קיבוץ נחל עוז ומנהיגינו – אז והיום

צילום: אדי ישראל

ב-8 במרס 1957 פינה צה"ל את אחרון חייליו מרצועת עזה. כמה ימים קודם, ב-5 במרס, מסר דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הודעה לכנסת ובה הסביר את החלטת הממשלה לסגת מחצי האי סיני שנכבש ארבעה חודשים קודם לכן במלחמת סיני ('מבצע קדש').

'אם כי ישראל לא הצליחה להשיג את הפתרון הרצוי ביותר לבעיית רצועת עזה, שהוא מינהל משותף של ישראל ואו"ם', אמר בן-גוריון, 'הרי ישראל הודיעה כי אם יתחדש המצב הקודם ברצועה שומרת לה ישראל חופש פעולה' – נשמע מוכר?

אבל בן-גוריון לא מכר אשליות ואמר לעם את האמת. מעל בימת הכנסת, כשחברי מפלגת 'חרות' קוטעים את דבריו כל הזמן בקריאות ביניים, הוא פנה ישירות לתושבי 'עוטף עזה', 'אשר שמעו בחרדה על החלטת הפינוי', ואמר להם:

דבר, 6 במרס 1957

שבועיים לאחר מכן, ב-19 במרס, ירד בן-גוריון דרומה, מלווה בשלישו הצבאי נחמיה ארגוב, במנכ"ל משרד הביטחון הצעיר שמעון פרס, ברמטכ"ל משה דיין ובאלוף פיקוד הדרום חיים לסקוב. הוא נפגש עם חברי הקיבוצים נחל עוז ונירים, הסביר להם פנים אל פנים את הסיבות לנסיגה וניסה להפיג את חששותיהם.

דבר, 20 במרס 1957

מן הפגישה נותרו גם צילומים נפלאים בשחור-לבן. שם הצלם לא ידוע לי (ותודה ליגאל וישינסקי מעפולה שהעבירן לי):

דוד בן-גוריון בפגישה עם חברי מזכירות נחל עוז

דוד בן-גוריון בפגישה עם חברי קיבוץ נחל עוז. במרכז התמונה משה דיין, ושלישי משמאלו שמעון פרס (יד ימינו על לחיו). בצד שמאל (באמצע) אפשר לזהות את מחצית ראשו של נחמיה ארגוב. זיהויים נוספים יתקבלו בברכה.

ומה היום?

האם ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, ביקר עד היום בנחל עוז או בנירים?

האם יזכו חברי הקיבוצים שעל הגבול – ואתם העם כולו – לשמוע ממנו את האמת המרה, שכוח, ועוד יותר כוח, לא יפתור את הבעייה...

הנגידה והמנקה: קרנית פְלוּג ולקץ' מָלְקוֹ

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' (מפלגת העבודה) פרסמה אתמול, במייל השבועי שלה, את הדברים הבאים, שאני תומך בהם במאה אחוז ועל כן משתפם ומביאם כאן כלשונם. מי שיכול להשמיע את קולו ולסייע – יבורך.

מאת שלי יחימוביץ'

את המייל הזה אקדיש ברובו למצב העניינים הנוכחי בכל הקשור לנגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, ולעובדת הנקיון בבנק, לקץ' מלקו, ששכלה לפני חודש את בנה סמ"ר משה מלקו בקרב בסג'עייה, מאז שסמנכ"ל עמותת "ידיד" רן מלמד תיעד והעלה לפייסבוק את מודעת האבל המגעילה שפרסם הבנק. 

סמ"ר משה מלקו ז"ל, נפל בקרב בסג'עייה

מלקו היא עובדת קבלן בבנק, מה שהבנק, כזכור, טרח לציין בגסות רוח על מודעת האבל שפרסם עם נפילתו של משה. הנגידה, האמונה על מדיניות מקרו-כלכלית, פשוט מסרבת להתעסק במיקרו ולעשות את המעשה האנושי הפשוט של העסקתה הישירה של מלקו בבנק שהיא ממילא עובדת בו, באמצעות קבלן הנקיון "אשמורת". זה אקט שהיה אמור להיעשות בצנעה וכמעשה אנושי מובן של סיוע וסולידריות כבר בעת השבעה, בוודאי אחרי פרסום המודעה המכוערת. מה גם שאין לצעד הזה שום עלות כספית. אבל לנגידה, המעשה הפשוט הזה נראה בלתי אפשרי. דמיוני. חורג ממדע הכלכלה ומנוגד לסדר הטבעי ביקום. 

מזמן לא נתקלתי בהתנגשות כזאת בין כאב וסבל ובין אטימות אכזרית וגסות לב. מזמן לא קיבלנו שיעור כזה באי-שוויון. בפער הנורא בין הסולידריות והרעות ומסירות הנפש בשדה הקרב, ובין האפלייה העמוקה, הניכור, הדיכוי המבני, הפערים והחומות הנפשיות והביורוקרטיות שנבנו בכוונה תחילה בין שווים פחות ושווים יותר לכאורה. 

המחריד מכל הוא דווקא העובדה שאין כאן זדון. שהפרשה הזאת מתגלגלת לה בכל שלביה במין אטימות בהמית וטבעית שכזאת, ואין כאן אפילו אנשים רעים. רק קבלה מוחלטת וטוטאלית של הסדר הקלוקל הקיים, כאילו היה מדובר בלוחות הברית. אני חושבת שעיוות ועוול ואי-צדק באים לידי ביטויים החריף ביותר דווקא ברגעים כאלה. כשהם מתרחשים באופן לא מודע לעצמו. לא מתוך רוע צרוף אלא מתוך עיוורון לרוע והתמסרות לשיטה. 

מבקשת את עזרתכם. מיום שפרסמתי סטטוס בפייסבוק בעניין הזה, אני מטפלת בפרשה בדרכים שקטות, ביניהן התכתבות עם הנגידה פלוג, שאותה אני מפרסמת כאן לראשונה. אני מדווחת כאן בצער שזה לא הצליח, ומבקשת את עזרתכם.

רוצים להצטרף למאבק למען העסקתה הישירה של לקץ' מלקו? כתבו לנו. רוצים לכתוב לנגידת בנק ישראל מה דעתכם? כתבו לדוברות הבנק למייל הזה.

אבל הבנק הביא לה אוכל בשבעה! על השיח הנאו-ליברלי המזוייף והמעוות. במהלך העיסוק שלי בנושא בשבועות האחרונים, היו מי שטרחו להסביר לי בבנק ישראל כמה הם נחמדים ואנושיים. איך הבנק הביא המון אוכל לשבעה. כל כך הרבה אוכל עד שנשארו כמויות ענקיות! אחד מבני המשפחה, כך טרחו בבנק לפרסם בתקשורת, אפילו התקשר להגיד תודה ולהסתייג מזה שמעליבים את הבנק! על רן מלמד, שפרסם את מודעת האבל, אמרו לי שהוא "פגע בצנעת הפרט של האמא", לא פחות. שימו לב איזה היפוך ערמומי ואורווליאני של היוצרות יש כאן. להשתמש ברטוריקה של "זכויות", ב"צנעת הפרט" שכביכול הופרה (שקר בפני עצמו) כמגן לדיכוי. בבנק אפילו אמרו לי בתרעומת: "מישהו שאל אותה מה היא רוצה?" כן בטח. היא רוצה להיות עובדת קבלן באשמורת. מתוך בחירה חופשית. על כך שהשוויתי את עובדי הקבלן לעבדים מודרניים נאמר לי בהתחסדות: "למה את פוגעת בעובדי הקבלן וקוראת להם עבדים? בעינינו כל בני האדם שווים". זה הזכיר לי את משפטו הידוע של הסופר והעיתונאי הצרפתי אנטול פראנס, שכתב בראשית המאה הקודמת: "החוק הוא נשגב בשוויוניותו: הוא אוסר על עשירים ועל עניים כאחד לישון מתחת לגשרים."

יש קווי דמיון בין הנגידה קרנית פלוג ובין מי שמנקה את משרדה, לקץ' מלקו. שתיהן נשים, שתיהן אזרחיות ישראליות, שתיהן עובדות באותו מקום עבודה, לשתיהן ילדים בצבא. בזה מסתיים הדמיון, והן חיות בשתי מדינות שונות. במדינה אחת יש השכלה ושגשוג ושכר גבוה ואין קץ אפשרויות, סטרט-אפ ניישן. ובמדינה השנייה דיכוי והדרה ועבדות מודרנית שאין ממנה נתיב חילוץ, על פי איזה צוו אלוקי מדומה שהמציאו בני אדם שהשיטה הזאת משרתת את נוחותם.

נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג

"מעשה אנושי מינימלי מתבקש ותיקון נקודתי וצנוע של עוול." מכתב ראשון לנגידה קרנית פלוג, 28 ביולי 2014:

 

"לקיים דיון ציבורי מעמיק," תשובת הנגידה מיום 30 ביולי 2014:

תשובה פורמליסטית מקוממת שאיני משלימה אתה. תשובתי לנגידה מיום 7 באוגוסט 2014:

שירים על לקץ' מלקו ועל בנק ישראל. במהלך המלחמה, בתוך כל העיסוק הבלתי נמנע בסוגיות הביטחוניות והמדיניות, הכלכליות המוסריות והלאומיות – דיברו אתי הרבה אנשים על לקץ' מלקו, על משה מלקו ז"ל, על מודעת האבל, על ההתנהגות של בנק ישראל. רבים מכם הרגישו רע מאוד עם הפרשה הלא סגורה הזאת, שכמובן אינה עומדת בפני עצמה, אבל מביאה לכדי צרימה עזה את כל יסודות השיטה הקלוקלת שאסור להשלים אתה. יובל אלבשן, דיקן הפיתוח החברתי בקריה האקדמית קרית אונו ופעיל חברתי, וגם דני זמיר, ראש המכינה הקדם-צבאית רבין, שלחו לי ולחבריהם שירים שכתבו. הנה:

כי מהקבלן הגעת ואליו תשובי/ יובל אלבשן

(בנק ישראל, צוק איתן, 2014)

שלא תשכחי, לקץ', שלא תעזי לשכוח, 

כי מהקבלן הגעת

וכי אליו, עוד שישה ימים,  

אולי אף פחות, גם תשובי. 

ואנחנו הרי כל כך יפים, 

בשעות האלה, 

כל כך מאוחדים, 

כל ישראל זה לזה ערבים, 

שלמרות שלימי הכיף של ילדי העובדים, 

בנך שנפל מעולם לא הוזמן, 

אנחנו משתתפים, באמת משתתפים, 

בצערך. 

ושלא תחשבי, לקץ', 

שכתבנו את זה בחוסר רגישות, 

להיפך. להיפך. 

הייתה לנו כוונה כל כך טובה, 

פשוט רצינו ששאר העובדים יידעו מיהי האם השכולה. 

שהרי איש לא מכיר את שמך 

ועבורנו אינך אלא סחבה שקופה 

בלי פנים ובלי שם 

וכעת גם בלי בן.

ואל נא תקשיבי לקולות מסיתים

של דמגוגים חברתיים ושאר טפילים 

שנטפלים להשוואה בין מתים לנופלים 

ומדקדקים בין צער לבין אבלים

הם פשוט שוכחים

כי מהקבלן הגעת ואליו תשובי.

להגנת הגברות והאדונים/ דני זמיר

אני עובדת קבלן

שחורה

בבנק המדינה 

ששלחה

את בני

למות להגנתה

ולהגנתי

ולהגנת הגברות והאדונים

שאצלם אני מנקה

כי זה מה שאני

עובדת קבלן

שחורה.

וביום מותו בקרב

של בני,

וביום ההלוויה,

ובימי השבעה,

יצקצקו הגברות והאדונים

בלשונם

ויאמרו:-

אכן זה נורא.

הנופל הוא בנה 

של עובדת קבלן

שחורה.

מסכנה.

גם כך היא ענייה.

ועכשיו זה.

ויגידו לי:-

בנך גיבור.

אשרי הוריו, 

שזכו.

ואחר כך ייפרדו

ממני, 

וייכנסו,

למכונית המנהלים

החדישה,

וירשמו

באיי פד אייר

שרכשו 

בקוסטה בראבה 

בחופשה האחרונה

אימייל קצר

ומלא רגישות:-

אבוי זה נורא.

נהרג בנה

של עובדת קבלן 

שחורה.

סוף דבר

בעקבות הלחץ הסכים בנק ישראל לקבל את הגברת מלקו כעובדת מן המניין. כך דווח השבוע בעיתון 'דה מרקר':

עיונים חדשים במשנתו של גדעון לוי

צדיק יסוד עולם - מאדס גילברט וספרו 'רב-המכר' על עזה (מקור: ויקימדיה)

המכתב המובא להלן, שעליו חתומים רמי נוידרפר ואנוכי, פורסם אתמול (12 באוגוסט) במדור 'מכתבים למערכת' של עיתון 'הארץ'. הוא מתייחס לרשימתו של גדעון לוי 'דיווח מהגיהינום', שפורסמה ב'הארץ' ב-1 באוגוסט ואופיינית למאמרי השנאה העצמית של עיתונאי אמיץ ומוכשר שהפך לתועמלן בשירות הנרטיב הפלסטיני.

הפעם הסתמך לוי על 'עדות' מהגיהינום של עזה, שאותה גבה מפי רופא נורווגי ושמו מאדס גילברט (Mads Gilbert), שעל 'אהבת ישראל' השופעת שלו אפשר לקרוא במקומות רבים במרשתת.

מי שייקרא את מאמרו של גדעון לוי כפשוטו יכול לחשוב שעסק לנו בצדיק וקדוש, שעדותו 'צריכה להעיק מאוד על מצפונו של כל אדם הגון'. אני בטוח שיש הרבה מה לספר על סבלם של החפים מפשע ברצועת עזה, וכל מי שעובד בבית חולים בוודאי נחשף למראות קשים במיוחד, אבל מאדס גילברט הוא האדם האחרון שאני מוכן לשמוע ממנו דברי מוסר וכיבושין.

מדובר באיש שניתן להגדירו בעדינות 'שנוי במחלוקת'. הוא בעל עמדות אנטי-ישראליות אובססיביות, חבר במפלגה מאואיסטית קיצונית, שאף הרחיק לכת ותמך באל-קעידה והצדיק את הפיגוע במגדלי התאומים. אין לו שום בעיה להאשים את ישראל בעלילות דם הזויות ומופרכות: החל בטילים שנועדו להרג מכוון של ילדים וכלה בשימוש בגז ובהפיכת עזה למעבדת ניסויים של כלי נשק חדשים שגורמים גם למחלת הסרטן.

על כל הצדדים המלבבים הללו של גיבורו לא סיפר גדעון לוי במאמרו.

אגב, לוי מציין במאמרו ש'ספרם הקשה' של שני הרופאים, 'עיניים בעזה', היה ל'רב-מכר בינלאומי'. עניין שולי זה סיקרן אותי וניסיתי להבין מה פירוש 'רב-מכר בינלאומי' ומאיפה גדעון לוי יודע את זה.

נכנסתי לנתוני הספר באתר 'אמזון' ושם התברר לי כי הספר Eyes in Gaza נמצא במקום ה... 1,278,686.

אכן רב-מכר היסטרי!

'מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב': הרהורים לקראת תשעה באב

רשימה שפרסם בני הלל בעמוד הפייסבוק שלו ומובאת כאן בשינויי עריכה קלים.

מאת הלל אסף

מחר, ביום שני בערב, יחל צום תשעה באב, יום חורבן המקדש.

ביום שני בערב ניזכר בסיפורים הנוראים שהביאו לחורבנם של בתי המקדש ולראשית הגלות של עמנו.

ביום שני בערב נדבר על הקרע בעם. מיהו קמצא ומיהו בר קמצא, האם אנחנו יותר שסועים או פחות אחרי אלפיים שנות גלות ומאה שנות ציונות ויותר משישה עשורים של ריבונות.

נדבר על האחדות המיוחדת של עם ישראל כפי שבאה לידי ביטוי באירועי חטיפת הנערים לפני חודש, בתחילת הלחימה לפני שלושה שבועות ובמהלך המבצע הקרקעי של השבועיים האחרונים.

נדבר על האחווה המיוחדת, על הדאגה והאהבה, הירתמות הפרט והתגייסות ההמון, תחושת שותפות הגורל ששוטפת את הרחובות ואת כלי התקשורת.

נדבר על זה שעם ישראל מאוחד, כי כולנו פה יחד, כולם נלחמים יחד, כולם דואגים יחד. 

יהודים ודרוזים נלחמים שכם אל שכם בשג'עיה, ימניים מחפים על שמאלנים בסמטאות בית חנון, דתיים מפנים חילוניים פצועים ברפיח, וכולנו משתתפים בהלוויות בצפון, בדרום, במרכז, בשטחים, בפריפריה, וכולנו קוברים את מיטב בנינו באותם בתי עלמין.

אבל אני בא לקלקל לכם. כל אלה הם כיסוי ראוותני למציאות הפוכה, ובפועל עם ישראל רוקד בששון על סף תהום עמוקה של שנאת חינם והידרדרות מסוכנת.

אנחנו שני מקסיקנים על רכס, השמש גבוהה במרום, ואני צועק: 'חבר'ה פקחו את עיניכם, עוד ניפול לתהום'.

האם אנחנו באמת עם מאוחד, ומתי בדיוק אנחנו מרגישים מאוחדים?

מדוע אנחנו מרגישים מאוחדים רק מבעד לדמעות שזולגות על קברים טריים של חיילים?

אני לא הראשון שאומר את זה, אני גם לא האחרון שיאמר את זה. כבר ידוע כי שני יהודים - ארבע דעות. כך היה מאז ומעולם וכולנו מבוגרים מדי וצודקים מדי כדי להשתנות. 

ברשותכם אסביר את דעתי על סמך חוויות שעברתי בחודש האחרון.

הרגשתי אחדות והתרוממות רוח מספר פעמים: כשהתרמתי עבור תושבי הדרום, בלוויות של רועי פלס ומקס שטיינברג ז"ל, כשקראתי על תרומות לחיילים, כשראיתי את מח"ט גולני רסאן עליאן, כשקראתי את הברכות ששלחו לי ביום ההולדת שלי, בעצרת 'תג מאיר' בכיכר ציון, כשנהג המונית שלקח אותי התחיל לבכות כשדיברנו על המלחמה.

ראיתי פנים יפות, ראיתי לבבות פתוחים, ראיתי חיבוקים וראיתי הבנה. ראיתי את עם ישראל בשעתו היפה.

הרגשתי פיצול וייאוש מספר פעמים: אחרי רצח מוחמד אבו חדיר; כשקראתי על 'האריות' של הצל (גבר, תוריד את הכובע ותעזוב אותנו בשקט!); כששרקו בוז לנפתלי בנט (ולדני דיין ולישראל הראל) בוועידת 'הארץ' לשלום)';כשהתנפלו על אורנה בנאי; כשקראתי טוקבקים מתלהמים; כשהיה חרם ערבי וכשאביגדור ליברמן הכריז על חרם נגדי; כשראיתי חולצות להב"ה בכיכר ציון ובלוויה של מקס שטיינברג; כשקראתי את עמירה הס ואת פסיקותיו של דב ליאור.

דף שנאה אופייני בפייסבוק

עם ישראל מתאחד כנראה רק סביב אבל ומלחמה, אבל גם זה לא קרה כאן עכשיו. אין כל פסול בהתלכדות ואיחוד סביב אבל, ואני גם מקווה שהאחדות הזו תלווה אותנו בהמשך, אבל אני מרגיש שלא כך יהיה. 

כשהתותחים יידומו והעשן יתפוגג, כשהחיילים יחזרו וכולנו ננשום לרווחה, נצטרך להביט בהריסות שהשארנו מאחורינו בחברה הישראלית.

נביט בשנאה שהציפה את הרחובות, בגזענות שזרמה כמו רעל, בחוסר הסובלנות שהובילה כבר לרצח וממתינה, בחוסר סבלנות אופייני, לרצח הבא.

לא נילחם לנצח, לא נתרום תמיד לחיילים. בקרוב (ואני מקווה, כמה שיותר מהר) נחזור שוב לחיות את חיינו. חשבון הנפש לא יחכה לסוף המלחמה, עליו לקנן בתוכנו כל הזמן.

השיח הפוליטי הפך להיות רגשי. התגובות יוצאות מהבטן ומהלב ולא מהמוח. איבדנו את חוסר הביטחון הכל כך נחוץ של 'אולי לא כל האמת אצלי? אולי גם אני יכול לטעות? אולי מישהו אחר צודק גם כן? אולי יש אמת אצל מישהו אחר?'.

ואני נזכר במשפט אחד מדברי חז"ל שהיה חקוק בכיתת הלימוד שלי במכינה בשדה בוקר: 'למד לשונך לומר איני יודע'. 

כי כולנו צודקים תמיד ויודעים הכל, ובמנהרות ומשא ומתן כולנו מומחים, אבל אף אחד כבר לא לומד ומשנן את מילותיו של יהודה עמיחי: 

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב

איני יודע לאלו עוד תמרורי אזהרה נזדקק לפני שנוטח לקרקעית התהום. עוד רצח? עוד סבב לחימה? אולי מצעדים של הליכות ברווז או חוקי נירנברג מעודכנים?

יש לי עוד פרה לשחוט כאן: רוב העמים מתאחדים בשעת מלחמה. אנחנו לא המצאנו את זה. כשאנחנו מעורבים רגשית, כשבנינו, חברינו או שכנינו מסכנים את חייהם, זו לא חכמה להתאחד.

עם חזק אמור להיות מאוחד וסובלני גם בימי שלום. עם חזק דואג לחלש גם כשפצצות לא נופלות. עם חזק מסוגל להתמודד ולהכיל גם דעות שונות. עם חזק נאבק בכל עת עבור מה שצודק.

יום יבוא ויסתיימו הקרבות, ואז נבין שבזמן שהתותחים רעמו התחוללה פה מלחמת אחים. החיילים שמגינים עכשיו על המדינה ועל אזרחיה יחזרו הביתה ויראו כי איש אוחז בגרון רעהו ולא נותן לו לנשום. איני יודע כיצד נפתור את מלחמת האחים הזו, אבל הנה כמה הצעות:

פתחו את האוזניים וסגרו את הפה. אם כולנו נעשה את זה, כולנו נשמע אחד את השני ונקבל את הבמה שלנו לדבר.

שלטו על המקלדת שלכם.

תשאלו את עצמכם אם הגיוני שאתם תמיד צודקים, או שלעתים אתם לא בטוחים.

הוקיעו אלימות, גזענות וחוסר סבלנות. הגבלת חופש הביטוי היא צוהר מסוכן, אך הפקרת השיח הציבורי מסוכנת גם כן.

אוי ואבוי אם בשל כך תיווצר חברה רדומה ואנמית. אדרבה, אני שמח על מעורבות הציבור, אני שמח גם על זעם ועל הפגנות. אלו סימנים של חוסן חברתי, לא של חולשה. אני רוצה לראות הפגנות כל ימות השנה, על שלל נושאים: על יוקר המחיה, על ניצול, על טייקונים רודפי בצע, על פליטים ואומללים, על הכיבוש ותוצאותיו ההרסניות, על השלום וסיכוייו, על חוסר השוויון, על שחיתות, על חינוך לקוי, על שמירת הסביבה שבה אנו חיים. אבל כל אלו צריכים להיעשות בצורה מושכלת ושקולה, כזו שיכולה להביא תוצאות חיוביות ולא רק להבעיר שנאה.

אנחנו עם יפה, עם מיוחד, עם שונה מכל העמים. אבל אנחנו רוקדים על סף התהום כשעינינו מכוסות, ומי שנדפק פעם אחת, כבר יתקשה להיגמל.

האמנם? אני עדיין מקווה שזה אפשרי.

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחֱרַב.

יהודה עמיחי, 'המקום שבו אנו צודקים' (שירים 1962-1948, הוצאת שוקן, 1962, עמ' 183).
L

ike

כן, הם שכחו מה זה להיות יהודים

מאמר שלי שהתפרסם היום (30 ביולי 2014) בעיתון 'הארץ'.

הכותרת המקורית הייתה: 'ונניח שגדעון לוי הוא ראש הממשלה ועמירה הס שרת הביטחון...'

ויהי אחרי הפרסום...

אני מודה ומתוודה כי מעולם לא קיבלתי תגובות, בכתב ובעל פה, כל כך סותרות – ממש מן הקצה לקצה – כפי שקיבלתי על מאמרי זה. לשמחתי, רוב התגובות היו חיוביות ואוהדות, והן חיזקו את תחושתי ששימשתי פֶּה לרבים בשמאל הציוני, שחושבים כמוני ומבועתים מהפנמת הנרטיב של המבקשים את נפשנו ומחלחולו אל תוך הזרם המרכזי של השיח הציבורי. מנגד קיבלתי גם תגובות ביקורתיות – חלקן גסות רוח ומתלהמות, ואליהן לא אתייחס; חלקן רציניות ומכובדות, ועל כמה מהטענות שהופנו נגדי אני רוצה להגיב.

עיקר הביקורת נוגע לשאלת המידתיות. כלומר, גם בהנחה שאנו צודקים במלחמתנו, האם אנו מגיבים בצורה הולמת ומידתית או שמא עוברים את הגבול בהרס שאנו גורמים לצד השני ובמוות שאנו זורעים, שפוגע גם באנשים חפים מפשע?

איני בטוח שאני יכול לענות בצורה מלאה לשאלה זו, שכן היא נוגעת בשאלות מוסר ופילוסופיה של מלחמות צודקות ומלחמות לא-צודקות. יש ספרות ענפה בנושא זה (מייקל וולצר, למשל) אבל חוששני שמוחמד דף ואסמעיל הנייה לא עיינו בה, וספק אם ייאותו להשתתף בסמינריון בבניין 'גילמן', שבו תיבחנה שאלות אלה מכל ההיבטים האפשרייים.

השכל הישר אומר, שרצוי שהגמול – התקפי או הרתעתי – יהיה נקודתי ומידתי ככל שניתן. אך שאלה זו, עם כל הצער שבדבר אינה רק פילוסופית, ויש לה גם היבט אסטרטגי ופוליטי, שתוצאותיו ארוכות הטווח אינן מתגלות בהכרח סמוך לפעולה עצמה.

הפעולות המידתיות של צה"ל ברצועת עזה בשנים האחרונות, והמאמצים הכנים שנעשו לפגוע רק במעורבים ישירים, הוכחו כחסרי ערך הרתעתי לטווח הארוך. עובדה היא שאנו נמצאים שוב ושוב באותו מקום שבו היינו לפני שנתיים ולפני חמש שנים. מצד אחר, עובדה היא שההרס המסיבי שגרם צה"ל במתחם הדאחיה בביירות, בימי מלחמת לבנון השנייה, הביא להרתעה של שנים ארוכות, שבפועל נמשכת עד היום. מי נביא ויידע? אני בטוח שאף אחד לא רוצה לחזור לאותו מבצע, בשם אחר, בעוד שנתיים או שלוש.

בעירוב הבלתי אפשרי של אוכלוסייה אזרחית וצבאית בעזה, שמנוצל באכזריות על ידי החמאס – והדברים ידועים – אין מנוס גם מפגיעה בחפים מפשע. ככל שניתן להתרשם ממה שמכונה בקרב שונאינו בשם 'התעמולה הישראלית', צה"ל עושה ככל יכולתו לצמצם זאת, בוודאי בהשוואה לכל צבא מערבי אחר – כולל האמריקנים בעיראק ובאפגניסטן או כוחות נאט"ו במלחמת האזרחים בבלקן, ובוודאי בהשוואה לצבאות ערביים (סוריה כבר אמרנו?). בבחירה בין פגיעה בבני עמי לבין מי שבחר להילחם בי (והחמאס והג'יהאד בפירוש בחרו במלחמה, ויכלו לבחור בשלום!), אני בוחר בבני עמי ועומד לצדם. אני גאה בטייסים שלנו ובמפקדיהם – שהם בנינו ואחינו – ואלף גדעון לוי'ם לא ישנו זאת.

איני צריך לקבל 'תעודת כשרות' מאף ועדה של השמאל הטהרני, שעסוק כל הזמן בקביעת הגבול – מי בפנים ומי בחוץ. אני אוהב שלום ורודף שלום, מתנגד מושבע לכיבוש ולהתנחלויות בשטחים, מעולם לא תמכתי בליכוד או בנתניהו, ויש לי הרגשה שזה גם לא יקרה בעתיד. ועם זאת, התנחלות, כיבוש ואפילו אי-רדיפת שלום, החמצת הזדמנויות או דריכה במקום, אינם פשע שמתיר למישהו להוציא להורג ישראלים. החמאס והג'יהאד הוציאו גזר דין מוות עליי, על בני משפחתי ועל בני עמי, והם מוכיחים זאת יום יום ושעה שעה. לא מיותר להזכיר כאן עד כמה ניסתה ממשלת ישראל (כן, ביבי ובוגי!) להכיל את ירי הרקטות בשבועות שקדמו לתחילת המבצע ולהימנע ממנו ככל שניתן.

לפני שבוע התפרסמה ב'הארץ' כתבה של עמירה הס שכותרתה 'ממשלה מנותקת ומושחתת'. בהתחלה הייתי בטוח שהיא מדברת על ממשלת ישראל, או – מה שממש לא התקבל על הדעת – על ממשלת החמאס. שפשפתי את עיני כאשר התברר לי שכוונתה בעצם לממשלת אבו-מאזן... עד כדי כך אימצו חלקים בשמאל הרדיקלי את הנרטיב הפלסטיני! 'מצור על עזה', 'פשעי מלחמה' – טרמינולוגיה שהיא חלק ממכונת התעמולה של אויב ציני ומר ואני מסרב לקחת חלק בה ולאמץ אותה.

ואיך אפשר להתעלם מכך שלמרות 'פשעי המלחמה' שלנו, מדיניות ישראל כלפי החמאס מקבלת רוח גבית דווקא ממצרים, סעודיה, ובמידה רבה – אמנם תוך תשלום מס שפתיים מתבקש – גם מהרשות הפלסטינית עצמה? אולי הגיע הזמן שהשמאל הרדיקלי, שמטיף תמיד לזולתו לערוך חשבון נפש ובחינה עצמית, יחליף דיסקט ויעשה גם הוא איזה שהוא חשבון נפש קטן?

אבדן חיי אדם הוא נורא ואיום. הרס רכוש ופליטוּת גם הם נוראים – אין ויכוח. אבל לפעמים אני חש שחלקים בשמאל הרדיקלי היו מרגישים הרבה יותר טוב אילו משוואת ההרג וההרס הייתה מתאזנת. כלומר, שבצד שלנו היה נגרם גם כן חורבן איום, ושגם אצלנו היו נהרגים אזרחים רבים, ילדים וזקנים. לשמחתנו, זה לא המצב ואני לא חושב שעלינו להתנצל על כך ולהרגיש רע.

הצד שכנגדנו אינו רוצה בשיג ושיח איתנו. זהו ארגון קנאי פונדמנטליסטי בעל מאפיינים פשיסטיים מובהקים, שמתאכזר לא רק כלפינו אלא גם כלפי אנשיו שלו. הוא מטפח פולחן של מוות, מדכא נשים, הומוסקסואלים ומיעוטים, מפעיל טרור אכזרי כלפי מתנגדיו מבית (וזכורה השתלטותו של החמאס על הרצועה וזריקת אנשי הפתח מהגגות או הוצאות להורג אכזריות של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל), מפעיל במערכות החינוך שלו אינדוקטרינציה אנטישמית, אינו מגלה שום רצון לשיג ושיח אתנו שלא מבעד לקנה הרובה או הטיל, ועוד מצפה שנתרפס בפניו ונגיש את הלחי השנייה. זה כנראה לא יקרה.

האם זה אומר שאנחנו בסדר ומושלמים? האם זה מצדיק את המשך ההתנחלויות בשטחים, את החידלון והרפיסות במאמצים להשיג שלום? בוודאי שלא. אך האם מגיע לנו בשל כך גזר דין מוות? לא ולא, והקם להרגך וכו' וכו'.