ראשית הגז ו'אגודת עושי ציצית'

צילם וכתב דנצ'וּ ארנון

בישראל כבר לא מגדלים כבשים לצמר, ויחזקאל הוא אולי היהודי האחרון שמקצועו הוא גוזז כבשים. יחזקאל הוא לא סתם גוזז, הוא שייך לחצר 'תולדות אהרן' (תו"א), החסידות הסגורה והקיצונית שמרכזה בבתי אוּנְגָרִין בירושלים. הכרתי את יחזקאל לפני שנתיים, כשנסעתי בפעם הראשונה לצלם אותו גוזז כבשים. בפעם השנייה, לפני כשבועיים, הצטרפו ל'משלחת' חברים נוספים: נתן, בחור צעיר מ'תולדות אהרן', יהושע, תייר מארה"ב הקשור לחצר תו"א, וישראל, ידידי רב הפעלים מחצר חסידות ויז'ניץ בבני ברק. צילומי הגז הם מעכשיו (26 במאי 2021), צילומי הכנת החוטים הם מלפני שנתיים.

מצוות ראשית הגז, כלומר הגיזה הראשונה, אמורה בתורה, והיא מן המתנות הניתנות לכהנים, שנאמר 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ' (דברים, יח 4). שלא כמצוות אחרות שבטלו לגמרי עם חורבן בית המקדש, מצווה זו לא בטלה – גם לא בחו"ל – וחובבי המצוות הנדירות ממשיכים לשמור עליה גם בימינו.

לפי ההלכה 'צאן' הוא לפחות חמישה כבשים (זכרים או נקבות). לאנשי תו"א לא כל כך מסתדר לפנות לדירי צאן בקיבוצים חילוניים, ולכן הם מצאו כמה מגדלי כבשים בדואים שהסכימו לשתף פעולה. נסענו אפוא ל'פזורה' בדואית ליד גבעון מוכנים ומזומנים לקיים מצוות עשה.

משכנות עוני בנויים מגרוטאות. כך נראית 'פזורה' בדואית... כתם על מדינת ישראל שמניחה לתושביה לחיות כך

צריך להודות על האמת: דירי כבשים זה עסק די מסריח, ולמי שלא הרגיל את אפו בריח הניחוח, החוויה קצת לא נעימה. עוד ימים לאחר שחזרנו מהמשימה, ולאחר מקלחות רבות, עדיין נדף ממני ריחם של הכבשים.

ברקע משמאל אפשר לראות את הצריח של נבי סמואל

תחילה יחזקאל בדק ביסודיות את צמר הכבשים. כבשה שצמרה נראה לו משובח, ארוך סיבים ולבן ללא כתמי צבע, סומנה בספריי בצבע ירוק. כבשה שצמרה גרוע – בצבע אדום. אחר כך סיכם עם בעל העדר (מימין במכנסי ג'ינס) על מחיר כל כבש. 55 ש"ח לכבש, שהופך עם התשלום לקניינם של הגוזזים, אבל כמו בהסדרי מכירת חמץ, בסוף חוזרים הכבשים אל בעליהם, שמוותר רק על הגיזה. בעל העדר עושה עסק טוב, משום שלגיזה אין כל ערך כלכלי או מעשי. בארץ לא משתמשים בצמר הגס של הכבשים המקומיות.

בידיהם של החסידים מיכלי ספריי בצבעים שונים

חברי המשלחת הרימו יחד כל כבש או כבשה, 'הגבהה לשם קניין'. על פי ההלכה, הגבהת חפץ מסמנת בעלוּת עליו. עתה סומנו הכבשים שהפכו לקניין בצבע צהוב בתוך הסימון הירוק.

הנה הם בני הצאן בשלל צבעיהם:

השלב הבא הוא האמבטיה. חברי הצוות רחצו במים את הכבשים הנבחרים. לא מדובר בניקיון אלא פשוט בניסיון לרכך את הצמר ובכך להקל על הגז.

עתה הגיעה שעת הגז.

הכבשים המסומנים נעקדו ויחזקאל גזז במיומנות את הצמר של כל אחד מהם. שימו לב: יחזקאל לא משתמש במגזזה חשמלית, כמקובל בימינו, אלא במספרי גז מיוחדים שבכמותם, לדבריו, גזזו אבות אבותינו. בסופו של יום עבודה קשה נצברה גיזה של 11 כבשים.

עם שתי שקיות שחורות של 'ראשית הגז', נסענו לירושלים לביתו של כהן מאנשי חסידות תו"א. הוא קיבלן, הגביה כל אחת מהן לסימון הקניין והחזירן.

אז מה עושים עם הצמר שנגזז?

את הצמר נותנים לכהן, והכהן נותן אותו לר' ישראל. ישראל הוא הרוח החיה מאחורי מבצע 'ראשית הגז', ויש לו מעין מפעל זעיר שממוקם במתחם הישיבה של תולדות אהרן. כאן, בעבודה ידנית ובמכשירים עתיקי יומין, מכינים חוטים לציציות.

מהי הציצית? לכאורה כולם יודעים ומכירים. בתורה נכתב:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (במדבר, טו 39-38) 

לבגדים שלבשו אבותינו – הגברים כמובן, כי מצוות ציצית אינה חלה על נשים – היו ארבע כנפות, אבל כיום לבגדים אין כנפיים ולפיכך, כדי לקיים את המצווה, לובשים מתחת לחולצה 'טלית קטן' שאליו מחוברות ציציות בכל אחת מכנפותיו. גם לטלית – שבה מתעטפים גברים בשעת התפילה – יש ציציות. מהו 'פתיל התכלת'? על כך יש דעות רבות ושונות, ולפיכך רוב הציציות בימינו הן בצבע לבן. רק אצל הקראים, כמו גם בקרב חוגים חסידיים מסוימים (כמו איזביצה-ראדזין או ברסלב; ולאחרונה גם בקרב חרדיים-לאומיים) אפשר למצוא ציציות בצבע תכלת.

המפעל של ישראל נקרא 'פלך' וחוץ ממנו עובד בו רק פועל נוסף. הם מנקים את הצמר מלכלוך וסורקים אותו במסרקות מתכת כדי להפריד בין הסיבים. אחר כך טווים מן הצמר חוט ארוך בעזרת פלך שאותו מסובב גלגל גדול. 

כשישראל רוצה לדקדק יותר במצווה הוא טווה את החוט בפלך נייד, כזה שראו פעם אצל פלאחיות ערביות. 

תמונה משלהי המאה ה-19 ובה רואים ערבייה טווה צמר בפלך יד, תוך כדי הליכה (אוסף צילומי 'אמריקן קולוני')

צריך הרבה מומחיות כדי לסלול חוט צמר בעובי אחיד בעזרת פלך. את החוטים המוכנים מעבירים למפעל ציציות הנמצא במושב זנוח. אין צריך לומר שהציציות של 'פלך' יקרות יותר מציציות רגילות של צמר מסחרי שנעשות במפעל.

בכל טלית או טלית קטן יש 16 חוטים, ומכל גיזת כבש אחד אפשר להכין כשלושים חבילות שבכל אחת 16 חוטים. במילים אחרות, בסופו של יום עבודה מפרך הביא צוות הגוזזים חומר גלם לכ-300 טליתות. בכל שנה הם גוזזים כ-120 כבשים. 

צאו וראו כמה עבודה מושקעת בקיומה של מצווה אחת...