497: חידת כרזה מימי מלחמת האזרחים בספרד

מלחמת האזרחים בספרד החלה ביולי 1936 והסתיימה ב-1 באפריל 1939. תוצאותיה היו קריסת הרפובליקה ועליית שלטון 'הלאומנים', בהנהגת הדיקטטור פרנקו, שנתמך על ידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. יותר מסיום, היה זה מעין מבוא למלחמת העולם השנייה, למרות שבמלחמה זו שמרה ספרד דווקא על נייטרליות. 

בימי המלחמת האזרחים זרמו לספרד קבוצות מתנדבים ('בריגדות') מכל העולם, רובם הזדהו עם המפלגות הקומוניסטיות. הם עזבו את ביתם ונסעו לארץ זרה, כדי לסייע לכוחות הדמוקרטיים בספרד במאבק שנתפס כמלחמת בני אור בבני חושך. ביניהם היה גם מספר גדול של מתנדבים יהודים (מעריכים את מספרם הכולל של המתנדבים בכ-8,000, מהם כמאתיים מארץ ישראל). 

זהו פרק נשכח בהיסטוריה שלנו, ורק בשנת 2012 נערכה במוזיאון ארץ-ישראל בתל אביב תערוכה שהוקדשה למתנדבים הארץ-ישראלים וקטלוג מיוחד בשם 'מכאן למדריד' ראה אור (אוצְרות: בתיה דונר ורחל בונפיל).

איתמר וכסלר מצא בעיזבונו של אביו, הצייר יעקב וכסלר (עסקנו בו ברשימה 'הגדה של פסח מצוירת בידי יעקב וכסלר', בלוג עונג שבת, 31 במארס 2013), את הכרזה החתומה הזו, שהוכנה לרגל פתיחת 'תערוכת ספרד'. 

זו הייתה תערוכת ציורים קטנה, שהוצגה ברחוב נורדוי 4 בשכונת הדר הכרמל בחיפה (כנראה בדירת מגורים), בתאריכים 18-8 בינואר 1938. הכרזה נדפסה גם בקטלוג התערוכה מכאן למדריד (עמ' 185), אך בלי זיהוי הצייר.

תערוכות דומות נפתחו במקומות אחרים בארץ, כולן הוקדשו להגברת המוּדעוּת למתרחש בספרד ולאיסוף כספים עבור עזרה רפואית לנאבקים במשטר הפשיסטי של פראנקו. כסף גדול בוודאי לא נאסף שם (כרטיס הכניסה ל'תערוכת ספרד' בחיפה עלה 10 מיל ארץ-ישראלי), אך כנראה שהיה הרבה רצון טוב.

על התערוכה דווח בעיתון דבר (10 בינואר 1938):

עיתון הארץ דיווח באותו יום על נשף פתיחה של התערוכה, שנערך באולם קולנוע 'אורה' (בניין מפואר ונטוש, שקיים עד היום בשכונת הדר). 'האולם היה מלא מפה לפה, והנשף עבר בהצלחה רבה':

מה שבלתי מפוענח בכרזה שעיצב הצייר יעקב וכסלר הוא המספר 497, שהוצמד במין לוחית לחזהּ של הילדה בתחתית הציור.

מה אומר מספר זה? 

ניסינו ככל יכולתנו למצוא אירוע שאולי קשור ל-497 (למשל, מספר הרוגים באחד ממעשי הטבח שביצעו הלאומנים), ולא מצאנו. 

יעקב וכסלר – סיפר לי בנו איתמר – לימים איש קבוצת 'אופקים חדשים', הושפע בעיצוב הכרזה מהרישומים וההדפסים של הפסלת הגרמניה קֵתֵה קוֹלְוִויץ (1945-1867), שנודעה ברגישותה הסוציאליסטית והרבתה לצייר אמהות וילדות במצבי סבל ועוני. כאשר הכין וכסלר את הכרזה הזו הוא היה בסך הכל בן 25, קצת יותר משנתיים לאחר עלייתו ארצה בסוף 1935.

אולי חכמת ההמונים של קוראי הבלוג תסייע למציאת הפתרון לתעלומה?

בעלי התוספות

לא יצאו כמה שעות מאז פורסמה החידה והיא נפתרה בזכות המגיב האנונימי הראשון. 

מתברר שהכוונה היא למה שכונה 'טבח פלנסיה' (Palencia massacres). הכוונה היא לשורה של מעשי טבח שערכו המורדים הפשיסטים בכפרים ובעיירות במחוז Palencia, החל ב-20 ביולי 1936 ועד ראשית 1938. בקבר האחים שנחפר בבית הקברות העירוני (Fosa de los alcaldes) נקברו לפחות 497 קורבנות, גברים ונשים. מתברר שמספר זה הגיע לידיעתו של וכסלר.

'הגדה של פסח' מצויירת בידי יעקב וכסלר

מאת איתמר וכסלר

בליל הסדר המשפחתי בביתנו קראנו, ואנחנו קוראים גם היום, מתוך ההגדה שצייר אבי, יעקב וכסלר (1995-1912). בכתיבת רשימה זו השתדלתי להיות ענייני ועובדתי ככל האפשר, אבל כיוון שאינני מאמין באובייקטיביות, ברור מאליו שזו עדיין רשימה סובייקטיבית מאוד. חלק מן האינפורמציה המופיעה כאן מבוסס על דברים ששמעתי מאבי ועל שיחות עם חוה גמזו, אלמנתו של ד"ר חיים גמזו. כדי לחזק את הצד הסובייקטיבי אוסיף ואומר, שבעיני זוהי ההגדה המודרנית היפה ביותר שאני מכיר. 

בשנת 1952 פנה גמזו, איש האמנות ומבקר התיאטרון בעל השם, שעד אותו זמן כבר פרסם כמה אלבומי אמנות מרשימים, אל וכסלר (מוזר לקרוא לאבא שלי בשם המשפחה שלנו, אבל הרי הבטחתי להיות ענייני ועובדתי), והציע ליצור הגדה של פסח בפורמט אלבומי, הגדה מונומנטלית שכמוה לא נוצרה עד אז בארץ; הגדה שתהיה יצירת אמנות ותבטא את מהותה ואת חזונה של המדינה שזה עתה קמה.

וכסלר היה אז חבר בקבוצת 'אפקים חדשים', קבוצת אמנים שבשורת האמנות המודרנית, שהלכה ונעשתה מופשטת יותר ויותר באותן שנים, הייתה נר לרגליהם. גמזו, שהיה מנהלו של מוזיאון תל אביב בשנים 1948-1947, ליווה את אמני הקבוצה והעמיד לרשותם את כתלי המוזיאון. הוא גם הזמין את וכסלר להציג שם את תערוכת היחיד הראשונה שלו. הבחירה בווכסלר כאמן המיועד ליצור את ההגדה הייתה מתבקשת, גם לאור שליטתו בטכניקות השונות של דפוס אמנותי, שאותן למד בגרמניה לפני עלותו ארצה.

יעקב וכסלר בפתיחת התערוכה במוזיאון תל אביב, 1954 (צילום: ישראל צפריר)

ההגדות שנעשו בארץ בתקופה של מלחמת העולם ואחריה היו צנועות ולעיתים מחתרתיות. הגדות שנוצרו בידי אמנים ידועים לא היו כלל (יוצאת דופן היא ההגדה עם איוריו של נחום גוטמן, שראתה אור ב-1930 בהוצאת 'אמנות'), ולנגד עיניו של וכסלר עמדה, ללא ספק, ההגדה של אמן חיתוכי העץ הנודע יעקב שטיינהרדט, שראתה אור בברלין ב-1921. חיתוכי העץ הגרוטסקיים ועזי המבע, שעיטרו את דפי הגדת שטיינהרדט, ביטאו אימה וזעזוע, וקשרו את הטקסטים העתיקים אל גרמניה של אחרי מלחמת העולם הראשונה ואל חוויותיו של האמן כחייל באותה מלחמה. הטיפוגרפיה המסורתית עמדה, במתכוון, בניגוד חריף לתמונות (המעצבת, פרנצ'סקה ברוך, שהייתה בת 17 כששטיינהרדט פנה אליה, עיצבה גופן שהתבסס על הגדת פראג מ-1526, ובו השתמש האמן בחיתוכי העץ של ההגדה).

'ארבעה בנים' מתוך הגדת שטיינהרדט

הגישה שעמדה בבסיס הגדת וכסלר הייתה דומה. גם כאן היה האמן אחראי, בנוסף לאיור, גם לעיצוב ולעימוד ההגדה כולה. הכתיבה, מלבד אותיות הפתיח (איניציאלים), שגם אותן עיצב וכסלר, הופקדה בידיו של סופר סת"ם ושמו שמואל בן ברוך, שפעל לפי הנחיותיו. 

מכנה משותף נוסף להגדת שטיינהרדט, שהודפסה במהדורה של 250 עותקים שנחתמו בידי האמן, הייתה החלטתו של וכסלר לצייר בעצמו את האיורים על לוחות הדפוס (במקום להעביר אותם בטכניקה צילומית), כך שהאיורים יהיו הדפסים אמנותיים לכל דבר. כדי להרחיב את הסקאלה הצבעונית, החליט להדפיס אותם בשבעה צבעים, במקום בארבעה כמקובל בדפוס אופסט, מה שהגדיל את עלותו הכספית של המיזם בצורה ניכרת. גם כאן יש להעריך את התעוזה של גמזו, שנטל על עצמו סיכון כלכלי, במיוחד כשזוכרים שמדובר ב'תקופת הצנע'.

בנוסף לאיורי הכריכה ולעמוד הפתיחה, שולבו בהגדה 29 איורים, חלקם בודדים וחלקם מקובצים, כמו איורי עשר המכות ואיורי חד־גדיא; חלקם מובְנים בתוך הטקסט וחלקם עצמאיים. שניים מהם, 'בצאת ישראל ממצרים' ו'שהיו מסובין בבני ברק' מתפרשים על עמוד כפול מקופל פנימה.

בסוף ההגדה צורף נספח בצורת דף מתקפל לשלושה. בצידו האחד טריפטיכון המתאר את שיבת ציון החדשה ומלווה בחזון אחרית הימים של הנביא עמוס (ט, 15-13):

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  

מצדו השני של הנספח כתב גמזו חזון משלו בו הסביר את משמעות ההגדה לפסח בכלל, ואת משמעותה של ההגדה הנוכחית בפרט:

תכנה של ההגדה היה לכל בית יהודי מקור תקווה ומעיין תנחומים גם יחד, כי 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', כלומר עליו לראות גאולת עמו כגאולתו האישית ... אין צורך לומר, שעתה עם קום מדינת ישראל, נוספה להגדה נימת אקטואליות, משום הזכות הגדולה שזכינו, בימינו, לצאת מעבדות לחרות ולקיבוץ גלויות על אדמתנו ... אין זו ההגדה הראשונה היוצאת לאור בישראל. אך מאד יתכן כי זוהי ההגדה הראשונה שיש בה משהו ישראלי מיוחד, מין פשטות ארצית, מין בריאות מעודנת, מין אופטימיות שאנו רוצים להאמין כי היא מהווה אחד היסודות החשובים ביותר שבתהליך התחדשותנו, השתרשותנו בארץ קדומה צעירה זו. הבה נקוה כי מיזוג נבון זה של הישן והחדש, ישא חן בעיני הקהל התרבותי שלנו, המחפש דרך להחיאתה של מסורת, על ידי יציקת תכניה אל כלים חדשים. 

וכסלר עבד על האיורים במשך זמן רב כדי לנסח שפה עיצובית שבה הישן-הטקסט 'ידבר' בטבעיות עם המודרני-האיור. שלוש סדרות מלאות של איורים נוצרו לפני הסדרה המופיעה בהגדה. המסקנה שהגיע אליה הייתה, שהאיור צריך להיות מבוסס על צורות שטוחות ותחומות, שצבעוניותן מצטמצמת למספר מוגבל של צבעי יסוד. איורים כאלה משתלבים, מצד אחד, בעיצוב הנקי של הקליגרפיה, ומצד שני, צבעוניותם עומדת בקונטרסט לטקסט.

וכך כתב גמזו על מלאכת האיור: 

יופיה של אילוסטרציה מודרנית הוא בצבעוניותה ובפשטות קוויה. לצייר יעקב וכסלר יש התכונות הדרושות לביצועה של משימה אמנותית – מסורתית, עממית ומודרנית – זו. וכסלר הוא אחד האמנים המוכשרים ביותר שבקרב דור הציירים השני בישראל. צבעיו מזדהרים בגוֹני פסיפס משובץ כדבעי ומקרינים מעין אור פנימי המצוי באילומינציות ישנות, ועם כל זה יש ביצירתו האמנותית הדים נאמנים לצלילי גוניו של הציור המודרני. תמונותיו בנויות כהלכה, אינן מפליגות באשליות של פרספקטיבה מוכנית, צבעיו מאוזנים, קויו מותחמים כיאות; יש יסודיות ורצינות במלאכת הציור שלו, ואין אמן ממש, אלא זה השולט באמצעיו. מובן, לא כל צייר טוב, הוא גם אילוסטראטור טוב; אך שיחק לה, להגדה זו, המזל ונתברר כי יעקב וכסלר הוא גם אילוסטראטור מצוין, שהרי מילא את התפקיד שהוטל עליו: להתבשם מניחוחי המסורת ולרענן אותה על ידי גישה עיטורית חדשה. הרי המסגרת התימאתית היתה קיימת מאז ומתמיד. הצייר היה זהיר מאד בתתו ביטוי צורתי חדש לנושא הישן. הוא יצא מנקודת מבט נכונה: לשים לב שהצורה לא תהרוס את התוכן ושהתוכן לא יכביד על הצורה. ותוצאות גישה זו משכנעות; הגדה זו הוגשה לאנשים בעלי רמות תרבות שונות בני שכבות שונות: כל אחד עמד על פשטותם המלבבת ועל סגנונם החדש של הציורים; כל אחד נהנה מהרכבם הצבעי ומרעננותם.

נספח מאת ד"ר חיים גמזו (נדפס בסוף ההגדה)

חזון אחרית הימים (נדפס בסוף ההגדה)

ההגדה, שראתה אור בהוצאת 'הצבי' סמוך לחג הפסח תשי"ד (1954), זכתה להצלחה רבה והודפסה בשלוש מהדורות נוספות (האחרונה ב-1961). הוצאת 'הצבי', שלא הייתה קיימת קודם לכן, הומצאה על ידי וכסלר וגמזו במיוחד עבור מיזם ההגדה. 

גם עיתוני התקופה קידמו את הוצאת ההגדה בברכה. ד"ל (כנראה ד"ר דוד לאזר) הרעיף עליה שבחים וציין במיוחד את יופיה: 'ההגדה היפה היא חלק בלתי נפרד של שולחן הסדר, אך יופיה של "ההגדה לפסח תשי"ד – הוא בלתי רגיל ממש' (מעריב, 16 באפריל 1954). 

במאמר שהתפרסם בעיתון 'דבר' (9 באפריל 1954) תחת הכותרת 'הגדה תל־אביבית' התייחס 'סגול' (שם העט של יחזקאל משה ניימן; תודה לפרופ' אבנר הולצמן על הזיהוי) לעיצוב המסוגנן והמכליל של ההגדה והשווה בין איוריו של וכסלר לבין מאיירים אחרים: 

הצייר יעקב וכסלר … מחפש את הפשטות ואת המונומנטאליות. קודמיו  בשטח זה הכניסו גם תעודתיות. אתה יכול לפי יצירותיהם לדון איך התלבשו יהודים בתקופה מסויימת, מה היתה צורת הבנייה ואפילו הריהוט בבתיהם. ארתור שיק הכניס בספריו המצויירים אפילו נושא אקטואלי כגון 'מרד גטו וארשה'. מוקדם עדיין לקבוע, מה יגלו החוקרים בעתיד הרחוק לפי הגדה זו – איך חיו הישראלים עם קום המדינה, אחרי מלחמת העצמאות. 

לרגל תערוכת היחיד של וכסלר, שהתקיימה במוזיאון תל אביב באותה שנה, פרסם א' קוצ'ינסקי (שם העט של פרופסור אברהם רונן, לימים חוקר תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב), בירחון לתרבות 'מבואות', מאמר בשם 'דרכו של וכסלר בציור' (דצמבר 1954). הוא הרחיב את היריעה וקשר את איורי ההגדה לסיגנון הציור של וכסלר באותה תקופה: 

לפני כשנה הוזמנה על ידו התערוכה הנוכחית ובינתיים הספיק וכסלר להשלים את עבודתו העיטורית הגדולה – הגדת הפסח בה עסק כמחצית השנה. 'בהגדה זו' – אומר וכסלר – 'היה מין מזל, שכן הצלחתי למזג בין הדרישות המיוחדות של האילוסטראציה (הקשר לנושא, ברירת הרעיונות וכו') ובין הדרישות הספציפיות של סיגנוני'. וכסלר מתנגד לסיגנון האילוסטראציה 'הקלה' בעלת הרישום השוטף, אם כי הוא מודה שלתוכן מסויים היא עשויה להתאים. וכסלר אוהב סגנון בעל איכויות ארכיטקטוניות ברורות ומוצקות והוא מעדיף לעבוד באילוסטראציה צבעונית בה הוא מוצא לסיגנונו ביטוי אפקטיבי יותר.

האיורים, כפי שהם מופיעים בהגדה, כפופים למשמעת הספר שעוצב על ידי האמן. בגלל אילוצים טכניים שכופה הבלוג, הפועל לפי משמעת משל עצמו, האיורים אינם מופיעים כאן לפי סדר הופעתם בהגדה. אותם אילוצים גרמו לכך שמספר עמודים, המופיעים בהגדה ככפולות עמודים (איורי 'עשר המכות' וכן העמודים השני והשלישי של 'חד גדיא'), הופרדו ומופיעים כאן כל אחד לחוד, גם אם נגרם בכך עוול מסויים ליצירה המקורית.