 |
| שלושה דורות: מאיר דיזנגוף מדור המייסדים, אהרן דנין הבן הראשון שנולד בתל אביב, והתינוק אהרן אֶלְמַן, הנכד הראשון של העיר |
מאת שמואל אבנרי
בִּמְלֹאת תשעים שנה לחיבור השיר ולמותו של חיים נחמן ביאליק
א. ביאליק ותל אביב
בראשית חודש אוגוסט 1925 נתבקש ביאליק לחבר שיר לכבוד הקונגרס הציוני העולמי ה־14 שעמד להתכנס בווינה, וזו הייתה תשובתו השלילית לפונים אליו:
מימי לא ניסיתי לכתוב שירים או מאמרים על פי הזמנה, ובכל רצוני הטוב לעשות לכם נחת־רוח, למלא את בקשתכם, הנני מוכרח להשיב את פניכם, ואתם תסלחו לי בטובכם (אגרות ח"נ ביאליק, ג, דביר, תרצ"ח, עמ' נד).
אך לסירובו של המשורר לכתוב דברים מוזמנים היו גם יוצאים מהכלל. כך, לדוגמה, את השיר 'אל האריה המת' כתב לבקשת יהושע חנא רבניצקי לרגל מות יל"ג, ואת 'הדיבוק' תרגם מיידיש לעברית לבקשת מחברו ש. אנ-סקי. עם זאת לא כלל ביאליק את דברי הספרות האלה בכינוס כל כתביו, אם משום פגמים שמצא בהם ואם בשל רבב שאולי ראה בעצם הולדתם שלא מתוך התעוררות פנימית.
והנה בניגוד למדיניותו המוצהרת, דווקא בחודשים האחרונים לחייו נענה ביאליק לבקשת פרנסי תל אביב וחיבר שני שירי הזדמנות: את 'איכה יירא את האש?' לעַדְלָיָדַע של פורים 1934, וכחודשיים לאחר מכן את 'עַל שִׁלֵּשִׁים' לציון 25 שנים להולדת העיר העברית הראשונה. השיר לתל אביב, אשר יועד לילדי בתי הספר ונכתב בהטעמה ספרדית, הודפס בגלויה חגיגית כפולה, כאשר לצד השיר בכתב ידו של המשורר הוצגה תמונת ראש העיר מאיר דיזנגוף עם הבן והנכד הראשונים של העיר (ראו באיור הפותח את הרשימה). בגב הגלויה הוצגו סמל העיר ותמונות הנחת אבן הפינה שלה ומראיה בתצלום אווירי. לאחר זמן חיבר המוזיקאי מנשה רבינא (רבינוביץ) מנגינה לשיר, וגלויה שלה בתווים הופצה בנפרד.
 |
| גב הגלויה |
מה הניע את ביאליק להסכים לכתוב את 'עַל שִׁלֵּשִׁים'? מה היה טיבו של השיר וכיצד התגלגל? האכן היה שיר זה 'המנונה של תל אביב'? ומה עלה בגורל הלחן של רבינא?
ביאליק כתב את 'עַל שִׁלֵּשִׁים' בראש ובראשונה על יסוד ההערכה שרחש לעיר ולמה שהיא סימלה בעיניו, כפי שהקדים להתבטא באחד הריאיונות הראשונים איתו סמוך לעלייתו ארצה:
יצירה עברית כתל אביב מכרעת בעיני כנגד יצירות של מאות שנים בגולה. תמהני אם יש בכל העולם פינה כזאת לישראל. בניין בתים כאלה אך ורק על ידי יהודים, מן המסד ועד הטפחות, זהו מחזה מרהיב עיניים ... די ביצירה זו של עיר עברית שלמה כדי להכניס אמונה בלב הספקנים והפקפקנים, שתקומת הארץ היא עובדה שאין לבטלה (יוסף חיים קסטל, 'שיחה עם ביאליק', הארץ, 4 באפריל 1924).
כשנה מאוחר יותר, כתב ביאליק דברים דומים לסופר יוחנן טברסקי:
תל אביב הולכת וגדלה משעה לשעה. מלאכים בונים אותה ביום ובלילה. את מצוקת המחסור הגשמי משתיקים על פי רוב בחריפות של התלהבות ובמתיקות ההכרה של הויה ארץ ישראלית (אגרות ח"נ ביאליק, ג, עמ' מה).
להערכה זאת הצטרפו במרוצת השנים אהבה עזה של המשורר לעיר והתמסרות טוטאלית להתפתחותה. בין התחומים שאותם חיזק ביאליק בחיי העיר נציין את ייסוד מפעל 'עונג שבת' והשעורים האוניברסיטאיים באוהל־שם, השותפות בהקמת המוזיאון העירוני, התמיכה ב'הבימה' ובאופרה הישראלית, חיזוק מעמדם של סופרים ואמנים ומתן סיוע לנזקקים, המעורבות הפעילה בהקמת בית הבריאות על שם שטראוס, והעשייה למען שיפור חזות העיר, שאת חזונו הביקורתי בנושא זה תִמצת בריאיון איתו תחת הכותרת 'מה לעשות לשכלולה של תל אביב' (ידיעות עירית תל־אביב, ד / 1, אוקטובר 1932, עמ' 18-17).
על ההשפעה הנרחבת של ביאליק על כל המתחולל בעירו העיד הצייר מארק שגאל:
באתי לתל אביב וראיתי שביאליק הוא לא בלבד משורר, אלא גם המושל הרוחני של העיר ... קונים ומוכרים, וקוראים עיתונים שנכתב בהם: ביאליק דיבר, ביאליק כתב, ביאליק פה, ביאליק שם - - - כשצריך לקרוא שם לבהמה – שואלים את פי ביאליק, כשצריך לבקש שם לפרח – ודאי שקוראים לביאליק. הפועלים הם בעד ביאליק, ואפילו הצעירים, שהם נגדו, הם עִמו ('לקוטים', דבר, 9 בספטמבר 1934, עמ' 36).
לכך יש להוסיף גם את הקשר האמיץ שנרקם בין ביאליק לילדים אשר הלכו שבי אחריו, הוקסמו מיצירותיו, הרבו להתכתב איתו ונהגו להגיע בהמוניהם אל ביתו בימי הולדתו כדי לברכו ולהתברך על ידו. נחום גוטמן הנציח זאת בציור יפֵיפה, שפורסם במוסף לילדים של דבר (13 בינואר 1933) לצד נוסח של ברכת ביאליק לילדים. לא ייפלא אפוא ש'עַל שִׁלֵּשִׁים' הופנה אל ילדי העיר שביאליק היה להם מעין כוכב.
 |
| ביאליק וילדי תל אביב ( דבר, 13 בינואר 1933) |
וכגודל אהבת ביאליק לתל אביב כן הייתה אהבת העיר אליו, ולרגל יובלו השישים (1933) זיכתה אותו העירייה באזרחות כבוד. בתעודת ההוקרה שהוענקה לו – רשומה על קלף באותיות סת"ם – נכתב בין היתר:
אתה משוררנו הנערץ ... הנך פאר העיר הזאת ואחד הכוחות המושכים שלה לעולי הגולה. אתה הנך אחד הגורמים החשובים שתל אביב, צעירת הערים בארץ ישראל נעשתה מרכז תרבות וספרות לכל הישוב וגם לתפוצות הגולה ... אם ביאליק אתנו – הכל אתנו. ומלבד פעולותיך בשדה הספרות קשור שמך בשורה שלמה של מוסדות ציבור בעירנו, שהיו נעדרים לגמרי או שהיו חסרים את האישיות המרכזית ואת הכוח המשפיע הגדול – אילולא אתה.
החתום על דברים אלה היה ראש העיר מאיר דיזנגוף שהפציר בביאליק לחבר שיר לכבוד תל אביב. אפשר להניח שהידידות בת כשלושים השנה ביניהם (עוד מימי ייסוד הוצאת הספרים 'מוריה' באודסה ב־1902) הקשתה על המשורר לסרב לבקשתו. אל דיזנגוף שיגר ביאליק גם חלק מטיוטות השיר, ושותף להתכתבויות ולהפקת השיר היה הסופר אהרן זאב בן־ישי (1977-1902), עורך ידיעות עירית תל־אביב, שסיכם את פרשת פרסום 'עַל שִׁלֵּשִׁים' במאמר מתועד בשם 'הִמנונה של תל אביב וגלגוליו' (פורסם לראשונה במאסף רשומות, ה, תשי"ג, עמ' 349-340; כונס לאחרונה באסופת כתבי בן־ישי שערך חנן חבר, בשבילי הפנתיאון: מסות ומחקרים, כרמל, 2022, עמ' 333-325).
ב. שישה בתים וחמישה נוסחים
'מחקתי יותר משכתבתי', העיד ביאליק על התהליך המפרך והסיזיפי של כתיבת יצירותיו (חיים גליקסברג, ביאליק יום־יום, דביר, 1953, עמ' 84), וטיוטות על גבי טיוטות של יצירות ששמר בארכיונו מעידות על כך. אך דומה שב'עַל שִׁלֵּשִׁים' אותגר המשורר כפליים. לא זו בלבד שמדובר בשיר מוזמן, שמעצם טבעו לא הלהיב את המשורר, אלא שלכך נוסף סד התאמת השיר לתצלום שלצידו. על רקע זאת יובנו הלבטים שנִלוו לניסוח השיר והשינויים הלא מעטים שהכניס בו ביאליק במהלך כתיבתו. בן־ישי הציג במאמרו חמישה כתבי יד שונים של השיר והוסיף ביאורים לשינויים. במהדורה המדעית של שירי ביאליק (בעריכתו הראשית של דן מירון), פורטו כל שינויי הנוסח של השיר ולוו בדברי מבוא והערות תמציתיות (ח"נ ביאליק, שירים, תרנ"ט–תרצ"ד, דביר 1990, עמ' 433-431). בדברים שכאן לא נעסוק בשינויים המינוריים של מילים ואותיות, אלא רק בתוספות בתים.
הבה נתבונן תחילה בנוסח השלם של השיר, כפי שפורסם בעיתון הארץ בי"ח באייר תרצ"ד (3 במאי 1934). השיר נדפס לצד סיקור מפורט של פתיחת שלושת ימי חגיגות חצי יובלה של העיר.
על שלושה דברים עומד השיר: על רצף הדורות, על ערבות הדדית, ועל עשייה לאומית – ואלה מאפיינים גם את מכלול פועלו של ביאליק. הד מוקדם למוטיבים אלה נמצא ארבעים שנה לפני 'עַל שִׁלֵּשִׁים' בשורות הבאות מתוך שירו של ביאליק 'בִּרְכַּת עָם', הוא 'תֶּחֱזַקְנָה' (1894):
גּוֹי קַו־קָו אֲנָחְנוּ! מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ
שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן־עַד!
יֶשׁ־יוֹם – וּמִיָּם עַד־יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ
לִרְאוֹת מַה־פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.
וְלָמָה, הַמְפַגְּרִים, פַּעֲמֵיכֶם כֹּה בוֹשְׁשׁוּ?
הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, הַאִם בְּנֵי מֵרוֹז?
הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ!
עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!
כחמש שנים לאחר מכן, בשירו 'לַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם' (1899), שב ביאליק וחזר ביתר תוקף על קריאתו לאחדות המחנה, לעזרה הדדית ולהתגייסות לאומית בהשראת 'בְּנֵי הַמַּכַּבִּים' ובדרכם:
לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!
בַּמֶּה? אַל־תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!
בְּמִי? אַל־תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –
הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל־נָא נַבְדִּילֶנּוּ!
כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל־מַתָּת – נֶאֱמָנָה:
אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!
ביאליק בז לגיבורי שפתיים ותחת זאת תבע ליצור ולפעול ללא הרף. כך גם ב'עַל שִׁלֵּשִׁים': 'לֹא תַמָּה עוֹד הַמְלֶאכֶת' – הוא מתריע ואינו מניח לשלושת הדורות של בוני תל אביב לנוח כביכול על זרי הדפנה של 'עיר הפלאות', אלא מאתגר אותם לפעול במשותף לכיבוש יעדים חדשים שיצעידו את עירם לפסגות נוספות, עד היותה 'מְשׂוֹשׂ כָּל דּוֹר וָדוֹר'.
הנוסח השלם והסופי של 'עַל שִׁלֵּשִׁים' עומד אפוא על שישה בתים, אך בגרסתו הראשונה מנה השיר רק ארבעה, כשאת הבית
החמישי ולאחריו השלישי צירף ביאליק מאוחר יותר, כפי שמצביעה הטיוטה הבאה
בכתב ידו של המשורר שבה רשומים הבתים הנוספים בצד שמאל של הדף.
 |
| טיוטת השיר 'עַל שִׁלֵּשִׁים' (ארכיון בית ביאליק) |
בשלב ראשון שיגר ביאליק אל דיזנגוף רק את ארבעת הבתים א, ב, ד, ו (שבצד ימין של הדף), והוסיף לו בנימה הססנית של חוסר ביטחון:
עשיתי כבקשתך וכתבתי לך את החרוזים, לשימם בצד השני של תמונת 'שלשת הדורות' – אתה והדור הראשון והשני הנולדים בתל אביב. איני יודע אם כִוַנתי לדעתך ולטעמך, אבל כתבתי מה שנראה בעיני כמתאים לענין ימי החגיגה (ארכיון בית ביאליק, ללא תאריך).
לאחר זמן מה חזר ופנה המשורר אל ראש העיר וביקש ממנו לצרף אל שירו את הבית המוצג להלן (החמישי במניין הבתים):
כִּי בִרְכַּת־אֵל יֵשׁ־חֵלֶף
עֲמַל בָּנִים וְאָבוֹת:
אֶחָד יְהִי לְאֶלֶף,
הָאֶלֶף – לִרְבָבוֹת.
בית זה מעבה את קודמו כשהוא שב ומדגיש את יסוד העמל המשותף של בנים ואבות, שבו, כסיבה ומסובב, כרוכה ברכת האל אשר מתעצמת מ'פי שבע' ל'אלף' ו'לרבבות', תוך הדהוד הברכות המקראיות 'אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה' (בראשית, כד 60), ו'וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ' (ויקרא, כו 8).
 |
| הבית החמישי (ארכיון בית ביאליק) |
במענה לבקשתו השיב לו ראש העיר: 'מר ביאליק היקר והחביב! את הבית הנוסף לשיר מסרתי לתעודתו ובקרוב תקבל הגהה מלאה של כל השיר' (ארכיון בית ביאליק, דיזנגוף אל ביאליק, 25 באפריל 1934). בית זה אכן נכנס, ככתבו וכלשונו, לגלויה החגיגית המוצגת בזאת.
אך לעומת הבית החמישי שנכנס לגלויה נעדר ממנה הבית השלישי:
בִּצְעֹק הָעָם לַיֶּשַׁע,
וּבְבֹא הַקּוֹל: 'מַלֵּט!' –
שִפְלוּת יָדַיִם פֶּשַׁע
וַעֲצַלְתַּיִם חֵטְא.
בית זה נכתב על רקע עליית הנאצים לשלטון ובריחתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל, ומובלעת בו ביקורת על היחס המנוכר של היישוב לפליטים החדשים ותביעה לסייע להם בפועל. בית זה מתקשר הן לשירו הקודם של ביאליק 'איכה יירא את האש?', שנכתב על רקע שריפת ספרי היהודים בגרמניה הנאצית, הן לדברי תוכחה נוספים שלו בגנות היחס לפליטים, אשר אותם השמיע ב'עונג שבת' ערב צאתו לניתוח בווינה שממנו לא שב. כך צוטט ביאליק בעיתון הארץ:
הוא יוצא לחוץ לארץ מפאת מחלה; הוא מרגיש שאף תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון קודם כל ביחס לאחינו, פליטי החרב [ו]האסון, מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם, להכין להם פינה וצל קורה של דירה בכלל, ולוּ יהא בצריפים, ניצלנו את אסונם למען בצע כסף. 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור', 'אשר קרך בדרך', ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים'. כיצד קיבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות ('ביאליק על "מחלות" הישוב', הארץ, 3 ביוני 1934, עמ' 6).
את הבית הזה, שמגנה בכל תוקף פסיביות ותובע עשייה, הורה ביאליק לבן־ישי לצרף אל שירו (בשבילי הפנתיאון, עמ' 327, 330), אלא שבינתיים הושלמה מלאכת הפקת הגלויה, ובשל כך נבצר לשלבו ברצף בתי השיר. בן־ישי תלה את התמהמותו של ביאליק בהגשת בית זה לפרסום בהיסוסים שהיו לו, כביכול, בעצם כדאיות הכנסתו לשיר, וברוח זאת הוסיף וכתב גם אליהו הכהן: 'נראה ש[ביאליק] פיקפק אם ראוי לכלול דברי תוכחה בהמנון חגיגי המושר בפי הילדים' (בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל־אביב, דביר, 1985, עמ' 77).
אך להשערה בדבר הסתייגותו של ביאליק מבית זה אין בסיס. תחת זאת נראה שמדובר בפשטות בתהליך הבשלה של כתיבת השיר שרק בסופו החליט ביאליק על צירופו. כפרפקציוניסט הִרבה ביאליק להוסיף ולגרוע תוך כדי כתיבת יצירותיו, להשהות זמן ממושך את מסירת דבריו כדי לחזור ולשכללם, ונטה לדון בחומרה את פרי עטו אף לאחר פרסומו. כך, לדוגמה, כתב ביאליק בנימה ביקורתית על שירו 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם' כאשר שיגרו אל פ' לחובר לצורך פרסומו בכתב העת מאזנים:
ה'דבר' הזה [השיר] מין כּוֹי, ספק שיר, ספק מאמר, מעין 'עכבר שחציו אדמה' ... ואתם עשו בו כטוב בעיניכם. לולא האצתם בי, אפשר שהייתי משההו בידי עוד ימים. לפי הרגשתי יש בו עוד פגימות הטעונות תקון, וה' יסלח לי (אגרות ח"נ ביאליק, ה, עמ' קפב).
זאת ועוד, כשיר חגיגי בעל מסרים לאומיים וביקורתיים, שמעלה על נס צורך בשיתוף ובערבות הדדית עשוי היה 'עַל שִׁלֵּשִׁים' (על כל בתיו) להתאים לקהל היעד הצעיר שאליו כיוון ביאליק, וזאת מתוקף תפיסתו החינוכית שאותה הציג באחד מכינוסי המורים:
עלינו לחנך את הילד במצוות מעשיות לאומיות. אסור לחנך את הילדים מסביב לעניינים הפרטיים בלבד. השיתוף עם האומה יצא רק מתוך החינוך, בהיות שאלות האב וחובותיו נוגעות אף לילד (ח"נ ביאליק, 'הקרן הקיימת והמצוות הלאומיות', דברים שבעל־פה, א, דביר, תרצ"ה, עמ' קכא).
ג. האומנם המנון?
בכותרת מאמרו כינה בן־ישי את 'עַל שִׁלֵּשִׁים' בתואר 'הימנונה של תל־אביב'. האם אכן זכה השיר בכתר זה בזמן מן הזמנים?
מתברר שלצד 'עַל שִׁלֵּשִׁים' חיבר גם המשורר יהודה קרני (1949-1884) שיר לחצי יובלה של העיר בשם 'שיר לתל־אביב', ושיר זה הוא אשר זכה באופן פורמלי בכתר המנונה של העיר, וככזה גם הופיע בראש חוברת היובל של ביטאון העירייה, ידיעות עירית תל־אביב (חוברת היובל, 7-6, אייר תרצ"ד, עמ' [218]).
את המנגינה לשיר חיבר הקומפוזיטור ליאו ליוב (התווים נדפסו בידיעות עירית תל אביב, עמ' 303). באירוע הפתיחה של חגיגות חצי היובל, שנערך באמפיתיאטרון של יריד המזרח באחד במאי, ניצח ליוב על מקהלה גדולה בהשמעת הבכורה של השיר. לפנינו מילות השיר, תוויו ומעט דברים על המלחין שכתב אליהו הכהן:
 |
| אליהו הכהן, בכל זאת יש בה משהו, עמ' 78 |
תהילת המנונו של קרני היתה קצרת ימים. מתברר שהמשורר עצמו הפנה עורף לשירו זה ולא כינסו לקובץ שיריו בשעריך מולדת: פיוטים (אחיעבר, 1935). במחברת שבה גנז את השיר כתב קרני: 'אני מכניס למחברת זו כתבי יד ישנים, דברים בלתי גמורים שלא נדפסו או שצריכים תיקון, וגם כאלה שאין להם ערך' (בני מר, 'המחברת השחורה של יהודה קרני', הארץ, 24 בספטמבר 2009).
שלא כמו שירו של קרני, שאיבד את כתרו ואבד בתהום הנשייה, 'עַל שִׁלֵּשִׁים' מלכתחילה לא נועד להיות המנונה של תל אביב. אך בדומה לשירו של קרני, גם שירו של ביאליק לא זכה לתהודה ארוכת ימים, אף על פי שהולחן בידי מלחין מוערך כמנשה רבינא והופץ ברבים כגלויה.
שיתוף הפעולה שבין רבינא לביאליק ב'עַל שִׁלֵּשִׁים' היה טבעי, שכן רבינא היה קרוב לשירת ביאליק, הפיצה בשירונים שבעריכתו, וגם חיבר מנגינות לכמה וכמה משיריו (בכללם 'נדנדה', 'ארנבת', 'סנאי', 'בגינה' ו'למתנדבים בעם').
 |
| מנשה רבינא (עורך), נשירה, חוברת ג, 'ליובלו של המשורר', 1933 |
כמו כן חבר רבינא אל ביאליק בביצוע החלק המוזיקלי של מפגשי 'עונג שבת' באוהל שם, כאשר לצד ההרצאות והדיונים העיוניים שעמדו במרכז כל מפגש נהגו המשתתפים גם לזמר בצוותא לפי מערך של שירים ומנגינות שאותם הכין רבינא ושעל שירתם בציבור ניצח. הנה למשל שיר החנוכה המפורסם 'מי ימלל גבורות ישראל', מתוך חוברת זמירות לעם שעיבד וערך רבינא עבור מסיבות 'עונג שבת'.
רבינא גם ביקש מביאליק להדפיס בהוצאת דביר (שבראשה עמד המשורר) ספר פרי עטו על דברי ימי המוזיקה, אך ביאליק התקשה להיענות לו ונימק זאת כך:
מסופקני אם ספר כגון זה ימצא עליו קופצים בקהל. ספרו של אידלזון, שיצא ע"י 'דביר' [תולדות הנגינה העברית], מונח כאבן שאין לה הופכין, ו'מי שנשכו נחש ירא מפני החבל', אמרו חכמים (אגרות ח"נ ביאליק, ה, עמ' יא).
באתר זמרשת ניתן להאזין בלמעלה מחמישים לחנים של רבינא – אך למרבה ההפתעה 'עַל שִׁלֵּשִׁים' אינו בתוכם. ומפליא הדבר לא רק משום שמדובר ב'היעלמות' שירו האחרון של המשורר הלאומי, אלא גם לנוכח עדותו של בן־ישי, שלפיה שיר זה 'נעשה במשך הזמן כעין המנונה של תל־אביב, ותודות למנגינתו הקלה והפשוטה הוא שגור בפי רבים'.
האם הגזים בן־ישי? האם בגד בו זיכרונו? האם נטה לאידאליזציה בכל הקשור למשורר הלאומי? קשה לפסוק, ועדיף אולי להישאר עם שאלה טובה מאשר עם תשובה מפוקפקת.
*
בזמנו שבתי ותחקרתי גם את ידידי ואהובי הבלתי נשכח אליהו הכהן ז"ל שמא הגיעו לאוזניו ביצועים או הקלטות של השיר, אך הוא השיבני בשלילה. על רקע תמיהתי זאת פרסמתי בבלוג עונג שבת (24 במארס 2023) הערת משאלה, שבה ביקשתי את סיוע קוראי הבלוג במציאת ביצוע מוזיקלי כלשהו ל'עַל שִׁלֵּשִׁים'. והנה לשמחתי הרים עורך הבלוג פרופ' דוד אסף את הכפפה ופנה בנדון זה אל ידידו המוזיקאי פרופ' רון זרחי, וזה גייס את הזמרת מורן אבולוף ואת הפסנתרן יוני פרחי לביצוע מחודש של השיר בלחנו של רבינא. את ההקלטה ערך ירון אלדמע באולפן ההקלטות של הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה בתל אביב.
בשבוע הבא יופיע כאן מאמרו של רון זרחי על לחניו של מנשה רבינא בכלל ו'עַל שִׁלֵּשִׁים' בפרט, ובו תובא לראשונה ההקלטה של השיר.
יישר כוחם של כל השותפים, שהקדישו בהתנדבות מכוחם ומזמנם לביצוע מיזם תרבותי זה עם מלאות תשעים שנה להולדת השיר ותשעים שנה למות המשורר. מיזמים מבורכים מעין אלה מבטיחים שגם במלאות 120 שנה למותו – ימשיך ביאליק לחיות בתוכנו.
______________________________________________
שמואל אבנרי ניהל את הארכיון והמחקר ב'בית ביאליק' בשנים 2021-2001. ספרו כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי, ראה אור בשנת 2021 בהוצאת ידיעות אחרונות. zalzal49@gmail.com
