ארץ הקודש: אוטו נ-נח ורכבת ההצלה, תרסיס מים אחרונים, ניתוקית

א. משחקים באוטו וברכבת

צילומים: יוחנן פלוטקין

איזה ילד לא אוהב לשחק במכוניות? גם ילדים חרדים אוהבים מכוניות, רק תיתנו להם! אז הנה מה שנותנים להם: שני צעצועים חינוכיים מעניינים, גדושים בקדושה וביראת שמיים, שאותם תמצאו בחנויות המיועדות לדבר בבני ברק.

האחד, הוא 'אוטו נַ-נַח'. 

אכן כן, 'חסידי הפתק', המקפצים ושרים על גגות טנדרים ברחבי הארץ ומהללים את רבנו נחמן מברסלב, ואת ר' ישראל דב אודסר, 'בעל הפתק', הופכים מקוריוז, שרבים בעולם החרדי לועגים לו, לחלק לגיטימי מ'המגזר'.

האוטו גם 'יודע' לשיר את כל הלהיטים הגדולים של הנח-נחים.

השני, כולו על טהרת היידיש, הוא 'כ"א כסלו באַן', כלומר רכבת כ"א בכסלו. מהי רכבת זו, שרובכם לא שמעו עליה מעולם?

ובכן, בכ"א בכסלו תש"ה (דצמבר 1944) שוחררו רוב אסירי 'רכבת קסטנר', ובתוכם גם רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, ממחנה ברגן בלזן שבו הוחזקו עד אז. ברכבת המפורסמת, שיצאה מבודפשט, היו כ-1,680 נוסעים. מקצתם (318) שוחררו כבר באוגוסט, והשאר, כאמור, בדצמבר, בכ"א בכסלו. 

ב'יום ההצלה' – כפי שהוא מכונה בפי חסידי סאטמר – הגיעה רכבת המשוחררים לשווייץ הנייטרלית, ומשם נפתחה הדרך להצלת חייהם. האדמו"ר הקנאי וכפוי הטובה, שירק בפניהם של האישים והמוסדות הציוניים שהיו מעורבים בהצלתו, נסע תחילה לארץ ישראל, ואחרי כשנה נסע לארה"ב ובה הקים את חצרו הגדולה והמשגשגת עד היום.

על פי ההסבר מאחור, שמשקף את ההגיוגרפיה הסאטמרית על 'נס ההצלה', ישראל קסטנר בכלל לא רצה להציל את הרבי האנטי-ציוני. אבל מה אלוהים עושה? סבתו באה בחלום הלילה לד"ר יוסף פישר (חבר הפרלמנט הרומני וממנהיגי יהדות טרנסילבניה, שקסטנר היה נשוי לבתו), והודיעה לו שהוא חייב לדאוג שחתנו יציל את חייו של הרבי, וכן היה. למה הסבתא לא באה בחלום לנכד שלה, קסטנר עצמו? במופלא ממך אל תדרוש... 

ב. מים אחרונים וואַסער

מלכות ירושלים

לא כל קוראי הבלוג גדלו על אדני המסורת ויודעים מה פירושם של 'מים אחרונים'. הכוונה היא למנהג של נטילת ידיים שנייה, לאחר סיום הארוחה ולפני ברכת המזון. מנהג זה הלך ורפה עם השנים, שכן שורשיו הם בעיקר קבליים-מיסטיים ולא הלכתיים, וכיום רק מעטים בקרב ציבור שומרי המצוות מקפידים בכך. אלה שבכל זאת מקפידים על כך, מקיימים את המצווה ברוב טקס, בעיקר בארוחות שבת וחג,  ומתהדרים גם בכלים ייעודיים שכמותם יש מלוא השפע ובמגוון חומרים: זהב וכסף, ברזל ונחושת, זכוכית ופלסטיק ועוד ועוד.

אך מה יעשו המחמירים, אותם הנמצאים בדרכים ורחוקים מביתם וממקור מים חיים, ואינם יכולים לקיים מצווה זו כהלכתה? לטובתם באו החוכמולוגים והמציאו 'תרסיס מים אחרונים'. 

באתרים שונים במרשתת אפשר אפילו להשיג תרסיס עם חריטה אישית.

תרסיס מים אחרונים (בול בשבילך)

חברה אמריקאית ושמה 'לכתחילה' עלתה על הפטנט והמציאה מים אחרונים בצורת עט הנצמד לכיס החולצה. המחיר נמוך במיוחד, והייצור מארץ סין...

צילום: זאב וגנר

ובאותו עניין. לא תופתעו, מן הסתם, כשתקראו את הידיעה הבאה על גודל חשיבות מצוות מים אחרונים, שבזכותם ניצלו חייהם של כך וכך חיילים...

כל רגע

ג. ניתוקית

בני ברק, בירת עמק הסיליקון הישראלי, אינה מפסיקה להפתיע בחידושים טכנולוגיים.

הנה למשל ניידת ניתוק מכשירים מהאינטרנט...

כמה שהאנשים האלה מנותקים!

צילום: פיני גורליק

המתיוונים החדשים, מרן במחיר מבצע וחלב לשבוע אחד

לקט מעולמם הקסום של אחינו החרדים בארץ ובתפוצות.

א. המתיוונים החדשים

מספיחי חנוכה.

אם שאלתם את עצמכם מי הם המתיוונים בני דורנו – הנה התשובה.

צומת בר-אילן, ירושלים (צילום: אפרת שושנה)

וזה עונשו של מתיוון: ינוקר בשתי עיניו.

גבעת שאול, ירושלים (צילום: שאול רזניק)

ב. מרן במחיר מבצע

צילום: אוריאל גלמן

ג. הדרת גברים?

כתב עונ"ש בביתר עילית, 'עיר התורה והחסידות', ביקר לא מכבר באחד ממרכזי הקניות הלא-רבים שבעיר ונתן דעתו לחנות שמתמחה, ככל הידוע, בהלבשה תחתונה לנשים.

היש אשה שאינה לובשת תחתונים? אך במקום שבו חרדים גרים אין זה נאה לעסוק בכך, והס מלהזכיר ולו ברמז. שלא כמו החנויות האחרות במרכז קניות זה, המציגות לראווה ובגאווה את מרכולתן, לחנות זו אין חלון ראווה. חלונותיה מצופים בנייר מדבקה שחור, משל מוכרים שם חומר פורנוגרפי. רק ההודעה באותיות של קידוש לבנה 'הכניסה לנשים בלבד', מרמזת לפותרי חידות ההיגיון החרדיות מה בעצם מוכרים שם.

עד כאן הכל צפוי. כך נוהגים במקומות חרדיים, וזהו. 

אבל למרבה האבסורד פונים מנהלי החנות גם לבעלים העוברים במרכז הקניות, ומציעים להם להפתיע את נשותיהם בשוברי מתנה לחג שאותם ירכשו בחנות כמובן. אבל רגע, שכחתם? הכניסה היא לנשים בלבד, אז איך בדיוק אמור הבעל לקנות את השובר? יש טלפון, או יותר פשוט... נשלח את האשה!

ד. חלב לשבוע אחד

את הצילום הבא שלח לי נ"ה, כתב עונ"ש בק"ק ויליאמסבורג והסביבה.

בירכתי 'ברוך שפטרנו מעונשו של זה', שלשמחת כל הצדדים נפטר סוף סוף מה'איזרעלי סיטיזענט', ועדיין תהיתי מה פירוש 'החלב לשבוע אחד'. ועל כך השיבני נ"ה:

מדובר בחדר קפה באחד מבתי הכנסיות של חסידות סאטמר בוויליאמסבורג. כנהוג, מתרימים את אחד מהמתפללים שיש במשפחתו איזה אירוע, כגון שמחת נישואין, ברית מילה, יום פטירה שנתי (יום הולדת, חס מלהזכיר!), כדי שינדב קפה ליום או לשבוע, ולפעמים מוכרים את זכות החלב בנפרד מזכות הקפה...

היכונו לבחירות: זכות הסברה ב-47 דולר!

הבחירות לכנסת, הממשמשות ובאות, מזמנות שפע של הזדמנויות להתפרנס בכבוד מאחת המפלגות או מוועדת הבחירות המרכזית. גם אם אינך חבר בוועדת קלפי (פרנסה נאה וקלה כשלעצמה), אפשר תמיד להדביק כרזות או לקרוע את הכרזות של המפלגה היריבה, לחלק עלונים או להרביץ למחלקי העלונים האחרים, להסיע זקנים מבתי אבות או עולים חדשים שזה עתה הגיעו ארצה ועל הדרך גם לתקוע להם פתק ביד, לחלק קמעות והבטחות, סוכריות ונקניקיות. כל זה ידוע ומוכר.

הנה תזכורת מן הקטע הנפלא בסרט 'סלאח שבתי' (1964), ובו ניסה סלאח (חיים טופול) לרצות את כל המפלגות ששיחדו אותו קודם לכן, והוא מכניס למעטפה את כל הפתקים כולם.

והנה מתברר שאפשר להתפרנס גם מלא-לבחור לכנסת.

מחזיק תיק סאטמר בעונ"ש שלח לי את המודעה הבאה, שבאמצעותה אפשר לעשות 'מכה' אם תשכנע מישהו לא להצביע. ב'בחירות הטמאות הללו'.

לא כל כך הבנתי מה פירוש 'זכות הסברה' ואיך בדיוק הם הגיעו לתחשיב של 47 דולר לגולגולת (זה אפילו לא מתחלק בח"י), אבל יש לי תחושה שמדובר במחירי מבצע שאסור לפספס.

אפוא נרשמים?

ובעקבות הצעתו ההזויה והבזויה של משה פייגלין (בקרוב חבר כנסת של הליכוד-ביתנו), לעודד הגירת ערבים תמורת כסף – כאילו שיהודים רבים לא ישמחו לעזוב את הארץ תמורת חופן דולרים – פרסם עמוס בידרמן את הקריקטורה המדויקת הזו.

עמוס בידרמן (הארץ, 3 בינואר 2013)

ספיחי יום העצמאות ופסח

א. 'מדינה של גיהנום'

מי שייפתח את לוח השנה יגלה כי יום העצמאות האמיתי – ה' באייר– חל היום, יום שישי, ורק בשל קדושת השבת הוקדם החג ועם ישראל זכה ליהנות מ'יום גשר' ומחופשה ארוכה במיוחד.

אבל עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה שם מקפידים לשמר את ה' באייר כהלכתו, בבחינת 'בו ביום'. בקהילת קנאי סאטמר בניו יורק יהיו תמיד 'מעוררים', שיזכירו לציבור הקדוש שה' באייר הוא יום אֵבֶל לכל דבר ועניין, וממש לא חשוב שהכופרים הציונים חגים את חגם בכלל במועד אחר. מה זאת אומרת? שהם – או[י]בי ומשנאי ה' – ילמדו אותנו מתי לא לחגוג את ה' באייר?

כרוז אימים נוסף, שנתלה השבוע באחד מבתי המדרש הסאטמריים שבניו יורק, מציע ספירה מעודכנת של שנות קיום המדינה. אליבא דסאטמר, 'די מדינה של גיהנום' – כלומר מדינת ישראל– מציינת בסך הכל 61 שנים. אפוא הן שלוש השנים האבודות הללו?

לעומתם, להקה נודדת של ארבעה 'רבנים אותנטיים' מנטורי קרתא הפגינה השבוע בזמן שנערך טקס חגיגי לכבוד יום העצמאות בכיכר שליד בניין עיריית אוטווה שבקנדה. הם הגיעו כנראה ממונטריאול, מצוידים בשלטים נגד ישראל ובדגלים פלסטיניים, וידעו בדיוק כמה שנים קיימת מדינת 'ישראל':

(תודה לזאב גלילי)

ומי שרוצה להתעצבן במיוחד מוזמן לצפות בנאומו של ישראל הירש (בנו של 'שר החוץ' המיתולוגי משה הירש זצוקלל"ה) לכבוד חזרתו לארץ של השייח אוהב ישראל רא'אד סלאח:

ב. חמץ שעבר עליו הפסח

כידוע 'חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה', אבל אנו כאן, בעונ"ש, חוטאים בחטאים גדולים יותר. אז אפילו שפסח כבר חלף עבר, בכל זאת מותר לנו ליהנות מספיחיו. וחוץ מזה אפשר כבר להתחיל להתכונן לפסח הבא ולחומרות החדשות שיביא עמו.

טקס הפקת ביעור חמץ

את המודעה המשונה הזו, שהודבקה על תחנת אוטובוס בצומת ראם (מסמיה), צילם ושלח חנוך מרמרי.



מחבר המודעה, שהחליט לנצל כל מילימיטר פנוי שהועמד לרשותו במודעה, עושה זאת בחן משלו ובאסתטיקה מרהיבה, תוך נטייה בולטת לחרוז סמיכויות (השקת... הפקת... הגרלת... הנחית) ולעשות שימוש בקודים המובנים רק למי שצריך להבין ('18+', 'חמישי של חיילים', 'מחירי קיבוץ').  

אבל זה הרי לא העיקר. העיקר הוא שאצלנו הכל אמור להיות 'הפקה חגיגית', וכך כל אירוע הוא בעצם סוג של 'ריאליטי', מאמץ נוגע ללב להפוך את החיים המשעממים לחגיגיים ול'גדולים מהחיים'. ואם כך אז למה לא 'להפיק' גם 'ביעור חמץ חגיגי'?

יהיה DJ, תהיה אחלה מוסיקה, יהיה שדרן רדיו, תהיה 'הגרלת פלזמה', יהיה בר 'במחירי קיבוץ' (???), מי יודע אולי תהיינה אפילו פיתות לנגב קצת חומוס.

ועל הצד המוסיקלי ינצח, 'בהופעה חיה', מתן כהן, שבאנגלית הוא בכלל מתן אוחנה.

פיתה אסלי כשר לפסח

אור, בתה חדת העין של רוני באר-מרקס, הפנתה את תשומת לבה של אמהּ לשקית הפיתות עם הכתובת המשונה שמכרו בסופרמרקט שלהם בשבוע שעבר:

בלי מילים