סיפורי רחובות: בת ציון, נוער הגבעות, פרוש פורש, החנווני הראשון

א. וֵיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כׇּל הֲדָרָהּ

השלט הזה ברחוב בת ציון בדרום תל אביב הוא פלא על פלא.

צילום: איתמר לויתן

נתחיל במראה המקום התנ"כי. ובכן, חיפשתי בספר ישעיהו בפרק סג ואין שם לא בן ציון ולא בת ציון, לא בפסוק יא ולא באף פסוק אחר.

אופס, פשוט קפץ להם הפרק... המקור נמצא בפרק סב, פסוק יא:

הִנֵּה יְהֹוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.

אבל מעבר לטעות במראה המקום, מדוע החליט מי שהחליט כי 'בת ציון' הוא כינוי חיבה 'לבני יהודה'? הרי כתוב בפירוש 'בת' ולא 'בן'!

בתנ"ך מופיעים הצירופים 'בת ציון', 'בנות ציון', 'בת ירושלים' או 'בנות יהודה' 34 פעמים – תמיד, ככל שהבנתי מגעת, בהתייחסות לבנות ולא לבנים או לבנים ולבנות יחד. בתנ"ך מופיע גם הביטוי 'בני ציון' או 'בני יהודה', ואז הכוונה לגברים.

והערה אחרונה, השימוש ב'בת ציון' הוא לא רק בדברי הנביאים אלא גם בספר מלכים, בתהלים, באיכה ובשיר השירים.

ב. נוער הגבעות

צילום: דוד שי

לא הכל שלילי, והנה הזדמנות להגיד משהו בשבחם של שלטי הרחוב בנס ציונה.

אומנם השם 'דרך גבעות הכורכר' איננו מנוקד (וחבל), אבל מהתעתיק הלטיני ברור שמי שעסק במלאכה יודע עברית היטב. ההגייה הנכונה של הסמיכות היא גִּבְעוֹת ולא גְּבָעוֹת (כשיבוש הנפוץ).

יפה אבל לא מושלם: כדי שלא יקראו בטעות גִּיבוֹת היה רצוי לכתוב עם גרש (Giv'ot).

ג. פרוש פורש, יופרש או יפרוש?

צילום: קלמן ולקר

משפחת פרוש הירושלמית מספקת מנהיגים ועסקנים ליישוב הישן ולציבור החרדי כבר חמישה דורות לפחות, מאז המחצית השנייה של המאה ה-19. השם 'פרוש' (אִמְרוּ: פּוֹרוּשׁ), מקורו בכינוי שדבק בתלמידי חכמים נשואים, שעזבו את מקום מגוריהם, ופרשו בהכרח גם מנשותיהם, ועברו ללמוד בבתי מדרש שונים בעיירות ליטא. יש הסבורים כי הסיבה לתפוצתה של תופעה זו הייתה קשורה בבריחה מאימת הגיוס לצבא הרוסי, שכן תלמידי ישיבות נהנו – כבר אז – מזכויות יתר, ומנהיגי קהילות העניקו להם חסות ואפשרו לגייס במקומם יסודות חלשים בקהילה (עבריינים, יתומים, עניים). 

הכינוי 'פרוש' דבק באותם אנשים, וכך הפכו מקצתם את הכינוי לשם משפחתם. 

בשכונה החרדית שערי חסד שבמערב ירושלים הוקדש רחוב לשמו של אבי שושלת העסקנים, שלמה זלמן פרוש (1898-1845), אך רק מעטים שמים לב לשם הפרטי, והרחוב נקרא רחוב פרוש.

האם יש סיכוי שמישהו מבני משפחת פרוש יפרוש אי פעם מתפקידו? במילה אחת: לא. בשתי מילים: לעולם לא. ואם בכל זאת זה קורה, תהיו בטוחים שזה זמני.

ד. פישלזון, המכולתניק הראשון בראשון

כמעט כל דבר במושבה ראשון לציון היה ראשוני, אפילו חנות המכולת. אני לא מכיר מקום אחר בארץ שבו הוקדש רחוב לכבודו של החנווני (מכולתניק) הראשון. מה שמגיע מגיע.

צילום: איתמר לויתן

לפני שמש ינון שמם

דוד בן-גוריון (כבר לא ראש ממשלה) ושגריר ישראל באורוגוואי יעקב ינון, מונטווידאו, מאי 1969

מוקדש בחיבה לבן-דודי, כאח לי, מיכה ינון ליום הולדתו ה-83

ולזכר בן-דודי יואל ינון (2025-1939), שנפטר לא מכבר

א. לפני שמש ינון שמם

גן הזיכרון הוותיק בחיפה, מול בית העירייה ברחוב חסן שוקרי שבשכונת הדר הכרמל, עבר לאחרונה מתיחת פנים (היסטוריה קצרה של הגן מובאת כאן). 

יפה להתבונן באנדרטת הברזל המרשימה שעיצב הצייר והפסל גרשון קניספל, שגר בחיפה עשרות שנים, ובנוף שנשקף ממנה אל הים.

על התבליט עוצבה דמות של חייל הכורע על מפה טופוגרפית של חיפה והכרמל. בצד ימין של האנדרטה נחקק: 

שחרור חיפה תש"ח (Haifa Liberation 1948)

בסמוך נמצאת אנדרטת זיכרון נוספת לנופלים. רחבה מרוצפת וקיר אבן ארוך ומקומר שעליו נחקקה הכתובת:

לפני שמש ינון שמם

צילומים: איתמר לויתן

בכוונה כתבתי 'כתובת' ולא 'פסוק', משום שהפסוק בספר תהלים (עב, 17) קצת שונה. לא 'ינון שמם' כתוב בו, אלא 'ינון שמו':

יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ, כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ

האם זהו שינוי לגיטימי? לדעתי בהחלט כן! 

הפרק בתהלים מדבר על שלמה המלך (אף כי בסופו, בפסוק 20, כתוב 'כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי'), ואילו כאן, הכתוב מדבר בחללי מערכות ישראל בכלל, ולכן 'ינון שמם' ברבים. זה דבר נאה ומתקבל.

כרגיל, מה שפחות מוצלח הוא הניקוד. המילה 'שֶׁמֶשׁ' על האנדרטה נוקדה בצורה שגויה (ואולי – כך אומרים מלמדי הסנגוריה – נוקדה כראוי ובחלוף השנים נשרה הנקודה התחתונה).

לא רק בחיפה. גם ב'גן הגיבורים' בנס ציונה, באנדרטה לחללי מערכות ישראל שנבנתה ב-1962, השתמשו בכתובת זו: 'לפני שמש ינון שמם' (כאן נמנעו מלנקד).

האנדרטה לנופלים בנס ציונה (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

אבל מה בעצם פשר המילה ינון? 

מילה זו מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד (בפסוק דלעיל) אך בצורת פֹּעַל. מקובל לפרש פֹּעַל זה כ'יתמיד' או 'יתקיים' (מילון אבן שושן, ערך 'נין'), ויש הגורסים 'ימשול ויגדל' (רש"י) או 'ייזכר', 'יתקיים' (רד"ק). 

במסורת חז"ל ינון הוא גם אחד משמותיו של המשיח: 

דבי רבי ינאי אמרי: ינון שמו, שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו' (סנהדרין, צח ע"ב)

אולי אין זה מפתיע שכך סברו תלמידיו של האמורא הארץ-ישראלי רבי ינאי ('דבי רבי ינאי'), שכן השם ינאי והפועל ינון קרובים זה לזה.

ב. ינון שמו: משהו על דוֹדִי יעקב ינון

אני (בערך בן 17) ודודי יעקב ינון, תל אביב, כנראה 1972

דּוֹדִי האהוב יעקב בלומברג (2002-1914), אחי-אמי רחל, העמיד את עצמו כל חייו הבוגרים לשירות העם, הציונות והמדינה. הוא נולד בוורשה, למד בבית הספר 'תחכמוני' בכיתה אחת עם אבי משה קרונה, וכמותו היה פעיל בתנועת 'השומר הדתי'. 

יעקב עלה לארץ ב-1933, ראשון מבני המשפחה. בירושלים למד משפטים והוסמך כעורך דין, ואחר כך עבד במחלקת הכספים של הסוכנות ופעל כעורך דין פרטי. לימים, בראשית שנות השישים, מונה לשגריר ישראל בקולומביה ואחר כך גם באורוגוואי. עם שובו מונה למנכ"ל משרד הדתות. ב-1971 חזר לעולם המשפט ומונה לשופט בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ואחרי כן קודם לתפקידי שופט בבית הדין הארצי לעבודה ושופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ב-1984 פרש לגמלאות. 

כיוון שאחיותיי ואני גדלנו – כמו רבים מחברינו ובני דורנו – ללא סבא וסבתא וכמעט ללא קרובים, היה 'דוֹד יעקב' – הדוד היחיד שהיה לנו – מעין תחליף סבא. שתי המשפחות גרו בתל אביב לא הרחק זו מזו (הם ברחוב חדרה ואנחנו בשדרות סמאטס), וככל שאני זוכר כמעט בכל שבת בבוקר נהג דוד יעקב להתפלל באותו בית כנסת בשדרות סמאטס שבו התפלל גם אבי המנוח משה קרונה. אחר כך סר דוד יעקב לדירתנו לקידוש וללימוד דף גמרא שבועי עם אבא ועם חבר נוסף (הסופר וחוקר החסידות מאיר אידלבוים), ואני, הילד, הסתובבתי להם בין הרגליים ונהניתי מדברי החידוד והרכילות ששמעתי כפי הבנתי. 

בשנת 1963, ואני בן שבע, התמנה דודי לשגריר ישראל בקולומביה (משם, אגב, הקפיד לשלוח לי בולים מקסימים שכמותם לא ראו אז בארץ, והם שמורים אצלי עד היום באלבומי הבולים שטיפחתי). כמקובל באותם ימי תום, טרם צאתו לחו"ל הוא התבקש (או נדרש) לְעַבְרֵת את שמו – ראש הממשלה אז היה דוד בן-גוריון ושרת החוץ הייתה גולדה מאיר. במקום לתרגם מילולית ('בלומברג' פירושו הר פורח) או צלילית, בחר לקרוא לעצמו (ועמו יחד גם לרעייתו דבורה ולשני בניהם יואל ומיכה) בשם חדש לגמרי: 'ינון'.  

הוא לא היה הראשון שקרא לעצמו בשם זה. בסוף שנות השבעים, כשלמדתי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית והייתי צריך ללמוד שפה זרה שנייה (!), בחרתי בערבית והשתתפתי בקורס שלימד המורה המיתולוגי (כבר אז) אברהם ינון. לא הצלחתי למצוא מידע עליו פרט לרשימת פרסומיו ומהם עולה כי כבר ב-1958 הוא נקרא בשם זה.

את הבחירה בשם ינון הסביר דוֹדי, בהומור אופייני, בסופו של ריאיון שערך איתו מ' בן-שלמה (הוא העיתונאי משה אישון, לימים עורך עיתון הצופה). הריאיון התפרסם בהצופה ב-15 במארס 1963 (מוסף שבת, עמ' 3), זמן מה לפני שיצא לשליחותו בבוגוטה בירת קולומביה.

וכך הסתיים הריאיון: 

הצופה, 15 במארס 1963

ובכן, פוסק ינון בבת צחוק דיפלומאטי, מי עוד כשגריר זקוק שברכה זאת תתקיים בו: 'כל גויים יאשרוהו'...

ועוד משהו לסיום, שסיפר לי ד"ר דרור ינון (בנו של מיכה) על סבו. 

כשהיה יעקב ינון שגריר באורוגוואי, הוא זכה לקבל את פניו של דוד בן-גוריון, שבחודש מאי 1969 נסע לחו"ל וביקר בקהילות יהודיות שונות. יעקב ורעייתו דבורה אירחו, כמתבקש, את בן-גוריון, שכבר לא היה בעל תפקיד רשמי אך עדיין דמות נערצת בקרב יהודי התפוצות (על ביקורו במונטווידאו ועל הרושם שהשאיר שם על יהודי העיר, ראו כאן). הם הופתעו לגלות שלא הוזמן עבורו מלון, ובן-גוריון התארח אפוא בדירתם וישן על הספה בחדר האורחים... 

צאו וראו מה בין אז להיום. מישהו יכול לתאר לעצמו שר משרי ישראל, שלא לדבר על ראש הממשלה ורעייתו, ישנים על ספה בבית השגריר?

זאת הספה בבית השגריר שעליה ישן בן-גוריון בלי לעשות עניין (באמצע דודתי דבורה ינון)

ג. משהו על בן-דוֹדִי יואל ינון

ולסיום, משהו על בן-דודי הבכור יואל ינון, שהיה פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, משכיל רחב אופקים, עילוי מוזיקלי, קורא נלהב של בלוג עונ"ש, ובאופן כללי איש יוצא מן הכלל. 

רק לאחר מותו, לפני חודשיים וחצי, התגלה לי הסרטון המרתק הזה שבו סיפר על ילדותו בירושלים בשנת תש"ח. 

מהווי בתי הקברות: בדרך לגן עדן; סיירת קברים; קקטוסים לנצח

א. בדרך לגן עדן

איזה שם מתאים יותר לרחוב שסמוך לבית קברות? בנס ציונה לא התלבטו הרבה – כ-ו-ל-ם בדרך לגן עדן.

הרחוב די ארוך ומשעמם – ציינה אמי פרי, שגם צילמה – מה שמעיד, אולי, על הדרך הארוכה אל היעד.

בקיבוץ עין כרמל יש בית קברות פרטי ('אזרחי'), וגם שם מצאו שם ממש מקורי:

צילום: ברוך גיאן

ב. סיירת הקברים 

בוגרי סיירות מובחרות ויחידות קרביות – המקצוע הזה מיועד לכם! נצלו את הרקע הצבאי שלכם והצטרפו לכוחות הביטחון: 'ביטחון מועצת בתי עלמין'.

בהתחשב בסביבת העבודה המדכאת אני מניח שתנאי העבודה הם טובים. והעיקר, יש המון שקט...

צוות 5 בפעילות שגרתית בהר המנוחות בירושלים (צילומים: דוד אסף)

ג. קקטוסים לבתי עלמין

בבית הקברות 'ירקונים' נערכים לכל תרחיש.

ומכל מקום, זו תוספת חיונית לסדרת הכתבות של פרופ' אמוץ דפני, על צמחי בתי הקברות, שפורסמה בעונ"ש זה לא מכבר.

צילום: איתמר וכסלר