'מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב': הרהורים לקראת תשעה באב

רשימה שפרסם בני הלל בעמוד הפייסבוק שלו ומובאת כאן בשינויי עריכה קלים.

מאת הלל אסף

מחר, ביום שני בערב, יחל צום תשעה באב, יום חורבן המקדש.

ביום שני בערב ניזכר בסיפורים הנוראים שהביאו לחורבנם של בתי המקדש ולראשית הגלות של עמנו.

ביום שני בערב נדבר על הקרע בעם. מיהו קמצא ומיהו בר קמצא, האם אנחנו יותר שסועים או פחות אחרי אלפיים שנות גלות ומאה שנות ציונות ויותר משישה עשורים של ריבונות.

נדבר על האחדות המיוחדת של עם ישראל כפי שבאה לידי ביטוי באירועי חטיפת הנערים לפני חודש, בתחילת הלחימה לפני שלושה שבועות ובמהלך המבצע הקרקעי של השבועיים האחרונים.

נדבר על האחווה המיוחדת, על הדאגה והאהבה, הירתמות הפרט והתגייסות ההמון, תחושת שותפות הגורל ששוטפת את הרחובות ואת כלי התקשורת.

נדבר על זה שעם ישראל מאוחד, כי כולנו פה יחד, כולם נלחמים יחד, כולם דואגים יחד. 

יהודים ודרוזים נלחמים שכם אל שכם בשג'עיה, ימניים מחפים על שמאלנים בסמטאות בית חנון, דתיים מפנים חילוניים פצועים ברפיח, וכולנו משתתפים בהלוויות בצפון, בדרום, במרכז, בשטחים, בפריפריה, וכולנו קוברים את מיטב בנינו באותם בתי עלמין.

אבל אני בא לקלקל לכם. כל אלה הם כיסוי ראוותני למציאות הפוכה, ובפועל עם ישראל רוקד בששון על סף תהום עמוקה של שנאת חינם והידרדרות מסוכנת.

אנחנו שני מקסיקנים על רכס, השמש גבוהה במרום, ואני צועק: 'חבר'ה פקחו את עיניכם, עוד ניפול לתהום'.

האם אנחנו באמת עם מאוחד, ומתי בדיוק אנחנו מרגישים מאוחדים?

מדוע אנחנו מרגישים מאוחדים רק מבעד לדמעות שזולגות על קברים טריים של חיילים?

אני לא הראשון שאומר את זה, אני גם לא האחרון שיאמר את זה. כבר ידוע כי שני יהודים - ארבע דעות. כך היה מאז ומעולם וכולנו מבוגרים מדי וצודקים מדי כדי להשתנות. 

ברשותכם אסביר את דעתי על סמך חוויות שעברתי בחודש האחרון.

הרגשתי אחדות והתרוממות רוח מספר פעמים: כשהתרמתי עבור תושבי הדרום, בלוויות של רועי פלס ומקס שטיינברג ז"ל, כשקראתי על תרומות לחיילים, כשראיתי את מח"ט גולני רסאן עליאן, כשקראתי את הברכות ששלחו לי ביום ההולדת שלי, בעצרת 'תג מאיר' בכיכר ציון, כשנהג המונית שלקח אותי התחיל לבכות כשדיברנו על המלחמה.

ראיתי פנים יפות, ראיתי לבבות פתוחים, ראיתי חיבוקים וראיתי הבנה. ראיתי את עם ישראל בשעתו היפה.

הרגשתי פיצול וייאוש מספר פעמים: אחרי רצח מוחמד אבו חדיר; כשקראתי על 'האריות' של הצל (גבר, תוריד את הכובע ותעזוב אותנו בשקט!); כששרקו בוז לנפתלי בנט (ולדני דיין ולישראל הראל) בוועידת 'הארץ' לשלום)';כשהתנפלו על אורנה בנאי; כשקראתי טוקבקים מתלהמים; כשהיה חרם ערבי וכשאביגדור ליברמן הכריז על חרם נגדי; כשראיתי חולצות להב"ה בכיכר ציון ובלוויה של מקס שטיינברג; כשקראתי את עמירה הס ואת פסיקותיו של דב ליאור.

דף שנאה אופייני בפייסבוק

עם ישראל מתאחד כנראה רק סביב אבל ומלחמה, אבל גם זה לא קרה כאן עכשיו. אין כל פסול בהתלכדות ואיחוד סביב אבל, ואני גם מקווה שהאחדות הזו תלווה אותנו בהמשך, אבל אני מרגיש שלא כך יהיה. 

כשהתותחים יידומו והעשן יתפוגג, כשהחיילים יחזרו וכולנו ננשום לרווחה, נצטרך להביט בהריסות שהשארנו מאחורינו בחברה הישראלית.

נביט בשנאה שהציפה את הרחובות, בגזענות שזרמה כמו רעל, בחוסר הסובלנות שהובילה כבר לרצח וממתינה, בחוסר סבלנות אופייני, לרצח הבא.

לא נילחם לנצח, לא נתרום תמיד לחיילים. בקרוב (ואני מקווה, כמה שיותר מהר) נחזור שוב לחיות את חיינו. חשבון הנפש לא יחכה לסוף המלחמה, עליו לקנן בתוכנו כל הזמן.

השיח הפוליטי הפך להיות רגשי. התגובות יוצאות מהבטן ומהלב ולא מהמוח. איבדנו את חוסר הביטחון הכל כך נחוץ של 'אולי לא כל האמת אצלי? אולי גם אני יכול לטעות? אולי מישהו אחר צודק גם כן? אולי יש אמת אצל מישהו אחר?'.

ואני נזכר במשפט אחד מדברי חז"ל שהיה חקוק בכיתת הלימוד שלי במכינה בשדה בוקר: 'למד לשונך לומר איני יודע'. 

כי כולנו צודקים תמיד ויודעים הכל, ובמנהרות ומשא ומתן כולנו מומחים, אבל אף אחד כבר לא לומד ומשנן את מילותיו של יהודה עמיחי: 

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב

איני יודע לאלו עוד תמרורי אזהרה נזדקק לפני שנוטח לקרקעית התהום. עוד רצח? עוד סבב לחימה? אולי מצעדים של הליכות ברווז או חוקי נירנברג מעודכנים?

יש לי עוד פרה לשחוט כאן: רוב העמים מתאחדים בשעת מלחמה. אנחנו לא המצאנו את זה. כשאנחנו מעורבים רגשית, כשבנינו, חברינו או שכנינו מסכנים את חייהם, זו לא חכמה להתאחד.

עם חזק אמור להיות מאוחד וסובלני גם בימי שלום. עם חזק דואג לחלש גם כשפצצות לא נופלות. עם חזק מסוגל להתמודד ולהכיל גם דעות שונות. עם חזק נאבק בכל עת עבור מה שצודק.

יום יבוא ויסתיימו הקרבות, ואז נבין שבזמן שהתותחים רעמו התחוללה פה מלחמת אחים. החיילים שמגינים עכשיו על המדינה ועל אזרחיה יחזרו הביתה ויראו כי איש אוחז בגרון רעהו ולא נותן לו לנשום. איני יודע כיצד נפתור את מלחמת האחים הזו, אבל הנה כמה הצעות:

פתחו את האוזניים וסגרו את הפה. אם כולנו נעשה את זה, כולנו נשמע אחד את השני ונקבל את הבמה שלנו לדבר.

שלטו על המקלדת שלכם.

תשאלו את עצמכם אם הגיוני שאתם תמיד צודקים, או שלעתים אתם לא בטוחים.

הוקיעו אלימות, גזענות וחוסר סבלנות. הגבלת חופש הביטוי היא צוהר מסוכן, אך הפקרת השיח הציבורי מסוכנת גם כן.

אוי ואבוי אם בשל כך תיווצר חברה רדומה ואנמית. אדרבה, אני שמח על מעורבות הציבור, אני שמח גם על זעם ועל הפגנות. אלו סימנים של חוסן חברתי, לא של חולשה. אני רוצה לראות הפגנות כל ימות השנה, על שלל נושאים: על יוקר המחיה, על ניצול, על טייקונים רודפי בצע, על פליטים ואומללים, על הכיבוש ותוצאותיו ההרסניות, על השלום וסיכוייו, על חוסר השוויון, על שחיתות, על חינוך לקוי, על שמירת הסביבה שבה אנו חיים. אבל כל אלו צריכים להיעשות בצורה מושכלת ושקולה, כזו שיכולה להביא תוצאות חיוביות ולא רק להבעיר שנאה.

אנחנו עם יפה, עם מיוחד, עם שונה מכל העמים. אבל אנחנו רוקדים על סף התהום כשעינינו מכוסות, ומי שנדפק פעם אחת, כבר יתקשה להיגמל.

האמנם? אני עדיין מקווה שזה אפשרי.

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחֱרַב.

יהודה עמיחי, 'המקום שבו אנו צודקים' (שירים 1962-1948, הוצאת שוקן, 1962, עמ' 183).
L

ike