עונג שבת (עונ"ש): ריגה

‏הצגת רשומות עם תוויות ריגה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 13 ביולי 2018

'אלהים הוא לא קופת חולים': כאן גר ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו ליבוביץ, 1984 (צילום: יעקב סער; אוסף התצלומים הלאומי)

ישעיהו ליבוביץ (1994-1903) היה אחד האנשים שהשפיעו בצורה מכרעת על חיי.

זה התחיל בקריאת ספרו תורה ומצוות בזמן הזה (שוקן, 1954), שהגיע לידי כאשר הייתי תלמיד בבית ספר התיכון המשותף בקבוצת יבנה ו'פתח לי את הראש', והמשיך עם ספרו יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל (שוקן, תשל"ה), שקיבלתי כמתנה מאחותי עם גיוסי לצה"ל ואותו קראתי בלהיטות.

עמדותיו בסוגיות שהעסיקו אותי באותה עת, בענייני דת ומדע, חברה ומדינה, דיברו ללבי והסעירו את רוחי ודעתי. הכתיבה הייתה בהירה ונוקבת, רציונלית ומקורית. דעותיו על החברה הישראלית, על עתיד 'השטחים' והאסון המוסרי הכרוך בכיבושם, על ה'דיסקו-כותל' ועל התיקונים החיוניים בהלכה נוכח מציאות חדשה שלא נצפתה קודם לכן, היו קרובות למחשבות הנעורים הבוסריות שלי והקנו להן לבוש מנומק.

א. רחוב אוסישקין 62, ירושלים

צילום: דוד אסף

בראשית 1977, עת השתחררתי מהצבא, קבעתי את מקום מגוריי בירושלים. בשנה זו, ועוד טרם התחלתי את לימודיי באוניברסיטה העברית, טעמתי מכל הטוב שירושלים דאז יכלה להציע. זכיתי באין ספור חוויות אינטלקטואליות, שמזינות אותי עד היום, ובהן הסתופפות בצילם של האח והאחות ליבוביץ: חוג ללימוד פרשת השבוע בהנחייתה של נחמה ליבוביץ, שהתכנס בכל שבוע בדירתה ברחוב הצבי שבשכונת רוממה, מאחורי תחנת האוטובוסים המרכזית; וחוג ללימוד 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, בהנחיית ישעיהו ליבוביץ, שהתכנס בכל שבוע בבנין הספרייה של בית הכנסת 'ישורון', בקרן הרחובות המלך ג'ורג' ושמואל הנגיד.

באותם ימים אפשר היה לשמוע את ליבוביץ חינם אין כסף ובאין ספור מקומות, ואני, כמעריץ צעיר ונלהב, עקבתי אחריו ככל שיכולתי: כאן הרצאה ב'בית הלל' שברחוב בלפור, ושם הרצאה בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. גרתי אז בבית הוריי, ברחוב בצלאל שבמרכז העיר, ופעמים אין ספור, בימות חול ובשבתות, ראיתי את ליבוביץ עושה את דרכו מביתו שברחוב אוסישקין אל בית הכנסת 'ישורון', שם נהג להתפלל. תמיד בהליכה רגלית מהירה, חבוש במגבעת, חמור סבר, נרגן וזועף, גבותיו מכווצות, ובידו תיק עור מרופט או ספר.

ליבוביץ, מגדולי אנשי הרוח והמחשבה שהתהלכו בקרבנו, גר בירושלים במשך עשרות שנים, אך לא זכה להנצחה ראויה בעירו. עמדתו החד-משמעית נגד הכיבוש והחזקת 'השטחים', מסקנותיו באשר להשחתה המוסרית הכרוכה בכך ואמירותיו המכעיסות כלפי חיילי צה"ל והמתנחלים, כלפי בן-גוריון, גולדה ודיין, כלפי רבנים וכלפי הדת הממוסדת, העמידו לו שונאים רבים, כולל במחנהו שלו, בחייו וגם לאחר מותו. אלה הצליחו לטרפד את הניסיונות לקרוא רחוב על שמו בירושלים. בעיר שבה עסקנים ורבנים מליגה ג' ומטה זוכים להנצחה ברחובות ובכיכרות לא נמצאה דרך מכובדת להנצחתו של האיש הגדול הזה. אפשר להניח שמי שוויתר מרצונו על פרס ישראל היה מבטל גם דיבורים על הנצחתו, תוך שאולי היה מצטט את דברי התלמוד הירושלמי במסכת שקלים: 'אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם הם זכרונם'.

כך כתב בשעתו העיתונאי יעקב אחימאיר, שלא הסכים עם דעותיו ולא נמנה עם מעריציו, ובכל זאת סבר שזו בושה וחרפה שהעסקנים הקטנים של העירייה מתנכרים לזכרו וממשיכים במלחמותיהם עמו גם לאחר מותו:

מעריב, 13 ביוני 2007 (אתר ליבוביץ)

רק בשנת 2014 – בדיוק עשרים שנה לאחר מותו – אותר סוף סוף רחוב פנוי בכניסה הדרומית לקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם והוא נקרא על שמו של ליבוביץ. הרחוב נחנך בטקס חגיגי, בנוכחות ראש העיר וראשי האוניברסיטה, והצדק לא רק נעשה אלא גם נראה.

צילום: דוד אסף

לפני שנתיים צילמתי את מקום מנוחתו האחרון של ישעיהו ליבוביץ, בחלקת האוניברסיטה העברית שבהר המנוחות בירושלים. אין על המצבה אף לא מילת שבח אחת על מי שנטמן תחתיה. ביובש אופייני נחקקו על המצבה רק שמו של המת ושמות הוריו, תוארו האקדמי, מקומות הולדתו ופטירתו ותאריכיהן על פי הלוח העברי.

צילום: דוד אסף

לא מכבר עברתי ברחוב אוסישקין 62, ליד הבית שבו חיו ישעיהו ליבוביץ ורעייתו גְּרֶטָה. כאן הם גידלו את ששת ילדיהם ומכאן יצא ליבוביץ ברגל, באוטובוס או במונית לאלפי ההרצאות והחוגים שבהם השתתף בכל רחבי הארץ.

על גדר האבן שבחזית הבניין מצאתי כתובת מטושטשת שמעריץ אלמוני שרטט לפני שנים רבות, והיא העדות היחידה המסמנת את עברו של מקום זה:

צילום: דוד אסף

א-לוהים הוא לא קופ"ח

בבית זה גר פרופ'

ישעיהו ליבוביץ

מן ההקפדה לכתוב 'א-לוהים' ברור שמדובר במעריץ דתי.

נכנסתי פנימה לחצר הירושלמית מרוצפת האבן. חצר טיפוסית לשכונת רחביה, ששִׁנֵי הזמן כמעט ולא נגסו בה.

צילומים: דוד אסף

באינטרנט מצאתי תמונה אחת ויחידה שבה רואים את ליבוביץ בפתח דירתו שבחצר.

(אתר ליבוביץ)

הכניסה לדירתו של ליבוביץ. מבנה הכניסה המטויח, שני החלונות בשני צדי הדלת, הסורגים האנכיים בצד שמאל – כל אלה נותרו כפי שהיו.

צילומים: דוד אסף

האם לא ראויים בית זה וחצר זו לשילוט קצת יותר מכובד?

ב. ריגה: בין סֵר ישעיה ברלין לרבי יוסף יצחק שניאורסון

היסטוריה מעניינת פקדה את בית משפחת ליבוביץ בעיר הולדתו ריגה, בירת לטביה.

ריגה עיר יפהפיה. כשסיירתי שם לראשונה הוביל אותנו המדריך המקומי אל רחוב אלברט – רחוב מפורסם שבו יש ריכוז מרשים של בתים שנבנו בסגנון אר-נובו, רבים מהם תוכננו על ידי מהנדס העיר מיכאל אייזנשטיין, נכדם של יהודים גרמנים שהתנצרו ואביו של במאי הקולנוע הסובייטי המפורסם סרגי אייזנשטיין. רחוב אלברט הוא אטרקציה תיירותית בלתי רגילה והוא מומלץ בחום לכל מי שמזדמן לעיר היפה הזו.

וכך עצרנו ליד הבית המפואר שברחוב אלברט 2, שגם הוא תוכנן על ידי איייזנשטיין, ובו נולד וגדל מי שיהיה לימים ההיסטוריון והפילוסוף הנודע סֵר ישעיה ברלין (1997-1909).

צילומים: דוד אסף

בכניסה לבית דאגה עיריית ריגה להציב שלט המכבד את האיש הדגול שגדל פה (עד גיל שש!), בשנים 1915-1909.

השילוט עצמו מעניין: מצד אחד הוא כתוב בלטבית, באנגלית וגם בעברית, מצד שני יהדותו כלל לא נזכרת: הוא פילוסוף בריטי...

ישעיה ברלין (מימין) ומנחם בגין בעת קבלת 'פרס ירושלים', 1979. משמאל: טדי קולק
(צילום: חנניה הרמן; אוסף התצלומים הלאומי)

ואז סיפר לנו המדריך המקומי כי בכניסה ליד, גדל ישעיהו אחר – ישעיהו ליבוביץ – וכך יכלו ישעיהו ב' וישעיהו ל' להיפגש בגינת המשחקים שבפתח הבית.

הסיפור הזה נשמע לי 'יפה' מדי, מה גם שפער הגילים בין השניים היה שש שנים... זה נשמע לי כמו אגדה שעוברת ממורה דרך אחד לשני ללא שמישהו טורח לבדוק אם יש בה ממש.

לאחר ששבתי ארצה פניתי לידידי, העיתונאי הוותיק אבי כצמן, שכבר שנים ארוכות עוסק בכתיבת הביוגרפיה של ליבוביץ, וביקשתיו שיברר אצל בני המשפחה מהי הכתובת הנכונה.

אבי חזר אליי מיד עם תשובה (ובתור בונוס גם רשם את עצמו לסיור הבא): הכתובת המדויקת היא רחוב פולקווז'ה בריז'ה (Pulkveža Brieža iela), מספר 10. ובנוסף על כך, לדירה מספר 5, שבה הם גרו, הייתה היסטוריה מעניינת גם לאחר שעזבו בני משפחת ליבוביץ את ריגה, בימי המהפכה הקומוניסטית, ועברו לברלין.

מתברר כי לא אחר מאשר הרב יוסף יצחק שניאורסון (ריי"ץ), האדמו"ר החב"די השישי (וחותנו של הרבי האחרון), שחי בריגה בשנים 1933-1927, שכר את הדירה מבני המשפחה והתגורר בה כשש שנים.

שוב זה נשמע לי 'יפה' מדי. הייתכן, שהרבי גר בדירה שבה גדל וצמח אחד ה'מתנגדים' הכי גדולים שלו? הנה ראו מה חשב ליבוביץ על הרבי החב"די האחרון ('לא ברור לי אם הוא פסיכופט או נוכל', הוא אמר לבן-שיחו).

ניסיתי לבדוק מה חסידי חב"ד עצמם יודעים.

במכתב שכתב הרבי לאחד מחסידיו בשלהי שנת 1927 הוא מתאר את הדירה החדשה ששכר בז"ך מ"ח, כלומר בכ"ז במר חשון תרפ"ח:

אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, טז, 2010, עמ' קלט-קמ

ובמכתבו מה' באייר תרפ"ח צוינה בפירוש כתובתו (באותיות קיריליות):

אגרות קודש מוהריי"צ, ב, הדפסה שלישית: 2005, עמ' נא

והוכחה סופית נמצאה לי בשטר מכירת חמץ, שמכר הרבי בערב פסח תרפ"ח, ובו ציין בפירוש את הכתובת ואת שמם של בעלי הבית: 'בית לויבאוויץ' (סימנתי בצהוב). אין הכוונה לעיירה ליובאוויץ' אלא למשפחת ליבוביץ...

אגרות קודש מוהריי"צ, טו, הדפסה שנייה: 2011, עמ' מז

כמקובל, במהירות התלקטו החסידים המקומיים סביב ביתו של הרבי והקימו מניין בסמוך. בספר לטביה: בתי כנסת ורבנים, 1940-1918, ריגה תשס"ה, עמ' 163, צוין כי 'בית הכנסת צמח צדק' פעל ברחוב פולקווז'ה בריז'ה מספר 9. שמונים ושמונה חברים היו רשומים בו.

דרכון לטבי שהונפק לרב יוסף יצחק שניאורסון בשנת 1933 (ויקיפדיה)

בקיץ 2017 ביקרתי שוב בריגה והפעם הכתובת הנכונה ברשותי. אמנם הבית ברחוב פולקווז'ה בריז'ה אינו רחוק מביתו של ישעיהו ברלין, אבל ברור שאין מדובר בבתים סמוכים.