ארץ הקודש: אוטו נ-נח ורכבת ההצלה, תרסיס מים אחרונים, ניתוקית

א. משחקים באוטו וברכבת

צילומים: יוחנן פלוטקין

איזה ילד לא אוהב לשחק במכוניות? גם ילדים חרדים אוהבים מכוניות, רק תיתנו להם! אז הנה מה שנותנים להם: שני צעצועים חינוכיים מעניינים, גדושים בקדושה וביראת שמיים, שאותם תמצאו בחנויות המיועדות לדבר בבני ברק.

האחד, הוא 'אוטו נַ-נַח'. 

אכן כן, 'חסידי הפתק', המקפצים ושרים על גגות טנדרים ברחבי הארץ ומהללים את רבנו נחמן מברסלב, ואת ר' ישראל דב אודסר, 'בעל הפתק', הופכים מקוריוז, שרבים בעולם החרדי לועגים לו, לחלק לגיטימי מ'המגזר'.

האוטו גם 'יודע' לשיר את כל הלהיטים הגדולים של הנח-נחים.

השני, כולו על טהרת היידיש, הוא 'כ"א כסלו באַן', כלומר רכבת כ"א בכסלו. מהי רכבת זו, שרובכם לא שמעו עליה מעולם?

ובכן, בכ"א בכסלו תש"ה (דצמבר 1944) שוחררו רוב אסירי 'רכבת קסטנר', ובתוכם גם רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, ממחנה ברגן בלזן שבו הוחזקו עד אז. ברכבת המפורסמת, שיצאה מבודפשט, היו כ-1,680 נוסעים. מקצתם (318) שוחררו כבר באוגוסט, והשאר, כאמור, בדצמבר, בכ"א בכסלו. 

ב'יום ההצלה' – כפי שהוא מכונה בפי חסידי סאטמר – הגיעה רכבת המשוחררים לשווייץ הנייטרלית, ומשם נפתחה הדרך להצלת חייהם. האדמו"ר הקנאי וכפוי הטובה, שירק בפניהם של האישים והמוסדות הציוניים שהיו מעורבים בהצלתו, נסע תחילה לארץ ישראל, ואחרי כשנה נסע לארה"ב ובה הקים את חצרו הגדולה והמשגשגת עד היום.

על פי ההסבר מאחור, שמשקף את ההגיוגרפיה הסאטמרית על 'נס ההצלה', ישראל קסטנר בכלל לא רצה להציל את הרבי האנטי-ציוני. אבל מה אלוהים עושה? סבתו באה בחלום הלילה לד"ר יוסף פישר (חבר הפרלמנט הרומני וממנהיגי יהדות טרנסילבניה, שקסטנר היה נשוי לבתו), והודיעה לו שהוא חייב לדאוג שחתנו יציל את חייו של הרבי, וכן היה. למה הסבתא לא באה בחלום לנכד שלה, קסטנר עצמו? במופלא ממך אל תדרוש... 

ב. מים אחרונים וואַסער

מלכות ירושלים

לא כל קוראי הבלוג גדלו על אדני המסורת ויודעים מה פירושם של 'מים אחרונים'. הכוונה היא למנהג של נטילת ידיים שנייה, לאחר סיום הארוחה ולפני ברכת המזון. מנהג זה הלך ורפה עם השנים, שכן שורשיו הם בעיקר קבליים-מיסטיים ולא הלכתיים, וכיום רק מעטים בקרב ציבור שומרי המצוות מקפידים בכך. אלה שבכל זאת מקפידים על כך, מקיימים את המצווה ברוב טקס, בעיקר בארוחות שבת וחג,  ומתהדרים גם בכלים ייעודיים שכמותם יש מלוא השפע ובמגוון חומרים: זהב וכסף, ברזל ונחושת, זכוכית ופלסטיק ועוד ועוד.

אך מה יעשו המחמירים, אותם הנמצאים בדרכים ורחוקים מביתם וממקור מים חיים, ואינם יכולים לקיים מצווה זו כהלכתה? לטובתם באו החוכמולוגים והמציאו 'תרסיס מים אחרונים'. 

באתרים שונים במרשתת אפשר אפילו להשיג תרסיס עם חריטה אישית.

תרסיס מים אחרונים (בול בשבילך)

חברה אמריקאית ושמה 'לכתחילה' עלתה על הפטנט והמציאה מים אחרונים בצורת עט הנצמד לכיס החולצה. המחיר נמוך במיוחד, והייצור מארץ סין...

צילום: זאב וגנר

ובאותו עניין. לא תופתעו, מן הסתם, כשתקראו את הידיעה הבאה על גודל חשיבות מצוות מים אחרונים, שבזכותם ניצלו חייהם של כך וכך חיילים...

כל רגע

ג. ניתוקית

בני ברק, בירת עמק הסיליקון הישראלי, אינה מפסיקה להפתיע בחידושים טכנולוגיים.

הנה למשל ניידת ניתוק מכשירים מהאינטרנט...

כמה שהאנשים האלה מנותקים!

צילום: פיני גורליק

סיבוב בתל אביב: רבין וקסטנר, גימנסיה 'הרצליה' ושוק הכרמל

כל הצילומים: איתמר לויתן

א. כאן נרצח יצחק רבין

אתר הרצח של יצחק רבין ב-1995, מתחת למדרגות העלייה לרחבת בית העיריה, משנה את פניו חליפות ומעדכן את הזיכרון לאירוע הנורא שהתחולל שם ושינה את פניה של ארצנו. סמוך לאנדרטה הציבו מסך וידאו שמשדר בלי הפסקה את מעשה הרצח, ולצדו כרזות שעיצבו במשך השנים גרפיקאים חדי מבט.

הדבר היחיד שלא משתנה בכיכר הוא מקום החניה הקבוע של רכב ראש העירייה...

ב. כאן נרצח ישראל קסטנר

אם עד כה הכרתי את שדרות עמנואל הרומי 'בזכות' שלט הרחוב המביך שהוצב בו (בניקוד השגוי ובמרכאות שאינן נפתחות עסקנו כאן):

צילום: עופר אדרת

עתה התברר לי שיש ברחוב זה גם בניין היסטורי חשוב: בית מספר 6. 

כאן אירע בשנת 1957 אחד ממעשי הרצח שזעזעו את המדינה בעשור הראשון לקיומה: הרצח של ד"ר ישראל קסטנר בפתח בית מגוריו. קסטנר היה אז בסך הכל בן 51 אך נשא עמו ביוגרפיה טרגית ודרמטית של בן מאה לפחות.

שנה וחצי קודם לכן זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את מלכיאל גרינוולד, שנתבע על ידי המדינה בגין הוצאת דיבה על קסטנר, לאחר שהאשימוֹ בשיתוף פעולה עם הנאצים. השופט בנימין הלוי, שדן יחידי בתיק, הרחיק לכת וכתב על קסטנר – איש שאלפי יהודים מהונגריה חייבים לו את חייהם – כי 'מכר את נשמתו לשטן'. יעברו עוד שנים רבות עד שנבין כמה זחוחה, מתנשאת וחסרת רגישות הייתה אמירה זו, שכן מי שלא היה שם, לעולם לא יוכל לחרוץ דין על מי שכן היה שם ועשה ככל יכולתו וכמיטב הבנתו. זאת ועוד, פסק דינו של הלוי התפרש בעיני חוגים מסוימים כהיתר לפגוע בקסטנר ולחסלו. מה שאכן קרה.

בלילה שבין 4-3 במארס 1957 ארבה לקסטנר חולייה של שלושה מתנקשים שירו בו פצעי מוות. הוא מת בבית החולים ב-15 במארס. לאחר מותו התברר עניינו שוב בערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון. השופטים זיכו אותו ברוב קולות מהאשמה הנוראה של שיתוף פעולה עם הנאצים, לקסטנר האומלל ולבני משפחתו זה כבר לא עזר.

דבר, 5 במארס 1957

פרטים רבים על קסטנר, האיש, פעולות ההצלה שלו, המשפט, ההתנקשות והמאבק על שמו הטוב ועל מורשתו יש בערך הנושא את שמו בוויקיפדיה. אגב, מרב מיכאלי, מנהיגת מפלגת העבודה, היא נכדתו.

בין כך ובין כך, בחצר בית מגוריו נקבע שלט הזיכרון הזה:

ג. ביקור בגימנסיה העברית 'הרצליה'

גימנסיה 'הרצליה' שברחוב ז'בוטינסקי איננה סתם עוד בית ספר גדול בתל אביב. היא גם סמל ציוני ומוסד לאומי. אבל כשמסתובבים במסדרונות הארוכים, המרוצפים ב'בָּלָטוֹת' משנות השישים, שכבר אף אחד מן השכנים ב'צפון הישן' לא יעלה על דעתו לרצף אתן את סלון ביתו, מתגנבת ללב תחושה חמוצה של הליכה בבניין ישן ושל תחזוקה במצב ירוד. 

יש בגימנסיה גם אוצרות אמנות ונוסטלגיה וחבל שגם הן אינן מתוחזקות כראוי.

על שלט הכניסה המביך בכניסה כבר דיברנו פעם. מעבר לטקסט הפלצני ('על רקע שלהי המאה ה-19 ... חלה התפרצות וולקנית של גניוס יהודי ... אבן בזלת שנזרקה משרידי הלבה הזאת') יש בו גם שגיאה: גרשם שלום ולא גרשון שלום...

והנה כמה צילומי מסדרון:

פסיפס 'שבת ברחוב הרצל, 1912'
'הוגש שי לגימנסיה "הרצליה" ע"י חניכיה: נחום גוטמן והאחים מאיר, 1966'

פרוטומה של בוגר הגימנסיה והיזם מרדכי מאיר

מיצב (של אחד התלמידים?)

בגימנסיה יש גם מוזיאון לזכר מוריה ובוגריה שנפלו במערכות ישראל

את שמות הנופלים החדשים כבר עיצבו בפונט שונה לגמרי

ד. ביקור בשוק הכרמל

מישהו בעירייה החליט שזה הזמן לציין מאה שנים לייסודו של שוק הכרמל. בשערי השוק הוקמה תערוכה ניידת והיא מביאה במלל ובצילומים היסטוריים את סיפורו של השוק, שתאריך ייסודו האמיתי לוט בערפל ('בשנות העשרים').