ארץ הקודש: קבר רחל בטבריה (ובספרד), קבר הרב כדורי

א. תהלים נגד טילים: קבר רחל שבטבריה

הכניסה לקבר רחל בטבריה (צילום: Ori; ויקיפדיה)

איפה נמצא קבר רחל כולם יודעים. בדרך אפרתה, בדרך לבית לחם. שם הפך המבנה הפסטורלי והצנוע למבנה מבוצר וממוגן שאיבד לגמרי את אופיו המיוחד. כידוע יש מסורות מקראיות נוספות באשר לקבורת רחל, והראשית שבהן מדברת על קברה בנחלת שבט בנימין ('בגבול בנימין בצֶלְצַח'; שמואל א, י 2), ויש הטוענים שנקברה ליד היישוב הקדום רמה ('קול ברמה נשמע'; ירמיהו, לא 14).

והנה מתברר שגם לטבריה יש את הרחל שלה. לא רחל המשוררת, הקבורה כמה קילומטרים מדרום לעיר, בבית הקברות המהולל של קבוצת כנרת, אלא רחל מימי המשנה, בתו של כלבא שבוע ורעייתו האהובה של רבי עקיבא. 

רחל זו – שלפי כל הידוע לנו מעולם לא גרה בטבריה, לא היא, לא אביה ולא בעלה – חיה בירושלים במאה השנייה לספירה והותירה אחריה כמה סיפורים נפלאים שמשקפים את גודל אהבתה לבעלה, שאמר עליה 'שלי ושלכם, שלה הוא'. היא גם מקור ההשראה של נעמי שמר בשיר ירושלים של זהב', שכן במקור התלמודי 'ירושלים של זהב' הוא כנראה תכשיט שקנה רבי עקיבא לרחל.

ברור לכל שאין מדובר בקברה האמיתי אלא במסורת מומצאת – קבר מוסלמי שהתקדש והתייהד. כאן פרטים על מסורת הקבר.

הקבר הקדוש נמצא בדרום טבריה וכבר בשלט הכניסה ממתינות למבקרים כמה טעויות נלעגות: רחל ע"א (עליה אשלום?; וצ"ל כמובן ע"ה), התנה (!) במקום התנא. 

צילום: פיני גורליק

מתחם הקבר עצמו – מדווח פיני גורליק שגם צילם את התפילות שלמטה – הוא גדול יחסית ועל קירותיו מבחר נאה של סגולות ותפילות. לצד ההיבטים המסחריים מצטיינות התפילות, במפתיע, גם במוּדעוּת עצמית ובחוש הומור.

המצבה בתוך אחוזת הקבר (צילום: Ori; ויקיפדיה)

בחדרי התפילה לגברים ונשים (בנפרד כמובן), מוצגות תפילות ייעודיות לכל דבר חשוב: תפילות לשלום הבית, תפילה שהגבר יתפלל על אשתו ולהיפך, זיווג הגון ועוד. 

אהבנו במיוחד את 'סגולה חזקה לשלום בית' – אחת פונה לבעל, שנייה לאישה – שנפתחת כך: 

אין סגולות לשלום בית. שלום בית נתון בידך, ורק בידך

למען המבקשים לחקור גלגולים של סגולות ונוסחי תפילה חדשים ומחודשים, הנה מבחר אנין:  

ב. שמן קדוש: קבר רחל שבספרד

גם בספרד יש קבר רחל. 

לא מאמינים? הביטו בשמן הזית הזה (שהוא בכלל תערובת של שמן זית 'זך' עם שמן זית 'כתית'). מתברר שהוא בכלל מיוצר בספרד...

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. לכל דבר מחיר: קברו של הרב כדורי

אלון תן-עמי הזדמן להר המנוחות בירושלים בעניין רע. כיוון שזמנו היה בידו סר אלון לבקר בציון קברו הבולט של הרב-המקובל יצחק כדורי, הסמוך ונראה לבית ההספדים הספרדי. 

להפתעתו גילה שב'ציון' מתנהל מסחר עֵר בדברי קדושה ותשמישי מצווה – מקמיעות ('קמיע מדליה' למשל, שאין לי מושג מה זה), נרות ופמוטים ועד עראק מבורך ושמן זית כתית לאכילה (!). 

צילומים: אלון תן-עמי

ונשאלת השאלה: כל כך הרבה מקומות קדושים, קמעות מבורכים, פמוטים ושמנים, ובכל זאת אנחנו תקועים כל כך הרבה זמן באותו מצב...

497: חידת כרזה מימי מלחמת האזרחים בספרד

מלחמת האזרחים בספרד החלה ביולי 1936 והסתיימה ב-1 באפריל 1939. תוצאותיה היו קריסת הרפובליקה ועליית שלטון 'הלאומנים', בהנהגת הדיקטטור פרנקו, שנתמך על ידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. יותר מסיום, היה זה מעין מבוא למלחמת העולם השנייה, למרות שבמלחמה זו שמרה ספרד דווקא על נייטרליות. 

בימי המלחמת האזרחים זרמו לספרד קבוצות מתנדבים ('בריגדות') מכל העולם, רובם הזדהו עם המפלגות הקומוניסטיות. הם עזבו את ביתם ונסעו לארץ זרה, כדי לסייע לכוחות הדמוקרטיים בספרד במאבק שנתפס כמלחמת בני אור בבני חושך. ביניהם היה גם מספר גדול של מתנדבים יהודים (מעריכים את מספרם הכולל של המתנדבים בכ-8,000, מהם כמאתיים מארץ ישראל). 

זהו פרק נשכח בהיסטוריה שלנו, ורק בשנת 2012 נערכה במוזיאון ארץ-ישראל בתל אביב תערוכה שהוקדשה למתנדבים הארץ-ישראלים וקטלוג מיוחד בשם 'מכאן למדריד' ראה אור (אוצְרות: בתיה דונר ורחל בונפיל).

איתמר וכסלר מצא בעיזבונו של אביו, הצייר יעקב וכסלר (עסקנו בו ברשימה 'הגדה של פסח מצוירת בידי יעקב וכסלר', בלוג עונג שבת, 31 במארס 2013), את הכרזה החתומה הזו, שהוכנה לרגל פתיחת 'תערוכת ספרד'. 

זו הייתה תערוכת ציורים קטנה, שהוצגה ברחוב נורדוי 4 בשכונת הדר הכרמל בחיפה (כנראה בדירת מגורים), בתאריכים 18-8 בינואר 1938. הכרזה נדפסה גם בקטלוג התערוכה מכאן למדריד (עמ' 185), אך בלי זיהוי הצייר.

תערוכות דומות נפתחו במקומות אחרים בארץ, כולן הוקדשו להגברת המוּדעוּת למתרחש בספרד ולאיסוף כספים עבור עזרה רפואית לנאבקים במשטר הפשיסטי של פראנקו. כסף גדול בוודאי לא נאסף שם (כרטיס הכניסה ל'תערוכת ספרד' בחיפה עלה 10 מיל ארץ-ישראלי), אך כנראה שהיה הרבה רצון טוב.

על התערוכה דווח בעיתון דבר (10 בינואר 1938):

עיתון הארץ דיווח באותו יום על נשף פתיחה של התערוכה, שנערך באולם קולנוע 'אורה' (בניין מפואר ונטוש, שקיים עד היום בשכונת הדר). 'האולם היה מלא מפה לפה, והנשף עבר בהצלחה רבה':

מה שבלתי מפוענח בכרזה שעיצב הצייר יעקב וכסלר הוא המספר 497, שהוצמד במין לוחית לחזהּ של הילדה בתחתית הציור.

מה אומר מספר זה? 

ניסינו ככל יכולתנו למצוא אירוע שאולי קשור ל-497 (למשל, מספר הרוגים באחד ממעשי הטבח שביצעו הלאומנים), ולא מצאנו. 

יעקב וכסלר – סיפר לי בנו איתמר – לימים איש קבוצת 'אופקים חדשים', הושפע בעיצוב הכרזה מהרישומים וההדפסים של הפסלת הגרמניה קֵתֵה קוֹלְוִויץ (1945-1867), שנודעה ברגישותה הסוציאליסטית והרבתה לצייר אמהות וילדות במצבי סבל ועוני. כאשר הכין וכסלר את הכרזה הזו הוא היה בסך הכל בן 25, קצת יותר משנתיים לאחר עלייתו ארצה בסוף 1935.

אולי חכמת ההמונים של קוראי הבלוג תסייע למציאת הפתרון לתעלומה?

בעלי התוספות

לא יצאו כמה שעות מאז פורסמה החידה והיא נפתרה בזכות המגיב האנונימי הראשון. 

מתברר שהכוונה היא למה שכונה 'טבח פלנסיה' (Palencia massacres). הכוונה היא לשורה של מעשי טבח שערכו המורדים הפשיסטים בכפרים ובעיירות במחוז Palencia, החל ב-20 ביולי 1936 ועד ראשית 1938. בקבר האחים שנחפר בבית הקברות העירוני (Fosa de los alcaldes) נקברו לפחות 497 קורבנות, גברים ונשים. מתברר שמספר זה הגיע לידיעתו של וכסלר.

בורא מיני מזונות: זיתים מהגולן הספרדי; פרווה חלבי; טינקרבל

א. רמת הגולן שבספרד

גאווה ישראלית. שמן זית כתית מעולה של זיתי רמת הגולן.

גם ישראלי וגם איכותי, והכל מאדמת הבזלת השחורה והפורייה של רמת הגולן. מה יש לדבר? 'ארץ זֵית-שמן ודבש'.

צילומים: דוד אסף

טוב, לא ממש.

כשמסתכלים על התווית שמאחורי הבקבוק מתברר ששמן הזית הזה מגיע בכלל מסביליה שבספרד (ואפילו היבואן גר במודיעין).

אולי גם בספרד יש איזו רמת גולן?

ב. פרווה חלבי כדת וכדין

מאיר דויטש מירושלים רכש בשופרסל את השוקולד החלבי הזה, ולאחר שהיטיב את לבו נפנה גם לעיין באותיות הקטנות שעל העטיפה.

וכך כתב לי:

שוקולד חלב המכיל מוצקי חלב – מינימום 30%, מוצקי קקאו – מינימום 72%, אגוזי לוז שלמים – 21%, אגוזי לוז טחונים – 2%. חיברתי יחד ויצא 125%. הכיצד? האם אגוזי לוז מכילים חלב או קקאו? האם קקאו מכיל חלב או אגוזי לוז? כיצד הצליחו להכניס 125% ל-100% שוקולד?  

השוקולד מיוצר בשוויץ אבל הוא בהשגחת הרב רלב"ג מארה"ב. האם ההשגחה היא בשלט רחוק? האין רבנים בשוויץ שיכולים להשגיח על הכשרות מקרוב? האין הכשר כזה דורש 'דרשני'?  

ההשגחה הנעשית ממרחק כה רב ממקום הייצור הביאה את הרב לייצר את שוקולד החלב בקו ייצור מיוחד 'שהוכשר לפרווה כדת וכדין'. איני בקיא גדול בהלכות כשרות ובדיני השגחה פרטית וכללית, ולכן עלי לשאול: מדוע טרחו להכשיר את קו הייצור לפרווה כאשר בעצם מייצרים עליו מוצר המכיל חלב בכמות שאינה בטלה בשישים? האם עצם ייצור השוקולד על פס ייצור פרווה הופך את שוקולד החלב לפרווה? לשם מה היה על הרב רלב"ג להטריח עצמו ולבוא מארה"ב לשוויצריה כדי להכשיר את פס הייצור כדת וכדין? 

נשאלת השאלה: האם בכלל יש לבית החרושת הכשר? אם כן, מי הוא המשגיח שם, האומנם זה הרב שיושב בארה"ב?  

'באישור הרבנות הראשית לישראל' – מה בדיוק היא מאשרת?  

מעניין לדעת אם אפשר לסמוך על כל מה שנכתב על עטיפת השוקולד – ההכשר, תכולת השוקולד ואולי גם הערכים התזונתיים – או אולי כל מה שנכתב הוא הבל והטעייה של הצרכן...

ג. ואיפה פיטר פן?

צילום: דן גרינשטיין

מתברר שהשם הספרותי טינקר בל הוא לא המצאה של מגדל הפִּלְפלים הישראלי ממושב שדה משה. זן המיני-פלפלים 'טינקרבל' בכלל נולד בהולנד והוא עלה לארץ כבר בשנת 2006.

לא נותר אלא לחכות לפיטר פן שיכין סלט מהאגדות.

מסע מסביב לשולחן: מומרים לתיאבון – האוכל של האנוסים (ב)

נעם נדב, 'נקניק חזיר או 'טבפיה' כשרה?'
(איור למאמרו של אינסיו שטיינהרדט, 'ה"קישקע" של האנוסים', עת-מול, 213, חשון תשע"א)

החלק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

ג. החציל היהודי

הערבים הם שהביאו את החצילים מהודו לסיציליה. במאה ה-15, כשהאי היה נתון לשלטון ספרד, רדפה הכנסייה את היהודים ולבסוף אף גירשה אותם. רובם נמלטו צפונה ולקחו אתם את החצילים. היום קשה לתאר את המטבח האיטלקי בלי חצילים ולכן קשה להאמין שעברו מאות שנים עד שהאיטלקים הסתגלו אליהם. המקומיים ראו בירק הזה נטע זר השייך ליהודים ולכן התייחסו אליו בבוז. במאה ה-18 עדיין קראו לחציל 'תפוח יהודי', ולא רק באיטליה. בספרה Voyages de l'aubergine (מסעי החציל), כתבה נינה קהיאן שגם ב'אנציקלופדיה הצרפתית למדעי החקלאות' של ז' ורסייה נקרא החציל כך.

גם כעבור מאה שנים לא הוסרה התווית היהודית מהחציל. 'חציל ושוּמר ... נחשבו אוכל יהודי אפילו במאה ה-19, לפחות בפירנצה', כתבה מירה ססרדוטי בספרה Italian Jewish Cooking (בישול יהודי איטלקי). ב-1890 יצא לאור בעיר הזאת ספר בישול, ובו נכתב כי ארבעים שנה קודם לכן 'שני הירקות הללו לא נראו כמעט בשוק של פירנצה, מפני שנחשבו אוכל של יהודים'. במטבח האיטלקי יש מאכל מפורסם של חצילים המזוהה עם המטבח היהודי, 'קפונאטה' שמו. גם הוא הגיע לצפון מסיציליה, עם היהודים שגורשו מהאי במאה ה-15. יהודים אלה חיו בסיציליה מאז חורבן הבית השני וקהילתם ניהלה חיי תרבות עשירים. המאכלים שלקחו אתם צפונה נקראים באיטליה עד היום 'א-לה ג'ודיאה' (בנוסח יהודי), או 'א-לה אבראיקה' (בנוסח עברי). מאכלים אלה אינם של אנוסים ממש, אבל גם הם של נרדפי האינקוויזיציה.

  
מאכל איטלקי שיש בו שילוב של צימוקים ואגוזי צנובר, נושא חותם ערבי ומעיד על מוצאו הסיצילי. דוגמה יפה לכך היא מולית אדומה (ברבוניה) ברוטב צימוקים ואגוזי צנובר, אחד המאכלים האופייניים של יהודי רומא (רוב יהודי רומא הוותיקים הם צאצאים של מגורשי סיציליה). קלודיה רודן כותבת שברומא מוגש המאכל הזה בסעודת יום הכיפורים.

בורבוניה ברוטב צימוקים וצנוברים (מקור: Joy of Kosher) 

נחזור לחציל.

בחצרות מלכי ספרד הסתופפו חרזנים וליצני חצר ששעשעו את השליטים, את האצילים וגם אלה את אלה, בשירים לגלגניים וגדפניים שעלבו בנשים, בנכים, באנוסים ובעוד קבוצות שבשולי החברה. הקהל של חרזנים אלה ידע לא מעט על מנהגי היהודים והבין יפה את הרמזים ואת השנינה. השירים כונסו בספרים (קנסיונרוס) שאפשר ללמוד מהם לא מעט על מנהגי התקופה, וגם על בישול יהודי.

  
המשורר רודריגו קוטה (קונברסו בעצמו) כתב שיר בן 65 בתים ובו תיאר את חתונת נכדו של האנוס דייגו אריאס ד'אווילה, שר הכספים של המלך אנריקה הרביעי מקסטיליה (קוטה לא הוזמן לחתונה וזו הייתה נקמתו, ככל הנראה). שני בתים מהשיר הוקדשו לתבשיל חצילים. נאמר בהם שבחתונה הזאת לא נאכל אף חזיר ושום דג בלי קשקשת לא בא אל פיו של החתן. תחת זאת הגישו שם קדרה של חצילים עם עלי סלק וזעפרן, ולמי שנשבע בשמו של ישוע לא הניחו לגשת אל קדרת כדורי הבשר.

  
בין המשוררים וליצני החצר היו אנוסים לא מעטים. אחד מהם היה אנטון דה מונטורו, שהיה ידוע גם בכינוי 'הסמרטוטר מקורדובה', משורר חד לשון ומר נפש שהסתופף בחצרה של איזבלה מלכת קסטיליה. הוא עצמו היה מטרה לחיצים רבים וספרי השירה של תקופתו כוללים כמה קרבות מחורזים בינו לבין יריביו. אחד מאלה היה האציל רומאן, נוצרי ותיק, מפקדו של מסדר צבאי בחסותו של הדוכס מאלבה. רומאן התלונן שהמשוררים האנוסים אינם יודעים את מקומם ודרש שלא יעסקו בעניינים נוצריים ויכתבו רק על מנהגי היהודים.

  
באחד משיריו הזכיר רומאן שורה ארוכה של עניינים שראוי לחרזנים אנוסים לכתוב עליהם. הנה שתי דוגמאות (החריזה המקורית בוודאי הייתה מוקפדת משלי).

בבית השישי נאמר:

   
שירו על הררי הכסף שלכם,

חרזו חרוזים על עושרכם,

זמרו על פולי חימצה שמנמנים,

ועל מאכלי תרד מטוגנים.

בבית העשירי לגלג החרזן על כמה ממנהגי האכילה של היהודים:

שירו על ממתקים ועל ירקות,

שלא יעוררו שום מחלוקות,

על צווארי עופות גדושי מלית,

שבשבתות אתם אוכלים.

שירו על הכלי המתמלא
בדם הגדי או הטלה,

ועל כך שאין אתם מגישים

את מה שהרבנים אינם מרשים.

שיר שחיבר אנטון דה מונטורו (מקור: Pasión por Montoro)

ד. כבש בנוסח חזיר

בעיר ליבורנו היה ליהודים מעמד מיוחד במינו. במאה ה-16, כשהעיר קיבלה מעמד של נמל חופשי, הוזמנו היהודים להתיישב בה וקיבלו את הגנתו של שליט העיר, הדוכס הגדול של טוסקנה. זו הייתה העיר היחידה באיטליה שבה לא אולצו היהודים להסתגר בגטו ולכן נאספו אליה יהודים רבים, בהם גם אנוסים, שהאינקוויזיציה התנכלה להם גם באיטליה. העיר נעשתה מרכז יהודי חשוב ועמוד השדרה שלו נבנה מאנוסים פורטוגליים, שעיצבו את אופייה של הקהילה, את לשונה המיוחדת ואת מטבחה הטיפוסי. אחת ממשפחות האנוסים הנודעות בליבורנו הייתה מונטפיורה, שאחד מבניה היה משה מונטיפיורי.

בית הכנסת הספרדי של יהודי ליבורנו נוסד במאה ה-16 ונהרס בהפצצת אוויר גרמנית ב-1944 (מקור: ויקיפדיה)

The Jewish Manual, or Practical Information in Jewish and Modern Cookery (המדריך היהודי, או מידע מעשי על בישול יהודי ומודרני), פרי עטה של אלמונית הקוראת לעצמה 'ליידי', הוא ככל הנראה ספר הבישול היהודי הראשון שנכתב באנגלית (הספר נדפס ב-1846). קרוב לוודאי שהליידי האלמונית היא יהודית, אשתו של משה מונטיפיורי. מכל מקום, במבוא שכתב חיים רפאל למהדורה המצולמת של הספר המקורי, הוא מאשר את זהותה של המחברת על פי השערות רבות ועדות מוצקה אחת, שנמצאה כעבור מאה שנים בגיליון של ה'ג'ואיש כרוניקל'.

יהודית מונטיפיורי לבית כהן (1862-1784). השניים נישאו ב-1812.

אף כי יהודית הייתה בת למשפחה אשכנזית-הולנדית, שהיגרה ללונדון במאה ה-18, רבים מהמתכונים בספר הם ספרדיים (כמו עוגת השמרים הנקראת 'בולה דה היספניולה'). מאחר שהליידי הבטיחה להביא בספרה 'מידע מעשי' גם על בישול מודרני, יש בספר גם מאכלים ויקטוריאניים האופייניים למעמד הגבוה של אנגליה (כמו 'מרק דמוי צבים' או ה'מאליגוטני' שהובא מהודו).

אחד המתכונים המעניינים בספר הוא בלי ספק זה שנקרא 'מאטון האם' (Mutton Ham), כלומר קודל חזיר מכבש. הוא מלמד איך לשמר ירך של כבש כפי שמשמרים ירך של חזיר. לכאורה מעיד מתכון זה על נטייה ידועה, בקרב המעמדות הגבוהים לפחות, למצוא תחליפים כשרים למאכלים המקובלים על הגויים. בספרה של קלודיה רודן מצאתי סברה אחרת. היא מספרת שהרב של הקהילה הספרדית בלונדון אמר לה, כי האנוסים בספרד ובפורטוגל נהגו במשך דורות לתלות קודל חזיר בפתח ביתם, כדי להוכיח קבל עם ועדה שבאמת התנתקו מדתם הקודמת. קודל חזיר מכבש הוא אולי חלק ממורשתן של משפחות האנוסים שחזרו ליהדות, זכר לימים שבהם נהגו כמתנצרים.

הקשר ההדוק בין האנוסים של ליבורנו לבין הקהילה היהודית בתוניסיה, ומאוחר יותר גם בלוב, נוצר בגלל הפיראטים של הים התיכון, שהיו פעילים במיוחד במאה ה-16. אלה נהגו לחטוף סוחרים יהודים שהפליגו מארץ לארץ ולדרוש כופר תמורת שחרורם. בערים אחדות באיטליה נוסדו חברות לפדיון שבויים והתקיים קשר רצוף ביניהן לבין מרכזי הפיראטים. החברה שנוסדה בוונציה, למשל, הייתה קשורה לפיראטים של מלטה ואילו יהודי ליבורנו נסעו לתוניסיה כדי לפדות שם חטופים. רבים מהם השתקעו בתוניסיה, על פי הזמנת המושלים המקומיים שמינו אותם לתפקידים נכבדים, כמו יועצים פיננסיים, דיפלומטים וכיוצא באלה.

  
הקהילה הליבורנית שהתגבשה בתוניסיה בשלהי המאה ה-17, הייתה רבת השפעה. הקשרים בין יהודי ליבורנו ליהודי צפון אפריקה התחזקו עוד יותר במאה ה-19, כשנמל ליבורנו ירד מגדולתו ויהודים רבים היגרו לתוניסיה וללוב. המטבחים של קהילות צפון אפריקה משמרים עד היום סממנים מן המסורת של אנוסי ספרד ופורטוגל שהתיישבו באיטליה.

  
קלודיה רודן הביאה לדוגמה ממתקים פורטוגליים מחלמונים ושקדים, ואילו אני מצאתי גרסה אחת של חמין, עם עלי סלק ירוק וכדורי בשר, שהיא כמעט זהה באיטליה (חמין טוסקאנו) ובטריפולי (דפינת סילק).

  

ה. מצות מערמונים

האינקוויזיטורים היו רגישים במיוחד לסימנים המעידים על מאכלים מיוחדים לחגים, או על מאכלים רגילים שנאכלו בנסיבות מיוחדות של חג, כמו למשל בסוכה. עדויות מלפני גירוש ספרד מספרות על ילדי אנוסים שהלכו לבקר בסוכות של יהודים וכובדו שם בפירות ובממתקים.

רוב העדויות עוסקות במאכלי השבת והפסח, אך פה ושם נזכרים גם חגים אחרים. האזכורים הנפוצים ביותר הם של הסעודה המפסקת בערב יום הכיפורים, של מוצאי הצום וזו של תענית אסתר. במקרים אלה עוסקות העדויות לא בתוכנן של הסעודות אלא בעיתוין ובאופיין המיוחד. הנה עדות של משרתת במשפחת צ'ואטה ממיורקה, שסיפרה כי לפני יום הכיפורים בישלו בבית גבירתה מרגריטה מרטי 'כל הלילה, הרבה מנות שונות ... והם אכלו בחדר הראשי שלהם, שבו לא אכלו בימים אחרים, ליד שולחן גדול שנערך בפאר רב יותר מהרגיל'.

ברוב החגים נאכלו מאכלים רגילים, אך בסעודה המפסקת נהגו האנוסים להעשיר את התפריט בבשר, בעופות, בדגים ובביצים. כך עשו בספרד ובפורטוגל וכך עשו גם ב'עולם החדש'. בשלהי המאה ה-15 העיד שמואל מהעיר טרואל, כי 'אחרי הצום, בערב, אכלה [המשפחה] תרנגולת'. משפחת אלדונסה דלי, אף היא מטרואל, שברה את הצום בארוחה של יונים. גבריאל גומס נווארו דיווח בליסבון ב-1673, שמשפחתו נהגה לשבור את צום יום הכיפורים 'בכל מאכל שהוא חוץ מבשר', כגון פירות, דגים, לחם ויין. תומאס טרוויניו דה סוברמונטה הצהיר ב-1624, בפני האינקוויזיציה של מקסיקו, שבערב יום כיפור אכלו הוא ואמו 'מנה של דג כלשהו, כמתחייב מהתורה'.

הבסיס לכל מתכוני המצות שנזכרים בפרוטוקולים של המשפטים הוא קמח ומים, אך לעתים היו לבסיס הזה גם תוספות מוזרות למדי. במשפטה של חואנה דה פואנטה ב-1505 התברר, כי לשה את הבצק למצות עם יין לבן, דבש, ציפורן ופלפל. בעדות אחרת, מ-1620, נאמר, כי אחרי שערכו שולחן 'ליום הגדול', הכינו את 'לחם הפסח' עם 'לכלוך מנופה דק' ואכלו אותו למחרת הצום עם סלט בשמן וחומץ.

  
מהעדות ברור שהלחם שאפו היה אמנם מצה, אך לעומת זאת, 'היום הגדול' שבו צמים הוא יום הכיפורים, שלמצה אין בו חלק. אשר ל'לכלוך מנופה דק', המנהג הקרוב ביותר העולה על הדעת הוא אכילת לחם טבול באפר לפני צום תשעה באב. יתכן שהאפר התחלף בעפר, וזהו פשר הלכלוך, אך הבלבול בין שלושת החגים מעיד – לדעתם של גיטליץ ודייווידסון – שהאנוסים המתייהדים באיבריה איבדו באותה עת את המגע החי עם המציאות היהודית ועם חוקי ההלכה.

קערת סדר פסח מספרד, בערך 1450 (אוסף מוזיאון ישראל)

כשלא היו לאנוסים חומרים לאפיית מצות מסורתיות, מצאו להן תחליפים ממצרכים מקומיים שלא הכילו חומרים מתפיחים. במאה ה-16 אנוסים מתייהדים בפורטוגל אכלו לעתים ערמונים מבושלים במקום מצות. ססיליה קרדוסה הואשמה ב-1569 בעיר פורטו, שחגגה את הפסח באכילת 'מצה, גרעינים וערמונים שבושלו בסיר חדש'.

  
במקסיקו מצאו תחליף אחר למצה. לואיס דה קרווחאל אמר ב-1589 לחוקריו כי מאחר שלא מצא מצות, אכל 'טורטיות מתירס, שאין בהן שמרים'. בספרם של גיטליץ ודייווידסון נזכרות עוד שלוש נשים לפחות שנשפטו משום שאכלו ערמונים בפסח, כך שאפשר להסיק שזה היה תחליף מקובל למצות, או מאכל אופייני לפסח. דייגו דיאס נייטו ממקסיקו העיד בשלהי המאה ה-16, כי בתקופה שבה חי בפרארה, היהודים הפורטוגלים שם הכינו לפסח 'כדורים מתוקים מתפוחים, ערמונים טחונים ומצרכים אחרים', ביניהם תבלינים וחומץ. זהו המסמך היחיד ברשומות האינקוויזיציה שבו מדובר בפירוש על חרוסת לפסח.
  

היהודים הראשונים שהתיישבו ביבשת אמריקה היו צאצאי האנוסים. אחדים מהם התלוו לקולומבוס במסע הגילוי הראשון שלו ורבים אחרים עזבו את חצי האי האיברי במרוצת המאה ה-16 והשתקעו בדרום היבשת ובמרכזה. במקומות אלה הרגישו בטוחים יותר מעיניה הבולשות של האינקוויזיציה, משום שעברם היהודי היה ידוע פחות. היהודים הללו התוודעו למזונות של העולם החדש – תפוחי אדמה, עגבניות, שעועית, קקאו וכדומה – והם אלה שהביאו אותם לצפון אמריקה. חלקם השתקעו שם ואליהם הצטרפו במאה ה-17 גם יהודים ספרדים ופורטוגלים, אנוסים לשעבר או צאצאיהם, שהגיעו מהולנד.

  
קלודיה רודן כותבת, שהאוכל המקורי של היהודים הספרדים שהתיישבו לאורך החוף המזרחי, מניו-יורק עד ג'ורג'יה, נעלם כליל באמריקה ואינו מוכר גם לצאצאיהם הישירים של המתיישבים הראשונים. עם זאת, בשל המזונות שהביאו אתם ממקסיקו, מברזיל ומארצות אחרות בדרום, השפעתם על האוכל של הצפון הייתה גדולה במיוחד. אחת הסיבות לכך הייתה קשרי המסחר שלהם עם אנוסים אחרים, שהשתקעו במקומות שונים בעולם. קרוב לוודאי כי האנוסים הם שהביאו לצפון אמריקה קפה מאפריקה, תבלינים מדרום-מזרח אסיה ושמן זית מחופי הים התיכון.

תכליתו של האוכל היא להבטיח את הקיום, אך לפעמים הוא מתגלה כאיום על הקיום. החיים והמוות ביד הלשון – וגם בסיר ובצלחת. אותו אוכל עצמו שימש את האנוסים ואת אויביהם, לשתי מטרות מנוגדות. האנוסים ביקשו לאשש באמצעותו את הזהות היהודית, שבה ראו את תכלית החיים, ואילו האינקוויזיציה השתמשה באוכל הזה לגילוי כופרים, כדי לשלוח אותם אל המוות.
  

האוכל יכול אפוא להיות מכשיר רב עוצמה בידי מי שמבקשים לנצלו לצרכים פוליטיים או דתיים ונכנסים לשם כך לקדרה ולצלחת של זולתם. לא רק חמין לשבת ומצה לפסח טעונים משמעות הרת גורל. כפי שראינו, גם תבשיל חצילים צנוע או ניחוח של בצל מטוגן בשמן זית עשויים לשמש חרב פיפיות.

ברנרד פיקאר (1733-1673), סדר פסח בביתם של יהודים פורטוגלים, 1725

ו. כעבור חמש מאות שנה

  
לפני שנים התוודעתי לאוכל של האיים הקריביים ומרכז אמריקה והשתעשעתי במעקב אחר מקורותיו. מאכלים רבים נושאים עדיין חותם מובהק של ספרד, ארץ מוצאם. חלקם סיגלו את עצמם לחומרים המקומיים, שלא היו בספרד לפני כיבוש אמריקה, אך רבים מהם נשארו בדיוק כפי שהיו במקורם. מאז הציקה לי השאלה איך זה שאי אפשר למצוא בספרד של היום את מאכלי היהודים שגלו מספרד לפני כחמש מאות שנה, בעוד שאפשר למצוא בה את המאכלים שגלו ממנה לאמריקה, גם הם לפני חמש מאות שנה.

  
באוצר המאכלים של יהודים הדוברים ספניולית, יש שמות זהים והרכבים זהים לאוכל שעבר גלגולים רבים ונדד מיבשת ליבשת במשך מאות שנים. גם אם טכניקות הבישול השתכללו והמטבח המסורתי הטמיע מצרכים חדשים, האוכל שרד וסימני ההיכר שלו לא היטשטשו. בטורקיה, בארגנטינה, בזימבאוובה ובניו-זילנד אוכלים את אותם בולמאס, בוריקיטאס, פריטאס די פראסה  ואגריסטדה. איך יתכן אפוא שהאוכל הזה שונה כל כך מהאוכל הספרדי הלא יהודי?

  
תשובה חלקית לשאלה זו מצאתי ברשומות האינקוויזיציה, שהבהירו לי שגם לפני חמש מאות שנה לא היה הרבה מן המשותף למטבח של ספרד ולמטבח היהודי שבתחומיה, לפחות במחוזות הצפוניים. המטבח היהודי שיקף את השפע והעושר שהביאו הערבים לאזור ובכך נבדל מהמטבח הספרדי-האירופי. השוני הבסיסי הזה הצטרף לשלושת העיקרים שייחדו את המטבח היהודי בכל מקום: המאכלות האסורים (הלא כשרים), הכשרת הבשר ומאכלי החגים. את החסר בתשובה החלקית הזאת תוכל להשלים, אולי, ההשערה הבאה: ממש במקביל לגירוש היהודים מספרד, הגיעו הספרדים לאמריקה. מאז עברו המטבחים של שני העולמות, הישן והחדש, תמורות עצומות. המצרכים החדשים שבאו מרחוק – ובהם עגבניות, תפוחי אדמה, שעועית וקקאו – העשירו את האוכל והכתיבו התפתחויות חדשות, שהצעידו את הגסטרונומיה העולמית לעידן חדש.

  
את המעבר הזה, מהמטבח של ימי הביניים למטבח המודרני, עשתה התרבות היהודית בנפרד מהתרבות הספרדית. הקשר בין ספרד לבין אמריקה התמשך בשני הכיוונים ותרם להעשרת המכנה המשותף של המטבחים בשתי היבשות, בעוד שהמטבח הספרדי-היהודי התחבר למטבח העות'מני והתרפק על שורשיו הערביים בדרכו שלו.

הטאקו הכשר של הקונברסוס באלבוקירקי (מקור: ABQ Jew)

מסע מסביב לשולחן: מומרים לתיאבון – האוכל של האנוסים (א)

הגדת ברצלונה, בערך 1340 (המוזיאון הבריטי)

מאת דליה למדני

א. טיגון בשמן זית

ביאטריס נונייס הכינה לכבוד שבת מעיים של כבש, ממולאים בכבד קצוץ, חלמונים ותבלינים. למשרתים בישלה מנה אחרת, עם בשר חזיר מומלח. בשנת 1485 היא הועלתה על המוקד ונשרפה חיים באסטרמדורה שבספרד.

החטא של ויולנטה ואס מפורטוגל היה קל יותר, וכך גם עונשה. היא הכשירה בשר ואכלה אותו ביום שבו מצווה הכנסייה להתנזר מבשר. על כך נענשה בשנת 1591: היא נאלצה לצעוד בתהלוכה לכיכר העיר קואימברה, נר דולק בידה, ושם להתוודות על חטאה. 

גם סלומון מצ'ורו לא שילם בחייו על הארוחה שאכל עם ידידיו אחרי שביקרו בערב יום כיפור בבית מרחץ במקסיקו-סיטי. הם צלו שם ביצים על גחלים, ובשנת 1649 הוא נדון על כך רק לשמונה שנות עבודת פרך.

העדויות הללו הובאו בספרם של דייוויד מ' גיטליץ ולינדה קיי דייווידסון A Drizzle of Honey (נטפים של דבש), שראה אור בשנת 1999. שלושת הנדונים היו אנוסים, כלומר יהודים שאולצו להמיר את דתם ולהתנצר וצאצאיהם. רבים מהם, בעיקר בארצות חצי האי האיברי, ספרד ופורטוגל, נטמעו בדתם החדשה, אך רבים לא פחות קיימו בסתר את מצוות הדת היהודית. אלה וגם אלה נקראו אז 'נוצרים חדשים', 'קונברסוס' (מומרים) או 'מראנוס' (חזירים).

האינקוויזיציה, בית הדין של הכנסייה, לא עסקה ברדיפת יהודים אלא בהוקעת כופרים מקרב הנוצרים. אחרי גירוש היהודים מספרד (1492), שקדו בתי הדין הללו לחשוף את ה'מתייהדים' שבקרב האנוסים, אלה שהוסיפו לשמור על מנהגי היהדות בסתר ביתם. לשם כך חקרו האינקוויזיטורים את המשרתים, את השכנים, ואף את הילדים או קרובים אחרים של החשודים, וגבו מהם עדויות על מנהגי הבית. לעתים קרובות היו העדויות גדושות פרטים על הנעשה במטבחם ועל שולחנם של החשודים – איך בישלו, מה אכלו וממה נמנעו. בשלושת המקרים שהוזכרו לעיל, ובאלפי אחרים, האוכל סייע לבית הדין של האינקוויזיציה לחרוץ גורלות לשבט או לחסד, וחסד רב לא היה שם.

אנדרס ברנאלדס (Andrés Bernáldez), היסטוריון החצר של 'המלכים הקתוליים' פרננדו ואיזבלה, כתב שהקונברסוס לא זנחו מעולם את 'מנהגי האכילה היהודיים שלהם'. אחד המנהגים האלה היה 'הכנת תבשילי בשר עם בצל ושום וטיגונם בשמן ... במקום בשומן חזיר'. אמנם, בספרד של היום הכל מטגנים בשמן זית (זה השמן שאליו כיוון ברנאלדס), אך בימי הביניים נהגו לטגן בשומן חזיר, שהיה זול יותר.

ברנאלדס סבר שטיגון בשמן זית, לא רק של בשר, הוא 'מנהג מבחיל', מפני שהוא משאיר ריח דוחה מאוד. 'הבתים שלהם ופתחי הבתים הצחינו מהריחות של המאכלים האלה. גם היהודים עצמם הדיפו את הריח הזה, בגלל המאכלים האלה, ומפני שלא נטבלו'.

הבישול בשמן זית, כתבה קלודיה רודן ב'ספר הבישול היהודי', הוא 'מורשת של היהודים', משום שהערבים, שגם הם מנועים מאכילת חזיר, טיגנו בחמאה מזוככת וזה אחד ההבדלים המובהקים בין המטבח המוסלמי ליהודי. חזקה שיש לדבריה על מה לסמוך, שכן במרוקו של היום, למשל, הטיגון ב'סמן' (חמאה מזוככת) אופייני למטבח המקומי. אך מעניין לציין, שלחמאה אין זכר בספר בישול אנדלוסי של 'אלמוני', המצוטט בספרה של לוסי בולן,  La cuisine andalouse, un art de vivre - XIe-XIIIe siècle (אמנות החיים: המטבח האנדלוסי במאות 13-11). כל מאכלי הבשר של אז טוגנו או בושלו לא בחמאה אלא בשמן, שלעתים הוא תוספת לשומן של הבשר (כבש, בעיקר).

אותו אלמוני תיאר אנוסה שעתה זה הגיעה מספרד לרומא. היא נכנסה לביתה של זקנה אחת ושמעה שהנשים בבית רוצות להכין עוגיות מלוחות. היא הציעה את עזרתה: 'יש לך כוסברה טרייה? תני לי. עם חופן קמח וקצת שמן זית, אם יש לך כזה מאיכות טובה, אכין לך מגש מלא'. לשמע הדברים האלה אמרה אישה אחת לחברתה: 'חי אלוהים, היא אחת משלנו!'.

הלשנות רבות של משרתים ושכנים התבססו על עבירה אחת ויחידה: טיגון בשמן. זו הייתה הפעולה הראשונה של הבישול: טיגנו בשר בשמן – לפעמים עם בצל – ואחר כך הוסיפו לסיר גרעינים ותבלינים ולעתים גם ירקות. עדויות המספרות על טיגון בשמן נמצאו בארכיוני האינקוויזיציה בספרד, בפורטוגל ובברזיל. אין ספרי בישול מיוחדים למטבח היהודי של ספרד ופורטוגל בימי הביניים, אך יש מקורות אחרים שמהם אפשר ללמוד על המטבח הזה. כאלה הם כתביו של אנדרס ברנאלדס או מתכונים אחדים שנרשמו בספר האנדלוסי הנזכר לעיל, שבשמותיהם צוין במפורש 'מתכון יהודי' או 'כדרך היהודים'.

המקור המדהים ביותר הוא בלא ספק הפרוטוקולים של העדויות במשפטי האינקוויזיציה. לפני פתיחת משפטו של חשוד, ניתנה לו ארכה של כמה ימים שבמהלכה יוכל להתוודות ושכניו יוכלו להלשין על פעילות יהודית חתרנית שהיו עדים לה. כדי שהשכנים, 'הנוצרים הוותיקים', יידעו על מה עליהם לתת את הדעת, פרסמה האינקוויזיציה גם רשימות של מנהגים יהודיים. חלק נכבד מהן הוקדש לאוכל ולמנהגי אכילה.

הנה דוגמה: 'כל אדם נוצרי ... האוכל בשבת את מה שבישל ביום שישי, כדרך היהודים ... מכשיר בשר ומרחיק ממנו את כל החלב ואת העצב או הגיד מהרגל ... שאינו אוכל חזיר, ארנבת, ציפורים חנוקות, צלופחים, דיונונים או דגים אחרים בלי קשקשת, כפי שכתוב בתורה היהודית; וכשמתו הוריו ... אוכל מאכלים כמו ביצים מבושלות, זיתים ועוד בשרים ... ששרה אותם במים כדי לסלק את הדם, או הרחיק את גיד הנשה ... או מתחיל את סעודת חג המצות באכילת חסה, כרפס או ירק מריר אחר', וכן הלאה וכן הלאה.

על פי המערכון המפורסם של חבורת 'מונטי פייטון' על האינקוויזיציה הספרדית

ב. חזיר בחמין

גיטליץ ודייווידסון, בספרם 'נטפים של דבש', שהוזכר לעיל, תיארו את 'החיים והמתכונים של יהודי ספרד החשאיים'. לדבריהם, רשימות האינקוויזיציה סייעו לדורות מאוחרים יותר של אנוסים, שכבר נולדו אחרי הגירוש. אלה גדלו בלי שכנים יהודים ובלי ספרי הלכה, ומתוך פרסומי האינקוויזיציה יכלו ללמוד הרבה על דיני הכשרות ועל המאכלים העיקריים של השבת והחגים. גם העדויות שנרשמו במהלך המשפטים מלאות פרטים מאלפים. כך למשל היא הצהרתה מ-1490 של המשרתת פרנסיסקה, שגבירתה מריה אלווארס ציוותה עליה 'להרחיק מהבשר את הגיד ולסלק את השומן בציפורניה'.

     

בפרוטוקולים של המשפטים פורטו גם מתכונים, אך אלה אינם דומים כלל למתכונים של ימינו ונבדלים גם ממתכונת הכתיבה של ימי הביניים. בדרך כלל הובאה בהם רק רשימת מצרכים, בלי כמויות, ורק לעתים רחוקות יש רמז על דרך ההכנה של מנה מסוימת. פעמים רבות מדברים על 'ירקות העונה', בלי לפרט מה הם, ורק לפעמים הוזכרו תבלינים ספציפיים. ניכר מהדברים, שגם העדים וגם השופטים הכירו את המאכלים, שהיו 'חלק מהמסורת של הבישול האיברי ושילבו יסודות יהודיים, מוסלמיים ונוצריים, ומשום שהיו משותפים לכולם, לא היה צורך להסבירם לפרטיהם'. 

רוב המתכונים בספר 'נטפים של דבש' מקורם בערים מסוימות בספרד ובפורטוגל (וגם ממקסיקו ומברזיל), שבהן לא היה קושי להגיע לארכיונים של האינקוויזיציה, או שלפקידי האינקוויזיציה שפעלו בהן הייתה רגישות מיוחדת לתפקיד שממלאים המנהגים הקולינריים באישוש הזהות הדתית-האתנית. מעניין שמחצית מכשישים 'תורמי המתכונים' (כלומר הנאשמים שהובאו לדין) היו עדים לגירוש או חוו אותו בעצמם, והמסורת העשירה של יהודי איבריה עדיין חייתה בלבם. אצל האחרים, מתקופות מאוחרות יותר, כבר נחלשה הזיקה לכשרות וניכרים סימני ההתבוללות בתרבות השלטת. מתכון אחד, של המשרתת חיומאר פרננדס, אפילו כלל בשר חזיר.

   

בשנת 1520 נאסרה פרננדס בגוודלחארה בעוון התייהדות. היא טענה במשפט, שהייתה נאמנה לכנסייה מאז שהתנצרה, אלא שגבירתה, דוניה בריאנדה מנדוסה, אילצה אותה לשמור שבת ומנהגים יהודיים. הגברת אף ציוותה עליה לפעמים לבשל נזיד של בקר, כבש ועצמות חזיר, עם בצלים, פולי חימצה (חומוס) ותבלינים. לעתים הייתה מכניסה לתבשיל גם כרוב קצוץ עם בצל וזעפרן ולעתים צירפה גם בשר חזיר מומלח. זהו ההרכב הקלאסי של ה'קוסידו מדרילניו' (Cocido madrileño) – תבשיל הקדרה הנודע של מדריד, שמקורו בימי האנוסים. 

כשביקרתי בספרד, באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, חיפשתי חומר כתוב על אוכל ספרדי בכל מקום שהגעתי אליו. בחוברת אחת, שפרסמה לשכת התיירות הספרדית, מצאתי הסבר על הקוסידו. הגרסה של מדריד, נאמר שם, היא תבשיל קדרה של בשר, פולי חימצה, תפוחי אדמה ונקניקיות צ'וריסו – ארוחה שלמה המתבשלת בסיר אחד. נתחי הבשר שמכניסים לקדרה יכולים להיות של עוף, בקר, כבש או כולם גם יחד, אך יש משהו שאין לוותר עליו בשום אופן: בשר חזיר, או לפחות עצם של חזיר.

קוסידו מדרילניו (מקור: ויקיפדיה)

החזיר הוא המעיד על האותנטיות של המאכל, שבמקורו היה חמין יהודי, או בשמו המקומי העתיק – אדפינה (מקורו של השם בשורש הערבי 'דפן', שמשמעותו טמן). היהודים לא ויתרו על המאכל גם אחרי שהתנצרו, וכדי להוכיח שהתנתקו כליל מיהדותם צירפו לקדרה בשר חזיר. כך התקבע המאכל הזה במטבח הלאומי הספרדי וזה מה שמייחד אותו מתבשילי קדרה אחרים, כמו 'אוליה פודרידה' (קדרה רקובה) הנזכרת בספר 'דון קיחוטה', 'פוצ'רו' ועוד. 

אדפינה (מקור: recetin)

השם אדפינה נשמר עדיין אצל יהודי צפון אפריקה, אם בהיגוי המקורי ואם בהיגוי המשובש 'טפינה' (אצל המרוקאים יש גם סח'ינה, שפירושו המדויק הוא חמין). נשמר גם ההרכב המקורי של המאכל, שכלל גם ביצים קשות. האנוסים הם שהחליפו את הביצים בחזיר ובשומן חזיר, כמוסבר בספר The Cooking of Spain and Portugal (הבישול של ספרד ופורטוגל) של פיטר ס' פייבלמן משנת 1969. 'נוצרי אמיתי', כתב פייבלמן, 'נהג לאכול חזיר לפחות פעם ביום. עדיף בפומבי'. כל מי שנכנס הביתה במפתיע יכול היה להיווכח, למראה החזיר בחמין, שזה אינו ביתו של כופר אלא של 'מאמין אמיתי בדת האמיתית'. אם הנקניקיות וקודלי החזיר התלויים לראווה מעל ראשו של האורח לא שכנעו אותו בכך, 'תבשיל הקוסידו שכנע'.

  

דווקא החמין של האנוסים, בהרכבו החדש, הוא זה שנעשה 'המאכל המדרידאי בהא הידיעה', כתב פייבלמן. ההבדל בין גרסת האנוסים לבין הגרסה המודרנית הוא רק התוספת של תפוחי האדמה, שהגיעו לספרד הרבה אחרי שהיהודים גורשו ממנה (לפני כן בישלו בחמין כרוב או לפת). כמו החמין, גם הקוסידו מתבשל שעות ארוכות על להבה נמוכה וניחוחו מתפשט בכל הבית. במדריד אומרים שהריח חודר לקירות הבית ושומר על החמימות ועל המורל במשך כל היום.

  
הריח הזה הנחה גם את שליחי הכנסייה. ביום שישי ובשבת היו עוברים ברחובות, בית אחר בית, בולשים אחרי העשן המיתמר מהארובות ומרחרחים את הפתחים. שוכני הבתים שלא עלה מהם עשן בשבתות, או שהדיפו ריח של קוסידו, נחשדו בהתייהדות. החזיר שנכלל בקדרה לא ניקה את האנוסים מהחשד, שכן החמין נותר עדיין אוכל יהודי שנאכל בשבת.

קלודיה רודן שאלה מומחים ב'אל מולינו', מכון למחקר גסטרונומי ליד גרנדה, מאיזה מקורות הושפע המטבח הספרדי. 'ערבי ויהודי', ענו לה, וציינו כי המורשת היהודית המובהקת מתבטאת בשיטות בישול מיוחדות לבשר חזיר. 'כשהאנוסים בישלו חזיר, הם עשו זאת בדרך שונה, הדרך שבה נהגו לבשל טלה', הסבירו המומחים. גם מאכלים ערביים, כמו חצילים ומרציפן, נחשבים בספרד יהודיים, מפני שיהודים הם אלה שהביאו אותם לצפונה של הארץ.

למעבר לחלק השני של הרשימה

על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין

שער כתב העת 'חלומות באספמיה' שבניגוד למדור זה עוסק בספקולציות

מאת יהודה זיו

על הנושא את נפשו אל דבר שאינו ניתן להשגה, אמרו חז"ל: 'אדם יָשֵׁן כאן [בבבל] ורואה חלום באַסְפַּמְיָא' (נידה, ל ע"ב), כשהכוונה לאותה ארץ, ששמה הרומי היה Hispania, יושביה קוראים לה Espania ובלשוננו היא מכונה היום בשם ספרד. דימוי זה נולד בעקבות העובדה, שספרד שוכנת בקצהו המערבי של ים התיכון ועד מסעו של קולומבוס נחשבה באירופה ל'סוף העולם'. מכאן דברי שירו הנודע של ר' יהודה הלוי, שכזכור ישב אף הוא בספרד: 'לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב'.

גם הצרפתים עושים שימוש דומה ל'רואה חלום באַסְפַּמְיָא'. רעיון חסר שחר מכונה בלשונם ‘Faire des chateau en Espagne’ (לעשות/לבנות טירות בספרד), וזאת למרות שרק רכס הפירנאים חוצץ בין ארצם לבין ספרד ואף הם, בעצם, ב'סוף העולם'... מעניין, שגם האנגלית שאלה מן הצרפתית את הביטוי ‘Castles in Spain’, במשמעות דומה, כשלימים אף נתגלגל בה ונעשה 'Castles in the air' (מגדלים פורחים באוויר).

טירות באספמיא – האלקסר של סגוביה

את עיקר קשרי הסחר בימי הביניים – בין הנוצרים באירופה לבין המוסלמים – ניהלו על פי רוב סוחרים יהודיים מזה ומזה ומטבע הדברים ביקשו לעצמם, בשימושם הבלעדי, כינויי סתר לאותן ארצות. במקום השם הארמי 'אספמיא', שהיה מקובל בלשון חכמים ומצלצל כשמה המקורי של אותה ארץ, העדיפו לפיכך את השם המקראי 'ספרד', כנאמר: 'וְגָלֻת יְרוּשָׁלִם אשר בספרד יִרְשׁוּ את ערי הנגב' (עובדיה, א 20), שאת מקומה מקובל לזהות בסַרְדִיס שבמערב אסיה הקטנה. בעיניהם נראה השם ספרד קולע, שהרי בראשו אותיות 'ס"פ', המרמזות על השם המקומי ‘Espania’, הנהגה 'סְפַּנְיָה' ופותח אף הוא באותם עיצורים.

ואילו תורכיה זכתה אז ב'שם הקוד' המקראי 'תֹּגַרְמָה', שנלקח מ'לוח העמים' הנודע (בראשית, י 3). לבד מן העובדה, שמקומה של זו בקַפַּדוֹקְיָה אשר במזרח אסיה הקטנה, שימשו לימים אף אותיות 'תֹּגַר' אשר בראש שמה (מלשון 'תַּגָּר', סוחר, שמקורה 'תַּגָּרָא' בארמית וכן 'תָאגִ'ר' בערבית) כינוי מקובל לתורכיה בעברית של ימי הביניים ובעברית החדשה עד לראשית המאה העשרים – 'ארץ הַתּוֹגָר'.

אשכנז ותוגרמא מאוהבים (הצפירה, 9 בנובמבר 1897)

העם אשר כּוּנה 'תֹּגַרְמָה' ב'לוח העמים' היה גם אחי 'אַשְׁכְּנַז', ושניהם היו בניו של גֹמֶר (שם, שם). ממלכת אשכנז שכנה בסמוך ל'ממלכות אֲרָרַט וּמִנִּי' (ירמיהו, נא 27), ואף היא במזרח אסיה הקטנה. אך למרות זאת שימשה המילה 'אַשְׁכְּנַז' בימי הביניים כינויה של גרמניה. קשה לדעת מדוע הועדף שם זה דווקא ויש המשערים, כי השם אשכנז מזכיר את 'זאקסן' (סקסוניה), ומכל מקום הייתה זו כנראה תחילת ההבחנה בין 'ספרדים' ל'אשכנזים'...

צרפת ותוגרמא מסוכסכים (הצפירה, 5 בנובמבר 1901)

גם הארץ המכונה Francia זכתה ב'כינוי סתר' שלקוח מן המקרא – 'צרפת'. הסיבה לכך קשורה כנראה בעיצורי  FRC והיפוכם, צר"פ, בראש שתיהן. כזכור, נמלט אליהו מפני אחאב אל בית אלמנה 'צרפתיה' – תושבת 'צָרְפָתָה אשר לצידון' (מלכים א, יז 9). סיומת '-ה' בשם זה איננה ה"א המגמה, אלא סיומת נקבה מקובלת בשמות מקומות במקרא, כמו 'תמנתה', 'אפרתה' או 'יטבתה'. ואכן, 'צרפתה' זו נמנית אף בפפירוס אנסטאסי א', מן המאה ה-13 לפני הספירה, עם 'צידון ונהר נִצָּנ [ליטאני?]', וגם ב'מנסרת סנחריב' מסופר על 'צַרִפְּתֻ (Sariptu), מערי מלך צידון', שאסרחדון צרפה לימים אל תחום צור; יוסף בן-מתתיהו (פְלַבְיוּס) ציין אף הוא את 'צַרֶפְּתָא, בין צור לצידון' (קדמוניות ח, יג, ב), וגם פְּלִינִיּוּס הזכיר הפקת ארגמן ב-Sarepta – היא היום הכפר צַּרַפַנְד לחוף ים התיכון, 15 ק"מ מדרום לצידון, בינה לבין צור.

ברתולומיאוס ברינברג (מאה 17), אליהו הנביא והאלמנה מצרפתה (מוזיאון ארמיטאז', סנקט פטרבורג)

גלגול השמות מ'צרפת' ל'צַרַפַנְד' לא נתייחד ללבנון בלבד. נראה, כי גם בחוף הכרמל נתקיימה בשעתה צרפת – מצפון לעיר הנמל הקדומה דֹאר, שנקראה Dora בבוא הערבים לכאן ואלה שיבשו את שמה והגו אותו 'טַנְטוּרָה' (מגבעת מחודדת), והיום היא נקראת תל דוֹר. שמה של 'צרפת' זו נתגלגל לימים בשם הכפר צַרַפַנְד, שעל מקומו, ליד עתלית, יושב היום מושב צְרוּפָה וממרום רכס הכורכר הסמוך נשקף עליו, עד היום, מסגד הכפר לשעבר.

המתיישבים החדשים של צרופה, שבאו לישראל מאלג'יר בעיצומה של מלחמת העצמאות, ישבו תחילה באורח זמני בכפר הנטוש עין חוֹד (עין הוד של היום). בשנת 1951, כשדנה ועדת השמות הממשלתית בהחלפת השם הערבי 'צרפנד' בשם עברי קולע, כבר אי אפשר היה להשיב למקום זה את שמו הקדום צרפת, שכבר היה 'תפוס' כשמה של ארץ פְרַנְצִיָּה. ויש אף לזכור, כי בעת ההיא שימש השם 'יוצאי דרום צרפת' כינוי לגלוג ציני לעולים החדשים מצפון אפריקה... לפיכך ניתן למושב העולים שם חדש לגמרי, שצלצולו דומה לזה של שם המקום המקורי מימי קדם.  

לעומת שני גלגולים אלה שבצפונה של ארצנו, נתקיימו בשעתם גם במרכז עוד שני כפרים סמוכים, שאף קידומת שמותיהם הייתה 'צרפנד'. אך שָׁם היה זה גלגולו של שם אחר, שנשתבש בפי הערבים, ומעשה שהיה, כך היה, כפי שמספר התלמוד הבבלי (מנחות, סד ע"ב):

מעשה שבא עומר מגגות צריפין... כי מטא עומר לא הוו ידעי מהיכא אייתי עומר [כאשר הגיע זמן הנפת העומר לא ידעו מניין הגיע], אכרזו [הכריזו שכל מי שיודע יבוא ויעיד]. אתא ההוא חרשא, אותיב חדא ידא אאיגרא וחדא ידיה אצריפא [בא חרש-אילם אחד, שם יד אחת על הגג ויד אחת על הצריף]. אמר להו מרדכי: מי איכא דוכתא דשמה גגות צריפין, או צריפין גגות? [אמר להם חכם ושמו מרדכי: האם יש מקום ששמו גגות צריפין?]. בדקו ואשכחיה [בדקו ומצאו שאכן יש מקום כזה].

מסתבר, כי אכן היה מקום בשם זה (שהיום מקובל לקרוא אותו 'גַּנּוֹת-צריפין'), בין רמלה לנס-ציונה של היום, אשר שיבוש שמו נשתמר במסורת הערבים בשני כפרים סמוכים: צרפנד אֶל-עַמְר (הבנוי) וצרפנד אֶל-חַרָאבּ (הֶחָרֵב). בימי מלחמת העולם הראשונה חנו כאן יחידות ANZAC (ראשי תיבות: Australian & New Zealand Army Corps; כוחות צבא אוסטרליה וניו-זילנד). תושב  המערבי שבשני הכפרים הללו חדר באחד הלילות אל מחנה יחידה ניו-זילנדית סמוכה, ומשנתגלה על ידי הזקיף תקף אותו המסתנן וְהָרָגוֹ. עוד באותו לילה פשטו חבריו ה'ניו-זילנדים' הזועמים על הכפר ועשו בו שמות, ומכאן ואילך החלו יושבי הסביבה להבחין בין 'החרב' לבין 'הבנוי' שבאותו זוג כפרים, בעלי אותו שם. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הקימו האנגלים בסמוך לכפר 'הבנוי' את המחנה הצבאי הגדול 'סרפנד' ואת בית המעצר שכונה באותו שם. במלחמת העצמאות נכבש המחנה ולימים הקים בו צה"ל את מחנה 'צריפין' שפועל עד עצם היום הזה. 

גם קידומת השם הקדום 'גַּנּוֹת' נקבעה בשלהי 1953 כשמו של מושב, צפונית-מערבית מכאן, שנשא עד אז את כינויה של קבוצת מייסדיו – 'ארגון תִשְׁבִּי'. בצד מושב גנות צץ בהדרגה – בין הכביש המהיר מירושלים לתל-אביב לבין הנתיב, המכונה 'כביש גהה' – מחלף תלת-מפלסי, היחיד והמשוכלל ביותר בישראל. אך דווקא לגביו שבים ושומעים בשידורי שעות הבוקר על פקקים וקשיי תחבורה.

ואם אנו כבר באזור, נסיים בקשר הבלתי צפוי שבין צריפין לבין הממתק התורכי המפורסם 'רָאחַת לֻקוּם' (Rahat Lokum), שתוך כדי לעיסה מתפשט טעמו המתוק והמתובל בחלל הפה. האם יודעים אתם מה פירושו של שם זה, שאף הוא נשמע עסיסי וטעים? ובכן, 'רָאחַה' בערבית היא 'מנוחה, שלווה', ואילו 'לֻקוּם' הוא ריבויה של 'לֻקְמָה', כלומר: 'אכילה מְלוֹא בית הבליעה'.

רחת לוקום

במסורת הערבים נודע שמו של מְמַשֵּׁל משלים חכם ששמו, נַבִּי לֻקְמָאן, נגזר אף הוא משורש 'לַקַ"מַ' ומשמעותו 'בּוֹלְעָן'. מיהו מְמַשֵּׁל חכם זה?

אכן, מדובר בבִּלְעָם, הוא בלעם בן-בְּעוֹר, 'הגבר שְׁתֻם [פקוח] העין', אשר נשא מְשָׁלוֹ ואמר: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל' (במדבר, כד 5). בשם 'בִּלְעָם' מקובל לראות שִׂכּוּל אוֹתְיוֹת 'בַּעֲלָם', שמקורו בשם האלוהות 'בעל', אך באוזני הערבים, שירשו מאיתנו גם את מעשה בלעם, צלצל שמו כעין 'בּוֹלְעָן', ולפיכך תרגמו את משמעותו ללשונם, 'לֻקְמָאן'. מסורת מקומית אף ציינה בשעתה את קברו – 'מַקָאם נַבִּי לֻקְמָאן'  – בכפר צַרַפַנְד אַל-עַמְר הנטוש, שעל מקומו יושב היום מחנה צריפין. 

ב'שֶׁקֶ"ם' של צריפין מן הסתם לא מוכרים 'רָאחַת לֻקוּם', אבל מסתבר שפיצה בהחלט אפשר לקבל...