סיבוב בתל אביב: רבין וקסטנר, גימנסיה 'הרצליה' ושוק הכרמל

כל הצילומים: איתמר לויתן

א. כאן נרצח יצחק רבין

אתר הרצח של יצחק רבין ב-1995, מתחת למדרגות העלייה לרחבת בית העיריה, משנה את פניו חליפות ומעדכן את הזיכרון לאירוע הנורא שהתחולל שם ושינה את פניה של ארצנו. סמוך לאנדרטה הציבו מסך וידאו שמשדר בלי הפסקה את מעשה הרצח, ולצדו כרזות שעיצבו במשך השנים גרפיקאים חדי מבט.

הדבר היחיד שלא משתנה בכיכר הוא מקום החניה הקבוע של רכב ראש העירייה...

ב. כאן נרצח ישראל קסטנר

אם עד כה הכרתי את שדרות עמנואל הרומי 'בזכות' שלט הרחוב המביך שהוצב בו (בניקוד השגוי ובמרכאות שאינן נפתחות עסקנו כאן):

צילום: עופר אדרת

עתה התברר לי שיש ברחוב זה גם בניין היסטורי חשוב: בית מספר 6. 

כאן אירע בשנת 1957 אחד ממעשי הרצח שזעזעו את המדינה בעשור הראשון לקיומה: הרצח של ד"ר ישראל קסטנר בפתח בית מגוריו. קסטנר היה אז בסך הכל בן 51 אך נשא עמו ביוגרפיה טרגית ודרמטית של בן מאה לפחות.

שנה וחצי קודם לכן זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את מלכיאל גרינוולד, שנתבע על ידי המדינה בגין הוצאת דיבה על קסטנר, לאחר שהאשימוֹ בשיתוף פעולה עם הנאצים. השופט בנימין הלוי, שדן יחידי בתיק, הרחיק לכת וכתב על קסטנר – איש שאלפי יהודים מהונגריה חייבים לו את חייהם – כי 'מכר את נשמתו לשטן'. יעברו עוד שנים רבות עד שנבין כמה זחוחה, מתנשאת וחסרת רגישות הייתה אמירה זו, שכן מי שלא היה שם, לעולם לא יוכל לחרוץ דין על מי שכן היה שם ועשה ככל יכולתו וכמיטב הבנתו. זאת ועוד, פסק דינו של הלוי התפרש בעיני חוגים מסוימים כהיתר לפגוע בקסטנר ולחסלו. מה שאכן קרה.

בלילה שבין 4-3 במארס 1957 ארבה לקסטנר חולייה של שלושה מתנקשים שירו בו פצעי מוות. הוא מת בבית החולים ב-15 במארס. לאחר מותו התברר עניינו שוב בערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון. השופטים זיכו אותו ברוב קולות מהאשמה הנוראה של שיתוף פעולה עם הנאצים, לקסטנר האומלל ולבני משפחתו זה כבר לא עזר.

דבר, 5 במארס 1957

פרטים רבים על קסטנר, האיש, פעולות ההצלה שלו, המשפט, ההתנקשות והמאבק על שמו הטוב ועל מורשתו יש בערך הנושא את שמו בוויקיפדיה. אגב, מרב מיכאלי, מנהיגת מפלגת העבודה, היא נכדתו.

בין כך ובין כך, בחצר בית מגוריו נקבע שלט הזיכרון הזה:

ג. ביקור בגימנסיה העברית 'הרצליה'

גימנסיה 'הרצליה' שברחוב ז'בוטינסקי איננה סתם עוד בית ספר גדול בתל אביב. היא גם סמל ציוני ומוסד לאומי. אבל כשמסתובבים במסדרונות הארוכים, המרוצפים ב'בָּלָטוֹת' משנות השישים, שכבר אף אחד מן השכנים ב'צפון הישן' לא יעלה על דעתו לרצף אתן את סלון ביתו, מתגנבת ללב תחושה חמוצה של הליכה בבניין ישן ושל תחזוקה במצב ירוד. 

יש בגימנסיה גם אוצרות אמנות ונוסטלגיה וחבל שגם הן אינן מתוחזקות כראוי.

על שלט הכניסה המביך בכניסה כבר דיברנו פעם. מעבר לטקסט הפלצני ('על רקע שלהי המאה ה-19 ... חלה התפרצות וולקנית של גניוס יהודי ... אבן בזלת שנזרקה משרידי הלבה הזאת') יש בו גם שגיאה: גרשם שלום ולא גרשון שלום...

והנה כמה צילומי מסדרון:

פסיפס 'שבת ברחוב הרצל, 1912'
'הוגש שי לגימנסיה "הרצליה" ע"י חניכיה: נחום גוטמן והאחים מאיר, 1966'

פרוטומה של בוגר הגימנסיה והיזם מרדכי מאיר

מיצב (של אחד התלמידים?)

בגימנסיה יש גם מוזיאון לזכר מוריה ובוגריה שנפלו במערכות ישראל

את שמות הנופלים החדשים כבר עיצבו בפונט שונה לגמרי

ד. ביקור בשוק הכרמל

מישהו בעירייה החליט שזה הזמן לציין מאה שנים לייסודו של שוק הכרמל. בשערי השוק הוקמה תערוכה ניידת והיא מביאה במלל ובצילומים היסטוריים את סיפורו של השוק, שתאריך ייסודו האמיתי לוט בערפל ('בשנות העשרים').

השלטים ההיסטוריים של תל אביב: 'שלום על ישראל' ו'שוק לירקות'

בהמשך לרשימה על שלטים היסטוריים בירושלים, אלה ששיני הזמן נוגסות בהם וראוי לשמרם, נפנה הפעם את מבטנו לשתי כתובות אבן היסטוריות בתל אביב-יפו שגם הן הולכות ומתפוררות.

א. שלום על ישראל

כל הצילומים: איתמר לויתן

ברחוב רזיאל 15 ביפו, עומד בניין רעוע עם ארכיטקטורה מרהיבה במיוחד. רק כשמתקרבים שמים לב למשקוף היפה ולכתובת בשלוש שפות: עברית, צרפתית וערבית. בעברית כתוב 'שלום על ישראל'; בצרפתית: Chevalier A. Howard, כלומר האביר א' הווארד. השנה היא 1892.

מיהו האביר הווארד שגר כאן? 

מדובר באיסכנדר עוואד, נוצרי מרוני אמיד, שהיה נציגה ביפו של סוכנות הנסיעות הנודעת תומס קוק. לימים שינה את שמו לאלכסנדר הווארד – שם שהיה נוח יותר לעסקיו עם תיירים אירופים. באמצע שנות השמונים של המאה ה-19 הוא הקים ביפו מלון שנשא את שמו (גם בירושלים הקים מלון שנקרא 'הווארד', ולימים שינה את שמו ל'פאסט'), ומולו בנה את בית מגוריו – זהו הבית שברחוב רזיאל 15. הווארד גם הצטרף למסדר 'הבונים החופשיים', מה שמסביר את קישוטי המשקוף.

ברשימה של שאול (סול) וולקוב, באתר האנציקלופדיה העירונית תל אביב 100, מצאתי את הדברים האלה (בקיצורים מתבקשים):

מתוך מספר מקורות ידוע כי בקיר מעל לשער הכניסה למלון הווארד היו קבועים בזמנו שני שעונים גדולים, כאשר אחד מראה את השעה האירופית והשני את המקומית, ותחתם רשום בערבית 'פרנג'י' ו'ערבי'. בבניין הייתה חצר פנימית גדולה עם גינת נוי מרהיבה, המתוארת בזיכרונות שכתבו חלק מהתיירים שעברו במקום.  

הווארד שילב מספר אלמנטים מסוניים מובהקים בשער הכניסה, העשוי שיש לבן וניצב כמעט בשלמותו בחזית הבניין עד היום. מעל הכניסה מונף וילון מקופל המסמל את הווילון שהפריד בזמנו בין הדביר לקודש הקודשים בבית המקדש, ואשר מורם במקרה זה בכדי להצביע על 'ההארה' אליה הגיע הנכנס. מעל המשקוף מופיע כמו תעתיק מוקטן של השער עצמו – מין היכל מרובע קטן, אף הוא עם גג משולש שבתוכו גם וילון מורם – סמל הדומה לזה המופיע על הסינר המסוני המשמש את המסדר לטקסיו. בתוך ההיכל הקטן מופיע כיתוב בעברית 'שלום על ישראל'. מעל הוילון של השער, על אבן ראשה של הקשת עליה הוא תלוי, רשום בלועזית 'Le Chevalier Howard, 1892', שפירושו: האביר הווארד. 

הסבר לכיתוב המוזר בחזית הבית ניתן למצוא בספרו של לאון זלדיס, בני האור בארץ הקודש (הוצאת נרקיס, 2010). מסתבר כי באותה שנה קיבל הווארד דרגה 18 של מסדר המסונים ב'נוסח הסקוטי העתיק והמקובל'. שמה של דרגה זו הוא 'אביר הצלב הוורוד' (Rosecroix) ואחת מססמאותיה (בעברית) היא 'שלום על ישראל' ... שהיוותה עבור הווארד כנראה יותר מאשר מונח טכסי. כמו חבריו מהמושבה האמריקאית וכמו גם חלק מהטמפלרים שהחליפו אותם, נראה שהוא היה אוהד הרעיון הציוני של שובם של היהודים לארץ ישראל. כך הפך הפך בית הווארד סמוך להקמתו בשנת 1892 למטה של תנועת חובבי ציון, בראשות זאב טיומקין. מאוחר יותר שכנו בה משרדי חברת 'גאולה', החברה לרכישת הקרקעות שניהל מאיר דיזנגוף, אשר שכנה במקום עד שעברה לבית סורסוק ברחוב רזיאל 6 לאחר שנחנך ב-1925...  

אלכסנדר הווארד נפטר בשנת 1904 ונקבר בחצר ביתו. אלמנתו הורישה את נכסיו למיסיון המארוני ביפו ... קברו הועבר אל חצר הכנסייה, שם ניתן לראותו עד היום. הבית ברחוב רזיאל 15 המשיך לשמש כמלון דירות בעשורים שלאחר מכן. במפה בריטית משנת 1917 רשום המקום כ'מלון הורוויץ'. הבנין הסמוך ברחוב רזיאל 17 ... הושכר משנת 1908 על ידי הכנסייה המארונית למשרד הארץ-ישראלי בניהולו של ארתור רופין. גם המבנה המאורך ממול (רחוב רזיאל 14-16) היה בבעלות המשפחה ושימש כמלון. 

לאחר מלחמת העצמאות התגוררו בבית משפחות עולים. הבניין הישן של הווארד סבל משך עשורים רבים מהזנחה קשה, חבלות, וחריגות בנייה. אלו הובילו בסופו של דבר להתמוטטות חלק מאגפו הדרומי של הבניין, במהלך הריסת הבניין הסמוך ברזיאל 17 בשנת 2002. בעקבות ההתמוטטות הוציאה העירייה צו גם להריסתו של הבניין ברחוב רזיאל 15 כמבנה מסוכן. הצו זכה להתנגדות חריפה מטעם המועצה לשימור אתרים במחוז המרכז, והסתבר כי עלות החיזוק של המבנה לא גבוהה בהרבה מעלות הריסתו. בסופו של דבר הוחלט בעירייה לשמר את המבנה, ובשיפוצים שבוצעו באזור רחוב רזיאל בין השנים 2008-2005 נמצא התקציב לכך.

המבנה אכן 'שומר', כלומר, חוזק בכדי לא להתמוטט – אך לא שופץ, וחזיתו ההרוסה ממשיכה לכער כיום את אחד מעורקי הכניסה הראשיים ליפו. בשנות התשעים עדיין התגוררו דיירים בקומה השלישית של הבניין ובקומת הקרקע פעלה חנות רהיטים – אך מאז 2002 נותרה רק משפחה אחת בקומה השנייה.

כאן סרטון קצרצר שהכין מורה הדרך צחי שקד:



אבל לא רק בית הווארד.

רחוב רזיאל (שעד 1948 נקרא רחוב עוואד או הווארד ורחוב בוסטרוס) מלא וגדוש במבנים היסטוריים ובחצרות מפוארות, שפעם אכלסו מבנים חשובים בתולדות הציונות וההתיישבות היהודית החדשה, והיום הן גדושות באשפה שאיש לא מפנה.

הבתים עצמם מאוכלסים בדיירים פולשים, שגם אותם איש לא מצליח לפנות.

ברזיאל מס' 11 נותר שלט משנת 1886 עם השם המקורי של הרחוב (בוסטרוס) בצרפתית:

כתובת אחרת משמרת את השם רחוב הווארד, באנגלית ובערבית:

אפילו שלט הפרסומת למשקה 'פֶּפּ' הוא שלט היסטורי...

חובה לשקם את השער היפה וסביבתו ולהציל את הכתובת ההיסטורית.

ב. שוק לירקות

בקרן זווית של שוק הכרמל, ברחוב ישכון 41, עומד בניין חרב ומוזנח ועליו כתובת אבן היסטורית 'שוק לירקות'.

צילום: עמיקם רז; ויקיפדיה

ממתי כתובת זו? כנראה משנות העשרים, שנות ייסודו של השוק. 

האם לא ראוי היה לעקור את הכתובת ממקומה, בטרם תקרוס סופית עם הקשת היפה שנושאת אותה, ולקבוע אותה במקום חדש בכניסה לשוק הכרמל?

הנה סרטון קצרצר על הכתובת שצילם מורה הדרך צחי שקד:

 

סיבוב בתל אביב

א. אזהרת צונאמי

איתמר לויתן, שצילם ברחוב פרישמן, נשבע לי שהשלט אמתי. על כל פנים, נתיב המילוט הוא בכיוון מזרח... רחוק מן הים הסוער.

ב. מה חדש בשוק הכרמל?

הרבה 'יודאיקה'...

כיסויים לטלפון, תחתונים ומגבות, כולל מגבת 'ביבי', למעריצים מושבעים ולחובבי הז'אנר.

צילומים: איתמר לויתן

ג. שלטים באוטובוס

כתב לי אלון גלעדי:

שני שלטים שהודבקו בתוך אוטובוס תל-אביבי זה לצד זה. מעניינת בחירת השפות. השלט על הטרדה מינית רלוונטי גם לדוברי ערבית. השלט 'הבטחוני' מיועד כנראה רק לדוברי עברית ואנגלית.  

ועוד יש לציין כי בשלט ההטרדה התחילו יפה ופנו לשני המינים, אבל חיש קל התעייפו. הנהג והשוטר נשארו בלשון זכר.

צילומים: אלון גלעדי