על דעת המקום: מי אתה בן תֵּימָא?

ציון הקבר המיוחס לתנא רבי יהודה בן תימא, ליד מושב דלתון בגליל (מקור: טלחופש)

מאת יהודה זיו

כשהתחלתי לבקש דרך נאה לציון יום הולדתי התשעים, שחל השנה בי"א באדר ב' (זכיתי מן ההפקר בחודש נוסף!), עלו בזכרוני דבריו של 'יהודה' אחר, הוא רבי יהודה בן תֵּימָא בפרקי אבות (ה, כא):

בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטַל מִן הָעוֹלָם.

מי היה יהודה בן תימא? במהדורה החדשה והמוערת של פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש (ידיעות אחרונות / ספרי חמד, ירושלים תשס"ט), פרי יוזמת קרן אבי חי, כתב עליו חוקר המדרש פרופסור אביגדור שִׁנְאָן כך: 'חכם ארץ ישראלי שזמנו לא נקבע בוודאות (ושמו מופיע בחלק מן המקורות גם בלוויית התואר "רבי", ושם אביו גם כ"תומא" ... נראה שהוא חי לאחר החורבן' (עמ' 212).

אך אני מבקש להציע השערה אחרת, ששמו 'בן תימא' אינו רומז לשם אביו אלא לשם עירו – תֵּימָא (Tayma), נוה מדבר גדול באזור יַתְ'רִיבּ (לימים אֶל-מַדִינָה), אשר בצפון-מערבה של ערב הסעודית. 

במקרא מוזכר 'תֵימָא' כאחד מבני ישמעאל (בראשית, כה 15), והביטוי 'אָרְחוֹת תֵּמָא' (איוב, ו 19) מכוון כנראה אל מקומו של אתר זה, שנמצא בצומת דרך הבשמים המוליכה מצפון-מערב חצי האי ערב, דרך צפון הנגב, אל הים התיכון ואל הדרך הפונה לעבר בבל אשר בצפון-מזרח. 

נַבּוּנָאִיד, מלך בבל במאה ה-6 לפני הספירה, ישב בשעתו בתימא ומשם 'התהלך עד חַ'יְבַּר ויַתְ'רִיבּ' שמדרום לה. בקומראן נתגלתה תפילה עתיקה בארמית המכונה 'תפילת נבונאיד', ועל פיה הוא היה נגוע בשחין וישב שבע שנים בתימא, הרחק מאדם. הוא נרפא שם בידי קוסם יהודי, אשר הבהיר לו כי נענש על שהתפלל לאלילים ויתרפא רק אם יעזבם (כעין המסופר על נבוכדנצר בספר דניאל, פרק ד).

'אבן תימא' ועליה כתובת בארמית מן המאה ה-6 לפני הספירה (מקור: ויקיפדיה)

מדיניות ההגליה שנהגו בה מלכי אשור הביאה אל תימא ושכנותיה את גולי שומרון, לאחר שזו נכבשה בידי סרגון השני בשנת 720 לפני הספירה. וכך צצו בתימא לאורך ההיסטוריה דמויות משיחיות שנשאו שמות המתייחסים על שבטי ממלכת שומרון, כמו אלדד הדני (במאה ה-9) או דוד הראובני (במאה ה-16). גם הנוסע המפורסם בנימין מִטּוּדֵלָה עבר במסעותיו בתימא ובח'יבר ותיעד בהן נוכחות של קהילות יהודים.

בתקופה הרומית שב ונתהדק הקשר בין אותם גולים משומרון לבין ארץ ישראל. משכבש טְרַיָאנוּס קיסר בשנת 106 את ממלכת הַנַּבָּטִים, הקים על מקומה את 'פרובינקיה ערביה' וסלל לאורכה – בין בצרה בירתה לבין אילת – את Via Nova Trajana (דרך טריאנוס החדשה), אשר בחלקה השתלבה עם 'דרך הבשמים' וקטעים ממנה ניכרים עד היום ממזרח לים המלח. אני משער כי באותה עת שימשה תימא גם מרכז לחבורת תנאים, אשר רבי יהודה בן תימא עמד בראשה. לא לחינם נדרשו בתלמוד הבבלי דברי הנבואה 'כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלַ‍ִם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם' (ישעיהו, ג 1) – ' "משען" אלו בעלי מקרא; "משענה" אלו בעלי משנה, כגון ר"י בן תימא וחבריו' (חגיגה, יד ע"א).

שלא לדבר על בית אב מבני יַהוּד חַ'יְבַּר (יְהוּדֵי חייבר), אשר נסתפח במאה ה-7 על שבטי ערב בעת כיבוש הארץ, וצאצאיו יושבים עד היום בעיירה יַטָּה שליד חברון. עדות ליהדותם נעוצה בשמו של אותו בית אב – אַל-מֻחָ'אמַּרָה (ألمخامّرة), כלומר עושי היין (מלשון חַ'מַר, דהיינו יין, ובדומה ל'חמרא' בארמית), ומכאן שאין הם נמנים עם שכניהם המוסלמים, אשר דתם אוסרת עליהם שתיית יין. לבד משמם העיד על זיקתם ליהודים גם מנהגם להדליק נרות בחלונות בתיהם בלילות חנוכה – מנהג שאותו תיאר יצחק בן-צבי (שאר ישוב, יד יצחק בן צבי, תשכ"ט, עמ' 422-410). הפיגוע שביצעו לפני כמה חודשים במתחם שׂרונה שבתל-אביב שני יַטָּאִים בני מחאמרה, מלמד על המרחק שעברו בני יטא מאותם ימים ועל הקושי שיש להם לשאת רמז כלשהו של זהות 'יהודית'.    

על הצעתי לראות בכינוי 'בן תימא' את שם עירם של אותם 'בעלי משנה' הגיב אביגדור שנאן: 'בדרך כלל אין קוראים לאדם על שם מקומו, אלא בכינוי "איש חיפה", "איש ירושלים" או "חֵיפָנִי" ו"ירושלמי" וכדומה. האם מצאנו במקורותינו "בן מקום פלוני"?'. 

אך אני חלקתי עליו ומניתי את בני העיר בתירה (או בתירא) שבבשן, אשר יסד בשעתו זמרי הבבלי, שביניהם נמנו רבי יהושע בן בתירא, ואפשר שגם רבי שמעון בן בתירא (או פתורא?), שהיה מראשי הסנהדרין בירושלים; רבי יהודה בן בתירא, שהיה חבר בית הדין ביבנה וחכמים נוספים עד ימי הגאונים. כך אף תנא בשם בן דמא, שהיא עיר בבשן, ולימים אף רבי אביתר דדמא, שנזכר בתלמוד הירושלמי (שביעית, ו א). שלא לדבר על בן (או בר) כוזיבא, אשר כינויו מלמד כנראה על מקום הולדתו או מגוריו ('אנשי כֹזֵבָא' נזכרים בדברי הימים א, ד 22).

מסורת קברי הצדיקים בגליל העליון ציינה את מקום קברו של ר' יהודה בן תימא ליד מושב דלתון, בצפון-מערב הר אביתר – בינו לבין מערת עלמה ('מערת  הבבלים') – על גבי גל אבנים, אשר ערביי הסביבה כינו אותו שייח' נַטָּאח (נַגָּח) (צבי אילן, קברי צדיקים בארץ ישראל, כנה, 1997, עמ' 201-200). מסורת אחרת מייחסת את אותו גל אבנים לתנא יהודה בן דמא, שהוצא להורג על ידי הרומים בערב חג שבועות ונמנה בין 'עשרת הרוגי מלכות' (ישראל מאיר גבאי וישראל הרצברג, מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל, אוהלי צדיקים, תש"ע, ב, עמ' 342). לדברי מחבריו של ספר זה, כיון שאותו בן דמא לא הניח אחריו זרע בר קיימא, תיקנו חכמים לומר לזכרו בתפילת שחרית את דברי ר' יהודה בן תימא: 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם' (אבות, ה, כ) ואחריהם 'קדיש', ואולי מכאן צמחה המסורת שהביאה את יהודה בן תימא לגליל.

מגזרת נייר לסוכה (אוקראינה, 1858) עם כיתוב 'הוי עז כנמר וקל כנשר' (מקור: מוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית)

לימים, משהועתק מרכז יישובה היהודי של ארצנו בעקבות מרד בר כוכבא אל הגליל, נדדו עמו גם כ"ד משמרות כהונה ואף מסורות 'קברי צדיקים', בעיקר אל מזרח הגליל העליון, ובהן גם מסורות כפולות כעין זו של קבר ר' יהודה בן תֵּימָא (או בן דָּמָא). בדורות האחרונים נוסף שפע ציונים חדשים של קברי צדיקים, פרי דמיונו הפורה של הרב שמואל זנוויל כהנא (שז"ך). שז"ך, ששימש בשעתו מנכ"ל משרד הדתות, נטל על עצמו משימת קודש זו, ולא בגליל בלבד, ו'איתר' ברחבי הארץ קברי צדיקים לרוב. על קברים אלה, הפזורים בין צפת למירון, מתהלך מזה שנים הסיפור בתלמיד של אחת מישיבות צפת, שהפנה אל רבו שאלה: לכשיבוא משיח ויקומו כל המתים מקברותיהם, מניין תימצא בצפת פרנסה לכולם? והשיב לו אותו ראש מתיבתא: הסר נא דאגה מלבך, מתחת לציוני הקברים של שז"ך לא יקום איש לתחייה...

שמואל זנוויל כהנא (מקור: כמעיין המתגבר)

בשלהי שנות השמונים, בעודי ראש מדור מורי"ה (מורשת ידיעת הארץ) במִפקדת קצין חינוך ראשי (במחנה מטכ"ל שבקריה), ראיתי לפתע את קצין החינוך הראשי דאז, אל"מ אבי זוהר, קופץ מבעד לחלון משרדו וממהר אלי, מתנשם ומתנשף: 'הרב כהנא בדרך אלי. ביקשתי מהבנות במשרד להפנותו אליך... שיהיה בהצלחה'. ואכן, לאחר דקות אחדות נכנס שז"ך למשרדי ובהדרת הכבוד המתבקשת הודיע לי, כי לרגלי הר צין אשר בצפון הנגב – שיש המזהים אותו עם 'הוֹר הָהָר' מקום קבורתו של אהרן הכהן – הוא מתכנן לקבוע שלט, המציין את מקום קבורת אהרן. מילאתי את משאלתו: התקשרתי עם מפקדי בית הספר לקצינים (בה"ד 1), ובשעה היעודה המתינה שם לרב שז"ך מחלקת צוערים אשר כיבדו בפקודת 'הקשב' את טקס קביעת ציון קברו של אהרון הכהן. מעניין אם שלט זה שרד עד ימינו...

הר צין – האם כאן נקבר אהרן? (מקור: ויקיפדיה)

כפי שצוין בראש הרשימה, רבי יהודה בן תימא הוא גם שאמר: 'בן תשעים – לָשּׁוּחַ'. בעיניו נראו בני התשעים כשהם הולכים שְׁחוֹחַ, נשענים על מקלותיהם. לאחרונה התחלתי גם אני להישען על מקלי, ואף על פי כן אינני מוכן עדיין לָשׁוּחַ. על כן אני מקפיד לקרוא את דברי התנא הללו בשי"ן שמאלית: 'בן תשעים – לָשׂוּחַ', וכמתחייב אני מרבה בהליכה ובטיולים.

אותו מקל הליכה, עליו אני נשען היום, החזיר אותי אל ימיי הראשונים במחנה הפלמ"ח אשר בקיבוץ תל יוסף, אליו הגעתי במאי 1943. משה גרינברג (שלימים עברת את שמו להר ירוק), אביה של אחת מחברות הקיבוץ, נהג לבוא אל אוהלינו כדי לאלפנו בינה וחוכמת חיים. בין שאר חוכמותיו זכורות לי אלה: 

למה קוראים לו 'מָקֵל'? – כי הוא מקל על ההליכה. 

ולמה נקרא שמו ביידיש 'שׁטעקן'? – כי יש לו 'שתי עקן' (שני קצוות).

וברוח זו, ובזכות מקלי, אני מכנה את עצמי בשם 'דְרַייפוּס' (דריי פוס; בעל שלוש רגליים), ולוּ רק משום שביתנו, אשר במושבה הגרמנית בירושלים, סמוך לפינת רחוב אֶמִיל זוֹלָא... 

יהודה זיו במקלו (מקור: מינהל קהילתי גינות העיר)

הפזמונאי יורם טהרלב, שהוציא ממש לאחרונה ספר משעשע ושמו 'על ברכי אבות: פירוש מרענן למסכת אבות (כנרת, זמורה-ביתן 2016), הביא בו כמובן גם את משנתו של רבי יהודה בן תימא ואף הכתיר אותה: 'לכל זמן וגיל לכל חפץ' (עמ' 267-263). וכך הוא מפרש שם: 

לָשׁוּחַ 

אם עברת את התשעים והחלטת להמשיך, עליך ללכת שחוח כשאפך קרוב לאדמה כדי שתוכל להריח את ריחה, בחינת דע לאן אתה הולך. ויש אומרים לָשׂוּחַ בשין שמאלית, מלשון שיחה, שאוהב הישיש לספר מה קרה לו בשנות חייו. ועל כך נהגו לומר: אדם זקן זוכר נפלא את מה שקרה לו בעבר הרחוק, אך אינו זוכר כמה פעמים סיפר זאת...