מסע אל ערש הולדתה של חב"ד (א): 'כי לאָזנע היא עיר קטנה והכל בזול שם'

מארק שאגאל, 'בית בליוזנה', 1908 (מקור: Wikiart)

התוכן
א. חב"ד ואני
ב. ליוזנה של פעם
ג. ליוזנה היום

כמה מקוראי עונ"ש, שזוכרים לטוב מן השנה שעברה את רשימות 'אלה מַסְעֵי' שלי בבלארוס, האיצו בי לכתוב גם השנה על חוויותיי מן הקיץ האחרון. אנסה למלא את מבוקשם ולשתף אתכם במעט מן המעט ממה שטעמתי שם בניכר.

המסע לבלארוס יצא לדרכו במחצית הראשונה של חודש ספטמבר. חבריי למסע היו קבוצה נכבדה וחביבה של מטיילים מטעם בית ש"י עגנון, בארגונו המסור של יהודה חן, איש קיבוץ עין צורים ונציג חברת הנסיעות שי בר-אילן. יחד עמי הדריכו גם מורי ועמיתי ההיסטוריון פרופסור ישראל ברטל מן האוניברסיטה העברית, ותמרה בורודץ', ילידת העיירה איבְיֶה, שאומנם עלתה לארץ זה מכבר, אך בלבה היא עדיין בבלארוס. עשרה ימים דחוסים היטלטלנו במרחביה המוריקים והריקים מיהודים של 'רוסיה הלבנה' (היא רייסן, היא 'וייסרוסלאַנד', היא בלארוס), המתכוננת עתה לעונת החורף. זה היה 'סמינר נוסע', פשוטו כמשמעו – הבטנו, הקשבנו ולמדנו.

בשנות העשרים יידיש הייתה אחת השפות המוכרות ברפובליקה של בלארוס ועל הסמל הרשמי נרשם, גם ביידיש, המשפט האחרון של המניפסט הקומוניסטי: 'פּראָלעטאַריער פֿון אַלע לענדער, פֿאַראַייניקט זיך!' (פועלי כל העולם, התאחדו).

חציו הראשון של המסע עבר בחלקיה המזרחיים של בלארוס, סמוך לגבולה הנוכחי עם רוסיה, אזור שלא טיילתי בו קודם לכן. היינו בוויטבסק, בשקלוב, במוהילב ובבוברויסק, עברנו באורשה ובדוברובנה – בכל אחד מהמקומות הללו יש מה לראות ויש על מה לספר. אבל מה שבאמת משך וסקרן אותי בחבל ארץ זה היו האתרים ההיסטוריים שקשורים בערש הולדתה של חסידות חב"ד.

א. חב"ד ואני

חסידות חב"ד היא מן המעניינות ביותר בהיסטוריה היהודית של העת החדשה. גם מי שאיננו חסיד או חוקר חסידות שמע עליה ופגש אותה לא פעם בחיי היום יום שלו – בדוכני הנחת תפילין ברחובות ובשווקים, בשדה התעופה ובבתי חב"ד בארץ ובעולם, מהודו ועד כוש. עד לפני שנות דור, ובמיוחד בימי חייו של הרבי האחרון, מנחם מנדל שניאורסון, שנפטר בג' בתמוז תשנ"ד (יוני 1994), הייתה חב"ד מעורבת עמוק גם בשיח הפוליטי של חיינו כאן: הוויכוח על שלמות הארץ, פולמוס מיהו יהודי, פעילות במחנות צה"ל, טנקי מצוות ו'מבצעים' למיניהם, 'ביבי טוב ליהודים', וכיוצא באלה פעולות שנויות במחלוקת. למקצת הישראלים הייתה פעילות זו כשמן בעצמות, ולרבים אחרים – כעצם בגרון. מאז מותו של הרבי – או העלמותו, כדעת החלק הסהרורי של חסידי חב"ד – נרגעו מעט הרוחות. חב"ד עסוקה יותר בהישרדותה כחסידות נטולת רבי חי מכאן, ובמאבק פנימי בין 'משיחיסטים' ל'אנטי-משיחיסטים' מכאן, ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה בכל הקשור לעתידה של תנועה גדולה וחשובה זו.

כמה מחבריי הטובים הם חב"דניקים – רבים מהם קוראים מושבעים ומסורים, בגלוי ובסתר, של בלוג עונג שבת – ועל כולם היה ידידי המנוח יהושע מונדשיין, שבעוד שלושה חודשים ימלאו שנתיים למותו. לוּ יצויר שהייתי חסיד – וזה באמת משהו שקשה מאוד לצייר! – מן הסתם הייתי מתגלגל גם אני לשם. זו חסידות שכלתנית מאוד, מאירת פנים ומכילה, בעלת היסטוריה מרתקת שידעה להצמיח הנהגה כריזמטית ומקורית. יש בה תרבות של קריאה, כתיבה וחקירה שאין באף חסידות אחרת, ויש בה גם הרבה אהבה: אהבת ישראל אמתית ושלא על מנת לקבל פרס, אהבת ניגונים ושירה, וגם אהבת השמחה והטיפה המרה במידה הנכונה. באופן כללי זו גם החסידות הכי מודרנית שיש, במגבלות המובנות שיהודים חרדים מטילים על עצמם. הם הראשונים לאמץ את הטכנולוגיות החדשות ולהשתמש בה לצרכיהם (אצלם לא תשמעו את האיסורים הטפשיים על טלפונים חכמים או על אינטרנט), וגם יחסי המינים ומעמד האישה בה הוא מן השפויים והמעולים שאפשר למצוא בעולם החרדי בן זמננו. ועוד מעלה להם, שלצד חסידי ברסלב, הם כמעט החסידים היחידים שמאירים פנים לחילוניים, וקולטים לתוכם גם את בני עדות המזרח ו'חוזרים בתשובה'. מצד אחר, זו חסידות שגם יודעת להסתיר ולטשטש דברים פחות נעימים ופחות ידידותיים ל'משתמש' הישראלי, כגון היסודות הגלותיים והאנטי-ציוניים המושרשים במורשתה (מאז ימיו של האדמו"ר החמישי, ר' שלום בער שניאורסון), ההתנשאות האריסטוקרטית על פני קבוצות חסידיות אחרות, התודעה המשיחית החריפה, ובעיקר את עמדותיה הימניות הקיצוניות בענייני שלמות הארץ ופתרון הסכסוך היהודי-פלסטיני או היחס הגזעני כלפי גויים, ואכמ"ל והמבין יבין.

צילום: ברוך גיאן

כשלעצמי עסקתי בחב"ד לא מעט. זה היה כאשר התמסרתי במשך כמה שנים למעקב בלשי ממש, היסטורי וספרותי, אחרי גורלו המושתק של משה, בנו הצעיר של רבי שניאור זלמן מליאדי (רש"ז), האב המייסד של חסידות חב"ד. סיפור חייו של משה, שהמיר את דתו והתנצר בשנת 1820, הוא לא רק טרגדיה פרטית של אדם אומלל וחולה בנפשו, אלא גם סיפור היסטוריוגרפי יוצא דופן של גילוי וכיסוי אירוע מביך ביותר. מגמות של העצמה והפרזה מצד מתנגדיה של החסידות, מחד גיסא; ושל השתקה, טשטוש וסילוף מצד חסידי חב"ד, מאידך גיסא, יצרו 'פלונטר' היסטוריוגרפי מרתק שנדרשת סבלנות רבה כדי להשליט בו סדר ולהבינו.

סיפורו של 'הבן היקיר' משה לבש צורה ופשט צורה למן היום שבו נודע לראשונה על התנצרותו, אי-שם בשנות העשרים של המאה ה-19, והסוד הכמוס נתגלה ופרץ החוצה, ועד עצם היום הזה, משעה שדובריה וחוקריה של חב"ד נאלצו להתמודד עם המקורות והממצאים שאותם ואת משמעותם פרשתי בהרחבה בספרי 'נאחז בסבך' (מרכז שזר, תשס"ו). כל היסטוריון חווה בקריירה שלו ויכוחים וחילוקי דעות, אך מעטים הם החוקרים שזוכים שייכתבו ספר שלם נגדם. אני 'זכיתי' לשניים כאלה (אומנם פרי עטו של אותו חסיד חב"ד)...

אבל כמובן שסיפורה הענק של חב"ד לא מתמצה בגורלו של משה, שבסופו של יום אינו יותר מאפיזודה בתולדותיה. לחב"ד יש היסטוריה ארוכה, שראשיתה ברבע האחרון של המאה ה-18, עת נוצרה בהשראתו של רבי שניאור זלמן מליאדי, המכונה גם 'הרבי הזקן' (דער אַלטער רבי) או 'בעל התניא'. רש"ז היה בלי ספק מן הדמויות החשובות והמעניינות ביותר בתולדות הדת היהודית בכלל והחסידות בפרט. לפני כחמש שנים פרסם פרופסור עמנואל אטקס ביוגרפיה ביקורתית שלו (בעל התניא: רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד, מרכז שזר, 2011), שמשרטטת את חייו ומפעלותיו של רש"ז, והרוצה להתוודע אל עולמו ואל הגותו יוכל לעשות זאת דרך ספר מצוין זה.

עוד אחד מאפיוניה של חב"ד במאה ה-19 הוא פיזורה הגאוגרפי ונוכחותה בכל רחבי תחום המושב הרוסי (אף כי לא בגליציה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית, וגם לא בפולין הקונגרסאית שם הייתה נוכחותה מועטה). ערשה ההיסטורי הוא אמנם בחלקים המזרחיים של מלכות פולין-ליטא לשעבר (וזאת למודעי: בלארוס דהיום היא-היא לבה של ליטא ההיסטורית), אך בשל נסיבות היסטוריות וחברתיות שונות, ובשל זרמי ההגירה הבלתי פוסקים מליטא דרומה (בעיקר לפלכי רוסיה החדשה) הגיעו חסידי חב"ד למקומות רבים ואף מפתיעים, וזאת על אף שככל הידוע במאה ה-19 לא הייתה זו חסידות גדולה כלל וכלל.

ובכן, תכננתי את המסלול בצורה כזו שיקיף את האתרים העיקריים הקשורים בהיסטוריה של חב"ד, כדי לנסות ולראות – ולוּ כאורח לרגע – מה נותר שם. כל השמות הנוצצים היו בתוכנית: ליוזנה, ליאדי, ליובאוויץ', קופוסט. מלכתחילה ידעתי שהרבה לא נשאר, אבל בכל זאת ממלכת הדמיון אינה צריכה יותר משלט כניסה למקום ותווי נוף שכמעט ואינם משתנים לעולם.

לליוזנה, ליאדי וקופוסט הגענו בלי בעיה, לליובאוויץ', שנמצאת היום בתחומי רוסיה, ממש סמוך לגבול עם בלארוס, לא הצלחנו להגיע. 'על הנייר' לא אמורה הייתה להיות בעיה בחציית הגבולות, ובכל זאת שומרי הגבול הבלארוסים לא הרשו לנו לעבור. התעכבנו כמה שעות בנקודת הביקורת ולבסוף שבנו מאוכזבים על עקבותינו. ליובאוויץ' תחכה לפעם הבאה...

פלך מוהילב במאה ה-19. מצפון לדרום: ליוזנה, ליובאוויץ', ליאדי, קופוסט

ב. לְיוֹזְנָה של פעם

המקום הראשון שאליו הגענו היה ליוזנה או לוז'נה (בפולנית: Łoźna), כ-40 ק"מ מדרום לוויטבסק. עיירה זו הייתה במשך מאות שנים בשוליים הצפון-מזרחיים של מלכות פולין-ליטא. למן שנת 1772, שנת החלוקה הראשונה של פולין, ועד שנת 1941 הייתה שייכת לאימפריה הרוסית ואחר כך ליורשתה ברית המועצות. ביולי 1941 נכבשה ליוזנה על ידי הגרמנים, ששלטו בה כשלוש שנים, וב-1944 שוחררה ושבה לידי ברית המועצות. מאז 1991 נמצאת ליוזנה בתחומה של בלארוס והיא ממוקמת סמוך לגבול עם רוסיה.

כאן נולד רבי שניאור זלמן, סביב שנת 1745, וכאן גם נולדו ילדיו, כולל בנו-בכורו ויורשו, דוב בער שניאורי, המכונה 'האדמו"ר האמצעי', וכולל נכדו, האדמו"ר השלישי, המכונה 'הצמח צדק'. מכאן יצא בשלהי שנות שנות השישים ללמוד במחיצתו של המגיד דוב בער ממזריץ' ובנו אברהם 'המלאך', ולכאן שב לאחר פטירת המגיד (1772) והקים את בית המדרש החסידי שלו. לכאן התלקטו חסידיו הרבים ושומעי לקחו, ומשעה שרבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק, מנהיגיהם הקודמים של החסידים שפעלו באזור, עלו לארץ ישראל בשנת תקל"ז (1777), נתעלה רש"ז והיה למנהיגם של חסידי רוסיה הלבנה (לצד רבי שלמה מקארלין, שייצג אסכולה חסידית שונה).

בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-18 ליוזנה הפכה למרכז חסידי תוסס. עד כדי כך צר היה המקום, שבשנת 1796 הרבי ונאמניו הקרובים נאלצו לתקן תקנות מיוחדות, המכונות 'תקנות דלאזניה', ובהן נקבע כמה פעמים בשנה יכולים חסידים ותיקים להגיע למקום ולראות את פניו של הרבי (לא יותר מפעמיים, עד שייבנה בית מדרש חדש ורחב ידיים).

מתוך תקנות ליוזנה, תקנ"ו (אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן, קה"ת, תשמ"ז, עמ' עה-עו)

בליוזנה נכתבו יצירותיו הגדולות של רש"ז: ספר 'התניא' והחלקים הראשונים של ספר 'שלחן ערוך הרב', ומכאן גם נלקח רש"ז (פעמיים) לחקירה משטרתית בוויטבסק, ומשם למאסר בסנקט-פטרבורג עקב הלשנות נגדו. לכאן חזר לאחר שחרורו הראשון, בי"ט בכסלו תקנ"ט (1798), ולכאן כבר לא שב לאחר ששוחרר ממאסרו השני בשלהי שנת 1800. הוא נמצא אז זכאי מן ההאשמות שהוטחו בו, אך השלטונות הרוסיים אסרו עליו לשוב לעירו וציוו עליו להישאר בעיר הבירה להמשך חקירות ככל שאלה יידרשו. הוא נשאר אפוא בפטרבורג כמה חודשים וככל הידוע רק במארס 1801 הותר לו לעזבה ולשוב לביתו. הוא חזר לפרק זמן קצר לליוזנה ולאחר זמן-מה, ב-1802, קבע את מקומו בעיירה הסמוכה לְיָאדִי, שעליה אכתוב ברשימה הבאה.

סיפור הההלשנות על רש"ז, מאסריו וחקירותיו כבר סופר במקומות רבים. המסמכים המרתקים הקשורים בכך תורגמו מרוסית והובאו בספרו של יהושע מונדשיין כרם חב"ד, גליון 4, חלק א (1992), ומשם אביא כמה טעימות.

כך טען נגדו פלוני בשם הירש בן דוד (שם בדוי ככל הנראה), בכתב מלשינות שהביא למאסרו הראשון ב-1798:

כרם חב"ד, ד, עמ' 29

בחקירתו הכחיש רש"ז את כל דברי הבלע עליו, וסיפר בין היתר כי ההלשנה מקורה בשנאה פשוטה, כלפיו וכלפי חסידיו. לדבריו, הוא נולד בליוזנה וגר בה עד גיל חמש-עשרה או שש-עשרה. אז נשא אישה בוויטבסק וגר בה שבע-עשרה שנים (במהלך תקופה זו נסע למזריץ' והתקרב לחסידות). בין 1783-1781 עבר לעיירה הורודוק וגר בה שנתיים, ואחרי כן חזר לעיר מולדתו ליוזנה והוא גר בה כבר כחמש-עשרה שנים.

רעייתו, כך סיפר רש"ז לחוקריו, 'סוחרת בכל מיני תבואה בשוק שבעיר וגם משאר מקומות, וגם יש לה בית בשוק ומחזקת שם שיינקער [בית מרזח] מוכר יי"ש ושֵׁכר ושאר משקים ומלח ושבולת שועל ושאר דברים'. קהל ליוזנה משלם לו 'כמה רובל לשבוע', כשכר עבור היותו מורה הוראה ומגיד בעיר. ורש"ז מסכם: 'כי לאָזנע היא עיר קטנה והכל בזול שם, ובהמות וחלב הרבה, ולכן אני דר שם ולא בעיר גדולה' (עמ' 49, 51).

'כי לאָזנע היא עיר קטנה והכל בזול שם' – מתוך תשובת רש"ז בכתב ידו לחוקריו (כרם חב"ד, ד, עמ' 59)

כיכר העיר ליוזנה – האם כאן עמד פעם בית המרזח של שטרנה, אשתו של רש"ז? (מקור: ויקיפדיה)

והנה דברים שכתב פקיד שלטון כלשהו על רש"ז ועל חסידיו בשנת 1800:

כרם חב"ד, ד, עמ' 79

שורות ספורות אלה מראות כמה מועט היה המידע הממשי שהיה ברשות השלטונות הרוסיים על החסידים. ההערכה כי מספרם של החסידים הוא ארבעים אלף נראית כהגזמה רבתי, וכמותה גם 'טקס קבלת החברים המסתורי', שלא היה ולא נברא.

ב-15 בנובמבר 1800 נחקר חסיד בן 32 ושמו יהודה בן פייביש מקופוסט, ששימש מתורגמן בחקירת רש"ז. וזה מה שהשיב:

כרם חב"ד, ד, עמ' 80-79

וזה מה שענה רש"ז עצמו לחוקריו:

כרם חב"ד, ד, עמ' 81

האדמה הזו של ליוזנה ראתה גם את פלישת נפוליאון לרוסיה, שהחלה ביוני 1812, בראש 'המחנה הגדול' (La Grande Armée) בן כשבע מאות אלף החיילים. רש"ז, ששנא את נפוליאון וחשש ממנו (חב"ד הפעילה רשת מרגלים יעילה שהעבירה מידע לרוסים על התקדמות הצרפתים), ברח מפניו בשיירה גדולה מזרחה, אך באותה שנה הוא כבר לא גר כאן אלא בליאדי (ועל כך, כאמור, ברשימה הבאה).

כמה מהזירות העיקריות של 'מלחמת המולדת', כפי שכונתה בפי הרוסים המלחמה לגירוש צבא נפוליאון, היו גם הם באזור זה. בליוזנה הוקם ביולי-אוגוסט 1812 מחנה של הצבא הצרפתי. באוסף ציוריו של הקצין הגרמני כריסטיאן וילהלם פון פאבר דה-פור, ששירת בצבא נפוליאון, נמצאת גם תמונה זו, שצויירה בעצם ימי הקרבות. מנהגם הקבוע של חיילי נפוליאון היה לגור בבתים בתוך העיירות שכבשו ולגרש מתוכם (במקרה הטוב) את תושביהם. בתמונה, שצויירה בליוזנה ב-9 באוגוסט 1812, רואים חיילים צרפתים מגרשים משפחה יהודית מביתה.

גירוש משפחה יהודית מביתה בליוזנה (מקור: Wikiwand)

כמאה ושלושים שנה מאוחר יותר, ביולי 1941, ראתה אדמה זו גם את הטנקים השועטים של קבוצת ארמיות מרכז של הצבא הגרמני, שפלשו לכאן בימי 'מבצע ברברוסה', ואת יחידות הרוצחים של האיינזצגרופן B שבאו בעקבותיהם. שלוש שנים אחר כך, בימי 'מבצע בָּגְרָטְיוֹן' לשחרור בלארוס מידי הגרמנים חזר לכאן הצבא האדום. מה כבר יכול היה להישאר ממסעות הרצח, החורבן וההרס הללו...

ג. ליוזנה היום

ובכן, הכל קרה כאן, בליוזנה, אבל אין מה לראות בה...

ליוזנה היא היום עיירה בינונית, מנומנמת, ככל העיירות בסביבתה, ובה כ-7,000 תושבים. אין בה מאומה שמזכיר את עברה היהודי, לא של המאה ה-18 ולא של המאה ה-19, ואף לא של המאה ה-20. אגב, בליוזנה נולד גם הצייר הדגול מארק שאגאל (שלא כדעה הרווחת שנולד בוויטבסק), אבל שאגאל הוא עניין לעצמו, ואילו אנו ענייננו בחב"ד.

אחרי סיבוב קצר ברחובות העיירה, הצצה במרכול המדכא במבחר הדל שהוא מציע לבאים בשעריו, ושיחת הבהרה קצרה עם פקיד מקומי, שיצא לקראתנו וחשש לרגע שמא הגיעו פליטים מסוריה להשתקע בעירו (ואני לא מתבדח!), נסענו למצבת הזיכרון לחללי 'המלחמה הפטריוטית הגדולה', המכונה בפינו מלחמת העולם השנייה. זו מצבה גבוהה ומרשימה שהוקמה בתקופה הסובייטית והיא צופה על ערוץ נחל ושיפולי גבעה מוריקה.

האנדרטה הסובייטית בליוזנה

מבט מגבעת האנדרטה בליוזנה

לצד האנדרטה 'הכללית', המנציחה, כרגיל, את 'האזרחים הסובייטים' שנהרגו על ידי הפשיסטים הגרמנים, הוצבה לפני כמה שנים אנדרטה 'יהודית', שמתייחסת בפירוש לכ-3,000 יהודים, תושבי ליוזנה והכפרים שבסביבתה, שנספו בידי הנאצים (ובידי עוזריהם הבלרוסים, בני המקום – את זה עדיין לא מעיזים לכתוב).

'הר אדמנסקיה' הנזכר בשלט, שלידו נרצחו היהודים, הוא סובחוז חקלאי סובייטי שנקרא 'אדמנקי' (Adamenki)

ב'ספר השחור', שבו לוקטו עדויות על מה שהתחולל בשטחי ברית המועצות בימי המלחמה (הספר נערך בידי הסופרים וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג), מצאתי את עדותו של פלוני ושמו ו' צ'רניאקוב על מה שקרה בליוזנה:

וסילי גרוסמן ואיליה ארנבורג (עורכים), הספר השחור, עם עובד, 1991, עמ' 199

שבועיים לפנינו ביקרה כאן קבוצה גדולה של 'שְׁלוּחים' חבד"ניקים מכל רחבי אירופה, בראשותו של הרב ברל לזר ממוסקבה. הם באו מליובאוויץ' שבצד הרוסי של הגבול, וגם אותם עיכבו במעבר הגבול במשך שעות ארוכות עד שלבסוף קיבלו רשות להיכנס. גם הם לא מצאו כאן כלום – לא גל ולא מַצֶּבֶת – ובאין קבר או אתר ממשי להיאחז בו, הם פצחו בשירה חסידית ובריקודים ליד האנדרטה.



פרקים נוספים בסדרה

(ב): 'לפלך מוגילוב, פסיק. לעיר לאדי, פסיק'

(ג): נדפס בקאפוסט