יום שישי, 20 בנובמבר 2020

טיול האחד-עשר: מסע באופניים אל גבול הצפון, 1927

מתכוננים לצאת לדרך בקיבוץ עין חרוד. ראשון מימין: זכריה אוריאלי

מאת רמה זוטא

לפני 25 שנה, ב-13 בספטמבר 1995, בבית הקברות הצבאי על הר הרצל, ספד ראש הממשלה דאז יצחק רבין ליוסף אבידר

אנו נפרדים היום מאחינו הבכור, אחד מאחרוני האנשים המופלאים אשר עמדו ליד ערש הלידה של ארגון 'ההגנה', של צה"ל ומערכת הביטחון, של מדינת ישראל. יוסף היה חבר לגזע נפילים ... דור מיוחד במינו ... מניחי היסוד, ויוסף בתוכם, היו מיוחדים – בלהט הציוני, בדבקות במטרה, במשא הגולה שהביאו אתם מערבות אוקראינה ומעיירות רוסיה, בנשמה היהודית ובערכים האוניברסליים. 

האלוף במילואים והשגריר יוסף אבידר הלך לעולמו בן 89 והוא שבע ימים ומעשים (גילוי נאות: אני היא בתו, האות ר' שבשם המשפחה העברי  'אבי דנה [ו]רמה'). שישה שבועות בלבד חלפו, וחייו של רבין נקטלו ביד רוצח מתועב. הוא נטמן בהר הרצל לא הרחק מאבי. השנים השכיחו את פועלם ותעוזתם של אותם ראשונים, ובמלאת מאה שנה להקמת 'ההגנה' (1920), אבקש לחזור עמכם לאותם ימים רחוקים, למסע אופניים מיוחד במינו, שנערך באוקטובר 1927 אל גבול הצפון, ואף מעבר לו, כפי שתועד על ידי משתתפיו.

סיפורנו אירע בימי נציבותו של לורד הרברט פלומר, שהתאפיינו בשקט יחסי של המתח הלאומי שגאה בימי מאורעות תרפ"א (1921), וערב התפרצות מחודשת של המאורעות בתרפ"ט (1929). תקופה זו חופפת במקצתה את העלייה הרביעית ('עליית גרבסקי'), שהביאה עמה גל עצום של עולים  כ-70,000 איש. רבים מהם הגיעו לארץ במשך שנתיים (1925-1924). גמלים נושאי זיפזיף הילכו ברחובות תל אביב ובחופיה ותנופת בנייה גדולה התחוללה בכל הארץ. בהעדר תשתית כלכלית נאותה לקליטת הבאים, הסתיים גל זה במשבר נורא, ב'חוסר עבודה' ובחזרה לארצות המוצא: כ-20,000 איש עזבו את הארץ במהלך העלייה הרביעית.

אולם הקדמתי את המאוחר. 

בט"ו באלול תרפ"ה (1925) עוד נשאה הספינה 'קרנוליה' על סיפונה את יוסף רוכל (לימים אבידר) ואחותו שרה אל חופה של חיפה. שלושה מ-11 אחיהם ואחיותיהם עלו קודם לכן בעליית 'החלוץ', והיו בין מייסדי גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור בימיו ההרואיים. בפגישת המשפחה הוחלט כי יוסף יצטרף אל אחיו משה בעבודה בשרברבות בקואופרטיב 'חרות' בירושלים. 'אהבתי את העיר במבט ראשון', התוודה לימים. 'כניסתי אל "ההגנה" בירושלים ופעולתי הגוברת בה עלו בקנה אחד עם התקשרותי אל העיר'. 

בשל המבנה החברתי המגוון והמסובך של העיר בשנות העשרים, ניכרו בתחילת עשור זה קשיים בגיוס חברים להגנה, ובשנת 1925 היו בסניף הירושלמי של הארגון שישים חברים בלבד. במאמצים רבים גויסו חברים נוספים, ובסוף 1926 עלה מספרם למאתיים. בעיר שררה מתיחות ביטחונית מתמדת בשל היותה מרכז השלטון והבולשת הבריטית ובשל עירוב השכונות והאוכלוסיות: ערבים ויהודים, חרדים, 'חופשיים' וסטודנטים שזה מקרוב באו, לאחר חנוכתה של האוניברסיטה העברית (אפריל 1925). בשל כך שלטו בסניף ההגנה בירושלים חשאיות ומשמעת קיצונית. שלבים רבים עברו הצעירים שרצו להתקבל לארגון: ערבות בכתב של שני חברים וחקירה של מפקד ההגנה בעיר, שממצאיה הועברו לראשי הקבוצות. נוסף על כך, היה גם חודש ניסיון שבסופו התחייב המועמד בכתב להיות נאמן להגנה ושניים מחבריו חתמו כעדים. בטקס קבלה חגיגי וחשאי קראו החברים החדשים את כתב ההתחייבות, הבטיחו נאמנות וציות לכל פקודה, וכמובן 'לשמור בסוד גמור את כל ענייני ההגנה באיזה מצב שלא אימצא, לעולם'. 

בספרי הזיכרונות ובעדויות של בני התקופה עוברת כחוט השני תחושת האושר של אלה שהצליחו לעבור את מסלול הקבלה המפרך. בפתח ספרו בדרך לצה"ל: זכרונות אלוף אבידר (הוצאת מערכות, 1970) כתב אבידר:

השנה  שנת 1925 בירושלים. זה עתה נסתיימה השבעתנו לארגון ה'הגנה'. ברגעים ראשונים אלה של תרגול בשורה, מלאתי הרגשה שגבלה בהתרוממות רוח ... חשתי כי חלום שחלמתי שנים הולך ומתגשם (עמ' 9). 

אברהם ניסן משורר (זינגרמן), אחד המשתתפים ב'טיול האחד-עשר' שידובר בו בהמשך, רשם גם הוא דברים דומים

בתחילת שנת 1926 הצטרפתי לארגון 'ההגנה' בירושלים, שמנה אז כמה עשרות חברים. עברתי שבעה מדורי גיהנום עד שנתקבלתי ... הבדיקה הייתה קפדנית מאוד. אותו יום שנתבשרתי בו כי נתקבלתי היה בשבילי יום חג. לא היה קץ לאושרי. בפגישות הראשונות הרביצו בנו תורה שבעל-פה. תורה שבכתב הייתה אסורה עלינו, מפני חשש של חיפושים על ידי שומרי המנדט ... עלינו היה לנהל רשימות בשפות מיוחדות ושמותינו נהפכו למספרים ('זכרונותיו של אברהם משורר: בימיו של "זכר" ', הארכיון לתולדות 'ההגנה'; העדות נרשמה ב-1951)

כל כך סודי היה הארגון, עד שלא הזכירו אפילו את שמו. וכאשר נדרשו מפעם לפעם לקרוא לו בשם, הוא נקרא 'הארגון' או 'השורה'. 'שיר השורה', שחיבר נתן אלתרמן ב-1942 והלחין מרדכי זעירא, שימש המנונם של אנשי ההגנה באותם ימים שבהם אסור היה להזכירה בשמה המפורש (וראו את מאמרו של אליהו הכהן, 'האם היה המנון לארגון 'ההגנה'?'עונג שבת, 6 בספטמבר 2019):

צַעֲדִי, הַשּׁוּרָה, הָלְאָה הָלְאָה,
צַלְצְלִי, הַשִּׁירָה, מַעְלָה, מַעְלָה.
צַעֲדִי, צַעֲדִי, הַשּׁוּרָה,
צַעֲדִי, עַזַּת-לֵב וִישָׁרָה,
צַעֲדִי, אַלְמוֹנִית, צַעֲדִי, אֲפֹרָה,
צַעֲדִי, רַק בְּאֵשׁ מוּאָרָה,
צַעֲדִי, צַעֲדִי, הַשּׁוּרָה, צַעֲדִי, צַעֲדִי!

הנה 'האחים והאחיות' ב'שיר השורה':

 

עם הכניסה ל'שורה' החלו האימונים. רובם נערכו בחדרים סגורים ומואפלים, בבתי ספר בעיר (כמו הגימנסיה העברית בירושלים, ששכנה אז בשכונת הבוכרים, בגן ילדים ברחוב החבשים, בסמינר בבית הכרם או בבית הספר 'אליאנס'), בשעות אחר הצהריים בימי השבוע ובעיקר בשבתות. האימונים בשטחים הפתוחים היו בבקעה ליד שכונת בית הכרם ובמורד רחוב עזה של היום. זמן רב הוקדש לתרגילי סדר (ת"ס), לתרגילי שדה ולאימוני ג'יו-ג'יצו (אחד המדריכים היה אברהם ניסן זינגרמן, לימים משורר). מרבית שעות האימונים בין הכתלים הוקדשו לתרגול אקדחים  שנקראו 'כלים קטנים' (כ"ק) פירוק והרכבה, אפילו בעיניים עצומות. רק לאחר לימוד תאורטי יסודי הגיעו לפרק המעשי: ה'פָּאר' (הלא הוא אקדח פרבלום, שהונצח בשירו של חיים גורי, 'רשות הדיבור לחבר פרבלום'), ה'שור' (שטייאר) וה'משור' (מאוזר). הרובה  שנקרא 'כלי גדול' (כ"ג)  היה יקר המציאות. לרוב לא תרגלו 'על חם'. את המקלע היחיד, שהיה ברשות סניף ההגנה בתל אביב והובא בימי המאורעות לירושלים, ידע להפעיל רק מפקד אחד. החניכים המתקדמים למדו גם הפעלת 'חבית', כלומר רימון מילס. שעה שאימן את חניכיו בשנת 1931, התפוצץ רימון מתוצרת עצמית בידו של יוסף אבידר, ריסק את כף ימינו והחדיר רסיסים רבים לפניו. התותבת שהותקנה לו בווינה לא מנעה ממנו להמשיך את פעילותו בהגנה ומאוחר יותר גם בצה"ל (על התותבת של אבידר ראו במאמרו של יהודה זיו, 'הגשרים של בקעת החוּלה ונקמת היד השמאלית', עונג שבת, 2 במארס 2015). 

אקדח פרבלום (בית לוחמי הגטאות). שמו הרשמי של האקדח היה לוגר (Luger), והשם 'פרבלום' נלקח מהפתגם הלטיני 'סִי וִיס פָּאקֶם פָּרָה בֶּלוּם' (Si vis pacem, para bellum), שפירושו: הרוצה בשלום ייכון למלחמה. 

שנתו הראשונה של ארגון ההגנה בארץ (1920) לוותה בוויכוחים אינספור ובריב עמוק על סמכויות בין חברי 'השומר', בראשותו של ישראל שוחט מכפר גלעדי, לבין אליהו גולומב וחבריו. לבסוף, ב-1921, הועברה הסמכות המוסדית לידי הסתדרות העובדים הכללית. בתקופה המתוארת כאן בלטו בוועד ההגנה (האזרחי) בירושלים רחל ינאית ויצחק בן-צבי, משה אייזנשטט ויעקב האפט. אולם האיש החשוב ביותר בעיני החברים, שנודע לו מקום מרכזי גם בסיפורנו, היה מפקד ההגנה בעיר במשך שבע שנים, זכריה אוריאלי, שנקרא בפי כול זָכׇר.

זכריה אוריאלי (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

זָכָר (זכריהו), בן למשפחת אוריליוב, נולד בשנת 1895 למשפחה מסורתית בעיירה מליטופול שבמזרח אוקראינה של היום (אז ברוסיה הצארית). הוא בלט כתלמיד מחונן  בלימודיו ב'חדר', בגימנסיה בסימפרופול ובפוליטכניון באודסה. בשנת 1915 גויס לצבא הרוסי, לחם בקרבות בחזית האוסטרית ונפל בשבי הגרמני. בתעוזה רבה הצליח לברוח מהשבי, ולאחר המהפכה שב לאודסה להמשך לימודיו, ובתוך כך גם בארגון ההגנה העצמית של יהודי העיר נגד פורעים. באותם ימים הושפע זכר מיוסף טרומפלדור, שהיה ממנהיגי תנועת 'החלוץ' הצעירה. הילת גיבור אפפה את טרומפלדור, עוד מימי הקרב בפורט ארתור בימי מלחמת רוסיה-יפן (1904), שם איבד את יד שמאלו וזכה לאותות הצטיינות. טרומפלדור גם היה סוציאליסט מושבע ומהוגי רעיון השיתופיות והקיבוץ, וזָכָר, שפגש אותו בקרים, הושפע מאוד מאישיותו. במאי 1920, חודש בלבד אחרי נפילתו של טרומפלדור בתל חי, עלה זכר ארצה ויחד עם כשמונים חברים הצטרף ל'גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור', שחבריו התפרסמו בסלילת כביש טבריה-צמח. לאחר מכן נשלח זכר למשימות שמירה והגנה בדרום תל אביב על גבול יפו, ובאוגוסט 1921 כבר נמנה עם סגל המדריכים של ההגנה ואימן מתנדבים בכל הארץ. במאורעות שפרצו בירושלים בנובמבר 1921 היה בין המגינים על הרובע היהודי בעיר העתיקה. הוא התמנה למפקד הרובע, ובשנת 1922 למפקד ההגנה בעיר כולה.


בשבע שנות פעילותו כמפקד 'השורה' בירושלים טבע זכר את חותמו על דמות הסניף ושימש דוגמה אישית לחבריו. זכר, האמיץ וישר הלבב, נמנה עם המעטים שזכו להשתתף בקורס הראשון למפקדי מחלקות ('מם-ממים') של ההגנה, שנערך בשנת 1921. הקורס, בפיקודם של אלימלך זליקוביץ ('זליק'), לימים אלוף אלימלך אבנר, ויצחק שדה, החל בתל אביב ועבר לכפר גלעדי. החניכים, רובם אנשי ההתיישבות העובדת, למדו בין השאר גם את 'הכרת הסביבה' וביקרו בכפרי ערבים, דרוזים ומתואלים (מוסלמים שיעים בלבנון). אימוני הת"ס שלהם היו לזרא לוותיקי 'השומר' שבכפר גלעדי  רוכבי סוסים ש'שברייה' לירכם ורובה על שכמם  והם כינו את צעירי ההגנה 'קומנדיאנצ'יקים' (ליצנים). 

פעילותו של זכר ראויה לרשימה נפרדת. מן הסתם היו צפויות לו עתידות בשירות המדינה שבדרך, אך תאונת דרכים נוראה קיפחה את חייו ב-20 במאי 1940, בדרכו לתכנון ביצורים בקיבוצים עין השופט ודליה. בן 45 היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין נחלת יצחק.

הידיעה על מותו של אוריאלי הופיעה בכותרת הראשית של דבר, 21 במאי 1940

ועתה, לסיפור האופניים.

בשנת 1926 נפגשה בירושלים, במסגרת ההגנה, חבורת צעירים שזה מקרוב עלו ארצה, ובהם אבי יוסף (אז רוכל). יחפנים היו, עבדו בבניין וחצבו באבן (אבא התגאה תמיד שהשתתף בבנייתה בפועל של האוניברסיטה העברית על הר הצופים). צעירים אלה גם היו שותפים, לעתים שלושה ויותר, לחדר אחד ואף למזרון אחד. בחדר שבשכונת נחלת שבעה התגוררו שישה מחברי ההגנה, שאף השתתפו בטיול האופניים שבמרכז סיפורנו: משה יפת, זאב פלדמן, מישה פלוטקין, עזריה קריתי והאחים יוסף ומשה רוכל. לא פעם קרקרה בטנם מרעב – אך הם לא הפסידו אימון אחד או משימה אחת, קלה ככבדה. בשנה זו החלה הפעילות בסניף להתאושש הודות לשובם של ארבעה מדריכים מנוסים, שסיימו את הקורס הארצי (השני) למפקדים, שנערך על הכרמל בשנת 1925 ('קורס איטליה 22') בפיקודו של זליק. היו בהם שני 'אברהמים'  אברהם זילברג (לימים תהומי) ופקודו אברהם קריצ'בסקי (לימים גיורא)  שמילאו מאוחר יותר תפקידי מפתח בפילוג ההגנה וביצירת 'ארגון ב', אביו מולידו של אצ"ל. זמן קצר לאחר בואם, צורף גם יוסף רוכל לקורס 'סגנים' בפיקודו של זכר. 

חמישה ערבים בשבוע ומרבית השבתות, אחרי ימי עבודה פיזית מפרכת, התאמנו החניכים במקומות מרוחקים. מטווחי הירי נערכו בוואדי פארה (ואדי קֶלְט, או נחל פְּרָת) שבמדבר יהודה. יוסף החל להדריך קבוצות בנים (14 איש בקבוצה), ואף קבוצה של בנות, בשימוש בנשק, בת"ס ובתרגילי שדה. זמן ניכר הוקדש להכרת 'הנקודות' בעיר המוּעדוֹת להתקפה ערבית. 'תפקידי החדשים הפכו למוקד חיי. להם הקדשתי את כל זמני שמחוץ לשעות העבודה ... ובהם שיקעתי את כל מרצי ומעייני', כתב יוסף בספרו. בין החניכים נקשרו עד מהרה יחסי חברות הדוקים. אברהם ניסן משורר סיפר (בהמשך עדותו שנזכרה לעיל): 
החיים בינינו היו חיים משפחתיים: עזרה הדדית, ביקורים הדדיים. מסיבות לפי התור עד האחרון וטיולים לשם הכרת העיר ופרבריה. כאבו של אחד מאתנו נהפך לכאב לכל החברה, ושמחתו – שמחה משותפת. 
במילים דומות תיאר זאת אברהם גולדשטיין (אחיטוב), שעדותו שמורה גם היא בארכיון לתולדות 'ההגנה': 
בין חברי הקורס ואחר כך המדריכים נוצרו קשרי רעוּת וידידות עד שהפכנו לחברה שהלכה ותפסה את מקום החברה שמחוץ לשורה ואף את המשפחה. את רוב שעות הפנאי שלנו שלאחר אימונים ושיעורים היינו מבלים בצוותא, לרוב בדירת יוסף רוכל, מ[ישה] פלוטקין ועזריה [קרייתי] באחת הסימטאות בנחלת שבעה ... בשבת אחר הצהריים היינו מתכנסים בדירתו של זכר ... משוחחים על ... תפקידנו בארגון צבאי, מרוּת המוסדות ... זכר היה מוסר אינפורמציה ונותן הוראות  ואנחנו היינו יושבים דוממים ... [זכר] ידע למזג באישיותו את המפקד ואת החבר כאחת.

יוסף אבידר, תל אביב 1934 (אלה תולדות: סיפורה של משפחת טשרנוביץ, 2019, עמ' 202)

עם האהבה לירושלים ולגילוי צפונותיה באה גם הסקרנות להכרת הארץ כולה. תחום 'ידיעת הארץ' החל אז להתרחב והפך אבן יסוד במערכת החינוך של היישוב העברי, והוא כלל גאוגרפיה, טבע ובוטניקה, זואולוגיה והיסטוריה. הכרת אזוריה השונים של הארץ 'ברגליים' הייתה דרך המלך להטמעת תחושת המולדת, וגופים ציבוריים ופרטיים רבים עודדו אותה. כך למשל ערכה ההסתדרות הכללית טיולים בהדרכת עזריאל ברושי וזאב וילנאי, וכך גם 'אגודת משוטטים ארץ-ישראלית', שהקימו דוד בנבנשתי, נתן שלם ובן ציון לוריא בשנת 1927. סיוריהם בארץ הולידו את החוברת שכתבו בשנת 1937 פנחס כהן ודוד בנבנשתי, מורה דרך בארץ ישראל למשוטט, למורה ולתיר, שלימים שימש גם את סיירי הפלמ"ח. דוד בנבנשתי, שגם צילם אלפי תמונות בסיוריו, הקרין מבחר צילומים בהרצאות שערך ברחבי הארץ (דוד בנבנשתי, פנס הקסם: מסעות בארץ-ישראל של פעם, התקין לדפוס מירון בנבנשתי, כתר, 1994). כך גם נצבר מידע מודיעיני על היישובים הערביים בארץ, אף כי הכרת היישובים הללו נעשתה באופן מזדמן ולא שיטתי (שמרי סלומון, 'הכרתו ותיעודו של השטח הערבי בארץ על ידי ''ההגנה" לפני פרויקט תיקי הכפרים', דף מהסליק: כתב עת לתולדות ההגנה, 12, 2005).

על רקע זה בלט טיול הרפתקני באופניים שערכו חברי ההגנה בירושלים בשנת 1927. באותם ימים התנהלה התנועה בעיר בעגלות, כרכרות וחמורים; מכוניות מעטות היו בידי התושבים, והתחבורה הציבורית התנהלה ברכבות או בדיליז'נסים רתומים לסוסים. כדי לשפר את הקשר בעיר בין החברים ובין הנקודות המרוחקות, לאפשר שליטה ופיקוח – ובעיקר, להכיר את הארץ  החליטו החברים הירושלמים, ביוזמתו של זכר אוריאלי וסגנו אברהם קריצ'בסקי, להצטייד באופניים על מנת 'להקים חיל רכב'.

העיד על כך אברהם ניסן משורר:

באותם זמנים החלטנו להקים חיל רכב. כיוון ובירושלים התנהלה כל התנועה בעגלות, כרכרות וחמורים, החלטנו קבוצה של 15 חברים, להזמין אופניים מאנגליה, בתשלומים. המטרה [הייתה] להגיע לנקודות מרוחקות מירושלים ולהכיר את הארץ.

האופניים הוזמנו אפוא מאנגליה ואבידר בספרו השלים את המידע על הדרך שבה הגיעו האופניים לירושלים:  

לוותיקים בוודאי זכור 'ליובקה' המפורסם, בעל חנות למכירת אופניים ולתיקונם בנחלת שבעה, שהיה חבר פעיל ב'הגנה'. הלה הוזיל ככל האפשר את מחיריו לחברינו, וכך קנינו מידיו אופניים בשלוש לירות וחצי לזוג, וכמובן בתשלומים לשיעורין... (עמ' 18).

אלי סט, מראשוני ענף הרכיבה על אופני הרים בארץ, שעיין במקצת התצלומים שמובאים בנספח למטה, קבע כי 'האופניים היו עשויים פלדה, משקל אופניים באותה תקופה היה כ-25 ק"ג והיה לאופניים הילוך אחד. רוחב הצמיגים של אותם אופניים היה כ-1.5 אינצ' והיתרון היחיד שהיה להם, יחסית לאופניים של היום, היה קוטר הגלגל – 28 אינצ' (אלי סט, 'הטיול ה-11: 85 שנים לטור הישראלי הראשון בהיסטוריה', שוונג, 11 בספטמבר 2012). הציוד שהושם על ה'סָבָּל' הוסיף כמובן עוד כמה קילוגרמים.

החברים התחילו להתאמן והרכיבה הייתה פורקן לעודף המרץ והוקדשה להכרת הסביבה. טיולים לבריכות שלמה ולרמאללה או נסיעות לתל אביב וחזרה היו מעשים רגילים. שיא הפעילות היה סיור בן אחד-עשר ימים, שאליו יצאו אחד-עשר חברים בתשרי תרפ"ח (אוקטובר 1927). ואלה שמות המשתתפים (על פי סדר האלף-בית): יוסף אבידר ואחיו משה רוכל, זכריהו (זכר) אוריאלי, אברהם אחיטוב (גולדשטיין), משה יפת (שיינס), ד"ר ה' מאיר, אברהם ניסן משורר (זינגרמן), זאב (ווליה) פלדמן, מישה פלוטקין, שבח קמחי (מוצניק), עזריה קריתי (בְּרֶכֶר). 

סיפר אברהם אחיטוב:

יצאנו אחד-עשר איש לאחד-עשר יום, ונדמה לי שאפילו בשעה אחת-עשרה ... היה זה טיול מלא הרפתקאות ורשמים. דרכים קשות וסחיבת האופניים על הגב, פרשת פנצ'רים ותיקונים, תעייה בדרך, צמא, חיפוש מים ... ועוד ועוד.

ועל מטרות הסיור סיפר אבידר: 

ליכוד נוסף של חבורת המפקדים, הכרת הארץ, מבחן סבילות וארגון, ואחרון אחרון טיול שההנאה בצדו ... הארגון היה למופת. חלקי חילוף וכלי עבודה שהוכנו טרם היציאה, אפשרו להתגבר על כל תקלה טכנית. גם ארגון הצד הגסטרונומי לא פיגר כלל: פרימוסים מתקפלים היוו בסיס להכנת מטעמים מהאספקה שנטלנו וחידשנו בדרך. לעזרה הראשונה היה אחראי ד"ר ה. מאיר, מרצה לכימיה באוניברסיטה העברית, והיא כללה את כל הדרוש למקרים בלתי צפויים. חימושנו כלל 11 אקדחי 'פרבלום' על תחמושתם וסידורים מיוחדים להסתרתם. לוח הזמנים היה מעובד לפרטיו ומסומן במפות (עמ' 18). 

המפות היחידות שהיו זמינות אז היו מפותיה שלPalestine Exploration Fund  (הקרן לחקירת ארץ ישראל) מסוף שנות השמונים של המאה ה-19, שעודכנו לקראת המערכה על הארץ בימי מלחמת העולם הראשונה. מרבית הדרכים שדיוושו בהן בני החבורה נמשכו לאורך מסלולים עתיקים, כמו דרך ההר או דרך הים. כבישי הרוחב, כמו כביש עפולה-נצרת, כביש חיפה-ג'דה [רמת ישי], נסללו זה לא מכבר בזיעת אפם של חלוצי העלייה השלישית. המסלול לצפון הותווה בדרכים סבירות, פחות או יותר.

וכך סיפר אבידר:  

רכונים על ההגה ומאמצים את שרירי הרגליים, גברנו על הרי לובאן [מעלה לבונה] ושכם, ודרך ג'נין ועפולה הגענו לחיפה, ומשם לאורך שפת הים, בעוד הגלים שוטפים את הגלגלים, לעכו, על מנת לטפס דרך רמה – לצפת. יהודי צפת, שהתכוננו לצום יום הכיפורים, הופתעו למראה חבורה משונה למדי, שסימני הדרך כבר נראו בזקני חבריה, ולבושם לא תאם במיוחד את קדושת החג המתקרב (שם).

צפונית לצפת שכנה 'נקודה' חשובה מאוד בסיפור הציוני-ביטחוני, הלוא היא קיבוץ כפר גלעדי. משפט קצר בספרו של אבידר מסתיר פרשת נשק מפורסמת הקשורה במקום:

בכפר גלעדי לנו בעליית הגג של הרפת, ושמרנו היטב על אקדחי ה'פרבלום' מעיניהם החומדות של בני המקום, שחזו בשימוּנם היומי (שם). 

לא נרחיב בנושא זה, ורק נזכיר כי חלק מוותיקי השומר, ובהם אנשי כפר גלעדי, התקשו לקבל בשנת 1921 את הרעיון של ארגון הגנה גדול וכלל-ארצי, שיחליף את הארגון האינטימי והסודי שאותו הקימו ובו פעלו. המחלוקת העמוקה שנתגלעה בין ישראל שוחט לבין אליהו גולומב ודב הוז, הולידה את הקמת 'הקיבוץ החשאי ללא ידיעת אנשי ההגנה  ושורה של פעולות רכש, אימונים צבאיים, התבצרות והתעצמות על הקרקע ומתחתיה: חפירת סליק תת-קרקעי ראשון, שבעקבותיו באו רבים נוספים. גם לאחר הקמת המדינה היה קשה לשכנע את יודעי הסוד בכפר גלעדי כי הגיע היום לחשוף את הנשק שנטמן במעמקי האדמה. שנים רבות אחר כך הגעתי עם בני משפחתי הצעירים לטייל בקיבוץ, וכששמע מ', שהיה אז ממונה על הסליקים, את שם משפחתי המקורי, נרתע והיסס אם בכלל מותר לי להיכנס בשערי הקיבוץ... 

הסליק של 'הקיבוץ החשאי' בכפר גלעדי (ויקיפדיה)

מכפר גלעדי הגיעה החבורה ברגל לגבול עם לבנון – קצה המנדט הבריטי, שמעבר לו נמצאת 'לבנון הגדולה', שלפי הסכמי סייקס-פיקו הייתה בשליטה צרפתית (את האופניים הם השאירו כנראה בכפר גלעדי). הם חצו את הגבול ללא אשרות כניסה ובתמורה לצילום משותף עם אנשי משמר הגבול והבטחה (שקויימה) לשלוח להם את צילומיהם. אחר כך המשיכו לכפר דאר-מַמִיס, חצו את נהר הליטני וטיפסו בעלייה תלולה אל שרידי המבצר הצלבני קלעת א-שקיף השולט על הסביבה. הקורא בן ימינו מכירו היטב: זהו הבופור (Beaufort), אחד משמונת מבצרי הגבול של ממלכת ירושלים שנבנו במאה ה-12. המבצר הגן על הדרך מדמשק לצידון ושמר על המעבר הנוח ביותר לחציית נהר הליטני. 

משם עשתה החבורה את דרכה חזרה דרומה דרך הגליל העליון, טבריה, עמק הירדן ובית שאן לכיוון יריחו. הייתה זו דרך בלתי סלולה, שדמתה בחלקים רבים לשביל גמלים, לרוב מרוחקת מהירדן ומבותרת מאוד. כך תיאר זאת אבידר: 'הדרך הייתה מרוחקת רובה מהירדן ומבותרת מאוד, ומדרום לואדי מליח, בואך אזור הג'יפטליק, הייתה מוגבהת וצמודה למדרון ההר. הקוצים הרבים והאבנים החדות גבו מס כבד מצמיגי אופנינו ונקבו בהם ללא רחמים'. ואברהם ניסן משורר פירט: 'היו מקומות שעברנו עם האופניים על הכתפיים ומרוב שפע של קוץ ודרדר לא הייתה שום אפשרות לתקן את שפע הניקובים בגלגלים ונסענו באופניים שטח ניכר בלי אוויר לגמרי'. גם אברהם אחיטוב סיפר על דרכים קשות וסחיבת האופניים על הגב, פרשת פנצ'רים ותיקונים, תעייה בדרך, צמא, חיפוש מים, פגישות עם בדואים שנבהלו מבחורים במשקפי שמש שכלי ירייה שלופים בידיהם.

 עייפים ורצוצים הגיעו הבחורים למשטרת הג'יפטליק וביקשו בה מקלט מהיתושים. אבידר סיפר:

בסביבה שכנו בדווים מדולדלים, מוכי קדחת, ועמם ילדים מנוונים, נפוחי בטן ובעלי עיניים יוקדות. השיממון, העזובה והזוהמה היו מזעזעים. השוטרים וה'אוּמבַּאשי' [שומר ענוד שני סרטים] נראו אף הם נגועים במלריה ... הם הסתפקו ברישום שמותינו, אך בכלינו לא חיפשו, וכך החמיצו הזדמנות לזכות בפרס שמן של 11 אקדחים ... וכששמע [האומבאשי] את השם 'ד"ר מאיר', קרא בתימהון: 'האדא חכים?! (זה רופא). דוקטור במכנסיים קצרים, מאובק, בלתי מגולח, עם תרמיל גב כבד – יצור כזה טרם נראה בסביבה זו... 
אחרי הטיול חלו חמישה (ויש אומרים שמונה) מבין אחד-עשר משתתפיו במלריה טרופית. ייתכן שהדבר נגרם מהיתושים שעקצו אותם על רצפת החדר במשטרת הג'יפטליק, ושמא מהביקור בביצות החולה; זאת 'למרות החינין שהתפטמנו בו כל הדרך', תרופה שהביא עמו מן הסתם ד"ר ה' מאיר, איש המכון לכימיה, שנחנך זה לא מכבר באוניברסיטה העברית. היתושים היו רק חלק מהתלאות – בני החבורה סבלו ממחסור במים ובמזון ונאלצו להתקיים מ'פיתות מרות' שקנו מהבדואים וחלב מרועי העדרים שפגשו בדרך. אברהם אחיטוב סיפר, כי 'על גופו של זָכָר זחל בערב עקרב, הוא ביקש שלא לעשות דבר ושכב ללא ניד וללא ניע עד שהעקרב עבר על פני גופו'. 

עייפים מקרבות עם עקרבים ויתושים, המשיכו הבחורים אל מעבר הירדן בגשר דאמיה ומשם ליריחו. וכך סיכם אברהם ניסן משורר את הטיול: 

קשה לשכוח את הטיול הזה והתלאות אשר עברו עלינו. הגלגלים היו מנוקבים ורכבנו עליהם כשהצמיגים מחוסרי אויר לגמרי. זכורני שביריחו כבר לא עצרנו כוח לעמוד על רגלינו, אבל גם לשבת או לשכב היה בלתי אפשרי. מיריחו לירושלים הגענו במכונית משא. אחרי הטיול חלו 5 מחברינו בקדחת טרופית, כנראה כתוצאה מביקורנו בביצות החולה, ולמרות החינין. אבל מי ידמה לנו ומי ישווה לנו אחרי הטיול הזה! 

ולסיום, עודד ניידיק, מודד מוסמך במקצועו, הצליח לשחזר את מסלול רוכבי האופניים מירושלים לצפון ובחזרה על פי מפת PEF משנת 1870 ומפה טופוגרפית מ-1940, על פי המקורות הכתובים שנשארו ועל פי השכל הישר:

הלוך (יציאה מירושלים)

1.  ירושלים  הרי לובאן  שכם

מסלול על גב ההר (כיום הגרסה הישנה של כביש 60).

2. שכם  ג'נין  

ישנם שני מקטעים אפשריים: מערבי (דרך גב ההר) או מזרחי (דרך הכפר טובאס).

3. ג'נין עין חרוד

מקטע זה הוא משוער. על פי התמונות בני החבורה כנראה יָשְׁנוּ בעין חרוד.

4. עין חרוד – עפולה  חיפה 

המשך של כביש 60 עד תל עדשים ומשם מערבה (גניגר, שריד, נהלל, יגור).

5.  חיפה – לאורך חוף הים עכו 

רכיבה על חולות מפרץ חיפה. חציית הקישון הייתה כנראה בשפך הרדוד.

6.  עכו  רמה  צפת

מסלול הדומה לכביש 85 עד צומת חנניה, כביש 866 עד צומת מירון ומשם כביש 89 עד צפת.

7.  צפת כפר גלעדי
ירידה מצפת על כביש 8900 עד לראש פינה, ומשם צפונה על כביש 90 עד כפר גלעדי ולינה שם
.

8.  כפר גלעדי  לבנון דאר-ממיס

יציאה ברגל דרך מעבר הגבול הצרפתי ללבנון (לימים 'הגדר הטובה'), דרך כפר כילא וצפונה עד דאר-ממיס.

9.  דאר-ממיס  מעבר הליטני  בופור 

מקום חציית הליטני כנראה ב-Kursy Abu Mukerna, משם צפונה לבופור וחזרה לכפר גלעדי.

חזור (יציאה מכפר גלעדי)

10.  כפר גלעדי – כורזים  טבריה

מסלול הדומה לכביש 90.

11.  טבריה  עמק הירדן  בית שאן
על דרך החוף המערבי דרך צמח עד גשר הישנה, ביקור בגשר מג'מי (
Jisr Mujamia) ליד נהריים והמשך אל בית שאן.

12.  בית שאן – לאורך הירדן – ואדי מליח

דרומה על הדרך הרומית. על סמך התמונות כנראה נכנסו למעיינות החמים של ואדי מליח.

13.  ואדי מליח – משטרת הג'יפטליק

המשך על הדרך הרומית, כניסה לגיפטליק (מערבה) ללינה.

14.  מעבר הירדן בגשר דאמיה יריחו
בבוקר ממשיכים לגשר דאמיה (מזרחה לנהר הירדן) והמשך ירידה דרומה על הדרך הרומית.

15.  יריחו – ירושלים 

עלייה לירושלים דרך ואדי קלט.


עודד סייע גם בזיהוי כמה מקומות בנספח הצילומים ותודתנו נתונה לו. תודה גדולה גם לבני משפחות המטיילים: אשר משורר, עדיה משורר, אילנה אחיטוב ובתי רותי זוטא. תודה לאלי סט ולשמרי סלומון מנהל הארכיון לתולדות 'ההגנה'.

נספח הצילומים

רוב הצילומים נעשו על ידי זכריה אוריאלי ובמצלמתו. הם שמורים בארכיון לתולדות 'ההגנה', תרומתה של נחמה (אמה) אוריאלי, אלמנתו של זכר. ספררנו את הצילומים ואם מי מן הקוראים יידע לזהות את המקומות ואת האנשים ולהוסיף פרטים, נודה לו.

1. עם שומר לבוש מדים במעבר הגבול ללבנון

2. גשר מג'מי על הירדן

3. מבצר בופור

4. מבט מהבופור

5. מבצר בופור. במרכז (בסוודר, ידו על הברך): אברהם אחיטוב

 6. ח'אן אל עמדאן בעכו

7. ח'אן אל עמדאן בעכו

8. ליד אגם החולה

9. תמונה קבוצתית, כנראה בראש פינה. עומד בצד שמאל: זכריה אוריאלי; יושב שני מימין: אברהם אחיטוב

10. מנוחה ביריחו

11. מעבר הירדן, כנראה ליד יריחו

12. מפגש עם תושבים ערבים, אולי בשומרון 

13. מפגש עם תושבים ערבים

14. שיחה עם תושבים ערבים

15. תיקון אופניים. בירידה מכורזים לטבחה


16. רוכבים בתוך עין חרוד. במרכז משמאל לימין: זכר אוריאלי ואברהם אחיטוב

17. שלישיית רוכבים. משמאל: אברהם אחיטוב

18. עומד מימין יוסף אבידר ולידו זכריה אוריאלי ואברהם אחיטוב

19. בגליל העליון, מפגש עם גפיר במדים

20. יוסף אבידר רוכב (במערב עמק יזרעאל או בבקעת הירדן)

21. תמונה קבוצתית

22. תיקון אופניים

23. תמונה קבוצתית בראש פינה

24. חבישת ברך פצועה

25 תגובות:

  1. בוקר טוב
    שמחתי לקרוא וללמוד על איש חשוב זה.
    בכל קריאה אני לומד פרטים חדשים בין השורות.
    לפיכך, יש לי שני עדכונים.
    תמונה 18 צולמה בהגעת החבר'ה לכפר דיר מימס (כנראה על אחד המבנים הדרומיים).
    העליה לבופור בוצעה כנראה ע"י ירידה מהכפר אל הליטני (צפונית לברך הליטני) ועליה ללא דרך על המדרונות המזרחיים של הליטני.

    השבמחק
    תשובות
    1. המשך תגובה.
      נושא הלינה בעין חרוד( למורדות הגלבוע)עלה על סמך הצילומים.
      אם יש למישהו צילומים נוספים של מסע זה, אשמח לראותם.
      שבת שלום
      עודד

      מחק
  2. במחצית השנייה של שנות התשעים, תחילת האלף השני, ארגנתי את אירועי האופניים הגדולים בישראל, בהם גם טיולי אופניים המוניים. על "טיול ה- 11" למדתי מ"דף מהסליק" - כתב עת לתולדות "ההגנה", חוברת 12, אפריל 2005, תודות לידידי נרי אריאלי, מעורכי אותו כתב עת, שהפנה את תשומת לבי לטיול מעורר השראה זה, שנערך כ- 12 שנים לפני שנולדתי.
    אחרי איסוף פרטים וצילומים נוספים פרסמתי, בספטמבר 2012, את סיפור "טיול ה-11" באתר "שוונג", המוכר היטב לרצים ולרוכבי אופניים.
    באשר לציטוט מאותה כתבה
    האופניים בהם השתמשו באותו טיול היו (קרוב לוודאי) מתוצרת "ראלי" (Raleigh) הבריטית, משקלם היה כ- 15 ק"ג , אבל בהקלדת הכתבה נוספו להם 10 ק"ג, ואותה עת, לגלגלי ה- "28 שלהן היה יתרון (במעבר על אבנים) יחסית לגלגלי "26 שהיה אז הקוטר הרגיל של גלגלי אופני הרים (היום "29).
    אותי לימד "טיול ה- 11" צניעות.

    השבמחק
    תשובות
    1. קישור לכתבה ב"שוונג":
      https://www.shvoong.co.il/%D7%94%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C-%D7%94-11-85-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%94%D7%99%D7%A1/39884/

      מחק
  3. שלום ! כתבה מעניינת ומרתקת... יופי של כתבה !!
    הכרתי את יוסף אבידר בהקשר לעבודתי בתעש' ההגנה במחתרת... וכילדה קטנה אהבתי לקרוא את שיריה של ימימה טשרנוביץ בספר הילדים הצהוב... והנה כאן סיפור תיאור עברם, בצעירותם, של אנשים ושמות מוכרים.
    משכו את תשומת ליבי במיוחד הקטעים המתארים את הכניסה להגנה, הסודיות, האימונים, הכינויים של הכלים וכינויי האימונים במסגרת ההגנה... (הייתי חברה בהגנה ובפלמ"ח ומעובדי תעש' ההגנה במחתרת - ומכאן הזדהותי עם קטעים אלו במיוחד...
    הכתבה כתובה בצורה מרתקת לקריאה, מעלה זיכרונות ומשלימה ידע בנקודות מסוימות, גם מעבר לטיול האפניים המעניין בימים הרחוקים ההם...
    נפלא ותודה ! - צפורה דגן (ציפקה) .

    השבמחק
  4. רק מילה לתיאור "שקט יחסי של המתח הלאומי" בימי פלומר. מבלי הזכיר ההתנקשות בישראל לדה-האן שלא בדיוק קשור, יש הזכיר שבתגובה לנאומי והטפות הסתה ואירועי התנכלויות תלמתפללי הכותל, ההגנה הניחה פצצה ליד ביתו של אימאם אחד שהתפוצצה בליל 11.9.1927. ב-8 בינוי 1928, אנשי הגנה חיסלו שני ערבים מבין רבים שהטרידו מינית בנות ישראל ברחובות העיר, בעיקר בדרך לדרום העיר במה שהוא גן הפעמון היום וכן באזור מחנה שנלר.

    השבמחק
  5. אבי, אנשל ליוביץ' ע"ה, ספר על אמוני נשק מחתרתיים במסגרת ה"הגנה" במושבתנו כרכור:
    זה היה בשנת 1930 בערך. בבנין של אחוזה אכסנו את 10 השוטרים הבריטיים שחברי אחוזה קבלו מהממשלה המנדטורית כפצוי על ההתנפלות על ישעיהו לויט ופניה בדש, בה הוא נפצע והיא נהרגה ע"י ערבים. נוסף לזה היתה בבנין גם התחנה של הגפירים, שוטרים מוספים, שנקראה הנוקטה. השוטרים הבריטים היו יוצאים רכובים על סוסים לסייר בשדות, ואז ההגנה היתה מנצלת את ההזדמנות ואוספת אותנו לאמן אותנו בנשק של הגפירים בתוך כתה בבית הספר. היינו כעשרה חבר'ה, המדריך היה צבי קוטיק (קוטמן). רוכב על סייחו היה מגיע ונותן לנו שעור בקליעה עם כדורי סרק. היה נותן לנו פקודה "ארצה פול, שני כדורים, אש". לפני שנתן את פקודת האש הסביר לנו שהוא עושה מעשה שלא כדרך הרגיל, הוא נעמד בדיוק לפנינו, והסביר שאסור למפקד לעשות את זה, אך אנו עובדים בכדורי סרק והוא מעונין לראות איך אנחנו מחזיקים את הרובים. אחרי פקודת האש נתנה יריה, ושאל מיד אצל מי זה היה. זה היה כמובן אצל אחי יעקב. והוא הרים את המכנסים, ואמר לנו בטון שקט "חבר'ה זה אצלי; תתפזרו בשקט, להחזיר רובים, ושא-שטיל [שקט]". והוא עצמו רץ לד"ר קושנר. הדוקטור חבש אותו והסביר לו שהיה לו מזל גדול שזה עבר דרך הבשר, כך שבמשך שבוע הוא יבריא. סוף פסוק.

    השבמחק
  6. נפלא.מעשה אמהות ( ימימה האמא הסופרת) סימן לבנות.
    כתוב ברהיטות ומסקרן. תודה.

    השבמחק
  7. תודה על כתבה מרגשת ומעשירה.
    כמי שמצוי היטב בענייני רכיבת אופנים, טריאתלונים ו"שאר ירקות" דומים ומאתגרים - מרכין ראש בענווה ומצדיע בגאווה!
    שבת שלום.

    השבמחק
  8. בכיתוב לתמונות 6 + 7 כתוב חאן אלע'ומדאן, עכו.
    צ"ל ח'אן אלעמדאן. ר'למשל: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%90%D7%9F_%D7%90%D7%9C-%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%90%D7%9F

    השבמחק
  9. רמה יקרה, זו כתבה נפלאה בתוכנה, צילומיה והעברית הנפלאה הן בפי המצוטטים והן בכתיבת, כמובן. בין השאר למדתי ממנה את משמעות שם האקדח פאראבלום. ככל שיודעים מתברר שצריך לדעת עוד ועוד. איפה הייתה משטרת הג'יפטליק? עוד משאלה, כדאי היה ללוות את הכתבה באותה מפה שעליה שרטט אלי סט את מסלול הטיול. זה מרתק. ועוד שאלה, היכן ניתן להשיג את ספר תולדות משפחת טשרנוביץ שהזכרת? תודה והרבי עוד כהנה וכהנה

    השבמחק
  10. איזה כיף לברוח מההווה החולה אל העבר המרתק ומבטיח... יופי של סיפור... תודה מהלב.

    השבמחק
  11. תודה רבה רמה! רחוק בזמן קרוב ללב.

    השבמחק
  12. מאמר מרתק. תודה רבה ששיתפת אותנו.

    השבמחק
  13. כרכב אופנים דהיום, שרוכב על אופנים עם גלגלים בגודל 29" עם מעבירי הילוכים חדישים, גלגים רחבים 22.5 וכאלה עם רוחב 26 וכל שאר הציוד המודרני איני יכול שלא להתפעל מהחבורה של חברי ההגנה שרכבו את המסלול הארוך מירושלים דרך ההר והחוף ללבנון ובחזרה. מאמר מרתק. הרשיתי לעצמי להפיץ אותו לחבורת רוכבי השטח איתה אני רוכב. תודה לרמה על הסיפור הנפלא ותודה לדוד שמידי שבוע דואג לתדלק אותנו בסיפורים נפלאים בבלוג הנהדר שלו.

    השבמחק
  14. בין מייסדי ארגון ההגנה בירושלים בשנת 1920 היה גם זאב זבוטינסקי

    השבמחק
  15. מאד שמחתי לקרא על טיול האפניים

    אני בתו של עזריה קריתי אשר השתתף בטיול

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום.
      שמחתי לשמוע כי יש לך קשר ישיר לאחד מגיבורי הסיפור (ובכלל).
      אני עובד כרגע על סיפור הדרך של הטיול הזה. האם תוכלי ליצור איתי קשר?
      תודה מראש
      עודד

      מחק
  16. אמי, בלומה גלשטין, האלחוטאית של ההגנה באילת השחר היתה מיודדת עם יוסף רויכל.
    הנה כמה קישורים לסיפור-מפיה-על הנעורים באית השחר וגם על הפעילות הזו
    שיבצתי בסרטים תמונות ששרדו מהתקופה-מעטות-וגם מהמשפחה שלה ושלי
    outube.com/watch?v=iCREagSPh9o&t=630s&ab_channel=hiladudi
    https://www.youtube.com/watch?v=_cDWSqarU8g&t=17s&ab_channel=hiladudi
    https://www.youtube.com/watch?v=cEg2M8AgAF0&t=3s&ab_channel=hiladudi
    https://www.youtube.com/watch?v=TmlD_vSYcD4&t=70s&ab_channel=hiladudi
    https://www.youtube.com/watch?v=Hd4o4mg9hO8&ab_channel=hiladudi
    https://www.youtube.com/watch?v=ol9a4sJQo2A&t=23s&ab_channel=hiladudi
    והסרט היחיד שאמא זכתה להיות מצולמת בחי עם משפחתה-זמן לא רב לפני שהלכה לעולמה
    https://www.youtube.com/watch?v=QmFDhsXxZ7Y&t=682s&ab_channel=hiladudi
    https://www.youtube.com/watch?v=Obd1gdiTM94&t=8s&ab_channel=hiladudi
    https://www.youtube.com/watch?v=No7QlYOuko0&t=21s&ab_channel=hiladudi
    וגם הדוד שלי, יונה מילר, הכיר את יוסף רויכל הנה קטע אחד מוקלט עם תמונות-של יונה דודי שסיפורו הוא סיפור בפנh עצמו https://www.youtube.com/watch?v=my79DK43Eyg&ab_channel=hiladudi

    השבמחק
  17. איזו כתבה יפה. ועוד נכתבה עלי ידי הבת...והתמונות....אין מלים

    השבמחק
  18. כול הכבוד לזיקני ציון

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.