חברת הכנסת שלי יחימוביץ' (מפלגת העבודה) פרסמה אתמול, במייל השבועי שלה, את הדברים הבאים, שאני תומך בהם במאה אחוז ועל כן משתפם ומביאם כאן כלשונם. מי שיכול להשמיע את קולו ולסייע – יבורך.
מאת שלי יחימוביץ'
את המייל הזה אקדיש ברובו למצב העניינים הנוכחי בכל הקשור
לנגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, ולעובדת הנקיון בבנק, לקץ' מלקו, ששכלה לפני חודש
את בנה סמ"ר משה מלקו בקרב בסג'עייה, מאז שסמנכ"ל עמותת "ידיד" רן
מלמד תיעד והעלה לפייסבוק את מודעת האבל המגעילה שפרסם הבנק.
סמ"ר משה מלקו ז"ל, נפל
בקרב בסג'עייה
מלקו היא עובדת קבלן בבנק, מה שהבנק,
כזכור, טרח לציין בגסות רוח על מודעת האבל שפרסם עם נפילתו של משה. הנגידה, האמונה על מדיניות
מקרו-כלכלית, פשוט מסרבת להתעסק במיקרו ולעשות את המעשה האנושי הפשוט של העסקתה הישירה של מלקו בבנק שהיא ממילא עובדת בו, באמצעות קבלן הנקיון
"אשמורת". זה אקט שהיה אמור להיעשות בצנעה וכמעשה אנושי מובן של סיוע
וסולידריות כבר בעת השבעה, בוודאי אחרי פרסום המודעה המכוערת. מה גם שאין לצעד הזה
שום עלות כספית. אבל לנגידה, המעשה הפשוט הזה נראה בלתי אפשרי. דמיוני. חורג ממדע
הכלכלה ומנוגד לסדר הטבעי ביקום.
מזמן לא נתקלתי בהתנגשות כזאת בין כאב
וסבל ובין אטימות אכזרית וגסות לב. מזמן לא קיבלנו שיעור כזה באי-שוויון. בפער הנורא בין
הסולידריות והרעות ומסירות הנפש בשדה הקרב, ובין האפלייה העמוקה, הניכור, הדיכוי
המבני, הפערים והחומות הנפשיות והביורוקרטיות שנבנו בכוונה תחילה בין שווים פחות
ושווים יותר לכאורה.
המחריד מכל הוא דווקא העובדה שאין כאן
זדון. שהפרשה הזאת מתגלגלת לה בכל
שלביה במין אטימות בהמית וטבעית שכזאת, ואין כאן אפילו אנשים רעים. רק קבלה מוחלטת
וטוטאלית של הסדר הקלוקל הקיים, כאילו היה מדובר בלוחות הברית. אני חושבת שעיוות
ועוול ואי-צדק באים לידי ביטויים החריף ביותר דווקא ברגעים כאלה. כשהם מתרחשים
באופן לא מודע לעצמו. לא מתוך רוע צרוף אלא מתוך עיוורון לרוע והתמסרות
לשיטה.
מבקשת את עזרתכם. מיום שפרסמתי סטטוס בפייסבוק
בעניין הזה, אני מטפלת בפרשה בדרכים שקטות, ביניהן התכתבות עם הנגידה פלוג, שאותה
אני מפרסמת כאן לראשונה. אני מדווחת כאן בצער שזה לא הצליח, ומבקשת את עזרתכם.
רוצים להצטרף למאבק למען העסקתה הישירה של לקץ' מלקו? כתבו לנו. רוצים לכתוב לנגידת בנק ישראל מה דעתכם? כתבו לדוברות הבנק למייל הזה.
רוצים להצטרף למאבק למען העסקתה הישירה של לקץ' מלקו? כתבו לנו. רוצים לכתוב לנגידת בנק ישראל מה דעתכם? כתבו לדוברות הבנק למייל הזה.
אבל הבנק הביא לה אוכל בשבעה! על השיח
הנאו-ליברלי המזוייף והמעוות. במהלך
העיסוק שלי בנושא בשבועות האחרונים, היו מי שטרחו להסביר לי בבנק ישראל כמה הם
נחמדים ואנושיים. איך הבנק הביא המון אוכל לשבעה. כל כך הרבה אוכל עד שנשארו
כמויות ענקיות! אחד מבני המשפחה, כך טרחו בבנק לפרסם בתקשורת, אפילו התקשר להגיד
תודה ולהסתייג מזה שמעליבים את הבנק! על רן מלמד, שפרסם את מודעת האבל, אמרו לי
שהוא "פגע בצנעת הפרט של האמא", לא פחות. שימו לב איזה היפוך ערמומי
ואורווליאני של היוצרות יש כאן. להשתמש ברטוריקה של "זכויות",
ב"צנעת הפרט" שכביכול הופרה (שקר בפני עצמו) כמגן לדיכוי. בבנק אפילו
אמרו לי בתרעומת: "מישהו שאל אותה מה היא רוצה?" כן בטח. היא רוצה
להיות עובדת קבלן באשמורת. מתוך בחירה חופשית. על כך שהשוויתי את עובדי הקבלן
לעבדים מודרניים נאמר לי בהתחסדות: "למה את פוגעת בעובדי הקבלן וקוראת להם
עבדים? בעינינו כל בני האדם שווים". זה הזכיר לי את משפטו הידוע של הסופר
והעיתונאי הצרפתי אנטול פראנס, שכתב בראשית המאה הקודמת: "החוק הוא נשגב בשוויוניותו: הוא
אוסר על עשירים ועל עניים כאחד לישון מתחת לגשרים."
יש קווי דמיון בין הנגידה קרנית פלוג
ובין מי שמנקה את משרדה,
לקץ' מלקו. שתיהן נשים, שתיהן אזרחיות ישראליות, שתיהן עובדות באותו מקום עבודה,
לשתיהן ילדים בצבא. בזה מסתיים הדמיון, והן חיות בשתי מדינות שונות. במדינה אחת יש
השכלה ושגשוג ושכר גבוה ואין קץ אפשרויות, סטרט-אפ ניישן. ובמדינה השנייה דיכוי
והדרה ועבדות מודרנית שאין ממנה נתיב חילוץ, על פי איזה צוו אלוקי מדומה שהמציאו
בני אדם שהשיטה הזאת משרתת את נוחותם.
נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג
"מעשה אנושי מינימלי מתבקש
ותיקון נקודתי וצנוע של עוול." מכתב ראשון לנגידה קרנית פלוג, 28 ביולי 2014:
"לקיים דיון ציבורי מעמיק," תשובת
הנגידה מיום 30 ביולי 2014:
תשובה פורמליסטית מקוממת שאיני משלימה
אתה. תשובתי לנגידה מיום 7 באוגוסט 2014:
שירים על לקץ' מלקו ועל בנק ישראל. במהלך המלחמה, בתוך כל העיסוק הבלתי נמנע בסוגיות
הביטחוניות והמדיניות, הכלכליות המוסריות והלאומיות – דיברו אתי הרבה אנשים על לקץ'
מלקו, על משה מלקו ז"ל, על מודעת האבל, על ההתנהגות של בנק ישראל. רבים מכם
הרגישו רע מאוד עם הפרשה הלא סגורה הזאת, שכמובן אינה עומדת בפני עצמה, אבל מביאה
לכדי צרימה עזה את כל יסודות השיטה הקלוקלת שאסור להשלים אתה. יובל
אלבשן, דיקן הפיתוח החברתי בקריה האקדמית קרית אונו ופעיל חברתי, וגם דני
זמיר, ראש המכינה הקדם-צבאית רבין, שלחו לי ולחבריהם שירים שכתבו. הנה:
כי מהקבלן הגעת ואליו תשובי/ יובל
אלבשן
(בנק ישראל, צוק איתן, 2014)
שלא תשכחי, לקץ', שלא תעזי
לשכוח,
כי מהקבלן הגעת
וכי אליו, עוד שישה ימים,
אולי אף פחות, גם תשובי.
ואנחנו הרי כל כך יפים,
בשעות האלה,
כל כך מאוחדים,
כל ישראל זה לזה ערבים,
שלמרות שלימי הכיף של ילדי
העובדים,
בנך שנפל מעולם לא הוזמן,
אנחנו משתתפים, באמת משתתפים,
בצערך.
ושלא תחשבי, לקץ',
שכתבנו את זה בחוסר רגישות,
להיפך. להיפך.
הייתה לנו כוונה כל כך טובה,
פשוט רצינו ששאר העובדים יידעו מיהי
האם השכולה.
שהרי איש לא מכיר את שמך
ועבורנו אינך אלא סחבה שקופה
בלי פנים ובלי שם
וכעת גם בלי בן.
ואל נא תקשיבי לקולות מסיתים
של דמגוגים חברתיים ושאר טפילים
שנטפלים להשוואה בין מתים
לנופלים
ומדקדקים בין צער לבין אבלים
הם פשוט שוכחים
כי מהקבלן הגעת ואליו תשובי.
להגנת הגברות והאדונים/ דני זמיר
אני עובדת קבלן
שחורה
בבנק המדינה
ששלחה
את בני
למות להגנתה
ולהגנתי
ולהגנת הגברות והאדונים
שאצלם אני מנקה
כי זה מה שאני
עובדת קבלן
שחורה.
וביום מותו בקרב
של בני,
וביום ההלוויה,
ובימי השבעה,
יצקצקו הגברות והאדונים
בלשונם
ויאמרו:-
אכן זה נורא.
הנופל הוא בנה
של עובדת קבלן
שחורה.
מסכנה.
גם כך היא ענייה.
ועכשיו זה.
ויגידו לי:-
בנך גיבור.
אשרי הוריו,
שזכו.
ואחר כך ייפרדו
ממני,
וייכנסו,
למכונית המנהלים
החדישה,
וירשמו
באיי פד אייר
שרכשו
בקוסטה בראבה
בחופשה האחרונה
אימייל קצר
ומלא רגישות:-
אבוי זה נורא.
נהרג בנה
של עובדת קבלן
שחורה.
סוף דבר
בעקבות הלחץ הסכים בנק ישראל לקבל את הגברת מלקו כעובדת מן המניין. כך דווח השבוע בעיתון 'דה מרקר':
