לסוף דעתו: וכי אין ניקבה עשויה אף היא להיות מפולשת, כלומר בעלת פתחים משני עבריה, כדוגמת ניקבת השילוח?

הבה נבחן אפוא את משמעותה המילולית של 'ניקרה'. כדברי אליעזר בן-יהודה, ב'מילון הלשון העברית' שלו, הריהי 'מקום פחות או יותר עמוק בתוך הסלע, כעין מערה קטנה'. ככתוב: 'וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר ... לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים' (ישעיהו, ב 21-19; וראו בשירה של נעמי שמר שהובא בפתח הרשימה). השורש נק"ר משמש גם בהוראת 'חצב', ככתוב: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם' (שם, נא 1). כך הדבר אף בערבית, שבה 'נַקְר' היא חציבה או נקב חצוב; 'נֻקְרָה' היא חפירה, בור וגם ארובת העין; 'נַקָּאר' הוא חוצב, סתת אבן; 'נַקָּארָה' היא מלאכת הסתת; ולפועל 'נַקַרַ' או 'חָצַבַּ' גם שימוש מושאל נוסף  – 'נַקַרַ עַן…', כלומר 'חקר, חיפש אחרי...', כעין 'הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ' (יהושע, ב 2).

מכאן, שאין לך שם יפה יותר מ'מעיין ניקרה' למערכת זו, שבה הוגדלה ספיקת נביעתו של המעיין באורח מלאכותי, על ידי חציבה ונקירה אל תוך השכבה הנושאת את מי התהום ו'חליבתה'. בדרך זו מרחיבים את שטח 'ההזעה' של הָאַקְוָה (שכבת הסלע החדירה, המכילה ומוליכה את המים, מה שמכונה בלועזית Aquifer) ומחישים את פעפוע המים אל תוך חללה החצוב של הניקרה. שיפועה המתוכנן מוליך את המים אל עבר מאגר – בין שהוא אולם נביעה תת-קרקעי, שהורחב במכוון תוך כדי הנקירה, ובין שהוא בריכה חיצונית, אשר המעיין פתוח אליה – ושם הם נאגרים בשעות הלילה, שעה שאין עושים בהם שימוש להשקיית בית השלחין. כך עומדת לרשות החקלאי מלוא ספיקת המעיין במשך כל היממה כולה ומאפשרת השקיית שטח מרבי של מִדְרָגִים ('טֶרָאסוֹת').

עין ח'נדק. משמאל נראית השוחה שנתנה למעיין את שמו (מקור: ויקיפדיה)

אמת המים החצובה של מעיין הניקרה, טרם צאתה ממעמקים לאוויר העולם, עשויה לרוב בשתי דרכים: בעוד 'ראש הניקרה' – חלקה הפנימי, הכולל לעיתים אף את אולם הנביעה התת-קרקעי – חצוב כולו בסלע; חלקה הקדמי, הסמוך אל פתחו של המעיין, נחצב תחילה כתעלה פתוחה. רק משנסתיימה נקירת המערכת כולה היו מניחים קורות אבן על גבי אמת המים שבקרקעית התעלה הפתוחה, בגובה קומת אדם מעליה, כדי לאפשר תנועה נוחה בתוך הניקרה לצורך בדק ותחזוקה. את חלקה העילי של התעלה, מעל הקורות, היו ממלאים באבנים ועפר משפך הנקירה, כדי להחזיר לפְּני השטח את צורתם הראשונית ואת רציפותם, להסיר מהם מכשול ולהקל על עיבודם.

השם 'מנהרה' מתאים אפוא לחלקה המקוּרה של ניקרת המעיין, שלרוב מותירים בתקרתו גם פירים אחדים, היורדים מפני השטח אל תוך הניקרה. רבים רואים את מקור השם 'מנהרה' במלה 'נְהָרָה', שמשמעותה 'אור', שהרי מלכתחילה נחצבה תחת כיפת השמים, באור מלא. על הכתוב: 'מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת' (שופטים, ו 2) כבר אמר הפרשן ר' דוד קמחי (רד"ק): 'כמו מערות. ויש להם חלון למעלה, שתיכנס ממנו האוֹרָה, ומפני זה נקראו מנהרות'. 'מַנְהַר' פירושה 'מנהרת מים' גם בערבית, שבה 'נַהַר' הוא 'אור' ו'נַהָאר' הוא 'יום' (חלקה המואר של היממה), אף כי לפועל 'נַהַרַ' גם משמעות (מושאלת?) של 'חָפַר את…'.        

העיתון היומי הנפוץ בלבנון נקרא 'א-נהאר' (היום)

מכל מקום, אם בשל היותו תחילה תעלה פתוחה ואם בשל הפירים שנקבעו בתקרתו, מן הראוי שחלקה הקדמי של ניקרת המעיין תיקרא 'מנהרה'. מנהרות (תעלות מְקוּרוֹת) מרשימות מימי קדם נראות עד היום במפעל המים בתל גבעון (בצד הכפר אֶל-גִ'יב) וכן ב'מנהרות הכותל', שלא לחינם הוכתרו בשם זה. 

'מנהרת משרד הדתות' במנהרות הכותל (צילום:תמר הירדני; ויקיפדיה)

וכיון שבדרך כלל יש לה לניקרה, כאשר ראינו, שני חלקים, מתבקש כינוי מייחד גם לחלקה הפנימי, שכולו חצוב בתוך הסלע. היפה ביותר ולענייננו אף היחיד – הוא 'ניקבה'.

אמנם, המילה 'ניקבה' אינה מובאת אפילו פעם אחת במקרא, אך אנו לומדים אותה מ'כתובת השילוח' הנודעת, שם היא מופיעה שלוש פעמים. 

כתובת השילוח שהנציחה את מפגש החוצבים בשנת 703 לפני הספירה (מקור: ויקיפדיה)

עד היום חלוקות הדעות איך הגו אותה חוצביה, והיו שהציעו לקרוא: 'הַנְּקִיבָה ... וזה היה דבר הִנָּקְבָהּ'. לפיכך, עדיין ספק הוא אם הצורה 'נִקְבָּה' אכן הייתה קיימת באוצר לשון המקרא ושמא לא הופיעה אלא רק מאוחר יותר, בלשון חז"ל. אבל שימושו של השורש נק"ב (חצב) כבר מצוי במקרא, כמו במילה 'מַקֶּבֶת'.

למילה 'מקבת' שתי משמעויות: מחצבה, ככתוב: 'מַקֶּבֶת בּוֹר' (ישעיהו, נא 1). גם מילון בן-יהודה אומר, כי נִקְבָּה היא 'מחילה, תחת האדמה, למעבר דרך או מים', ואין ספק כי זו ההגדרה הקולעת לחלקה הפנימי של ניקרת המעיין; פטיש החוצבים הכבד ('וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ' – מלכים א, ו 7). פטיש כבד זה הוא שהוליד את כינויו של יהודה המקבי (כך, באות ק', יש לכתוב את שמו, ולא באות כ', על פי המדרש המאוחר: 'מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה'  –שמות, טו 11). מסתבר, שבאותה מידה שמשה משמעות זו אף את יעל אשת חבר הקיני, ככתוב: 'וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ [של סיסרא]' (שופטים, ד 21). מעשה זה של יעל מקנה גם לה את התואר 'לֵיידִי מַקֶּבֶת'...

ליידי מַקֶּבֶת – יעל הורגת את סיסרא, ציור שמן של גרגוריו לזריני, מאה 17 (מקור: ויקיפדיה)

לסיכום: המונח הנכון הוא 'מעיין ניקרה', שניקרתו – חלקה ניקבה וחלקה מנהרה. ו'ראש הנקרה' יוכיח: לא לחינם כינוהו כך הקדמונים, שהרי חלקן הקדמי של ניקרותיו הריהו מנהרה מוארת, תחת כיפת השמים, בעוד המשכן התת-קרקעי הריהו ניקבה לכל דבר.

ומשהשכלנו בדבר 'מעיינות הניקרה', על ניקבותיהם התת-קרקעיות ומנהרותיהם, שנחצבו בעבר לאור השמש וכוסו לאחר מכן, נשאלת השאלה: כיצד יש לכנות את 'נשקו הסודי' של החַמָא"ס – אותם נתיבים תת-קרקעיים, שנחפרו מהלך רב ובעומק גדול מתחת לפני הקרקע ורק בסופם סמוי פיר סודי המוליך אל פני הקרקע? דומני שהשם הראוי להם אינו 'מנהרות' אלא 'נִקְבּוֹת', אבל חוששני שבמאבק לשוני זה הדרך עוד ארוכה...

עמוס בידרמן, הארץ, 4 באוגוסט 2014