יום שישי, 23 באוגוסט 2024

'הרצל כמסילאי': עיון בשיר של אריה סיון

פסל הרצל בנמל התעופה בן-גוריון (צילום: דוד אסף)

מאת שלמה הרציג

לפני כמאה ועשרים שנה, בכ' בתמוז תרס"ד (3 ביולי 1904), הלך בנימין זאב הרצל לעולמו בבית מרפא בכפר הקטן אֶדְלַךְ שליד וינה. זו הזדמנות להעלות על נס את פועלו של 'חוזה המדינה' דרך קריאה בשיר מיוחד במינו שכתב עליו המחנך, המשורר והסופר אריה סיון (2015-1928)חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2010

אריה סיון (צילום: מוטי קיקיון; ויקיפדיה)


בספר שיריו הרביעי של סיון, נוֹפֵל לְךָ בִּפְנִים (ספריית פועלים, 1976), נדפס שיר לירי ארוך, בן שבעה בתים, בעל שם מפתיע ואפילו מרתיע: 'הרצל כמסילאי'. השיר כונס שוב במבחר שירי סיון, עֵרבוֹן: מבחר שירים, 1997-1957, מוסד ביאליק, 2001. 

מאייר העטיפה הוא יחזקאל קמחי


זהו שיר חידתי באופיו המערב בין דמיון למציאות ובין היסטוריה למיתולוגיה. הוא חושף את אחורי הקלעים של ההיסטוריה האירופית במאה העשרים, ובעיקר את ההיסטוריה היהודית ארוכת השנים, תוך התכתבות עם התנ"ך ועם תמונות ידועות הקשורות בעשייתו הציונית של הרצל. 

מעניין במיוחד החיבור בין באזל העיר לבין הרצל. באזל מופיעה בשיר בשמה הרומי הקדום 'בזיליאה'  זה גם השם שבה קראו לה יהודים, ובמיוחד נודע בית הדפוס העברי שפעל בה ונקרא 'דפוס בסיליאה הגדולה והמהוללה'  מה שמעניק לעיר עומק היסטורי משמעותי. הרצל, לעומת זאת, מופיע בדמות מדומיינת של עובד פשוט ברשת מסילות הברזל ('מסילאי'), המוליך לבדו את הקרונות העושים דרכם לארץ ישראל. 'מאיפה יש לו כוח להיות חוזה', תמה יעקב רוטבליט בשירו הסאטירי 'בנימין זאב'. תמיהה דומה, ואפילו ביתר עוצמה, ותשובה לצידה, נרמזת בשירו של סיון.

הנה השיר:

נוֹפֵל לְךָ בִּפְנִים, עמ' 39-37


מבחינה מבנית ניתן להבחין בין שני סוגי בתים. ב'חזית' ניצבים שלושה בתים (א, ג, ה) המתארים את הרצל כעובד במסילת הרכבת ('מסילאי') בבאזל. זו העיר, בצפונה של שוויץ, שבה נפתח ב-29 באוגוסט 1897 הקונגרס העולמי הציוני הראשון, ובעקבותיו כתב הרצל ביומנו את המילים הבלתי נשכחות: 'בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים'. 

בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים (יומן הרצל, 3 בספטמבר 1897)


כל אחד משלושת הבתים האלה נפתח בטור אניגמטי המתאר את הרצל 'עַל הַגֶּשֶׁר' בבאזל, וברור שטמונה בו התייחסות לצילום המפורסם שלו מ-1901 כשהוא משקיף מחדרו במלון 'שלושת המלכים' על הגשר החוצה את נהר הריין.


לאחריו מובאות תמונות הלקוחות מהווי החיים בעיר במעבר מן המאה ה-19 אל המאה העשרים. שלושה בתים נוספים בשיר (ב, ד, ו), נתונים, כל אחד בנפרד, בתוך סוגריים, ומשמשים מעין הערת שוליים משמעותית אך גם אירונית לכל אחד מן הבתים שב'חזית'. לבית השביעי והאחרון מעמד מיוחד, ואליו נגיע בהמשך.

קריאה קשובה בשיר תגלה את עמדתו המפוצלת של המחבר כלפי גיבורו. מצד אחד, המשורר מעצים ומאדיר את דמותו של הרצל. כך למשל, באמצעות טור הפתיחה הסוגסטיבי של כל אחד מבתי ה'חזית', בו מועמדת כל מילה כמשפט שלם ונפרד מקודמו: 'הֶרְצְל. בַּזִּילֵיאָה. עַל הַגֶּשֶׁר. לְבַדּוֹ'. טור זה נשען, כאמור, על תמונתו של הרצל בבאזל, כאשר ברקע מופיע אחד הגשרים על הריין באופן היוצר מעין המשכיות מדומה בין המרפסת לבין הגשר. קומפוזיציה זו מאפשרת למשורר 'להוציא' את הרצל מן המרפסת ולהעמידו, 'לְבַדוֹ', על הגשר הממשי והסימבולי. מצד אחר, סיון מפרק את המיתוס הקשור בהרצל כאשר הוא מתארו כאיש קשה-יום, קצת נלעג, העובד למחייתו כפועל פשוט: 'אִישׁ מִתְנַשֵּׁם. קָשֶׁה' (בית א), ש'מָחָר יַשְׁכִּים לִלְבֹּּשׁ מַדִים, / סָפֵק מַדֵּי לֵיצָן קִרְקָס, סָפֵק מַדִּים שֶׁל מְסִילַּאי – / בְּכוֹבַע מִצְחִיָּה יִפְתַּח אֶת דֶּלֶת הַקָּרוֹן / בִּפְנֵי שִׁפְעַת נוֹסְעֵי-נוֹסְעִים, / נָשִׁים בְּכָרֵיהֶן וְעֲרֵמוֹת כְּסָתוֹת / וִיְלָדִים מְצַעֲקִים / עַל לֹא דָּבָר, עַל לֹא דָּבָר' (בית ה).

תיאורו של הרצל במדי מסילאי, חבוש כובע מצחייה, מבוסס מן הסתם על תמונה ידועה נוספת של הרצל. הנה הוא יושב על סיפון האונייה הרוסית, שהשיטה אותו מאלכסנדריה לנמל יפו לביקור קצר בארץ ישראל ב-28 באוקטובר 1898.

במהלכו של ביקור זה נפגש הרצל עם קיסר גרמניה וילהלם השני, שהיה אז בדרכו לירושלים. ודוק, שתי הפנים בדמותו של הרצל  זו המיתית, של היהודי המשכיל המורם מעם, שנפגש עם שועי עולם (ובתוכם גם הסולטן התורכי) כדי לקדם את חזון 'מדינת היהודים', וזו של היהודי הפשוט של יום-יום, הכמעט פתטי, שנאחז בציפורניו בחזון הלאומי ונאבק לבדו באין ספור מכשולים  הן פנים מנוגדות ומשלימות, שמציירות דמות אנושית, 'בשר ודם', של הרצל. 

סיון הצפין בשירו תמונות היסטוריות טעונות של אירופה בעשור הראשון של המאה העשרים השוקעת במדמנת הלאומנות. זו מסומלת במדים החגיגיים של ההוסארים (חיל הפרשים הקלים), הרוכבים על סוסיהם בעיר ומהווים מושא ארוטי לנשותיה העשירות של באזל: 'בָּרְחוֹב / הוּסַארִים אַחְרוֹנִים, טוֹבֵי מַדִּים לְהִתְפָּאֵר, / נוֹשְׁקִים יְדֵי גְבִירוֹת עָבוֹת / פַּרְווֹת וְתַאֲווֹת' (בית א). אך אבוי, העתיד הקרוב טומן בחובו את 'המלחמה הגדולה', שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה, כנרמז מקרעי הצבעים ומן האלוזיה לשירת דבורה, בבית השני: '(בּעוֹד אַחַת-עֶשְֹרֵה שָׁנָה יָבוֹאוּ הַמַּדִּים הָאֵלֶּה / בִּמְכוֹנוֹת תְּפִירָה קְצוּבוֹת / לְהִתְהַפֵּךְ צִבְעֵי-צְבָעִים קִרְעֵי-צְבָעִים, / צֶבַע רִקְמָתַיִים לְצַוְּארֵי-שָׁלָל)'. ואכן, מקור ההשפעה משירת דבורה ברור לגמרי: 'שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל' (שופטים, ה 30).

אגב התייחסותו למלחמה רמז לנו סיון גם על התאריך המדויק שבו מתרחשת עלילת השיר ('בעוד אחת-עשרה שנה'), כלומר 1903. זו הייתה שנה נמרצת במיוחד בפעילותו של הרצל, נסיעות רבות בין שועי עולם, פרעות קישינב ושיאה היה משבר 'תוכנית אוגנדה'. חצי שנה אחר כך מת הרצל.

אך לא רק מלחמת העולם הראשונה, שהרצל כמובן לא ידע עליה. בבית השלישי נרמזים גם אֵימֵי מלחמת העולם השנייה, מתוך אירוניה מרה, הקשורה בגרמנים ובדייקנות רכבותיהם. נוכחותן החזקה של שתי המלחמות העתידיות מעניקה נופך של דחיפות למאמצי ההצלה של הרצל ולדחיפות שייחס לפתרון 'בעיית היהודים'. מאמצים אלה עומדים בניגוד לדיבורי סרק חסרי תכלית (פיחה היא נפיחה, והצירוף 'פִּיחוֹת-שִׂיחָה' מרמז מן הסתם לדברים הבטלים של אותם 'צִירִים הֲרֵי-עוֹלָם', אולי רמז לצירי הקונגרסים): 'מֵאֲחוֹרָיו בַּחֲדָרִים / פִּיחוֹת-שִֹיחָה מִפִּי צִירִים הֲרֵי-עוֹלָם / מִן הַכְּסָתוֹת: / תַּגִּידוּ-מַה-תַּגִּידוּ עַל הַגֶּרְמָנִים, / הָרַכָּבוֹת אֶצְלָם, הַדַיְּקָנוּת, / אֶפְשָׁר לִסְמֹך עָלֶיהָ בְּמֵאָה אָחוּז: / אֶפְשָׁר יוֹתֵר. אֶפְשָר יוֹתֵר'.

ואם ברכבות עסקינן, הרי שרכבת נוספת נזכרת בבבית הרביעי של השיר – רכבת 'אוריינט אקספרס' המפורסמת, הדוהרת אלי מוות בתוך מלאכת מחשבת של ניגודים מרהיבים בין נופים וצבעים: 'הָאוֹרִיֶּנְט אֶקְסְפְּרֶס / עַל פִּיו קוֹבְעִים רוֹעֵי פָּרוֹת אֶת / שְׁעַת הַפַּעֲמוֹן / רוֹהֵט בֵּין מַטְּעֵי תַּפּוחַ וּדְשָׁאִים / אֶל יַעַר-אֲרֻבּוֹת שָׁחֹר'. למעשה, המוות נוכח גם בתוכה של הרכבת, כאשר בקרון השינה שלה נוסע, ממערב למזרח (ברית המועצות!), בסגנון ספריה של אגתה כריסטי, 'גּוּפוֹ שֶׁל אִישׁ-בִּיּוּן שָׁחוּט', ולסיום: 'בְּמִכְחוֹלִים דַּקִּים מְאֹד יִצְטַיְּרוּ כִּתְמֵי אָדֹם / עַל רֶקַע שֶׁלֶג שְנָּמֵס / לֹא בְּעִתּוֹ, לֹא בְּעִתּוֹ'.

סרטו של הנרי לומט Murder on the Orient Express יצא בשנת 1974


ובתוך עולם רווי סבל ומוות נוסעת גם רכבת אחת של תקווה, שמהדהדת את מילותיו הידועות של חוזה המדינה המופיעות כמוטו לספרו האוטופי אלטנוילנד (1902): 'אם תרצו אין זו אגדה'. וכך נכתב בבית השישי בשיר, שכולו מדיף ריח של הזיה או שמא אגדה עממית, האופפת את אחד מקרונות הרכבת: '(וּבְחַדְרֵי עָשָׁן הָזוּי / חוֹלְמִים עַל עֵז אֲשֶׁר תִּמְשֹךְ / קָרוֹן טָעוּן לַעֲיֵפָה בִִּתְאֵנִים וְחָרוּבִים / בְּעִקּוּלֵי מִשְׁעוֹל זוֹחֵל / לְקֶצֶב שֶׁמֶש עַתִּיקָה בְּמַעֲלוֹת הָרִים כְּחֻלִּים / וְשַׁעֲטַת הָרַכָּבוֹת / הִיא כְּשִׁיר-עֶרֶשֹ-שֶׁלַּגְּדִי)'. 

הקרון הציוני המדומיין עמוס בתאנים וחרובים, פירותיה של ארץ ישראל, ורתום לעז פלאית הלקוחה, מן הסתם, ממעשיות כגון אלה שעליהן ביסס עגנון את סיפורו הידוע משנת 1925 'מעשה העז', על עז שמצאה מערה פלאית המובילה מפולין לארץ ישראל. לא פחות מכך, זו גם העז שכיכבה בשיח הציוני בסיסמה 'עוד דונם ועוד עז'. תפקיד דומה ממלא כאן גם הגדי הלקוח היישר מאוצר שירי הערש ביידיש, בעוד כאן הוא משרת את החלום הציוני החדש.

איור של זאב רבן ל'מעשה העז' של עגנון, 1925 (קדם)


בבית השביעי, המסיים את השיר, הופך הרצל לטיטן מיתולוגי  הטיטאנים הם דור האֵלים שקדמו לאֵלים האולימפיים, שנאלצו ליפול ולפנות את מקומם  שבשארית כוחותיו, ממש לפני מותו, דוחף את קרון הנוסעים האחרון לארץ ישראל. 

בבית זה, שהוא מעין רקוויאם לזכרו של הרצל, נרמזות דמויותיהם של החכם היווני ארכימדס מכאן ('תנו לי נקודת משען ואעתיק את כדור הארץ ממקומו'), ויהושע בן-נון מכאן ('שמש בגבעון דום'). שניהם מתגייסים למעין מופע הצדעה ופרידה מן הגיבור הלאומי הגווע, שחזונו שינה את מהלך ההיסטוריה: 'טִיטָן גּוֹוֵעַ, בַּזִּילֵיאָה, עַל גִּשְׁרֵךְ, / טִיטָן אֲשֶׁר גִּשְׁרֵךְ לוֹ נְקֻדַּת מִשְׁעָן: / רְאִי אֵיךְ בִּשְׂמֹאלוֹ הוּא יַעְצֹר אֶת הַתֵּבֵל, / זֶה הַכַּדּוּר הַמִּתְגַּלְגֵּל / אֶל תּוֹךְ שְׁקִיעָה אַרְגְּמָנִית, / וּבִימִינוֹ, בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹ מַמָּשׁ, יִדְחַף / אֶת הַקָּרוֹן הָאַחֲרוֹן. וְאָז יָמוּת'.

למי מופנית הקריאה המפתיעה 'רְאִי'? אולי להיסטוריה עצמה שמתבקשת להעריך את מפעלו של הרצל.

אומנם בשירו זה סיון פירק את המיתוס שנכרך בדמותו של הרצל, אך זאת עשה על מנת להרכיבו מחדש כדמות מועצמת וגדולה מהחיים. סיון חשף גם את עמדתו שלו: הערצה לאיש הבודד שנאבק, מול כל הסיכויים, להגשמת חלומו. 

__________________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה. shlomozo@bezeqint.net

34 תגובות:

  1. מענינת ההשואה עם כנויים אחרים לאנשים גדולים, כנויים הקשורים לעולם התחבורה:
    הצעקה מפי אלישע בחזותו בהסתלקות אליהו:
    אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו.
    קינתו של וולט ויטמן על הנשיא לינקולן:
    O Captain! my Captain! our fearful trip is done

    והעסוק "מסלאי" אולי רומז למלים מהפטרת שבת חזון:
    יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ.

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן, השוואה מעניינת לגילויים של אישים אחרים בכלי תחבורה אחרים.

      מחק
  2. מאמר מעניין ומרתק. איזה חיבור יפה של השיר עם חייו של הרצל.

    השבמחק
  3. נא לתקן: האיור למעשה העז אינו של מאיר גור אריה אלא של זאב רבן

    השבמחק
  4. מאמר מרתק שמסביר בצורה פשוטה אך מאד מקצועית את השיר המורכב והמענין הזה. יישר כח.

    השבמחק
  5. מאמר מרתק ששוזר אירועים ואנשים בעבר. מבט מרתק על הרצל ופועלו.

    השבמחק
  6. אכן מרתק... ומלמד...ואף מרגש... לא צריך יותר.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, אסתרקה, לין

      מחק
  7. ניתוח יפה של הרצל ופועלו. יישר כוח שלמה

    השבמחק
  8. כפי שמצוין במאמר, הרצל מופיע בשיר כדמות מדומיינת של עובד פשוט ברשת מסילות הברזל. אולם לא רק כך. על פי הבית האחרון של השיר הופך הרצל בפועלו ל"טיטן". המאמר "מאמץ" הגדרה זו באיפיונו של הרצל כ"טיטן מיתולוגי" ומקשר לכך את דמויותיהם של ארכימדס ויהושוע בן נון. נראה שיש מקום לתת את הדעת למלות הסיום של השיר - "בשארית כוחו ממש. ידחף את הקרון, ואז ימות". הרצל מת לא רק כטיטן אלא גם כמרטיר, כמי שסבל למען אמונתו, למען מטרה נאצלת ולמען שליחות שנטל על עצמו. מרטירים זוכים למקום מיוחד ומקודש בתולדותיהן של דתות ואומות.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה לך, דוד שחר, הוספת נדבך חשוב (הממד המרטירי) לדמותו של הרצל, כפי היא מצטיירת בשירו של אריה סיון "הרצל כמסילאי". למעשה, הצגתו כדמות מיוסרת מאפיינת את השיר כולו, ולא רק את סיומו.

      מחק
    2. ניתוח מענין ומעמיק של שיר אניגמטי.תודה לך שלמה.
      ד"ר אביגדור גונן

      מחק
    3. תודה רבה לך, אביגדור

      מחק
  9. תודה שלמה על קריאה מעניינת בשירו של סיוון. לא הכרתיו קודם. מסכימה עם התוספת של דוד שחר אדות הרצל בדמות המרטיר

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה, אפרת, על התגובה המפרגנת. דוד שחר ודאי ישמח על התמיכה באבחנתו.

      מחק
  10. הרצל ובאזל. הרצל באזילאה מאזכר גם את באזילאוס. הרצל המלך, מלך היהודים בפי המוני העם המעריצים. ובצדק.

    השבמחק
  11. תודה רבה לך, שאול כוכבי, על התגובה.

    השבמחק
  12. ושמא הכינוי "הרצל בזיליאה", רומז למצבתו של הרצל במרומי "הר הרצל" המעוצבת כאבן בזלת שחורה - - "הכעבה של התנועה הציונית" ושל מדינת ישראל, אבן היסוד ממנה נוצקה, ואליה נשואות הפנים. שערי פירושים ואסוציאציות, לא ננעלו.

    השבמחק
    תשובות
    1. קריאה ממש מעניינת, עדיאל. אכן, קבר הרצל מעוצב כאבן בזלת שחורה, ענקית. תודה. כמובן שאין סתירה בין הקריאות השונות והן משלימות זו את זו.

      מחק
  13. מישהו כבר אמר ש'בבזל ייסדתי את מדינת היהודים' - חבל שלא ייסד אותה באמת בבזל, אלא במזה'ת

    השבמחק
  14. שיר מרתק , סיוון מצליח לרבד בו קרעי היסטוריה בלשון הנעה בין סרקזים לליריקה צרופה. תודה לשלמה על מאמר מרתק המצליח לפרק את מורכבותו העשירה של הטקסט ולהרכיבו מחדש.
    בהקשר לנימה האופטימית, ולגדי המוזכר בה, חשבתי שמקופל כאן גם רמז לשירה היידית ולשירי הערש שבהם מוזכר הגדי לרוב ואולי אף לשירו של ח.נ. ביאליק 'שיר ערש'. מביאה כאן את מילותיו היפות:
    תַּחַת עֶרֶשׂ בְּנִי הָרָךְ
    עוֹמֵד גְּדִי, כַּשֶּׁלֶג זָךְ.
    הַגְּדִי הָלַךְ לִמְקוֹם סְחוֹרָה,
    וּבְנִי יִגְלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה.
    הַגְּדִי הֵבִיא שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים,
    וּבְנִי יָבִיא הֲלָכוֹת וּפְסוּקִים;
    הַגְּדִי הֵבִיא תְּמָרִים וַחֲרוּבִים,
    וּבְנִי יָבִיא מַעֲשִׂים טוֹבִים.

    טוֹבִים וּמְתוּקִים חֲרוּבִים וְצִמּוּקִים,
    דִּבְרֵי תּוֹרָה מֵהֶם מְתוּקִים;
    דִּבְרֵי תּוֹרָה כַּיָּם עֲמֻקִּים,
    דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפָּז יְקָרִים.
    יֶחְכַּם בְּנִי וְיִכְתֹּב סְפָרִים,
    יִגְדַּל שְׁמוֹ וְיַאֲרִיךְ יָמִים,
    וְיִהְיֶה יְהוּדִי יָשָׁר וְתָמִים.

    השבמחק
  15. תודה רבה לך מזל קאופמן. התוספת שלך הנוגעת למשמעות הגדי בשירו של סיון היא יפה ומשכנעת ו'סוגרת פינה' חשובה בסיום השיר. תודה על הבאת שירו של ח.נ. ביאליק, ששמו ותכניו נרמזים בבית הששי בשיר.

    השבמחק
  16. תודה שלמה על עוד מאמר מאיר עיניים.
    שירו של סיון מעניין (לא הכרתי אותו) ודבריך שלך מפרשים ומבהירים את נקודות המבט הייחודיות שהוא מביא - בין דמיון למציאות ובין היסטוריה למיתולוגיה.
    יישר כוחך!

    השבמחק
  17. מאמר מרתק ומרחיב את הדעת.

    עוד מחשבה: חשבתי שהכינוי ״מסילאי״ שולח אותנו לפסוק: סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים…

    השבמחק
  18. תגובה אחרונה -פנינה שירב

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה פנינה. האסוציאציה המקראית מאוד רלוונטית, גם עניינית (נושא השיר), וגם מתוקף העובדה שאריה סיון היה קשור עד עמקי נשמתו לתנ"ך, והדבר מצא את ביטויו היטב בשירתו ובעבודתו (מורה לספרות, לשון ותנ"ך). אגב, ראיתי בזמרשת שיש גם שיר המבוסס על מילותיו דלעיל של ישעיהו. ידעת?

      מחק
  19. השיר מהדהד את הספרות הענפה שנכתבה על העולם שלפני המלחמה הגדולה באירופה, למשל ״מארש רדצקי״ של רות, וכמובן ספריו של שטפן צווייג.

    בליבו עומדת אותה ערגה להרמוניה של אירופה האימפריאלית, הנוסעת אל השמדתה העצמית. הרצל זיהה נכון את התהליך - הוא צפה את קריסת העותמנים, והבין שהתזוזות הטקטוניות באירופה נותנות הזדמנות לפרויקט המדינה היהודית שלו - אבל הטרגדיה שלו, שהיא ליבו התמטי של השיר, היתה שהרכבת שלו נסעה לאט מדי בהשוואה לרכבות הדייקניות של הגרמנים.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.