מאת רפי אוסטרוף
לרגל כ' בתמוז תשפ"ד, יום פטירת הרצל לפני 120 שנה
מי לא מכיר את בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, אך כמה מכירים אותו לעומק בכתריו האחרים – עיתונאי, מחזאי וכותב סיפורים?
קריאה חוזרת בסיפוריו מעלה מציאוֹת מפתיעות. לא רק בהתוודעות לכישרונו הספרותי ולדמיונו המקורי, אלא גם לרלוונטיות שלו לחיינו, 120 שנה לאחר מותו.
אחד הסיפורים הנשכחים של הרצל, שנכתב ב-1887, נקרא 'חדר הלבישה' (היום היינו קוראים לו 'חדר הלבשה', כשהכוונה היא לחדר שבו מחליפים שחקני התיאטרון את בגדיהם), והוא מובא בהמשך במלואו בתרגומו לעברית, פרי עמלו של הסופר ואיש העלייה השנייה דב קמחי (1961-1889).
על הרצל כסופר כתב קמחי בהקדמה לכרך סיפוריו:
הוא לא היה מספר סתם. צעצועי הפסיכולוגיה וגילוי תהומות הנפש לשם גילוי סתם, באין תכלית, ורק לשם אמנות בלבד, זרו לרוחו. הוא היה בעל מוסר – וזה היה כל עצמו: אישיות מוסרית; מספר בעל מוסר, שמשתמש בכשרונו לשם תכליות מוסריות.
ואכן, 'חדר הלבישה', שנכתב עשר שנים לפני התכנסותו של הקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897), נענה להגדרה זו: סיפור בעל תכלית מוסרית.
זהו סיפורה של קטה, שחקנית נודדת שמספרת לידיד המזוהה כ'דוקטור' (אולי הרצל עצמו?) על שינוי שחל באישיותה,
מאישה ביישנית ומכוערת, 'מפלצת ממש' (כולל 'חוטם מעוקם'ׂ), לאישה יפה ובעלת בטחון עצמי שהכל רוצים בקירבתה.
בסיפור קצר זה, הרצל הקדים את תנועת המחאה נגד הטרדות ופגיעות מיניות, ובמיוחד במקומות עבודה. כמה מיליוני נשים נאלצו ב-120 השנים האחרונות לעמוד בפני האיום 'שתקי או שתפוטרי'?! כמה סופרים גברים ידעו כבר אז לתאר את החוויה שעברה השחקנית כ'זעזוע', טלטלה נפשית ששינתה את מסלול חייה?
הפגיעה שנגרמה לגיבורה בעקבות מעשה המציצנות גרם לה למצוא בעצמה כוחות חבויים שלא ידעה על קיומם. הרצל ידע לתאר תופעה רווחת, זו שלימים הניעה את המהפך התודעתי שיצרה תנועת 'גם אני' (Me Too) – מחאה נגד הפקרת גופן וכבודן של נשים, לגחמות של שותפים לעבודה, מנהלים, 'בוסים', מפיקים, במאים, שחקנים, בעלי ממון, כוח ושררה ועוד ועוד. דווקא הפגיעה היא שגרמה להן למצוא את הקול הפנימי שלהן ולהמציא את עצמן מחדש.
הרצל סיים את הסיפור במשפט הבא מפיה של השחקנית:
אבל אומרת אני לך, שאילו יכולתי לעלות ולהגיע עשרת או מאה מונים לאשר עליתי והגעתי – לא הייתי חפצה לעבור שנית בכל מה שעברתי כבר ושמור מאחרי. ודי בזה...
ובמילים אחרות: ייתכן שדווקא החוויה הקשה שעברה היא זו שדחפה אותה להיות שחקנית טובה יותר. אך היא הייתה מוותרת בשמחה על כך ובלבד שלא לעבור את מה שעברה.
בנימין זאב הרצל לא הסתפק בחזון מדינת היהודים, אלא גם הציע חזון של מדינה מוסרית, שבה לא אמורות להתרחש תופעות פסולות מעין אלה. כמו דברים רבים אחרים, משהו התקלקל ואין זו מציאות חיינו, אבל הדרך שהתווה הרצל צריכה להמשיך ולשמש לנו דוגמה ומופת ויעד לשאוף אליו.
ובנימה אישית.
 |
הרב רפי אוסטרוף הוא יו"ר המועצה הדתית בגוש עציון וממחדשי 'קבורת ארץ ישראל'. raphy142@gmail.com
