על דעת המקום: האמת הצרופה על צרפת וצריפין

שער כתב העת 'חלומות באספמיה' שבניגוד למדור זה עוסק בספקולציות

מאת יהודה זיו

על הנושא את נפשו אל דבר שאינו ניתן להשגה, אמרו חז"ל: 'אדם יָשֵׁן כאן [בבבל] ורואה חלום באַסְפַּמְיָא' (נידה, ל ע"ב), כשהכוונה לאותה ארץ, ששמה הרומי היה Hispania, יושביה קוראים לה Espania ובלשוננו היא מכונה היום בשם ספרד. דימוי זה נולד בעקבות העובדה, שספרד שוכנת בקצהו המערבי של ים התיכון ועד מסעו של קולומבוס נחשבה באירופה ל'סוף העולם'. מכאן דברי שירו הנודע של ר' יהודה הלוי, שכזכור ישב אף הוא בספרד: 'לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב'.

גם הצרפתים עושים שימוש דומה ל'רואה חלום באַסְפַּמְיָא'. רעיון חסר שחר מכונה בלשונם ‘Faire des chateau en Espagne’ (לעשות/לבנות טירות בספרד), וזאת למרות שרק רכס הפירנאים חוצץ בין ארצם לבין ספרד ואף הם, בעצם, ב'סוף העולם'... מעניין, שגם האנגלית שאלה מן הצרפתית את הביטוי ‘Castles in Spain’, במשמעות דומה, כשלימים אף נתגלגל בה ונעשה 'Castles in the air' (מגדלים פורחים באוויר).

טירות באספמיא – האלקסר של סגוביה

את עיקר קשרי הסחר בימי הביניים – בין הנוצרים באירופה לבין המוסלמים – ניהלו על פי רוב סוחרים יהודיים מזה ומזה ומטבע הדברים ביקשו לעצמם, בשימושם הבלעדי, כינויי סתר לאותן ארצות. במקום השם הארמי 'אספמיא', שהיה מקובל בלשון חכמים ומצלצל כשמה המקורי של אותה ארץ, העדיפו לפיכך את השם המקראי 'ספרד', כנאמר: 'וְגָלֻת יְרוּשָׁלִם אשר בספרד יִרְשׁוּ את ערי הנגב' (עובדיה, א 20), שאת מקומה מקובל לזהות בסַרְדִיס שבמערב אסיה הקטנה. בעיניהם נראה השם ספרד קולע, שהרי בראשו אותיות 'ס"פ', המרמזות על השם המקומי ‘Espania’, הנהגה 'סְפַּנְיָה' ופותח אף הוא באותם עיצורים.

ואילו תורכיה זכתה אז ב'שם הקוד' המקראי 'תֹּגַרְמָה', שנלקח מ'לוח העמים' הנודע (בראשית, י 3). לבד מן העובדה, שמקומה של זו בקַפַּדוֹקְיָה אשר במזרח אסיה הקטנה, שימשו לימים אף אותיות 'תֹּגַר' אשר בראש שמה (מלשון 'תַּגָּר', סוחר, שמקורה 'תַּגָּרָא' בארמית וכן 'תָאגִ'ר' בערבית) כינוי מקובל לתורכיה בעברית של ימי הביניים ובעברית החדשה עד לראשית המאה העשרים – 'ארץ הַתּוֹגָר'.

אשכנז ותוגרמא מאוהבים (הצפירה, 9 בנובמבר 1897)

העם אשר כּוּנה 'תֹּגַרְמָה' ב'לוח העמים' היה גם אחי 'אַשְׁכְּנַז', ושניהם היו בניו של גֹמֶר (שם, שם). ממלכת אשכנז שכנה בסמוך ל'ממלכות אֲרָרַט וּמִנִּי' (ירמיהו, נא 27), ואף היא במזרח אסיה הקטנה. אך למרות זאת שימשה המילה 'אַשְׁכְּנַז' בימי הביניים כינויה של גרמניה. קשה לדעת מדוע הועדף שם זה דווקא ויש המשערים, כי השם אשכנז מזכיר את 'זאקסן' (סקסוניה), ומכל מקום הייתה זו כנראה תחילת ההבחנה בין 'ספרדים' ל'אשכנזים'...

צרפת ותוגרמא מסוכסכים (הצפירה, 5 בנובמבר 1901)

גם הארץ המכונה Francia זכתה ב'כינוי סתר' שלקוח מן המקרא – 'צרפת'. הסיבה לכך קשורה כנראה בעיצורי  FRC והיפוכם, צר"פ, בראש שתיהן. כזכור, נמלט אליהו מפני אחאב אל בית אלמנה 'צרפתיה' – תושבת 'צָרְפָתָה אשר לצידון' (מלכים א, יז 9). סיומת '-ה' בשם זה איננה ה"א המגמה, אלא סיומת נקבה מקובלת בשמות מקומות במקרא, כמו 'תמנתה', 'אפרתה' או 'יטבתה'. ואכן, 'צרפתה' זו נמנית אף בפפירוס אנסטאסי א', מן המאה ה-13 לפני הספירה, עם 'צידון ונהר נִצָּנ [ליטאני?]', וגם ב'מנסרת סנחריב' מסופר על 'צַרִפְּתֻ (Sariptu), מערי מלך צידון', שאסרחדון צרפה לימים אל תחום צור; יוסף בן-מתתיהו (פְלַבְיוּס) ציין אף הוא את 'צַרֶפְּתָא, בין צור לצידון' (קדמוניות ח, יג, ב), וגם פְּלִינִיּוּס הזכיר הפקת ארגמן ב-Sarepta – היא היום הכפר צַּרַפַנְד לחוף ים התיכון, 15 ק"מ מדרום לצידון, בינה לבין צור.

ברתולומיאוס ברינברג (מאה 17), אליהו הנביא והאלמנה מצרפתה (מוזיאון ארמיטאז', סנקט פטרבורג)

גלגול השמות מ'צרפת' ל'צַרַפַנְד' לא נתייחד ללבנון בלבד. נראה, כי גם בחוף הכרמל נתקיימה בשעתה צרפת – מצפון לעיר הנמל הקדומה דֹאר, שנקראה Dora בבוא הערבים לכאן ואלה שיבשו את שמה והגו אותו 'טַנְטוּרָה' (מגבעת מחודדת), והיום היא נקראת תל דוֹר. שמה של 'צרפת' זו נתגלגל לימים בשם הכפר צַרַפַנְד, שעל מקומו, ליד עתלית, יושב היום מושב צְרוּפָה וממרום רכס הכורכר הסמוך נשקף עליו, עד היום, מסגד הכפר לשעבר.

המתיישבים החדשים של צרופה, שבאו לישראל מאלג'יר בעיצומה של מלחמת העצמאות, ישבו תחילה באורח זמני בכפר הנטוש עין חוֹד (עין הוד של היום). בשנת 1951, כשדנה ועדת השמות הממשלתית בהחלפת השם הערבי 'צרפנד' בשם עברי קולע, כבר אי אפשר היה להשיב למקום זה את שמו הקדום צרפת, שכבר היה 'תפוס' כשמה של ארץ פְרַנְצִיָּה. ויש אף לזכור, כי בעת ההיא שימש השם 'יוצאי דרום צרפת' כינוי לגלוג ציני לעולים החדשים מצפון אפריקה... לפיכך ניתן למושב העולים שם חדש לגמרי, שצלצולו דומה לזה של שם המקום המקורי מימי קדם.  

לעומת שני גלגולים אלה שבצפונה של ארצנו, נתקיימו בשעתם גם במרכז עוד שני כפרים סמוכים, שאף קידומת שמותיהם הייתה 'צרפנד'. אך שָׁם היה זה גלגולו של שם אחר, שנשתבש בפי הערבים, ומעשה שהיה, כך היה, כפי שמספר התלמוד הבבלי (מנחות, סד ע"ב):

מעשה שבא עומר מגגות צריפין... כי מטא עומר לא הוו ידעי מהיכא אייתי עומר [כאשר הגיע זמן הנפת העומר לא ידעו מניין הגיע], אכרזו [הכריזו שכל מי שיודע יבוא ויעיד]. אתא ההוא חרשא, אותיב חדא ידא אאיגרא וחדא ידיה אצריפא [בא חרש-אילם אחד, שם יד אחת על הגג ויד אחת על הצריף]. אמר להו מרדכי: מי איכא דוכתא דשמה גגות צריפין, או צריפין גגות? [אמר להם חכם ושמו מרדכי: האם יש מקום ששמו גגות צריפין?]. בדקו ואשכחיה [בדקו ומצאו שאכן יש מקום כזה].

מסתבר, כי אכן היה מקום בשם זה (שהיום מקובל לקרוא אותו 'גַּנּוֹת-צריפין'), בין רמלה לנס-ציונה של היום, אשר שיבוש שמו נשתמר במסורת הערבים בשני כפרים סמוכים: צרפנד אֶל-עַמְר (הבנוי) וצרפנד אֶל-חַרָאבּ (הֶחָרֵב). בימי מלחמת העולם הראשונה חנו כאן יחידות ANZAC (ראשי תיבות: Australian & New Zealand Army Corps; כוחות צבא אוסטרליה וניו-זילנד). תושב  המערבי שבשני הכפרים הללו חדר באחד הלילות אל מחנה יחידה ניו-זילנדית סמוכה, ומשנתגלה על ידי הזקיף תקף אותו המסתנן וְהָרָגוֹ. עוד באותו לילה פשטו חבריו ה'ניו-זילנדים' הזועמים על הכפר ועשו בו שמות, ומכאן ואילך החלו יושבי הסביבה להבחין בין 'החרב' לבין 'הבנוי' שבאותו זוג כפרים, בעלי אותו שם. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הקימו האנגלים בסמוך לכפר 'הבנוי' את המחנה הצבאי הגדול 'סרפנד' ואת בית המעצר שכונה באותו שם. במלחמת העצמאות נכבש המחנה ולימים הקים בו צה"ל את מחנה 'צריפין' שפועל עד עצם היום הזה. 

גם קידומת השם הקדום 'גַּנּוֹת' נקבעה בשלהי 1953 כשמו של מושב, צפונית-מערבית מכאן, שנשא עד אז את כינויה של קבוצת מייסדיו – 'ארגון תִשְׁבִּי'. בצד מושב גנות צץ בהדרגה – בין הכביש המהיר מירושלים לתל-אביב לבין הנתיב, המכונה 'כביש גהה' – מחלף תלת-מפלסי, היחיד והמשוכלל ביותר בישראל. אך דווקא לגביו שבים ושומעים בשידורי שעות הבוקר על פקקים וקשיי תחבורה.

ואם אנו כבר באזור, נסיים בקשר הבלתי צפוי שבין צריפין לבין הממתק התורכי המפורסם 'רָאחַת לֻקוּם' (Rahat Lokum), שתוך כדי לעיסה מתפשט טעמו המתוק והמתובל בחלל הפה. האם יודעים אתם מה פירושו של שם זה, שאף הוא נשמע עסיסי וטעים? ובכן, 'רָאחַה' בערבית היא 'מנוחה, שלווה', ואילו 'לֻקוּם' הוא ריבויה של 'לֻקְמָה', כלומר: 'אכילה מְלוֹא בית הבליעה'.

רחת לוקום

במסורת הערבים נודע שמו של מְמַשֵּׁל משלים חכם ששמו, נַבִּי לֻקְמָאן, נגזר אף הוא משורש 'לַקַ"מַ' ומשמעותו 'בּוֹלְעָן'. מיהו מְמַשֵּׁל חכם זה?

אכן, מדובר בבִּלְעָם, הוא בלעם בן-בְּעוֹר, 'הגבר שְׁתֻם [פקוח] העין', אשר נשא מְשָׁלוֹ ואמר: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל' (במדבר, כד 5). בשם 'בִּלְעָם' מקובל לראות שִׂכּוּל אוֹתְיוֹת 'בַּעֲלָם', שמקורו בשם האלוהות 'בעל', אך באוזני הערבים, שירשו מאיתנו גם את מעשה בלעם, צלצל שמו כעין 'בּוֹלְעָן', ולפיכך תרגמו את משמעותו ללשונם, 'לֻקְמָאן'. מסורת מקומית אף ציינה בשעתה את קברו – 'מַקָאם נַבִּי לֻקְמָאן'  – בכפר צַרַפַנְד אַל-עַמְר הנטוש, שעל מקומו יושב היום מחנה צריפין. 

ב'שֶׁקֶ"ם' של צריפין מן הסתם לא מוכרים 'רָאחַת לֻקוּם', אבל מסתבר שפיצה בהחלט אפשר לקבל...