‏הצגת רשומות עם תוויות תולדות אהרן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תולדות אהרן. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 6 באוקטובר 2023

יחי אדוננו, מורנו ורבינו: מנהגי חג בחצרות חסידים (ב)

כתב וצילם דנ'צוּ ארנון

החלק הראשון פורסם כאן

חסידות שומרי אמונים

החצר של 'שומרי אמונים' בבני ברק מוצאה בחסידות 'תולדות אהרון' הקנאית (עליה ראו בהמשך). במוצאי שמחת תורה, אחרי חצות, האדמו"ר עורך טיש מיוחד. אחרי השירה והשמחה זורק הרבי תפוחים לקהלו (מנהג שנוהגים בו גם בחצרות אדמו"רים אחרים, כמו למשל בחצר צאנז בנתניה). מי שתופס תפוח שזרק הרֵבֵּה  אשריו! מובטחת לו שנה של מזל ופרנסה טובה. 

ובחנוכה, אחרי הדלקת הנרות מסובב האדמו"ר את ה'דריידל' (סביבון) על מגש של כסף, וחסידיו רואים ישועות.

עם סיום חג החנוכה מתקיים מחוץ לבניין החסידות טקס שריפת פתילות. את הפתילות מניחים בחבית עם ניירות, האדמו"ר מדליק אותה וכל החסידים רוקדים מסביב לחבית. 

בפורים עורך האדמו"ר של שומרי אמונים בבני ברק את 'טיש הלווייתן'  מנהג המשותף לחסידות תולדות אהרן ולחסידות תולדות אברהם יצחק שבירושלים, שלכולן מקור משותף. 

ובהגיע ימי הפסח יוצא האדמו"ר עם חסידיו לקצור חיטה עבור מצה שמורה בשדה שנזרע במיוחד לשם כך במושב החרדי קוממיות

חסידות תולדות אהרון

חסידות קנאית ואנטי-ציונית זו עברה פיצול טראומטי בסוף שנות התשעים והיום יש שני פלגים שלה: תולדות אהרן (הגדולה) ותולדות אברהם יצחק (הקטנה יותר). חסידי תולדות אהרן, ובראשם האדמו"ר, יוצאים לפני ערב פסח לשאוב מים בעין חניה ליד הכפר הפלסטיני אל-ולג'ה, מדרום לירושלים. המים הללו יאוחסנו במקום בטוח ונקי מחמץ וישמשו 'מים שלנו' להכנת מצה של מצווה.  

בל"ג בעומר רוקדים חסידי תולדות אהרון ליד הישיבה בחצר בתי אונגרין בירושלים. הריקודים סוחפים, ובמדורה מתעניינים רק הילדים. 

את הילדים של חסידות תולדות אברהם יצחק, אלה שיעברו לפנות בוקר את טקס ה'חלקה' במירון, מלבישים בבגדים מפוארים. האבות והבנים רוקדים יחד מסביב למדורה. 

חסידות אשלג 

זו חסידות חדשה שנוצרה רק במחצית השנייה של המאה העשרים על בסיס מורשתו הקבלית של הרב יהודה אשלג ומרכזה בבני ברק. אחרי שהאדמו"ר מדליק את נרות חנוכה הוא עורך לחסידיו 'טיש סופגניות'. 

חוג חת"ם סופר 

יש כמה קהילות חרדיות הנקראות 'חוג חתם סופר', ומבוססות על יוצאי הונגריה הטוענים לשימור מורשתו של הרב משה סופר (החת"ם סופר), מנהיג האולטרה-אורתודוקסיה במאה ה-19. בקהילה הבני-ברקית, שמתנהגת כחצר חסידית, עורך האדמו"ר טיש לכבוד ט"ו בשבט עם סידור פירות נהדר. 

חסידות ביאלה 

חסידי ביאלה בבני ברק עורכים בפורים טיש משתה היין: מציבים חבית יין גדולה והחסידים שותים 'עד ללא ידע'...

חסידות נדבורנה 

חסידות נדבורנה היא שם כולל לעשרות רבות של אדמו"רים. כלל גדול בחסידות זו הוא שכל אחד מצאצאי השושלת יכול לאחר נישואיו להפוך לאדמו"ר. בתמונה שלפנינו האדמו"ר מנדבורנה (בני ברק) עורך 'טיש משלוח מנות' (בפורים כמובן). 

לחסידים אלה יש מנהג מיוחד במינו בל"ג בעומר: האדמו"ר לא מדליק מדורה, ואחרי תפילת מעריב הוא מסתפק בהדלקה של ל"ג נרות בתוך בית הכנסת. 

לא בדיוק חסידים, אלא ליטאים ירושלמים שמתנהגים כחצר חסידית ומכונים 'המתמידים'. את הרב שלהם אין הם מכנים אדמו"ר או רֵבֵּה אלא קוראים לו בשמו. חבורה זו ידועה בחגיגת פורים שלה, בה כל המשתתפים לובשים קפטנים וחובשים תרבושים. בצילום: הרב לייבל רוקד על השולחן בחגיגת פורים.   

חסידות דאָראָג  

בערב פסח, סמוך לשעה שבה אסור יותר להחזיק בחמץ, שורף האדמו"ר מדאראג (אמרו: דוֹרוֹג) בחצרו שבבני ברק את החמץ שלו בנוכחות כל חסידיו וילדיהם. יחד עם החמץ נהוג לשרוף גם את הלולב הישן שנשמר מאז סוכות. 

חסידות דעש 

זה רק נשמע כמו דאעש, אבל דעש או דעעש (אמרו: דֶּש) היא חסידות הונגרית לגמרי. ערב הפסח אופה האדמו"ר בחצרו שבבני ברק מצה של מצווה במו ידיו. מצה זו נאכלת בליל הסדר.

חסידות קרעטשניף-סיגעט  

בחצרו שבירושלים עורך האדמו"ר מקרצ'ניף-סיגֶט טיש של סדר שני של פסח ובו הוא אוכל מצה שמורה בהסבה על צד שמאל. 

חסידות ברסלב

מאז פטירת האדמו"ר ר' נחמן מברסלב אין לחסידי ברסלב אדמו"ר וזו הסיבה שיש כמה קבוצות המזהות את עצמן כ'חסידי ברסלב': החסידים הוותיקים שמרכזם בשכונת מאה שערים, חסידי הרב המנוח אליעזר שלמה שיק ביבנאל, חסידי הרב ישראל אודסר ('בעל הפתק') ועוד. בל"ג בעומר, ליד בית המדרש (השוּל) של חסידי ברסלב בירושלים, מכינים גוש גדול של צמר גפן אליו שופכים החסידים מאות בקבוקים של שמן זית ואותו מדליק אחד הרבנים של הקהילה.  

חסידות זוּטְשקָא 

חסידות זו היא פלג של חסידות נדבורנה. אחרי שהצית האדמו"ר את מדורת ל"ג בעומר ברחוב, ליד מרכז החסידות בבני ברק, הוא גם יורה חץ מקשת. 

חסידות צאנז-קלויזנבורג 

חסידות זו היא מהגדולות בארץ ומרכזה הוא בקרית צאנז שבנתניה. כשבן של האדמו"ר מתחתן, נוהגים החסידים להוליך את האדמו"ר, את בניו ואת נכדיו (וכמובן גם את החתן), בכרכרה מבית האדמו"ר אל מקום החופה, מרחק של כ-400 מטר בלבד.

חסידות גור

כשנפטר האדמו"ר מגור אברהם מרדכי אלתר (ה'אמרי אמת'), ערב הקמתה של מדינת ישראל, לא ניתן היה לקבור אותו בהר הזיתים, שהיה אז תחת אש האויב. החסידים קברו אותו 'קבורה זמנית' ליד הישיבה שלהם 'שפת אמת', בסמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים (רחוב יהוסף שוורץ). לימים הקימו על קברו אוהל ובחצר בנו קיר לבנים אדומות כדוגמת קיר בית המדרש בעיירה גור (Góra Kalwaria) שבפולין. הזמני נהיה לקבוע ולימים נקבר לידו גם בנו הצעיר פנחס מנחם אלתר, שאף הוא היה אדמו"ר בשושלת. העולים להשתטח על הקברים מניחים עליהם אבן, כמקובל, וקוויטל (פתק בקשות). 

בצילום: בנות חרדיות מתפללות על קברי האדמו"רים.

חסידות זְווִיל  

כאמור, בימי מלחמת העצמאות לא ניתן היה לקבור בהר הזיתים, ובלית בררה נקברו מתי ירושלים בקבורה זמנית על אדמות הכפר הפלסטיני הנטוש שייח' באדר, שהיום נקרא גבעת רם. חלק מהקברים הועברו לאחר המלחמה להר המנוחות, בית הקברות החדש שבגבעת שאול, אך רבים נותרו במקומם (כיום נמצא בית הקברות הישן ממזרח לבית המשפט העליון, ליד מיקומה החדש של מצבת 'יזכור' לנופלים). בין הנקברים במקום היה גם גדליה משה גולדמן, האדמו"ר מזוויל (ובכתיב המיושן 'זוועהיל'). מספרים שחסיד גור מאנגליה חלם שהאדמו"ר הופיע לפניו, ציווה עליו לגלות את מקום קברו ולבוא להתפלל אצלו שלוש פעמים: ביום שני, ביום חמישי ושוב ביום שני (בה"ב), ואז יזכה לישועה. הוא מצא את הקבר, התפלל כנדרש – זכה לישועה ולפיכך גם מימן את שיפוץ הקבר. מאז מגיעים לקבר המונים, בעיקר נשים, ולאו דווקא חסידי זוויל. בצילום – שקיות עם מכתבי בקשה תלויים על העץ בכניסה למתחם הנשים בקבר.

עוד על חסידות זו ועל הפתקים באחוזת הקבר שבגבעת רם, ראו דוד וינפלד ושלמה רוזנר, 'התפללתי, נושעתי ופרסמתי: פתקים על קברו של הצדיק מזוויל'בלוג עונג שבת, 6 בנובמבר 2020.

ואגב, קשירת פתקים לענפי העץ. עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לצילום שנשלח אליו ממקדש יפני בקיוטו. מתברר כי תליית פתקים אישיים על עצי דובדבן במקדשים ביפן היא מנהג עתיק. האם המנהג היהודי החדש של תליית פתקים על אילנות נלמד מהיפנים? דרך הרוח מי יידע?

צילום: אבי בלדי

_________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

יום רביעי, 9 ביוני 2021

ראשית הגז ו'אגודת עושי ציצית'

צילם וכתב דנצ'וּ ארנון

בישראל כבר לא מגדלים כבשים לצמר, ויחזקאל הוא אולי היהודי האחרון שמקצועו הוא גוזז כבשים. יחזקאל הוא לא סתם גוזז, הוא שייך לחצר 'תולדות אהרן' (תו"א), החסידות הסגורה והקיצונית שמרכזה בבתי אוּנְגָרִין בירושלים. הכרתי את יחזקאל לפני שנתיים, כשנסעתי בפעם הראשונה לצלם אותו גוזז כבשים. בפעם השנייה, לפני כשבועיים, הצטרפו ל'משלחת' חברים נוספים: נתן, בחור צעיר מ'תולדות אהרן', יהושע, תייר מארה"ב הקשור לחצר תו"א, וישראל, ידידי רב הפעלים מחצר חסידות ויז'ניץ בבני ברק. צילומי הגז הם מעכשיו (26 במאי 2021), צילומי הכנת החוטים הם מלפני שנתיים.

מצוות ראשית הגז, כלומר הגיזה הראשונה, אמורה בתורה, והיא מן המתנות הניתנות לכהנים, שנאמר 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ' (דברים, יח 4). שלא כמצוות אחרות שבטלו לגמרי עם חורבן בית המקדש, מצווה זו לא בטלה  גם לא בחו"ל  וחובבי המצוות הנדירות ממשיכים לשמור עליה גם בימינו.

לפי ההלכה 'צאן' הוא לפחות חמישה כבשים (זכרים או נקבות). לאנשי תו"א לא כל כך מסתדר לפנות לדירי צאן בקיבוצים חילוניים, ולכן הם מצאו כמה מגדלי כבשים בדואים שהסכימו לשתף פעולה. נסענו אפוא ל'פזורה' בדואית ליד גבעון מוכנים ומזומנים לקיים מצוות עשה.

משכנות עוני בנויים מגרוטאות. כך נראית 'פזורה' בדואית... כתם על מדינת ישראל שמניחה לתושביה לחיות כך

צריך להודות על האמת: דירי כבשים זה עסק די מסריח, ולמי שלא הרגיל את אפו בריח הניחוח, החוויה קצת לא נעימה. עוד ימים לאחר שחזרנו מהמשימה, ולאחר מקלחות רבות, עדיין נדף ממני ריחם של הכבשים.

ברקע משמאל אפשר לראות את הצריח של נבי סמואל

תחילה יחזקאל בדק ביסודיות את צמר הכבשים. כבשה שצמרה נראה לו משובח, ארוך סיבים ולבן ללא כתמי צבע, סומנה בספריי בצבע ירוק. כבשה שצמרה גרוע – בצבע אדום. אחר כך סיכם עם בעל העדר (מימין במכנסי ג'ינס) על מחיר כל כבש. 55 ש"ח לכבש, שהופך עם התשלום לקניינם של הגוזזים, אבל כמו בהסדרי מכירת חמץ, בסוף חוזרים הכבשים אל בעליהם, שמוותר רק על הגיזה. בעל העדר עושה עסק טוב, משום שלגיזה אין כל ערך כלכלי או מעשי. בארץ לא משתמשים בצמר הגס של הכבשים המקומיות.

בידיהם של החסידים מיכלי ספריי בצבעים שונים

חברי המשלחת הרימו יחד כל כבש או כבשה, 'הגבהה לשם קניין'. על פי ההלכה, הגבהת חפץ מסמנת בעלוּת עליו. עתה סומנו הכבשים שהפכו לקניין בצבע צהוב בתוך הסימון הירוק.


הנה הם בני הצאן בשלל צבעיהם:


השלב הבא הוא האמבטיה. חברי הצוות רחצו במים את הכבשים הנבחרים. לא מדובר בניקיון אלא פשוט בניסיון לרכך את הצמר ובכך להקל על הגז.


עתה הגיעה שעת הגז.


הכבשים המסומנים נעקדו ויחזקאל גזז במיומנות את הצמר של כל אחד מהם. שימו לב: יחזקאל לא משתמש במגזזה חשמלית, כמקובל בימינו, אלא במספרי גז מיוחדים שבכמותם, לדבריו, גזזו אבות אבותינו. בסופו של יום עבודה קשה נצברה גיזה של 11 כבשים.


עם שתי שקיות שחורות של 'ראשית הגז', נסענו לירושלים לביתו של כהן מאנשי חסידות תו"א. הוא קיבלן, הגביה כל אחת מהן לסימון הקניין והחזירן.


אז מה עושים עם הצמר שנגזז?

את הצמר נותנים לכהן, והכהן נותן אותו לר' ישראל. ישראל הוא הרוח החיה מאחורי מבצע 'ראשית הגז', ויש לו מעין מפעל זעיר שממוקם במתחם הישיבה של תולדות אהרן. כאן, בעבודה ידנית ובמכשירים עתיקי יומין, מכינים חוטים לציציות.


מהי הציצית? לכאורה כולם יודעים ומכירים. בתורה נכתב:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (במדבר, טו 39-38) 
לבגדים שלבשו אבותינו – הגברים כמובן, כי מצוות ציצית אינה חלה על נשים – היו ארבע כנפות, אבל כיום לבגדים אין כנפיים ולפיכך, כדי לקיים את המצווה, לובשים מתחת לחולצה 'טלית קטן' שאליו מחוברות ציציות בכל אחת מכנפותיו. גם לטלית – שבה מתעטפים גברים בשעת התפילה – יש ציציות. מהו 'פתיל התכלת'? על כך יש דעות רבות ושונות, ולפיכך רוב הציציות בימינו הן בצבע לבן. רק אצל הקראים, כמו גם בקרב חוגים חסידיים מסוימים (כמו איזביצה-ראדזין או ברסלב; ולאחרונה גם בקרב חרדיים-לאומיים) אפשר למצוא ציציות בצבע תכלת.

המפעל של ישראל נקרא 'פלך' וחוץ ממנו עובד בו רק פועל נוסף. הם מנקים את הצמר מלכלוך וסורקים אותו במסרקות מתכת כדי להפריד בין הסיבים. אחר כך טווים מן הצמר חוט ארוך בעזרת פלך שאותו מסובב גלגל גדול. 

כשישראל רוצה לדקדק יותר במצווה הוא טווה את החוט בפלך נייד, כזה שראו פעם אצל פלאחיות ערביות. 

תמונה משלהי המאה ה-19 ובה רואים ערבייה טווה צמר בפלך יד, תוך כדי הליכה (אוסף צילומי 'אמריקן קולוני')

צריך הרבה מומחיות כדי לסלול חוט צמר בעובי אחיד בעזרת פלך. את החוטים המוכנים מעבירים למפעל ציציות הנמצא במושב זנוח. אין צריך לומר שהציציות של 'פלך' יקרות יותר מציציות רגילות של צמר מסחרי שנעשות במפעל.

בכל טלית או טלית קטן יש 16 חוטים, ומכל גיזת כבש אחד אפשר להכין כשלושים חבילות שבכל אחת 16 חוטים. במילים אחרות, בסופו של יום עבודה מפרך הביא צוות הגוזזים חומר גלם לכ-300 טליתות. בכל שנה הם גוזזים כ-120 כבשים. 

צאו וראו כמה עבודה מושקעת בקיומה של מצווה אחת...