טיול בעיר: מיגונית וצפירה, חניה ואהבה – מי צָדַק?

א. מיגוניות לעת צרה

ברחוב הרצוג בבני ברק הופיעה לא מכבר המיגונית הראשונה. כנהוג וכמקובל נמצאו לה מייד שימושים מועילים ובראשם לוח מודעות.

צילומים: יוחנן פלוטקין

כמה חבל שמיגונית כזו, 'לעת צרה', לא הייתה זמינה בראשית השבוע באזור רחוב חגי בעיר, שם נסו על נפשן שתי חיילות אומללות, מפחד הקוזקים של הקב"ה שביקשו לפרוע בהן פרעות.

ב. רחוב הצפירע 

תושבים הגרים ברחוב הפלמ"ח בירושלים ובסביבתו תפסו יוזמה ומחו על מנהגם הסורר של נהגים עצבנים לצפור סתם ובלי סיבה טובה.

צילומים: טובה הרצל

ג. חניה במקביל למדרכה

ברחוב בן צבי בנתניה השלטים מקיימים 'נאה דורש ונאה מקיים'...

צילום: מנחם רוזנברג

ד. ספסל אהבה

בשדרות הנשיא בחיפה נמצא הספסל הזה ועליו הקדשה הנוגעת ללב.

צילומים: אבי בלדי

ה. כהנא או ליבוביץ: מי צָדַק?

על פח המִחזוּר שברחוב נפתלי, בשכונת בקעה שבירושלים, התנהלה לא מכבר מלחמת גרפיטי צנועה.

צילום: דוד אסף

אז מי קדם למי (בגרפיטי)? כהנא

ומי צָדַק בסוף (בחיים עצמם)? ליבוביץ...

מתי ואיפה מת הרמח"ל?

שרידי בית הקברות היהודי בכפר יסיף (ויקימדיה)

ר' משה חיים לוצאטו, יליד פדובה שבאיטליה, המוכר כרמח"ל, הוא מדמויות המופת של ההיסטוריה היהודית. תלמיד חכם, רב ומשכיל, מקובל ומשיחיסט, משורר ובלשן, פילוסוף ומחזאי, וגם מורה דרך  נערץ של קהילת תלמידים מוכשרים שהלכו בדרכו. מה לא? אלה שאף פעם לא שמעו את שמו יכולים לקרוא עליו בקיצור בוויקיפדיה העברית. 

ספר המוסר שחיבר, מסילת ישרים, שאותו קראתי בנעוריי בהעלם אחד, הוא מן החיבורים היחידים שהתקבלו בכל הקבוצות והחוגים של העולם היהודי. מאז ראה אור בראשונה, באמסטרדם 1740, הוא נדפס בעשרות מהדורות. לשונו העברית נהדרת ושווה לכל נפש, ותוכנו עוסק בדרך המומלצת לאדם מישראל להתקדם, צעד אחר צעד, כדי לתקן את נפשו, להשיג מידות טובות ולהתקרב לאל. הוא מתאר את המדרגות השונות של קיום רוחני עד הגעה למדרגת הקדושה, הנעלה מכולן.

והנה, למרות שעל רמח"ל הוצא בימי חייו שם רע של שבתאי ומשיחי, והוא וכתביו הוחרמו בידי רבני ונציה (פולמוס רמח"ל), החרם לא ממש תפס. בשל איכויותיו הספרותיות מסילת ישרים נלמד בשקיקה ובהערצה, מאז ועד היום, בקרב חסידים ומשכילים, בישיבות ובאקדמיה, בקרב בני ישיבות ליטאיות, תלמידי חכמים ובעלי בתים, ציונים דתיים וחילוניים גמורים.

הדפוס הראשון של מסילת ישרים, אמסטרדם 1740 (ויקימדיה)

מסילת ישרים היה גם אחד הספרים האהובים על פרופ' ישעיהו ליבוביץ, והוא נהג ללמדו בחוג תלמידיו ושומעי לקחו, שבסוף שנות השבעים של המאה הקודמת התכנסו מדי שבוע בביתו שברחוב אוסישקין בירושלים ובספריית בית הכנסת ישורון (ברחוב שמואל הנגיד). אגב, הספרייה היפה הזו כבר נסגרה בשנת 2007 וספריה פוזרו בעולם. 

בראשית 1977 השתחררתי מצה"ל והגעתי לירושלים. גרתי בבית הוריי ברחוב בצלאל, ובית הכנסת 'ישורון', שבו התפלל אבי, היה במרחק הליכה של כמה דקות. ליבוביץ, שהיה גם הוא ממתפללי בית הכנסת, לימד שם בכל שבוע במשך שנים (בעיקר את מורה נבוכים לרמב"ם ואת מסילת ישרים). הכניסה הייתה חופשית וכמובן שניצלתי את ההזדמנות וזכיתי לחוויה אינטלקטואלית מסעירה. מאז אותן שנים שמורה לי חיבה לספר זה. שיעוריו של ליבוביץ ראו אור ב-1997, שלוש שנים לאחר מותו בספר שהתבסס על תמלול הקלטות של המפגשים הללו. זהו עונג ממדרגה ראשונה לעיין במסילת ישרים לאור תובנותיו החריפות של ליבוביץ.

רמח"ל – 'הבחור מפאדובה' בלשונו של ביאליק – גם חיבר מחזות בעברית, ובכלל היה מחבר פורה מאוד שכתב עשרות חיבורים (לפחות מחציתם אבדו). בשנת 1743 הוא עלה לארץ ישראל, עם רעייתו ובנו, ממקום מושבו האחרון באמסטרדם – אולי בגלל הרדיפות נגדו – וקבע את מושבו בעכו. הוא לא הספיק לעשות הרבה בארץ ושנה אחר כך, ב-1744 (תק"ד) ויש אומרים תק"ז (1747), מת במגפת דֶּבֶר שהשתוללה בעיר, והוא (כנראה) בן 37 או 40.

היכן נקבר? על כך יש שתי מסורות שונות. רוב החוקרים מסכימים שנקבר בבית הקברות היהודי שבכפר יסיף, הסמוך לעכו. ההצבעה על כפר יסיף משכנעת, כי זה היה המקום שבו נקברו יהודי עכו במאה ה-18. תאמינו או לא, אבל עכו נחשבה – עוד בימי התלמוד – מקום הנמצא מחוץ לגבולות הקדושה של ארץ ישראל. זו הייתה הסיבה שיהודי העיר העדיפו להיקבר 'על בטוח', כשבעה קילומטר מזרחה, בבית הקברות היהודי של כפר יסיף, שהוא לכל הדעות בתוך גבולות ארץ ישראל. זאת ועוד, בזמן מגפה ממהרים לקבור את המתים, לא רק בגלל ההלכה שאוסרת הלנת המת אלא כדי לנסות ולמנוע את התפשטות ההדבקה.

ציון מחודש של מצבת קבר רמח"ל בכפר יסיף (ויקימדיה)

פרופ' יעקב ברנאי הזכיר לי את העבודה המקיפה על בית הקברות בכפר יסיף שכתב תלמידו המנוח אורי כהנא מקיבוץ בית העמק. היא נדפסה כספר ב-1986:

מסורת אחרת טוענת כי נקבר בטבריה. למה טבריה? אולי כדי להיות במחיצתם של גדולי ישראל אחרים, בראשם רבי עקיבא והרמב"ם, שיש מסורות על קבורתם בעיר הקודש טבריה. מחקר מעמיק הוכיח כי מדובר בבדיה המבוססת על טקסטים מזוייפים וציון הקבר בטבריה הומצא לראשונה רק לאחר הקמת המדינה – ראו בפירוט כאן.

בין כך ובין כך הגענו לעילת כתיבתה של רשימה זו. 

על ציון קברו (הבדוי) של רמח"ל בטבריה הונחה פרוכת שהכיתוב עליה קצת מוזר. אם לוקחים ברצינות את מה שנרקם שם מתברר שהוא נפטר לפני הולדתו או אולי נולד אחרי מותו... 

צילום: משה הררי

האם היה כאן גלגול נשמות ורמח"ל נולד מחדש?

האפשרות אכן קיימת, אבל יותר מסתבר שהרוקם – שאולי הוא בכלל מבני שבט אפרים, שבימי התנ"ך החליפו 'שיבולת' ב'סיבולת' – קצת התבלבל, ונתחלפה לו שנת תס"ז (1707) עם תש"ז (1947). קורה... 

מעורב ירושלמי: שני יצחק לוי, ליבוביץ צדק, הכי ישראלי, מול ארון הספרים

א. מעשה בשני יצחק לוי

מאת זאב קינן

על תופעת הכיכרות בירושלים, שאינן כיכרות אלא הזדמנות לחלוק כבוד, כבר נכתב כאן לפני כשנתיים, אך נראה שלא מיצינו.

ככה סתם כאילו כלום, באמצע רחוב עין גדי שבתלפיות צצה לה לאחרונה כיכר חדשה ושמה 'כיכר יצחק לוי'. נתעלם מן העובדה שמדובר בסתם כביש סואן, צפוף ועצבני – לא בכיכר ואפילו לא בצומת – כי הרי פרנסי העיר כבר מזמן מיזגו כיכר וצומת לאחת.  

ככה סתם באמצע כביש... (צילום: זאב קינן)

צילום: אורי להב גולדשמיט

על פי ההסבר בשלט, אותו יצחק לוי היה 'האוסף והמנחיל את החזנות והרומנסות של יהודי ספרד'. ואכן היה מוזיקאי כזה ושמו יצחק לוי (1977-1919), מלחין וחוקר מוזיקה שנודע בספרי הרומנסות שכינס. הוא אף כונה 'אביר הרומנסות'.

צילום: זאב קינן

יצחק לוי, 'אביר הרומנסות' (אלבום משפחתי, ויקיפדיה)

אלא שחשד קל מנקר בי, שהכוונה למישהו אחר בשם זה, ומדובר ביצחק לוי (1950-1866) פעיל ציוני יליד איסטנבול, שהיה גואל קרקעות ולימים מנהל בנק אפ"ק בירושלים וממייסדיה של שכונת תלפיות, לפני כמאה שנה.

מייסדי תלפיות. מימין לשמאל: יצחק לוי, אליעזר בן יהודה, שאול גורדון, דוד ילין
(צילום: יעקב בן דב, ויקיפדיה)

 

ביתם המיוחד והמטופח בן שלוש הקומות של יצחק לוי האגרונום-הבנקאי ורעייתו מטילדה ניצב ועומד במלוא תפארתו עד היום ברחוב עין גדי 4, ארבעים מטר בלבד מ'כיכר יצחק לוי', אביר הרומנסות. 

ביתו של יצחק לוי הבנקאי ברחוב עין גדי 4 (צילום: זאב קינן)

היילכו שני יצחק לוי בלתי אם נועדו? 

ובכן, אתר 'מערכת חיפוש רחוב' של עיריית ירושלים יודע לספר על 'כיכר יצחק לוי', אביר הרומנסות, במקום אחר לגמרי: בצומת דרך חברון ורחוב עין-גדי, זה הצומת הקרוי בפי הירושלמים 'צומת הבנקים'.  

אז אם עיריית ירושלים בחרה למקם 'כיכר' על שמו של לוי אוסף הרומנסות ב'צומת הבנקים' הסואן – זו כמובן זכותה, אך מדוע לפגוע בזכרו של יצחק לוי, האגרונום הבנקאי, שביתו כאמור עומד במרחק ארבעים מטר בלבד מהשלט השגוי.

הד המזרח, 21 באפריל 1950, עמ' 15

בעלי התוספות

הקורא שלמה כהן ביקר בשכונת אהל משה (ליד שוק מחנה יהודה) והנה להפתעתו מצא בה כיכר ושמה 'יצחק לוי'. 

ומיהו יצחק לוי זה, אם לא אביר הרומנסות!

צילום: שלמה כהן

מוסיף זאב קינן:

הבן של יצחק לוי אביר הרומנסות התכתב עמי ארוכות וטען שהמשפחה בכלל לא היתה מעורבת בהקדשת 'הכיכר'. וכנראה אינו יודע בכלל על זו שבאוהל משה.  

מסקנות:  

1. לאור העובדה שבאוהל משה כבר יש כיכר מקדמת דנא על שם יצחק לוי אביר הרומנסות, נראה פשיטא ש'הכיכר' ברחוב עין גדי היא על שם הבנקאי יצחק לוי, מייסד תלפיות. 

2. האיש שהופקד מטעם העירייה על שלטי הגיבורים בלבל בין השניים כיוון שכבר היה יצחק לוי אחד 'במערכת'.

ב. ליבוביץ צדק

על ביתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ברחוב אוסישקין 62 כתבתי כאן לפני חמש שנים ('אלהים הוא לא קופת חולים': כאן גר ישעיהו ליבוביץ', 13 ביולי 2018). בין השאר שאלתי: 'האם לא ראויים בית זה וחצר זו לשילוט קצת יותר מכובד?'.

והנה נענתה משאלתי, וסוף סוף הותקן שלט מכובד בחזית בית מגוריו ברחוב אוסישקין.

צילום: דוד אסף

ג. מה ישראלי בעיניך?

לאכול בבורגראנץ', כמובן (צולם בקניון מלחה)

צילום: טובה הרצל

ד. מול ארון הספרים  

צילום: טובה הרצל

בגן ביאליק שבשכונת בית הכרם (על גן נחמד זה כבר סיפרנו כאן) יש ספרייה מהסוג הציבורי שלמרבית השמחה הולך ונפוץ. כך היא נראתה לפני כמה שבועות. לא מספיק להקים, צריך גם לשים עין ולתחזק. 

'אלהים הוא לא קופת חולים': כאן גר ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו ליבוביץ, 1984 (צילום: יעקב סער; אוסף התצלומים הלאומי)

ישעיהו ליבוביץ (1994-1903) היה אחד האנשים שהשפיעו בצורה מכרעת על חיי.

זה התחיל בקריאת ספרו תורה ומצוות בזמן הזה (שוקן, 1954), שהגיע לידי כאשר הייתי תלמיד בבית ספר התיכון המשותף בקבוצת יבנה ו'פתח לי את הראש', והמשיך עם ספרו יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל (שוקן, תשל"ה), שקיבלתי כמתנה מאחותי עם גיוסי לצה"ל ואותו קראתי בלהיטות.

עמדותיו בסוגיות שהעסיקו אותי באותה עת, בענייני דת ומדע, חברה ומדינה, דיברו ללבי והסעירו את רוחי ודעתי. הכתיבה הייתה בהירה ונוקבת, רציונלית ומקורית. דעותיו על החברה הישראלית, על עתיד 'השטחים' והאסון המוסרי הכרוך בכיבושם, על ה'דיסקו-כותל' ועל התיקונים החיוניים בהלכה נוכח מציאות חדשה שלא נצפתה קודם לכן, היו קרובות למחשבות הנעורים הבוסריות שלי והקנו להן לבוש מנומק.

א. רחוב אוסישקין 62, ירושלים

צילום: דוד אסף

בראשית 1977, עת השתחררתי מהצבא, קבעתי את מקום מגוריי בירושלים. בשנה זו, ועוד טרם התחלתי את לימודיי באוניברסיטה העברית, טעמתי מכל הטוב שירושלים דאז יכלה להציע. זכיתי באין ספור חוויות אינטלקטואליות, שמזינות אותי עד היום, ובהן הסתופפות בצילם של האח והאחות ליבוביץ: חוג ללימוד פרשת השבוע בהנחייתה של נחמה ליבוביץ, שהתכנס בכל שבוע בדירתה ברחוב הצבי שבשכונת רוממה, מאחורי תחנת האוטובוסים המרכזית; וחוג ללימוד 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, בהנחיית ישעיהו ליבוביץ, שהתכנס בכל שבוע בבנין הספרייה של בית הכנסת 'ישורון', בקרן הרחובות המלך ג'ורג' ושמואל הנגיד.

באותם ימים אפשר היה לשמוע את ליבוביץ חינם אין כסף ובאין ספור מקומות, ואני, כמעריץ צעיר ונלהב, עקבתי אחריו ככל שיכולתי: כאן הרצאה ב'בית הלל' שברחוב בלפור, ושם הרצאה בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. גרתי אז בבית הוריי, ברחוב בצלאל שבמרכז העיר, ופעמים אין ספור, בימות חול ובשבתות, ראיתי את ליבוביץ עושה את דרכו מביתו שברחוב אוסישקין אל בית הכנסת 'ישורון', שם נהג להתפלל. תמיד בהליכה רגלית מהירה, חבוש במגבעת, חמור סבר, נרגן וזועף, גבותיו מכווצות, ובידו תיק עור מרופט או ספר.

ליבוביץ, מגדולי אנשי הרוח והמחשבה שהתהלכו בקרבנו, גר בירושלים במשך עשרות שנים, אך לא זכה להנצחה ראויה בעירו. עמדתו החד-משמעית נגד הכיבוש והחזקת 'השטחים', מסקנותיו באשר להשחתה המוסרית הכרוכה בכך ואמירותיו המכעיסות  כלפי חיילי צה"ל והמתנחלים, כלפי בן-גוריון, גולדה ודיין, כלפי רבנים וכלפי הדת הממוסדת, העמידו לו שונאים רבים, כולל במחנהו שלו, בחייו וגם לאחר מותו. אלה הצליחו לטרפד את הניסיונות לקרוא רחוב על שמו בירושלים. בעיר שבה עסקנים ורבנים מליגה ג' ומטה זוכים להנצחה ברחובות ובכיכרות לא נמצאה דרך מכובדת להנצחתו של האיש הגדול הזה. אפשר להניח שמי שוויתר מרצונו על פרס ישראל היה מבטל גם דיבורים על הנצחתו, תוך שאולי היה מצטט את דברי התלמוד הירושלמי במסכת שקלים: 'אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם הם זכרונם'.

כך כתב בשעתו העיתונאי יעקב אחימאיר, שלא הסכים עם דעותיו ולא נמנה עם מעריציו, ובכל זאת סבר שזו בושה וחרפה שהעסקנים הקטנים של העירייה מתנכרים לזכרו וממשיכים במלחמותיהם עמו גם לאחר מותו:

מעריב, 13 ביוני 2007 (אתר ליבוביץ)

 רק בשנת 2014 – בדיוק עשרים שנה לאחר מותו – אותר סוף סוף רחוב פנוי בכניסה הדרומית לקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם והוא נקרא על שמו של ליבוביץ. הרחוב נחנך בטקס חגיגי, בנוכחות ראש העיר וראשי האוניברסיטה, והצדק לא רק נעשה אלא גם נראה.

צילום: דוד אסף

לפני שנתיים צילמתי את מקום מנוחתו האחרון של ישעיהו ליבוביץ, בחלקת האוניברסיטה העברית שבהר המנוחות בירושלים. אין על המצבה אף לא מילת שבח אחת על מי שנטמן תחתיה. ביובש אופייני נחקקו על המצבה רק שמו של המת ושמות הוריו, תוארו האקדמי, מקומות הולדתו ופטירתו ותאריכיהן על פי הלוח העברי.

צילום: דוד אסף

לא מכבר עברתי ברחוב אוסישקין 62, ליד הבית שבו חיו ישעיהו ליבוביץ ורעייתו גְּרֶטָה. כאן הם גידלו את ששת ילדיהם ומכאן יצא ליבוביץ ברגל, באוטובוס או במונית לאלפי ההרצאות והחוגים שבהם השתתף בכל רחבי הארץ.

על גדר האבן שבחזית הבניין מצאתי כתובת מטושטשת שמעריץ אלמוני שרטט לפני שנים רבות, והיא העדות היחידה המסמנת את עברו של מקום זה:

צילום: דוד אסף

א-לוהים הוא לא קופ"ח 

בבית זה גר פרופ' 

ישעיהו ליבוביץ 

מן ההקפדה לכתוב 'א-לוהים' ברור שמדובר במעריץ דתי.

נכנסתי פנימה לחצר הירושלמית מרוצפת האבן. חצר טיפוסית לשכונת רחביה, ששִׁנֵי הזמן כמעט ולא נגסו בה.

צילומים: דוד אסף

באינטרנט מצאתי תמונה אחת ויחידה שבה רואים את ליבוביץ בפתח דירתו שבחצר.

(אתר ליבוביץ)

הכניסה לדירתו של ליבוביץ. מבנה הכניסה המטויח, שני החלונות בשני צדי הדלת, הסורגים האנכיים בצד שמאל – כל אלה נותרו כפי שהיו.

צילומים: דוד אסף

האם לא ראויים בית זה וחצר זו לשילוט קצת יותר מכובד?

ב. ריגה: בין סֵר ישעיה ברלין לרבי יוסף יצחק שניאורסון

היסטוריה מעניינת פקדה את בית משפחת ליבוביץ בעיר הולדתו ריגה, בירת לטביה.

ריגה עיר יפהפיה. כשסיירתי שם לראשונה הוביל אותנו המדריך המקומי אל רחוב אלברט – רחוב מפורסם שבו יש ריכוז מרשים של בתים שנבנו בסגנון אר-נובו, רבים מהם תוכננו על ידי מהנדס העיר מיכאל אייזנשטיין, נכדם של יהודים גרמנים שהתנצרו ואביו של במאי הקולנוע הסובייטי המפורסם סרגי אייזנשטיין. רחוב אלברט הוא אטרקציה תיירותית בלתי רגילה והוא מומלץ בחום לכל מי שמזדמן לעיר היפה הזו.

וכך עצרנו ליד הבית המפואר שברחוב אלברט 2, שגם הוא תוכנן על ידי איייזנשטיין, ובו נולד וגדל מי שיהיה לימים ההיסטוריון והפילוסוף הנודע סֵר ישעיה ברלין (1997-1909).

צילומים: דוד אסף

בכניסה לבית דאגה עיריית ריגה להציב שלט המכבד את האיש הדגול שגדל פה (עד גיל שש!), בשנים 1915-1909.

השילוט עצמו מעניין: מצד אחד הוא כתוב בלטבית, באנגלית וגם בעברית, מצד שני יהדותו כלל לא נזכרת: הוא פילוסוף בריטי...

ישעיה ברלין (מימין) ומנחם בגין בעת קבלת 'פרס ירושלים', 1979. משמאל: טדי קולק
(צילום: חנניה הרמן; אוסף התצלומים הלאומי) 

ואז סיפר לנו המדריך המקומי כי בכניסה ליד, גדל ישעיהו אחר – ישעיהו ליבוביץ – וכך יכלו ישעיהו ב' וישעיהו ל' להיפגש בגינת המשחקים שבפתח הבית.

הסיפור הזה נשמע לי 'יפה' מדי, מה גם שפער הגילים בין השניים היה שש שנים... זה נשמע לי כמו אגדה שעוברת ממורה דרך אחד לשני ללא שמישהו טורח לבדוק אם יש בה ממש.

לאחר ששבתי ארצה פניתי לידידי, העיתונאי הוותיק אבי כצמן, שכבר שנים ארוכות עוסק בכתיבת הביוגרפיה של ליבוביץ, וביקשתיו שיברר אצל בני המשפחה מהי הכתובת הנכונה.

אבי חזר אליי מיד עם תשובה (ובתור בונוס גם רשם את עצמו לסיור הבא): הכתובת המדויקת היא רחוב פולקווז'ה בריז'ה (Pulkveža Brieža iela), מספר 10. ובנוסף על כך, לדירה מספר 5, שבה הם גרו, הייתה היסטוריה מעניינת גם לאחר שעזבו בני משפחת ליבוביץ את ריגה, בימי המהפכה הקומוניסטית, ועברו לברלין.

מתברר כי לא אחר מאשר הרב יוסף יצחק שניאורסון (ריי"ץ), האדמו"ר החב"די השישי (וחותנו של הרבי האחרון), שחי בריגה בשנים 1933-1927, שכר את הדירה מבני המשפחה והתגורר בה כשש שנים.

שוב זה נשמע לי 'יפה' מדי. הייתכן, שהרבי גר בדירה שבה גדל וצמח אחד ה'מתנגדים' הכי גדולים שלו? הנה ראו מה חשב ליבוביץ על הרבי החב"די האחרון ('לא ברור לי אם הוא פסיכופט או נוכל', הוא אמר לבן-שיחו).



ניסיתי לבדוק מה חסידי חב"ד עצמם יודעים.

במכתב שכתב הרבי לאחד מחסידיו בשלהי שנת 1927 הוא מתאר את הדירה החדשה ששכר בז"ך מ"ח, כלומר בכ"ז במר חשון תרפ"ח:

אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, טז, 2010, עמ' קלט-קמ

ובמכתבו מה' באייר תרפ"ח צוינה בפירוש כתובתו (באותיות קיריליות):

אגרות קודש מוהריי"צ, ב, הדפסה שלישית: 2005, עמ' נא

והוכחה סופית נמצאה לי בשטר מכירת חמץ, שמכר הרבי בערב פסח תרפ"ח, ובו ציין בפירוש את הכתובת ואת שמם של בעלי הבית: 'בית לויבאוויץ' (סימנתי בצהוב). אין הכוונה לעיירה ליובאוויץ' אלא למשפחת ליבוביץ...

אגרות קודש מוהריי"צ, טו, הדפסה שנייה: 2011, עמ' מז

כמקובל, במהירות התלקטו החסידים המקומיים סביב ביתו של הרבי והקימו מניין בסמוך. בספר לטביה: בתי כנסת ורבנים, 1940-1918, ריגה תשס"ה, עמ' 163, צוין כי 'בית הכנסת צמח צדק' פעל ברחוב פולקווז'ה בריז'ה מספר 9. שמונים ושמונה חברים היו רשומים בו.

דרכון לטבי שהונפק לרב יוסף יצחק שניאורסון בשנת 1933 (ויקיפדיה)

בקיץ 2017 ביקרתי שוב בריגה והפעם הכתובת הנכונה ברשותי. אמנם הבית ברחוב פולקווז'ה בריז'ה אינו רחוק מביתו של ישעיהו ברלין, אבל ברור שאין מדובר בבתים סמוכים.

רחוב פולקווז'ה בריז'ה 10 (צילום: אבישי ליוביץ')

ואת אבי כצמן העמדנו בשער הבית... (צילומים: דוד אסף)

בבית הקהילה היהודית של ריגה, ברחוב סקולאס 6, חזרו שני הפילוסופים לשכון זה ליד זה...

צילום: אבישי ליוביץ'