חציו אמונה וחציו אפיקורסות: משהו על עגנון וגרשם שלום

קבלת פנים בבית הנשיא לכבוד הענקת פרס נובל לעגנון, 17 בנובמבר 1966
מימין לשמאל: ש"י עגנון, לאה גולדברג, גרשם שלום, אברהם שלונסקי (ארכיון בית עגנון)

מאת יוסף סאקס

קשרי הקשרים של ידידות בין ש"י עגנון וגרשם שלום מתועדים היטב בכתביהם ובתילי תילים של מחקרים אשר נכתבו על הסופר המהולל והפרופסור הנערץ. בהקשר זה ראוי לציון הריאיון שערך דן מירון עם שלום על עגנון (בפברואר 1981, שנה לפני מותו של שלום). ההקלטה (חלק א' לא נשמר, חלק ב', חלק ג') והתמליל של הריאיון נגישים באינטרנט.

עגנון ושלום נפגשו לראשונה בימי מלחמת העולם הראשונה, באולם הקריאה של ספריית הקהילה היהודית בברלין. בקיץ דאשתקד ציינו מאה שנה לשריפת ביתו של עגנון בבאד-הומבורג, אירוע שהביא לסיום שהייתו הפורה של הסופר בגרמניה. בלילה שבין 4 ל-5 ביוני 1924 שכנו של עגנון הצית שריפה בדירתו בבית המשותף, במזימה לתביעת דמי ביטוח, ובכך סיפק הוכחה לצדקתם של חז"ל שקבעו 'אוי לרשע אוי לשכנו' (משנה נגעים, יב, ו). משפחת עגנון איבדה כמעט את כל רכושה בשריפה זו. לבד מכתבי היד של שני ספרים כמעט גמורים, עלו באש 'ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי', כפי שסיפר עגנון לימים בנאומו בטקס קבלת פרס נובל ב-1966.

בין 4,000 הספרים הללו היה לפחות ספר אחד שעגנון קיבל במתנה משלום: הפרסום הראשון של החוקר הצעיר, Das Buch Bahir, מפירות הדיסרטציה שכתב שלום על ספר הבהיר. זה היה תרגום לגרמנית של כתב יד עברי משנת 1298 וביאור לאותו טקסט קבלי קדום. הספר יצא לאור בהוצאת דְּרוּגוּלין שבלייפציג בשנת 1923. 

ספר הבהיר, לייפציג 1923

הספר נשא את תת-הכותרת Ein Schriftdenkmal aus der Frühzeit der Kabbala auf Grund der kritischen Neuausgabe, שפירושה: אנדרטה כתובה מראשית ימי הקבלה המבוססת על מהדורה ביקורתית חדשה. הוא הופיע בסדרת Quellen und Forschungen zur Geschichte der jüdischen Mystik (מקורות ומחקרים לתולדות המיסטיקה היהודית). על גבי הכריכה, המעוטרת בתמונת הדפס עץ של מקובל ליד 'עץ החיים', תרשים של עשר הספירות, ניתנה הכותרת 'קבלה' (Qabbalah). סיפור הוצאתה לאור של דיסרטציה זו – העוסקת בנושא אזוטרי למדי – באמצע שנות האינפלציה בגרמניה סופר על ידי שלום בתחילת הפרק התשיעי של זיכרונותיו, מברלין לירושלים: זכרונות נעורים (עם עובד, 1982).

באותה שנה שהוציא את מהדורתו לספר הבהיר עזב שלום את גרמניה, עלה לארץ ישראל, והגיע לחופי יפו ביום הכיפורים 1923. כעבור קצת יותר משנה עזב גם עגנון את גרמניה ועלה בשנית לארץ ישראל. עגנון הגיע לירושלים ביום שישי, ערב שבת פרשת נח תרפ"ה. עם חידוש הקשר בין השניים העניק לו שלום עותק נוסף מספרו במקום עותק המתנה המקורי, שדפיו נשרפו ואותיותיו פרחו באוויר. בהקדשה כתב שלום:

הקדשה משלום לעגנון על ספרו Das Buch Bahir (ספריית בית עגנון, מס' 2473)

מתנה היא לידידי ש"י עגנון 

ותבוא נא באוצר ספריו  

במקום תחת הראשון אשר נשרף 

ממני אוהבו הנאמן 

גרשם שלום

האם יש במחיקת המילה 'במקום' והחלפתה ב'תחת' רמז לרצונו של עולה חדש לבחור במילה מעט יותר 'ספרותית' בהקדשתו למי שנחשב בעיניו כ'האומן' (בה' הידיעה) של השפה העברית? 

עם עלייתו ארצה התלבט שלום בין שתי הצעות עבודה: ללמד מתמטיקה בבית ספר תיכון או לעבוד בספרייה הלאומית. היה ברור שעבודת הספרנות מתאימה יותר לאישיותו ולתחומי העניין שלו, אבל הוא עצמו הודה בכנות כי חשש שבבתי ספר 'ילעגו התלמידים למבטא הברליני שלי' (מברלין לירושלים, עמ' 198).

בספריית בית עגנון בירושלים נשמרו עשרות ספרים, ספרונים ותדפיסים פרי עטו של שלום, הרבה מהם נושאים הקדשות מאת המחבר לעגנון. עגנון מצדו גמל לשלום וגם הוא הקדיש לו את ספריו (ראו לדוגמה הקדשה חידתית משנת 1952 על ספרו עד הנה, שפורסמה בעבר בבלוג עונג שבת). 

אחת ההקדשות המעניינות ביותר רשומה על תדפיס מאמרו הידוע של שלום, 'מצוה הבאה בעברה (להבנת השבתאות)', שנדפס לראשונה בשנת 1936 בכרך ב' של הקובץ כנסת: דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק, בעריכת פישל לחובר (מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' 392-347). זהו אחד ממחקריו של שלום שפרצו דרך חדשה בהבנת השבתאות והשפיעו על מחקר הנושא ואף מעבר לו. לימים פורסם המאמר שוב בפתח הקובץ מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה (מוסד ביאליק, תשל"ד, עמ' 67-9), ולאחרונה שוב במהדורה חדשה שערך יונתן מאיר ובתוספת מבוא, השוואת נוסחי המאמר, הערות ונספחים (ספרי בלימה, תשפ"ד).

מצוה הבאה בעבירה: להבנת השבתאות, הוצאת בלימה, תשפ"ד

 במאמר רחב יריעה זה העמיד שלום את השבתאות כאבן בוחן שדרכה צריך להעריך מחדש את רצף תולדות ישראל. לדעתו, השבתאות הביאה לניתוק בין ההלכה (והיהדות הרבנית) לבין הקבלה והמיסטיקה היהודית והוואקום שנוצר אִפשר את עלייתן של תנועות מודרניות כמו ההשכלה, החילוּן והציונות. אחד מקביעותיו הידועות של שלום במאמר זה גרסה שהרב יהונתן אייבשיץ היה ממאמיני שבתי צבי, כפי שטען כלפיו בן זמנו הרב יעקב עמדין (ראו במהדורת יונתן מאיר, עמ' 52 ובמיוחד בהערה 15). טענה זו עוררה את רוגזם של חוקרים בני העולם הרבני, ולפיכך יש עניין בחרוז שרשם שלום על התדפיס שמסר לעגנון: 

חציו אמונה וחציו אפיקורסות  

כמעט בלי כל כסות  

לש"י עגנון בברכת-רעים  

ממני גרשם שלום

ספריית בית עגנון, אוסף 24 תדפיסים מאת גרשם שלום בענייני שבתאות (1965-1929)

ממין העניין להשוות הקדשה זו להקדשה שכתב שלום לידידו זלמן רובשוב (לימים שזר), בעצמו חוקר השבתאות והפרנקיזם, על אותו מאמר עצמו. ההקדשה ודיון בה הובאו בידי דוד אסף ברשימתו 'זיכרון בספר: הקדשות מגרשם שלום לזלמן רובשוב', בלוג עונג שבת, 21 בפברואר 2012.   

לשבתי-צביניק האחרון, לזלמן רובשוב

ממאמין כופר ואוהב נאמן

גרשם שלום 

'שבתי-צביניק', כתב אסף, הייתה מילת גנאי כלפי מאמיניו הנסתרים של שבתי צבי, ושלום 'האשים' את ידידו רובשוב שהוא אחד האחרונים שעוד מאמין בו...

מתוך מילון יידיש-עברית-אנגלית של אלכסנדר הרכבי

אפשר לשער כי בצירוף 'חציו אמונה וחציו אפיקורסות', שנועד לעיני עגנון שומר המצוות, התייחס שלום למאמרו ולתכניו, ואילו בצירוף 'ממאמין כופר', שנועד לעיני רובשוב, התייחס שלום לעצמו ואולי גם למה שחשב גם על רובשוב.

זלמן שזר (במרכז) בבית 'דבר', 1949 (צילום: בנו רותנברג; אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

בריאיון עם דן מירון הזכיר שלום את העובדה שעגנון עמד לצדו שעה שהותקף על ידי חוקרים דתיים וחרדיים שנסערו ממה שכתב ב'מצוה הבאה בעבירה' ובמאמרי המשך. מירון שאל על כך ועל מידת העניין שגילה עגנון במחקר האקדמי של מדעי היהדות בכלל ושלום השיב:

אבינעם ברשאי (עורך), ש"י עגנון בביקורת העברית, א, שוקן והאוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 367

לא ברור מי היו חבריו של עגנון ממפלגת פועלי אגודת ישראל. ייתכן שבשעת הריאיון, 45 שנים אחרי פרסום המאמר 'מצוה הבאה בעבירה', שלום החליפם עם אנשי המזרחי והמפד"ל, שכן בין מבקריו הנחרצים היו יצחק וֶרְפֶל (לימים רפאל, שכינה את עצמו גם בשם הספרותי א' השילוני) והרב ראובן מרגליות (1971-1889), שהיו מזוהים עם הציונות הדתית. 

אחרי ששלום העמיק וביסס את קביעתו לגבי שבתאותו של אייבשיץ (במאמר ביקורת על ביוגרפיה פסיכואנלטית של הרב עמדין שכתב באנגלית מורטימר כהן), פרסם מרגליות תגובה קשה נגד שלום. מרגליות, שחיבר עשרות ספרים תורניים, היה אז הספרן הראשי של ספריית הרמב"ם בתל אביב (היום חלק מבית אריאלה) ונחשב למדן מופלג. הספרן הנוכחי, הרב אבישי אלבום, פרסם ב-2021 בבלוג שלו 'עם הספר', רשימה 'הרב ראובן מרגליות נגד פרופסור גרשם שלום' ובה סקר את פרשת הוויכוח שהתרחב גם לתחומום סמוכים בחקר הזוהר. 

שלום מצדו לא נשאר חייב. בשנת 1941 פרסם בהוצאת שוקן חוברת בת עשרים עמודים בשם לקט מרגליות (להערכת הסניגוריה החדשה על ר' יונתן אייבשיץ) ובה השיב בחריפות למבקרו (נדפס שנית בספרו מחקרי שבתאות, שערך יהודה ליבס [עם עובד, 1991], עמ' 706-686, עם נספח ביבליוגרפי שסוקר את מהות הוויכוח ושלביו).

הרב מרגליות עם פרישתו לגמלאות (1967) יחד עם סגן ראש העיר תל אביב אברהם עופר (עם הספר; ויקיפדיה)

בספריית בית עגנון נמצא תדפיס מן המאמר עם הקדשה שכתב שלום לעגנון:

הקדשת שלום לעגנון על החוברת לקט מרגליות, שוקן, תש"א (ספריית בית עגנון, מס' 2839)

לש"י עגנון ידידי וחברי במלחמה בעמי הארץ בברכת גרשם שלום

עגנון העריך את אישיותו הכפולה של שלום: אמונה מגולה ואפיקורסות שהיא כמעט בלא כסות. ככל הידוע לנו, עם הרב ראובן מרגליות, שכמותו היה יליד גליציה, לא היו לו קשרי ידידות וזאת למרות זיקות משותפות. שנות חייהם של עגנון ומרגליות חפפו כמעט לגמרי, ומרגליות, יליד לבוב שלמד בבוצ'אץ', אף הוסמך לרבנות על ידי הרב מאיר אַריק (1925-1855), שנזכר בהערצה פעמים רבות בסיפורי עיר ומלואה. בספריית בית עגנון יש כ-13 מספריו של מרגליות, אך בניגוד להקדשות המנציחות את הידידות החמה בין עגנון ושלום, אין בספריו של מרגליות ולו הקדשה אחת לעגנון.

___________________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס הוא מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים   saks@agnonhouse.org.il

מאמריו של גרשם שלום על עגנון נגישים במאגר המחקרים באתר בית עגנון. תודה לד"ר אורית מיטל ולפרופ' יונתן מאיר על עזרתם.

שעשועי תשעה באב

אמירת קינות בירושלים, תשעה באב תשע"ב (צילום: ברוך גיאן)

רשימות קודמות על תשעה באב
על כפיו יביא': משהו על תשעה באב, על שרפרפים ועל נגרים
ברוך הבא: מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!

א. פרנסות של יהודים: קייטנת תשעה באב

כלל ידוע הוא: כל משבר הוא גם הזדמנות, ואין רע בלי טוב.

תשעה באב, שיחל השנה ביום שני בערב, הוא יום של צום ומספד על חורבן בית המקדש ועל שאר צרות וייסורים, אבל אין זה אומר שאי אפשר להרוויח ממנו.

אז כשאבא ואמא והאחים הגדולים צמים ומתענים, קוראים במגילת 'איכה' ומקוננים בקינות, ברור שאין להם ראש לטפל בטפליא. לעזרתם באו יזמיות, שזיהו הזדמנות: קייטנה חד-פעמית וחד-יומית, 'ספיישל' לתשעה באב. ועכשיו נותר להתלבט בין הקייטנה של חיה ('מקום מוזג [!] ונעים', 'יחס אישי ואדיב', כולל ארוחת צהריים, 6 שעות = 30 ש"ח), לבין הקייטנה של דבי ('יחס חם ואוהב', 7 שעות = 40 ש"ח).

ברשת האינטרנט מצאתי עוד כמה 'קייטנות תשעה באב' (כאן למשל אפשר לקרוא על קייטנת תשעה באב של בית חב"ד בנס ציונה; הידיעה מ-2010), וכנראה מדובר בתופעה נפוצה.

מקור: תן גאג

ולסיום, שמעון ביגלמן שלח לי תמונה שצולמה בשכונתנו בקעה, בירושלים. הקייטנה הזו, מה יש לומר, מנמיכה (ושמא מגביהה) ציפיות...

בע"ה ובאם לא ישמע קולו של משיח צדקנו תתקיים קיטנה בתשעה באב לילדים בגילאי 2-7

ב. 'יום של צחוק ושל שעשועים'

את הצילום הזה קיבלתי מכל כך הרבה אנשים, ועדיין אני מתקשה להאמין שזה אמתי...

בימים עברו, לא היה צריך לארגן קייטנה לילדים בתשעה באב. הם ידעו להסתדר לבד.

בזיכרונותיו, שנכתבו ביידיש לפני מאה שנה בדיוק (1913), סיפר יחזקאל קוטיק על הווי חייהם העליז של החסידים בעיירתו קמניץ-ליטובסק (רוסיה הלבנה). התקופה היא שנות החמישים של המאה ה-19:

דוד אסף (מהדיר), מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, תשנ"ט, עמ' 181-180

בתשעה באב ישבו המתפללים על רצפת בית הכנסת כשהם חלוצי נעליים ולכן מובן מדוע שפכו מים על הרצפה, אך מנהג משובה זה אינו מוכר לי ממקורות אחרים. לעומת זאת, למנהג השלכת 'בערעלעך' (פירות של צמחים קוצניים) יש עדויות נוספות בספרי הזיכרונות של יהודים ממזרח אירופה (ראו שם, הערה 30). אני עצמי זוכר אותו מילדותי בתל-אביב, לפני חמישים שנה, כאשר הילדים הסתתרו בין ספסלי עזרת הנשים ומשם קלעו את הכדורים על הגברים שלמטה...

ילדים קוראים במגילת איכה, ירושלים תשע"ב (צילום: ברוך גיאן)

הרב יהודה לייב מימון (פישמן) (1962-1875), שהיה ממנהיגי 'המזרחי', מחותמי מגילת העצמאות ושר הדתות הראשון, היה גם כותב מחונן. בזיכרונותיו סיפר כיצד, כילד קטן, התפלא על מנהג שעשועים זה שנהג בעיירתו מרקולשטי שבבסרביה:

י"ל הכהן מימון, למען ציון, א, מוסד הרב קוק, תשי"ד, עמ' 104-103

הרב יהודה ליב מימון לצד דוד בן-גוריון בטקס חתימת מגילת העצמאות, 1948 (צילום: הנס פין)

ממקורות רבים ידוע על מגמת הקלה 'עממית', שצמחה מלמטה וראתה בחציו השני של תשעה באב – מצהרי היום ואילך – את החלק המנחם והאופטימי של הצום. אפשר לשער שלתפוצת מנהגי המשובה והשעשועים סייעו השבתאים, שהפכו את צום תשעה באב ל'חג השמחות', ואולי גם הייתה להם השפעה על מנהג הבערעלעך (שהוא עצמו אולי סמל למנהג של עינוי הגוף בקוצים). לא כאן המקום להאריך, אך מן השבתאים, כפי שתקראו בסעיף הבא, לא נימלט...

ג. חג הנחמות: יום הולדת לאמיר"ה 

יום הולדת, חגיגה נחמדת

חשבתם שכבר אין שבתאים? טעיתם.

משיח השקר שבתי צבי, שכונה בפי מאמיניו אמיר"ה (אדוננו משיחנו / מלכנו ירום הודו), נולד, על פי טענתו, בתשעה באב של שנת 1626. כמעט 400 שנים חלפו מאז, אבל יש כאלה שזוכרים עד היום ומקפידים לחגוג לו יום הולדת.

זו ההזמנה שהתקבלה לפני זמן-מה בתיבות הדואר האלקטרוני של כמה מעמיתיי. כיוון שמדובר בהזמנה אישית, אני לא יכול להזמינכם לאירוע המסקרן במושב בית עריף, אבל מובטחני שהיין יישפך כמים.

זיכרון בספר: הקדשות מגרשם שלום לזלמן רוּבָּשׁוֹב

גרשם שלום ורעייתו (השנייה) פַנְיָה פרויד בביתם ברחוב אברבנאל בירושלים, שנות השלושים
(צילום: אריך בראואר)

ב-21 בפברואר 1982, בדיוק לפני שלושים שנה, נפטר פרופסור גרשם שלום, ואף אנו נציין תאריך זה בפרסום כמה הקדשות מעניינות שרשם שלום על גבי תדפיסים ששלח לידידו זלמן שזר (רובשוב).

שזר, איש תנועת העבודה ונשיאה השלישי של מדינת ישראל, עסק כידוע גם במחקר, ובמיוחד התעניין בשבתאים ובפרנקיסטים. במאמרו 'על תלי בית פרנק', שאותו פרסם לראשונה בשנת 1920 לאחר שביקר באופנבך (ליד פרנקפורט על נהר מיין), שם קבורים (בבית הקברות הנוצרי) משיח השקר יעקב פרנק ובתו אווה. במסתו זו קרא רובשוב לראות בפרנקיסטים 'אחים שסרחו ובגדו... אולם בני עמי', שיש לנסות ולהבין את עולמם הפרדוקסלי ולהשיבם לחיק ההיסטוריה היהודית. תחילה התפרסם המאמר תחת הכותרת 'עקבות אחים אובדים', בכתב העת האדמה של שנת תר"ף, בעריכתו של י"ח ברנר, ואחר כך בברלין תרפ"ג, במהדורה מתוקנת וכחוברת בפני עצמה.

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1924, עלה רובשוב לארץ (אמנם כבר היה בארץ בשנת 1911, אבל היה זה ביקור קצר, גם אם בעל השפעה, לפחות על המשוררת רחל, שאותה פגש בכנרת והיא הקדישה לו את השיר 'גן נעול'). שנה לאחר הקמת המדינה החליטו זלמן רובשוב ורעייתו רחל כצנלסון לשנות את שם משפחתם, ובעיתון דבר (7 במרס 1949) התפרסמה הודעתם:

שלום היה צעיר מרובשוב (שלום נולד ב-1897 ורובשוב ב-1889) אך עלה לארץ שנה לפניו (ב-1923). ההיכרות בין השניים ראשיתה בשנת 1917, לאחר ששלום עזב את בית הוריו ועבר לגור בפנסיון בברלין, שם התידד עם רובשוב ועגנון. לימים גרו שניהם בירושלים המנדטורית והידידות הצטרפה להערכה הדדית על רקע עניינם המשותף בתורת הסוד, בתנועות המינות היהודיות ובחסידות. כמנהג הימים ההם, שלום שלח לו תדפיסים ממאמריו שנגעו בענייני קבלה ושבתאות ודרך ההקדשות הקצרות מתגלה הידידות החמה בין שני האישים. למרבית הצער כמה שורות נחתכו בשגגה בידי הכורך, וחבל על דאבדין.

זלמן רובשוב הצעיר (ארכיון יד ושם)

א. מאמין כופר (1937)

'מצוה הבאה בַּעֲבֵרָה (להבנת השבתאות)' הוא אולי המאמר המפורסם ביותר של שלום. הוא פרסם אותו לראשונה בשנת תרצ"ז, בכרך ב' של כנסת (דברי סופרים לזכר ח"נ ביאליק), שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק, ומאז נדפס כמה פעמים נוספות וגם תורגם לכמה שפות. שלום הציג בו את הרקע הרעיוני של השבתאות ואת גלגולה המעוות בפרנקיזם – שלמרות אישיותו החולנית של יעקב פרנק, היתה תנועה דתית אותנטית, שביטאה לא רק חורבן והרס אלא גם געגועים לבניין ולהתחדשות. רק התנועה הלאומית, הציונות, מאפשרת – כך טען שלום – מחקר אמיתי של תנועות אלה, משוחרר מתסביכים ומאפולוגטיקה גלותית.

לשבתאי-צביניק האחרון, לזלמן רובשוב
ממאמין כופר ואוהב נאמן
גרשם שלום

'שבתי-צביניק' היתה מילת גנאי כלפי מאמיניו הנסתרים של שבתי צבי. שלום 'מאשים' אפוא את ידידו רובשוב שהוא אחרון השבתאים...

מתוך מילון יידיש-עברית-אנגלית של אלכסנדר הרכבי

מעניינת לא פחות היא ההגדרה של שלום את עצמו 'מאמין כופר'.

ב. במחרת ה'נעילה' (1937)

אגרת מגן אברהם מארץ המערב, המיוחסת להוגה השבתאי אברהם מיכאל קארדוזו, פורסמה על ידי שלום בכרך ב (יב), בסדרה החדשה של המאסף קֹבץ על יד, שהוציאה חברת מקיצי נרדמים. המאסף ראה אור בירושלים בשנת תרצ"ז (1937), ומי שרוצה לעיין בו יוכל לעשות זאת כאן, באתר הנפלא של Hebrew Books. למרבית המזל, מפעיליו של אתר חשוב זה, שראשיתו בספריית חב"ד, אינם מודעים תמיד לכל האוצרות שהם מכניסים לגורן.

לזלמן רובשוב
בברכת רעים
במחרת ה'נעילה'
גרשם שלום

ההקדשה אינה מתוארכת, אך אפשר לנחש שהיא חוברה בי"א בתשרי תרצ"ח (16 בספטמבר 1937), 'במחרת הנעילה', דהיינו יום לאחר יום כיפור. ואולי כוונתו לנעילה אחרת? אינני יודע.

ג. בברכת (גרשם) שלום (1940)



לזלמן רובשוב
קצת חדושי הסטוריה
בברכת (גרשם) שלום

הקדשה זו נכתבה על גבי מאמרו של שלום, 'ישראל סרוג – תלמיד האר"י?', שנדפס בכתב העת ציון, כרך ה, ת"ש (1940). ישראל סרוג היה מקובל שהפיץ באירופה את קבלת האר"י, למרות שכנראה בפועל לא היה תלמידו.

ד. תקון הנפש המשכלת (1942)

[השורה הראשונה נחתכה]
[למודים? / עמודים?] לתקון הנפש המשכלת
של ידידי זלמן רובשוב
מאת גרשם שלום

המושג 'הנפש המשכלת' קשור בפילוסופיה האריסטוטלית-רמב"מית, והוא ביטוי לכוחות העליונים שבנפש האדם ולכישורים השכליים שלו, שאותם הוא נדרש לפתח ולממש (המנוגדים לכוחות הנחותים שבאדם המכונים 'הנפש המדברת').

מאמר זה נדפס בציון, ז, תש"ב, ואת תוכנו סיכם יהודה אבן שמואל בספרו מדרשי גאולה, תש"ג, עמ' 355:

ה. המוקיר רגליו מבית מוקירו (1941)

[לזלמן רובשוב?]
המוקיר רגליו מבית מוקי[רו]
המחבר

מאמר זה נדפס בכתב העת ציון, כרך ו, תש"א (1941), והוא עוסק בברוכיה (ברוך) רוסו, אחד מנביאיו של שבתי צבי שראה את עצמו כגלגול של ש"ץ והנהיג את מאמיניו (כת ה'דונמה') לאחר מותו.

השורה הראשונה של ההקדשה חתוכה, אך אפשר לשער שדרך הקדשה זו ביקש שלום לנזוף בידידו, שזה זמן רב לא בא לבקרו בביתו.

ו. אשמדאי ולילית לבדיחות הדעת (1949)

לבדיחות הדעת
ולרפואה שלמה
לידידי זלמן שזר
הכותב גרשם שלום

המאמר 'פרקים חדשים מענייני אשמדאי ולילית' נדפס בכתב העת תרביץ, כרך יט, תש"ח. כנראה שהתדפיסים הגיעו לידי שלום בראשית 1949 כאשר רובשוב כבר שינה את שם משפחתו לשזר (ראשי תיבות: שניאור זלמן רובשוב)  ושלום כתב בהתאם. ייתכן ששזר נפל אז למשכב ושלום קיווה לפכח את צערו בדברי פולקלור הקשורים בראשי השדים היהודיים, אשמדאי ולילית.

*

זלמן רובשוב (1974-1889) נואם (ארכיון מפלגת העבודה)

ולסיום ובלי שום קשר, אבל לא יכולתי להתאפק...

שזר התפרסם כידוע בנאומיו המליציים וחוצבי הלהבות (סח לי ידידי יהושע מונדשיין, ששמע כי ש"י עגנון לעג לנאומיו של רובשוב בסיפוריו הסאטיריים 'החוטפים' ו'על המסים' אשר בפרקי ספר המדינה. עגנון כינה אותו בשם 'שרייהולץ' [עץ צועק], וזו כנראה היתה הסיבה לכך ששזר הנעלב צינן את יחסיו עם עגנון. נקמתו של שזר היתה במסיבה שערך לכבוד עגנון, לאחר זכייתו בפרס נובל. בברכתו ציין שזר כי סופרים ישראלים רבים, כגון יהודה בורלא – שאותו עגנון לא העריך – ראויים גם הם לפרס, ופני עגנון חפו...).

הנה נאומו המיתולוגי של שזר ('כמה מילות ברכה') בטקס הענקת גביע המדינה בכדורגל לקבוצת הפועל תל אביב בשנת 1972, כולל 'האצבע המשולשת' שזקר כלפי הנוכחים, כנראה בהיסח הדעת.

שזר איחל להפועל ירושלים שיום יבוא וגם הם ינצחו (מה שאכן קרה בשנה הבאה), ובלשונו: 'ברכה וכבוד למנצחים, לכל אלה שהשתתפו במשחק וגילו אומץ ויופי ... אבל כבוד וגיל למנצחים, להפועל תל אביב! ... אני רוצה להגיד: לא שכחנו את השבועה "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – יום יבוא ותנצח ירושלים!'



על בסיס הנאום הפתטי הזה נוצר המערכון של חבורת 'לול', ובו הברכה האלמותית: 'תחזקנה רגלייכם'...