לוּ הייתי רוטשילד: ספרות, הומור ודמגוגיה

מאת יוסף (ג'פרי) סאקס

רוטשילד הוא כידוע לא רק שֵׁם, הוא גם חלום וגם מטפורה.

'לוּ הייתי רוטשילד', שר החולב המפורסם ביותר בתולדות התיאטרון, הרי הוא טוביה החלבן, פרי דמיונו של שלום עליכם, ונתן בכך ביטוי לחלומו של העני להתעשר, לפחות כמו הגביר בעיירה שלו. למען האמת, טוביה חלם להיות רוטשילד רק בתרגומו המוצלח לעברית של דן אלמגור; במקור באנגלית שמו של רוטשילד כלל לא נזכר... 

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, תשע"ב, עמ' 232

אבל גם כך נוכח 'רוטשילד' בספרות ובפולקלור היהודי. ב'לשכת אחורי התנור' של בית המדרש של העיירה 'בטלון', מספר ש"י אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים, עוסקים בכל מילי דשמיא ומילי דעלמא, כגון 'בשׁוּמת עשרו של קורח ורכושו של רוטשילד ושאר הנגידים המפורסמים' (מסעות בנימין השלישי, פרק ראשון).

הנה למשל בדיחה יהודית מפורסמת על אותו מלמד שאמר לרעייתו: 'לו הייתי רוטשילד, הייתי עשיר יותר ממנו'. 'הייתכן?', שאלה האשה, 'לו היית רוטשילד היית עשיר בדיוק כמוהו'. 'נכון', השיב המלמד, 'אבל הייתי ממשיך ללמד שיעורים פרטיים בצד'... (ראו גם אצל דרויאנוב, ספר הבדיחה והחדוד, א, מס' 553, בנוסח אחר ובלי אזכורו של רוטשילד, אלא של סתם גביר).

לכאורה, כל שם של יהודי עשיר יכול היה לספק את אותו אפקט קומי, אבל 'רוטשילד' (סתם 'רוטשילד', בלי צורך לייחד את שמו הפרטי של אחד מבני משפחת הבנקאים המפורסמת) משמש בהומור היהודי שם טיפולוגי ליהודי עשיר במיוחד. והנה, דימוי זה לא הפך את 'רוטשילד' למושא של צחוק וללעג, אלא להיפך – מושא לכבוד ולהערצה. כשיהודים סיפרו בדיחות על רוטשילד, הרעיון המובלע היה שכל אחד יכול להתעשר כמותו. עבור יהודים הדרך לפרוץ החוצה ולשנות את גורלם ואת מעמדם החברתי הייתה באמצעות התעשרות פתאומית, ממש כמו רוטשילד. כמובן ששינוי כזה יכול היה להתרחש גם באמצעות התרוששות פתאומית, אבל על זה אף אחד לא רצה לחלום.

הבדיחה הראשונה שנחקרה בספרו של זיגמונד פרויד הבדיחה ויחסה ללא-מודע (1905), היא משחק מילים המתייחס להונו של רוטשילד. אך זה לא הכל: בדיחה זו נלקחה מכתביו של היינריך היינה, שהבין טוב יותר מרוב היהודים בתחילת התקופה המודרנית מהו 'מחיר הכניסה' שנתבע היהודי לשלם בדרכו אל התרבות האירופית (מחיר שאותו היינה שילם כאשר נטבל לנצרות הפרוטסטנטית). הסאטירה של היינה, סיפור משנת 1829 הנקרא Die Bäder von Lucca (מרחצאות לוּקה), מספרת על הירש-היאזינט, יהודי השומר על יושרתו כשהוא מוקף בשחיתות, ונשאר נאמן ליהדות שעה שיהודים גרמנים רבים התנצרו. הסיפור מלגלג על רוב הדמויות המתוארות בו, אך מבטא הערכה למוזס לוּמְְפּ (Lump בגרמנית פירושו גנב, נווד, אדם חסר אופי), יהודי עני מן הגטו, ש'עונג שבת' שלו מפצה אותו על עוניו:

במשך כל השבוע הוא מתרוצץ, ברוח ובסערה, עומס חבילה כבדה על גבו כדי להרוויח כמה מָרְקים. אבל כאשר הוא חוזר לביתו בערב שבת, הוא מוצא את מנורת שבעת הקנים דולקת, השולחן מכוסה מפה לבנה והוא מסיר מעצמו את חבילותיו ואת דאגותיו ... והאיש מאושר, איננו צריך להתייסר עם כל ההשכלה הזאת, והוא יושב לו בנחת בתוך דתו ... הוא מתבונן בהנאה בנרות, שאת פתיליהם אינו מנקה אפילו.  – ואני אומר לך, שאם ... ייכנס עכשיו רוטשילד הגדול עם כל מתווכיו, פקידי דיסקונט, פקידי משלוח ומנהלי משרדיו שעימם הוא כובש את העולם, ויאמר: 'מוזס לומפ, בקש לך בקשה, מה שתבקש יקוים' – אדוני הדוקטור, אני משוכנע שמוזס לומפ יענה בנחת: 'נקה לי את פתילי הנרות!' ורוטשילד הגדול היה אומר בתימהון: 'לולא הייתי רוטשילד, הייתי רוצה להיות לומפון כזה' (יהודה אילוני ושלמה טנאי [עורכים], היינריך היינה, וקדיש הם לא יגידו: על יהודים, יהדות וחרות, רשפים, תשנ"ד, עמ' 64).

חוקרת הספרות רות וייס, שפרסמה מחקר מעניין על הבדיחה היהודית, ציינה, ש'ראייה אירונית זו של רוטשילד, הנענה לגחמותיו של יהודי קטן, הייתה למרכיב בסיסי של הומור יהודי ... זו הייתה פנטזיה שעוצבה על מנת למתן את הקרעים ההולכים וגדלים בין עשירים לבין עניים בתוך הקהילות היהודיות, והיא מפגינה אחדות יהודית מול האיום הכפול של אלימות אנטי-יהודית והתבוללות' (Ruth R. Wisse, No Joke: Making Jewish Humor, Princeton University Press, 2015, pp. 49-50). 

אחת מתוצאותיה של האמנציפציה היתה היכולת של יהודים מסוימים לאסוף הון דמיוני שאִפשר להם, לפחות להלכה, להשתחרר מעוּלה של הקהילה היהודית, ולכל הפחות להיתפס בעיני עצמם ובעיני זולתם כמי שהצליחו להתעלות מעל הדימוי המקובל של 'היהודי'. 'רוטשילד' היה לסמל לכל מה שיהודי בעת הזו יכול לשאוף וגם להיות. ובה בשעה, עבור רבים, הייתה מציאות חדשה זו עילה לחיבוט נפש: אם רוטשילד (הפרסונה) יכול כעת להיות רוטשילד (המטפורה), למה שטוביה, או כל יהודי פשוט אחר, לא יוכל להיות גם הוא רוטשילד, או אף עשיר ממנו? 

בסיפורו של שלום עליכם 'לוּ הייתי רוטשילד', שנכתב ב-1902, נושא 'מלמד' פשוט ועני מהעיירה הבדויה כתריאלבקה מונולוג שבו הוא מספר לאשתו מה היה עושה בכסף הגדול לו היה זה נופל בחלקו. מסיומה של ה'דרשה' אפשר לעמוד על התיאוריה הפסוודו-סוציאליסטית שטיפח אותו מלמד, שלמעשה מסתירה מאחוריה פנטזיה להתעשרות מהירה: 

שלום עליכם, אנשים קטנים בעלי השגות קטנות, תרגום: אריה אהרוני, ספרית פועלים, תשמ"ח, עמ' 100

ביטוי נהדר נוסף לפנטזיה זו יש בסיפור אחר של שלום עליכם, שנכתב שנה אחת קודם לכן, 'עירם של האנשים הקטנים' (1901). שלום עליכם מספר שם על 'בעל בית' שנסע מכתריאלבקה לפריז וביקש להיפגש עם רוטשילד הגדול בכבודו ובעצמו. כיוון שלא נותנים לו להיכנס מספר היהודי לשומר הסף כי איננו קבצן אלא סוחר. הוא נפגש עם רוטשילד 'האמיתי' ומציע לו חיי נצח תמורת 'שלוש מאות במזומן'. רוטשילד 'התמים' משלם כמובן, ואז משיא לו הכתריאלי את עצתו:

רצונך לחיות לנצח? אם כן, עצתי לך שתשליך מאחוריך את כל פריז הסואנת הזאת, ותעבור על מיטלטליך אלינו, לכתריאלבקה, ושם לא תמות לעולם, מפני שמאז היתה כתריאלבקה לעיר, מעולם לא מת אצלנו גביר... (עירם של האנשים הקטנים, תרגום: בני מר, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 49-48).

שדרות רוטשילד בתל אביב בימי 'המחאה החברתית', 2011 (צילום: יוליה זובריצקי; מקור: מגפון)

השלכה נוספת של השימוש ההומוריסטי בדמותו של רוטשילד היא המעמד המעורפל והגבולי שהחזיקו בו בני משפחת רוטשילד בכל הקשור לזיקתם אל הקהילה היהודית. ג'רמי דאובר, שעוסק במחקר שלום עליכם, ציין בפני שמשה מונטיפיורי, למשל, איננו מופיע בסוג זה של הומור. מדוע אין בדיחות על מונטיפיורי? ככל הנראה משום שהוא נתפס כמי שנשאר 'יהודי' למרות עושרו המופלג. אם ההון עוזר ליהודי שזכה בו לפרוץ את גבולות הגטו, הרי שהבדיחה משקפת עבור היהודי שנותר בתחומיה של הקהילה את חוויית המסתורין של הלא-נודע, זו שמצפה ליהודי אחרי שיעזוב את קהילתו. הסיבה שדווקא רוטשילד 'מככב' בהומור היהודי היא, שאף אחד לא באמת ידע אם הוא 'בפנים' או 'בחוץ'.

בעטו של ש"י עגנון עבר דימויו המסורתי של רוטשילד שינוי. הסיפור 'מזלו של רוטשילד או שני הגבירים', שפורסם לראשונה בעיתון הארץ בערב פסח תשכ"ג (8 באפריל 1963) ולימים כונס בספרו תכריך של סיפורים (שוקן, תשמ"ה, עמ' 56-49), שראה אור לאחר מותו, הוא סאטירה שנונה על החיים היהודיים ועל מתחים מעמדיים מנקודת מבטו של רוטשילד עצמו.

בגרסתו של עגנון המודל התהפך: רוטשילד שלו הוא כולו 'בפנים' ושייך במובהק לעולם האשכנזי המסורתי של שמירת תורה ומצוות. עגנון 'שאל' מרכיבי עלילה מן הסיפורים החסידיים, שבהם הרבי או הצדיק מסתיר את זהותו ומתהלך בעילום שם בין העיירות וכך הוא חווה את העולם דרך עולמו של יהודי פשוט. רוטשילד של עגנון 'נתקע' בערב שבת בעיירה קטנה במזרח אירופה (המספר אינו נוקב בשמה, אך ברור שהיא עיירה חסידית, שכן יש בה גם בתי כנסת שמתפללים בהם 'נוסח ספרד'). הוא מגיע, תוך שהוא מסתיר את זהותו, לבית הכנסת הגדול כדי להשתתף בתפילת קבלת שבת ושם הוא פוגש בגביר גאוותן ושתלטן. למען האמת, גביר מקומי זה אינו אלא קבצן לעומת עושרו של רוטשילד, אך רוטשילד נותן לו להביך את עצמו ולהסתבך ורק לבסוף הוא חושף אותו כרמאי וכשקרן. ברור שגם בני הקהילה מצטיירים כעדת חנפנים המתרפסים בפני מי שעושרו מדומה.

ש"י עגנון, תכריך של סיפורים, עמ' 49

רוטשילד של עגנון איננו מושא הסאטירה. אדרבה, הוא זה שחושף את שחיתותו של הגביר המקומי ואת נלעגותם של אנשי עירו. אולי מקומו וזמנו של עגנון הם שהביאו אותו לשינוי הפרספקטיבה הספרותית באשר לרוטשילד. בכל זאת, ירושלים של שנות השישים של המאה ה-20 איננה אודסה או קייב של שנות השמונים של המאה ה-19. נושאים שהעסיקו את דעת הקהל היהודית, כמו היציאה מן הגטו וגבולות השייכות לקהילה, עושר ועוני ומקומו של העושר בקביעת זהותם של מנהיגים, עברו שינויים היסטוריים מופלגים וממילא גם שינויים בנקודת המבט. 

בסיפור של עגנון, הגביר יכול להנהיג את עיירתו הקטנה באגרוף ברזל דרך אשלית העושר שהוא מטפח, וכפי ששר טוביה: 'כי הגביר צודק תמיד – וְדַי!'. ממקומו וזמנו של עגנון – מדינת ישראל הצעירה שנאבקת על קיומה, ולא בין כותלי בית הכנסת – הדרך שבה נהגו היהודים הגלותיים ששעבדו את עצמם בפני הגביר ועושרו, אינה באה עוד בחשבון, אף כי הסכנות נשארו בעינן.

עגנון סיים את הסיפור במוסר השכל ובאזהרה לקורא:

ובלשונו הגסה של גביר אמריקני עשיר בן זמננו, שאולי אינו כה עשיר כפי שהוא היה רוצה שיחשבו, ועל בסיס עושרו המדומה יש רבים המוכנים להכתיר אותו לגביר של העולם ולהושיבו בבית הלבן: אתם מפסידנים (losers)!

___________________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס, מנהל ומייסד של עמותת 'עתיד', מרצה בבית עגנון ועורך 'ספריית עגנון' באנגלית מטעם הוצאת טובי.