א. כמה ווים יהיו יחדיו?
מאת דוד שי
קרוב לחמישים שנה מתנהל חשבון הבנק שלי בבנק הבינלאומי, אך עתה אני שוקל את העברתו לבנק אחר. מדוע? משום שבזמן האחרון מציע לי הבנק, באתר האינטרנט שלו, סיוע בהתנהלות בתנאי אי־ודאות, אך כותב 'אי וודאות'. איך אפשר לסמוך על בנק שטועה בכללי הכתיב המלא?
הכלל הבסיסי בעניין זה פשוט למדי: ו' עיצורית מוכפלת כשהיא בתוך המילה (למשל, פתח תקווה) ואינה מוכפלת כשהיא בתחילת מילה או בסופה, אך רבים טועים, ומכפילים במקום שאין להכפיל.
הנה למשל המוסד לביטוח לאומי שהתלבט בסוגיה זו. בסניף שבירושלים החליטו ללכת על בטוח ולכתוב בשתי וריאציות, האחת תקינה והאחרת שגויה:
יש המשתמשים בהכפלת האות ו' על מנת להבדיל בין W ל-V בתעתיק לעברית, ולכן כותבים, למשל, 'וויליאם' ולא 'ויליאם' (גוגל מציע אינספור דוגמאות לתעתיק זה). דרך זו אינה סבירה, אף כי יש דוגמאות חריגות (למשל שמו של הפילוסוף הצרפתי וולטר [Voltaire]). הצעה אחרת בסוגיה זו עלתה לדיון באקדמיה ללשון העברית, והיא ציון W בצורה ו' (ו' וגרש), בדומה לאותיות ג', ז', צ' המשמשות לציון הגאים שאינם עבריים. ההצעה נדחתה ברוב של 13:5.
ואם באות ו' עסקינן, איני יכול שלא להיזכר בחידוד הלשון של חנניה רייכמן, שנחרת בזיכרוני מאז קראתיו בילדותי:
וָו וּוָו וּוָו וּוָו, כמה ווים יהיו יחדיו?
מדובר בארבעה ווים, אך האות ו' מופיעה בו 11 פעמים ברציפות...
והנה עוד דוגמה לבעיית הכתיב המלא:
תלמידי הרצליה המגיעים לבית הספר הקרוי על שמו של הנשיא שמעון פרס רואים שהוא קרוי 'קרית חינוך': מילה אחת בכתיב חסר והאחרת בכתיב מלא, איך יֵדעו באיזו שיטה לבחור?
ויש לנו עוד דוגמה, מהתחום הקולינרי: איך כותבים 'ופל בלגי', עם ו' אחת או שתיים?
מתברר שיש מחלוקת פוסקים בין שתי יצרניות הוופל:
צילומים: דוד שי |
ב. מה בין שִׁין ימנית ושִׂין שמאלית
מאת זאב קינן
בחניון הסמוך למוזיאון הסובלנות בירושלים, מתחת למה שמוכר כ'כיכר החתולות', נתלו שלטי הכוונה והדרכה רבים. ניכר שהאחראים ביקשו להיות ידידותיים ומסבירי פנים ועל כן הקפידו גם לנקד (מי ביקש זאת מידכם?).
אלא שהמנקדים (אולי צאצאי שבט אפרים, או יהודים ממוצא ליטאי) לקחו לעצמם מידה ניכרת של יצירתיות, בעיקר בכל הקשור להבחנה בין ש' ימנית לש' שמאלית.
הניקוד הנכון: תַּשְׁלוּם (שין ימנית) |
הניקוד הנכון: תַּשְׁלוּם, שֵׁרוּתִים |
הניקוד הנכון: נְגִישׁוּת (נְגִישׂוֹת זה משהו אחר לגמרי) צילומים: זאב קינן |
ג. מזלגות
תודה לטובה הרצל |
איך אומרים מזלג ברבים? מזלגות. זה רק נשמע כצורת נקבה אבל מזלג הוא ממין זכר, ולכן מזלג הוא חזק ואיכותי, ומזלגות הם חזקים ואיכותיים, ולא חזקות ואיכותיות.
עברית שפה קשה.
תמיד מעניין לקרוא על השפה שלנו לכן אתייחס ברשותכם לשלושת הפוסטים - א. מעניין מקורה של הש השמאלית, כאשר כנראה בפרוטושמית היה עצור ביניים בין s ל-sh שהתלכד אל תוך ה-ש העברית תוך סימון, אפוסטרוף, קטן מבדיל.... סימון מבדיל כזה בין שני הגאים באותה פונמה-אות אינו נפוץ בעברית, ואולי הרקע לדיאלקטים השונים שהוזכרו בהם שבטים שונים אמרו סיבולת - במקום שיבולת.. גם ה-ש הימנית מקורה בכמה הגאים פרוטושמים שהתלכדו אל תוך ה-ש הימנית, ההומגנית לכאורה - - שמש למשל בא מ-sh, לכן בערבית אומרים שמס (shams), אבל שור בא מ-th, לכן בארמית למשל אומרים תור (או תורא)...
השבמחקב. הכתב הפרוטושמי העברי הוא פיגטוגרפי במקורו, והאותיות כידוע מסמלות אובייקטים שההגה הראשון שלהם הוא צלילה של האות.. אל"ף זה אלוף (שור), ולכן בכתב העתיק נראתה כראש של שור, בי"ת זה בית, דל"ת זו דלת וכו'.. הו"ו היא פשוט וו, כמו וו תלייה, וזה גם צורתה כידוע.. הכתב העתיק הוא עיצורי, ללא אימות קריאה, רק בהמשך הפכו עיצורים 'פתוחים' כמו ו"ו ה"א או אל"ף, לעזרי קריאה, וזה מה שיצר את המורכבות הנ"ל, אולי..
ג. מי שמלמד עברית יודע שרבים טועים (כמו עולים חדשים) במילים המסתיימות בצורת נקבה אך הן ממין זכר - כך נשמע מזלגות חזקות, חלונות פתוחות וכד'..
וכבר אמר מישהו ששליטה בשפה היא לא שליטה בכלליה כמו שליטה ביוצאים מן הכלל
אכן עברית קשה שפה
מסתבר שתפוצת בני אפרים בגלויות ישראל רחבה בהרבה מיוצאי ליטא לבדה.
השבמחקבמרחק אלפי קילומטרים דרום-מערבה משם, בארצות המע'רב, מספרים על אותו יהודי שתהה תמיהה רבתי, היכן ניתן למצוא את האות המשונה ש ימנית ב"סיר הסירים"?
בסוף הוא מצא: "לשושתי ברכבי פרעה". (שיר השירים א, ט)
Exurge Bagatze, et iudica causam tuam!
למען האמת, גם אני לא הרגשתי שום בעיה [בעייה] עם "מזלגות חזקות / איכותיות"
השבמחקעצוב מאד שלא הרגשת. אולי תרגיש כשהקירות יהיו ישרות, והכסאות יהיו גבוהות.
מחקאולי חשבת שכתוב מלגזות חזקות/איכותיות
השבמחקה"כתיב המלא" שמשמעו הכפלת הו"ו העיצורית הוא שגוי בכל מקרה. הו"ו הכפולה מציינת w בתעתיק עברי - ורק אותה. הו"ו הראשונה ב"ווילון" מציינת and. כוחו של הכתיב העברי (בניגוד לאנגלי ובודאי בהשואה לצרפתי) הוא בכך שכלליו חד-משמעיים. גם אים האקדמייהה ללשון העיברית תוסיף יו"דים וווווו"ים מלוא החופן עדין "עדיין" זו סתם שגיאה ולא כתיב מלא. גם כתיב מלא נדרש להיות עדין, אפילו אם זה מבלבל ינוקא כלשהו. האם יש תקוה בפתח? אולי, אבל לבטח אין תקווה.
השבמחקובכל זאת צריך להיזהר מלקבוע מסמרות, וה'רחוב' המשכיל קובע לעיתים כללים משלו,, אם רוצים להדגיש עיצוריות מסויימת של אות אהו'י למשל, שעשויה להיות גם אם קריאה, עשויה לבוא הכפלה,, אני מסכים איתך על 'נדרש להיות עדין', וזאת ההנחייה גם לגבי הפיסוק, אגב - מתי להוסיף נקודה, או פסיק, אין תמיד מסמרות,,, פתח תקוה או פתח תקווה, מסוים או מסויים, היתה או הייתה, הקורא המשכיל צריך להרגיש מתי להשאיר את המילה כנתינתה (עדיף), ומתי להכפיל (אולי בשטף של משפטים, כשרוצים למנוע בלבול מיותר וכו..), אתיחס לדבריך או אתייחס לדבריך?
השבמחקלעיתים הסיוע בהבנה עולה על כללי השפה ה'נכונים', הדובר מבקש להבהיר את עצמו, לעיתים אכן בתיקונים מיותרים,
בענייני שמות פרטיים, אדם או יישוב יכולים להחליט עם שמם ייכתב ב-ו' אחת, או שתיים, למשל - אדוה, או אדווה, פתח תקוה או פתח תקווה (רק לקיבוץ עין זיוון אין כנראה ברירה)
השבמחקאם, כמובן, ולא עם
מחקפרויד צריך לבדוק את הענין הזה עם עין זיוון,
מחקוהוא כמובן יכתוב את מאמרו המלומד בצימר בבית זרע
מחקופשוט, שבבלוגים של ימי הבית השני רצו אותם הוויכוחים לגבי אמות הקריאה (כי? כיא?), תעתיקים (פסנתרין? פסנטרין?) ועוד ועוד
השבמחקאחי יש לנו את אותו שם משתמש
השבמחקתחתום אתה אבי ואני אביי..
השבמחקאולךי פשוט תחתמו עם שם המשפחה?
מחקקראתי בהנאה רבה הן את הנאמר בפוסט והן בתגובות המלומדות. ואני, שאינני בלשן או מדקדק, נותרתי עם שאלה. אשמח אם יאירו הקוראים, את עיני.
השבמחקכללי הדקדוק נוצרו שנים רבות מאד אחרי שנוצרה השפה. שלא כמו בניין, לא היו קודם שירטוטים ואח"כ נבנה הבניין, אלא קודם הבניין וממנו נגזרו השירטוטים. יש שיגידו הרבה קודם (בעשרה מאמרות נברא העולם) יש יגידו מולד (חומסקי) אבל לכולא עלמא, קודם השפה ואח"כ כללי הדקדוק שחולצו ממנה.
שאלתי, הבלתי מלומדת בעליל, איך קובעים שכך וכך צריך לכתוב. האם זה כמו רמזור אדום, שקבענו לפני שנים, וחייבים לציית לו? או שמדובר בכללים, כמו כללי נימוס שמומלץ לקיימם.
עיין ערך: "שתים דובים".
זאת שאלה מורכבת אבל בוא ניקח את התגובה לגבי הכפלת עיצורים - פתח תקוה או פתח תקווה..המילה פתח תקווה היא צירוף סמיכות, 'פתח' ו'תקוה', אתה יכול להגיד שהשפה יצרה אפשרות להרחיב עצמה באמצעות חיבור שתי מילים קודמות.. זה כלל של השפה אבל עדיין משאיר מקום לאנשים להרחיב אישית באופן יצירתי.. כל מילה נפרדת יש לה משקל, מכיוון שהשפה מעדיפה תבנית מסויימת של מילים כדי לשמור על אחידות, 'פתח' כמו פרח, או מלח.. 'תקווה' תתפלא לשמוע שזה כמו תדהמה, או תבערה, אבל בגלל שיש שם וו' ו-הא' שהן חלשות המילה צומצמה וקיבלה את הצורה הזאת.. העיצורים מרכיבים שורשים, שהם תלת עיצוריים.. ההגיון הוא ששלוש אותיות זה המספר הקומפקטי ביותר ליצור מקסימום אפשרויות - במינימום אורך של מילים.. - כעת נותר לשאול האם להגיד תקוה (שזה שומר על שלוש אותיות השורש ק'ו'ה') או להגיד תקווה, שזה מדגיש את האות החלשה אבל מרחיב את השורש, אולי שלא לצורך.. פה ענו שאין 'כלל' אלוהי בעניין, האקדמיה מנסה להגיד את שלה, והציבור המשכיל והרגיש יידע מתי ואיך לבחור
השבמחקא.ל.
אוי אוי אוי עברית קשה שפה.(יוסי בנאי ז"ל). אם הוא אמר קשה שפה מה אני אגיד. הוא נולד בארץ ואני לא(בן חודשיים הגעתי ארצה), אבל דקדוק עוד יותר קשה לי, הציון הנמוך ביותר ב'בגרות' שלי. לכן הפוסט הזה ממש לא בשבילי. לא בור ממש, מכין דוקטורט בהיסטוריה, אבל עברית?. לכתוב, ממש בעיה לי.
השבמחקבאשר לעין זיוון, היה לי חבר (אללה ירחמו) שחברתו דבקה דווקא באין זיון
השבמחקועזבה את הקיבוץ?
השבמחקהאסון שהמיטה עלינו האקדמיה ללשון מרוב רצון להקל:
השבמחקליבה במקום לבה, ביתה במקום בתה, אישה במקום אשה (מה על "אשה בבית אישה"? המפיק נעלם מהעולם!), וכיוצא בזה.
רות למדן
השבמחקוגם החיריק כמעט נעלם
השבמחקהחיריק אכן נעלם בבנין הפעיל עבר, שאומרים צירה במקום חיריק
השבמחק(בעיקר בדור הנכחי
לאלו מביניכם שקוראים את פרשת השבוע בחומש, יש בסיום הפרשה לא פעם מין קוד אניגמטי - ססס
השבמחקדורשי רשומות פיענחוהו 'ס'יימנו 'ס'בת 'ס'לום...
אני עדיין כותב את שמי חיים שבני יודיים וללא ואווים
השבמחקוהעובדה שמזלגות פלסטיק כשרות ומאושרות לפסח לא מצריכות הערה?!
השבמחקולסיום הפוסט הזה והתגובות נזכיר את דבריו של ויטגנשטיין , פילוסוף השפה - גבולות לשוני הם גבולות עולמי..
השבמחקמזלגות חזקות וכיו"ב מאפיינים (או שמא מאפיינות?) את השלטים בעולם החרדי
השבמחקייתכן מאד, העולם החרדי מאופיין ב'חריגות' מהדקדוק המקובל אצלינו, לעיתים כ'סימון' תרבותי ספציפי - למשל שימוש בהא הידיעה - ביטחון בהשם (במקום בטחון בשם), הכנסת ארמיזמים - 'מודעה רבה' (במקום מודעה גדולה), וכד' .. הדקדוק שלנו מבוסס על דקדוק ההשכלה שלקח את הדקדוק המקראי כמופת, לכן למשל ההתאם הוא כה מרכזי אצלינו, בלשון הרבנית לדורותיה ההתאם לעיתים משתבש, ואין בזה רע, לעיתים, זה אפילו מבדיל אותם מהציבור החילוני ה'מקראי' ורומז אל ההקשר הרבני-תלמודי ההוא..
השבמחק