 |
| שרידי בית הקברות היהודי בכפר יסיף (ויקימדיה) |
ר' משה חיים לוצאטו, יליד פדובה שבאיטליה, המוכר כרמח"ל, הוא מדמויות המופת של ההיסטוריה היהודית. תלמיד חכם, רב ומשכיל, מקובל ומשיחיסט, משורר ובלשן, פילוסוף ומחזאי, וגם מורה דרך נערץ של קהילת תלמידים מוכשרים שהלכו בדרכו. מה לא? אלה שאף פעם לא שמעו את שמו יכולים לקרוא עליו בקיצור בוויקיפדיה העברית.
ספר המוסר שחיבר, מסילת ישרים, שאותו קראתי בנעוריי בהעלם אחד, הוא מן החיבורים היחידים שהתקבלו בכל הקבוצות והחוגים של העולם היהודי. מאז ראה אור בראשונה, באמסטרדם 1740, הוא נדפס בעשרות מהדורות. לשונו העברית נהדרת ושווה לכל נפש, ותוכנו עוסק בדרך המומלצת לאדם מישראל להתקדם, צעד אחר צעד, כדי לתקן את נפשו, להשיג מידות טובות ולהתקרב לאל. הוא מתאר את המדרגות השונות של קיום רוחני עד הגעה למדרגת הקדושה, הנעלה מכולן.
והנה, למרות שעל רמח"ל הוצא בימי חייו שם רע של שבתאי ומשיחי, והוא וכתביו הוחרמו בידי רבני ונציה (פולמוס רמח"ל), החרם לא ממש תפס. בשל איכויותיו הספרותיות מסילת ישרים נלמד בשקיקה ובהערצה, מאז ועד היום, בקרב חסידים ומשכילים, בישיבות ובאקדמיה, בקרב בני ישיבות ליטאיות, תלמידי חכמים ובעלי בתים, ציונים דתיים וחילוניים גמורים.
 |
| הדפוס הראשון של מסילת ישרים, אמסטרדם 1740 (ויקימדיה) |
מסילת ישרים היה גם אחד הספרים האהובים על פרופ' ישעיהו ליבוביץ, והוא נהג ללמדו בחוג תלמידיו ושומעי לקחו, שבסוף שנות השבעים של המאה הקודמת התכנסו מדי שבוע בביתו שברחוב אוסישקין בירושלים ובספריית בית הכנסת ישורון (ברחוב שמואל הנגיד). אגב, הספרייה היפה הזו כבר נסגרה בשנת 2007 וספריה פוזרו בעולם.
בראשית 1977 השתחררתי מצה"ל והגעתי לירושלים. גרתי בבית הוריי ברחוב בצלאל, ובית הכנסת 'ישורון', שבו התפלל אבי, היה במרחק הליכה של כמה דקות. ליבוביץ, שהיה גם הוא ממתפללי בית הכנסת, לימד שם בכל שבוע במשך שנים (בעיקר את מורה נבוכים לרמב"ם ואת מסילת ישרים). הכניסה הייתה חופשית וכמובן שניצלתי את ההזדמנות וזכיתי לחוויה אינטלקטואלית מסעירה. מאז אותן שנים שמורה לי חיבה לספר זה. שיעוריו של ליבוביץ ראו אור ב-1997, שלוש שנים לאחר מותו בספר שהתבסס על תמלול הקלטות של המפגשים הללו. זהו עונג ממדרגה ראשונה לעיין במסילת ישרים לאור תובנותיו החריפות של ליבוביץ.
רמח"ל – 'הבחור מפאדובה' בלשונו של ביאליק – גם חיבר מחזות בעברית, ובכלל היה מחבר פורה מאוד שכתב עשרות חיבורים (לפחות מחציתם אבדו). בשנת 1743 הוא עלה לארץ ישראל, עם רעייתו ובנו, ממקום מושבו האחרון באמסטרדם – אולי בגלל הרדיפות נגדו – וקבע את מושבו בעכו. הוא לא הספיק לעשות הרבה בארץ ושנה אחר כך, ב-1744 (תק"ד) ויש אומרים תק"ז (1747), מת במגפת דֶּבֶר שהשתוללה בעיר, והוא (כנראה) בן 37 או 40.
היכן נקבר? על כך יש שתי מסורות שונות. רוב החוקרים מסכימים שנקבר בבית הקברות היהודי שבכפר יסיף, הסמוך לעכו. ההצבעה על כפר יסיף משכנעת, כי זה היה המקום שבו נקברו יהודי עכו במאה ה-18. תאמינו או לא, אבל עכו נחשבה – עוד בימי התלמוד – מקום הנמצא מחוץ לגבולות הקדושה של ארץ ישראל. זו הייתה הסיבה שיהודי העיר העדיפו להיקבר 'על בטוח', כשבעה קילומטר מזרחה, בבית הקברות היהודי של כפר יסיף, שהוא לכל הדעות בתוך גבולות ארץ ישראל. זאת ועוד, בזמן מגפה ממהרים לקבור את המתים, לא רק בגלל ההלכה שאוסרת הלנת המת אלא כדי לנסות ולמנוע את התפשטות ההדבקה.
 |
| ציון מחודש של מצבת קבר רמח"ל בכפר יסיף (ויקימדיה) |
פרופ' יעקב ברנאי הזכיר לי את העבודה המקיפה על בית הקברות בכפר יסיף שכתב תלמידו המנוח אורי כהנא מקיבוץ בית העמק. היא נדפסה כספר ב-1986:
מסורת אחרת טוענת כי נקבר בטבריה. למה טבריה? אולי כדי להיות במחיצתם של גדולי ישראל אחרים, בראשם רבי עקיבא והרמב"ם, שיש מסורות על קבורתם בעיר הקודש טבריה. מחקר מעמיק הוכיח כי מדובר בבדיה המבוססת על טקסטים מזוייפים וציון הקבר בטבריה הומצא לראשונה רק לאחר הקמת המדינה – ראו בפירוט כאן.
בין כך ובין כך הגענו לעילת כתיבתה של רשימה זו.
על ציון קברו (הבדוי) של רמח"ל בטבריה הונחה פרוכת שהכיתוב עליה קצת מוזר. אם לוקחים ברצינות את מה שנרקם שם מתברר שהוא נפטר לפני הולדתו או אולי נולד אחרי מותו...
 |
| צילום: משה הררי |
האם היה כאן גלגול נשמות ורמח"ל נולד מחדש?
האפשרות אכן קיימת, אבל יותר מסתבר שהרוקם – שאולי הוא בכלל מבני שבט אפרים, שבימי התנ"ך החליפו 'שיבולת' ב'סיבולת' – קצת התבלבל, ונתחלפה לו שנת תס"ז (1707) עם תש"ז (1947). קורה...
